אור ברסלב
תורת חסד סימן טו

תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין

סימן טו

סימן יד

א ע"ד שאלתו. בתינוק שנולד ביום ערב ש"ק קרוב לחצי שעה קודם צאת הכוכבים בינונים. אם יש לחוש לדברי הש"ך ביו"ד (סי' רס"ו ס"ק י"א) שהסכים לדברי מהר"ם אלשקר שלא למול התינוק עד יום ראשון. ומעלתו פילפל בזה ע"פ דברי הסמ"ק שהובא שם בש"ך (ס"ק ט') באם אינו ידוע אם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור דיש לילך אחר החזקה (כן הגיה בדגמ"ר שם וכ"ה בסמ"ק). והיינו חזקה שלא ילדה מקודם. ובנ"ד נמי יש להחזיקו שמבע"י לא נולד עדיין. ועכ"פ יש לחוש לחומרא. עכ"ד מעלתו בקצרה:

א הנה בעיקר הדין כבר הסכימו האחרונים להלכה כפסק המג"א באו"ח (סי' של"א סק"ב) דכל שנולד יותר מרביעית שעה קודם צאת הכוכבים מוהלין אותו ביום השמיני (דהיינו ביום ערב ש"ק בנ"ד). וזהו כשיטת הר"ת בתוס' בשבת (דף ל"ה ע"א ד"ה תרי) ובפסחים (דף צ"ד ע"א ד"ה רי"א) דבין השמשות הוי תלתא רבעי מיל עד צאת הכוכבים. ולא כדעת הסוברים דבה"ש הוא מתחלת השקיעה. ואף הב"ח שהובא במג"א שם שכתב דאם נולד בתוך שעה קודם צאת הכוכבים ספיקא הוי ונימול ביום א' מ"מ הוא בעצמו חזר בו. וכמבואר בתשובות הב"ח (סימן קנ"ד) שהסכים ג"כ לדברי ר"ת הנ"ל והורה למעשה שאם נולד שליש שעה קודם צאת הכוכבים נימול לשמונה ואף אם יארע כן בשבת נימול בשבת ושכן מנהג כל ישראל לענין קבלת שבת לפרוש ממלאכה וממילא ה"ה לענין מילה. עכ"ד הב"ח שם. ובעיקר מחלוקת הראשונים בבין השמשות אם הוא מתחלת השקיעה או מסוף השקיעה. כבר האריך בזה בספר מנחת כהן להר"א פימינטיל. ויש להאריך בזה בכמה ענינים. ואין כאן מקומו. רק בדרך אגב אמינא להעיר קצת. במה שהקשו כולם על שיטת הר"ת מגמרא דזבחים (דנ"ו ע"א) דאמרינן מניין לדם שנפסל בשקיעת החמה שנאמר ביום הקריבו כו'. והוכיחו שם התוס' שזהו מתחלת השקיעה כו' מהא דאמרינן בפסחים (דף צ"ג ע"ב) דדרך רחוקה היינו מהלך ט"ו מילין דלא מטי לירושלים עד תחלת השקיעה דקעבר עליו זמן שחיטת הפסח. והתוספות נקטו בפשיטות שבד"ז לא יחלוק הר"ת גם כן ע"ש. ואף שפשוט דאין מכאן שום קושיא על שיטת הר"ת הנ"ל. דהא התוס' בזבחים שם כתבו בהדיא דיליף לה התם מקרא מיותר דביום הקריבו דממעט ליה מתחלת השקיעה אע"ג דבכל דוכתא חשיב יום. ויותר מבואר בתוס' מנחות (ד"כ ע"ב ד"ה נפסל) שכתב וז"ל דאם אינו ענין לסוף שקיעה דנ"ל מביום צוותו תנהו ענין לתחלת שקיעה עכ"ל התוס'. אך באמת המ"כ וכל הגדולים לא ראו דברי הר"ת בספר הישר שלו (סימן קפ"א) דס"ל להדיא בהך דזבחים שדם נפסל בשקיעת החמה היינו גם כן בסוף השקיעה דוקא. וכן מפרש התם בהך דזבחים דמחשבין בזמן משתשקע החמה דהוא מסוף השקיעה ודלא כהתוספות בזבחים ובמנחות הנ"ל. ונראה שהר"ת מפרש בגמרא דזבחים שם כפירש"י דהלימוד מקרא דביום הקריבו הוא לענין דלא מהני ליה הלנה בראש המזבח לאכשורי זריקה למחר. ולא דרשינן כלל מהך קרא להקדים זמנו מתחלת השקיעה. (ולכאורה היה נראה דרש"י גם כן ס"ל כדברי הר"ת בזה דאין הדם נפסל עד סוף שקיעה וע"כ לא פירש בגמרא דזבחים כהתוס' שם. אך מפירש"י בפסחים (דף צ"ג ע"ב סד"ה ט"ו מילין) משמע דס"ל שדם נפסל בתחלת שקיעה. וי"ל קצת). וכן נראה כפירוש רש"י דזבחים מפשטות דברי הגמרא במקומו דיליף שנפסל הדם בשקיעת החמה שנאמר ביום הקריבו את זבחו ביום שאתה זובח אתה מקריב ביום שאי אתה זובח אי אתה מקריב כו'. ומשמע דהלימוד מקרא הוא רק דיום דהקרבה תליא ביום דזביחה וחד דינא להו. ולדברי התוס' דילפינן מהך קרא שיוקדם זמנו מתחלת השקיעה אע"ג דבכל דוכתא חשיב יום. אם כן הרי גם לענין זביחה עדיין לא ידענו חידוש דין זה כלל להקדים זמנו מתחלת השקיעה אלא מהאי קרא. דמסברא לענין זביחה נמי הוי יום עד סוף השקיעה כמו בכל דוכתא ומהיכא פשיטא ליה זה להגמרא בזביחה יותר מבהקרבה ומה תלי הגמרא יום דהקרבה ביום דזביחה. והל"ל רק דגלי קרא אתרווייהו דצריך להקדים הזביחה וההקרבה (ועוד יש להוכיח קצת כדברי הר"ת דשקיעת החמה דבזבחים שם היינו בסוף שקיעה כנ"ל מהא דתנן בריש מעילה דשחט ביום וזרק בלילה מועלין בו. ופירשו התוס' שם (ריש דף ה' סד"ה היתר) דלמ"ד היתר שחיטה שנינו צ"ל דמיירי מתניתין כששחט כ"כ סמוך לשקיעת החמה עד שהוצרך לזרוק בלילה. ואם נימא דמתחלת שקיעה א"א לשחוט ומתחלת שקיעה עד צאת הכוכבים ארבעה מילין והיאך אפשר זה שיהיה שהות זמן רב כ"כ ששחט בהיתר קודם תחלת שקיעה ועי"ז יהיה מוכרח לזרוק בלילה. אם לא נימא במתניתין דזרק בלילה היינו אחר תחלת שקיעה שיש לו דין לילה לענין זריקה. וזה דוחק). ועוד ראיה לפירש"י בזבחים הנ"ל ושכן דעת הר"ת ג"כ בפירוש הגמרא שם ולא כפירוש התוס' שם. מהא דאמרינן בשבת)דף ק"ו ע"א) דר"ש דס"ל מקלקל בחבורה חייב יליף מדאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת הא חובל בעלמא חייב. ופירש רש"י דילפינן מקרא דביום השמיני דמביום יתירא דרשינן אפי' בשבת. וכן איתא שם בגמרא (דף קל"ב ע"א). ונהי דלפי האמת י"ל דהך דרשא מסתבר יותר למידרש כאן ביום יתירא דאפילו בשבת. ולא דרשינן הכא מהך ביום יתירא להקדים זמנו קודם תחלת השקיעה כדדרשינן בקרבנות גבי ביום הקריבו דדרשינן ביום יתירא להקדים קודם תחלת השקיעה לפירוש התוס' הנ"ל (דהתם א"א לדרוש בע"א. והך דרשא הוא באם אינו ענין כמ"ש התוספות במנחות הנ"ל. דמגופיה דביום א"א למעט הזמן ההוא שגם כן חשיב יום בכל דוכתא). מ"מ מנליה לר"ש למילף מכאן דמקלקל בחבורה חייב כיון דמסברא בחבורה נמי מקלקל פטור וא"צ קרא למישרי מילה בשבת. א"כ באמת נדרוש מביום יתירא להקדים זמנו קודם שקיעה כדדרשינן גבי קרבן וכנ"ל. (ומיהו בלא"ה יש להקשות לר"ש מנליה למילף דמקלקל בחבורה חייב דילמא ביום יתירא אתא לדרוש מיניה כדר"א דדריש להתיר מכשירי מילה בשבת דהא דפליגי רבנן על ר"א במכשירי מילה היינו רק משום דקרא איצטריך למילה גופה. משא"כ לדידיה דל"צ קרא למילה אם כן לימא קרא למכשירין אתא. ומצאתי קושיא זו בספר חמדת שלמה סי' י"ט ע"ש שהאריך ליישב זה. וכבר יישבתי זה במ"א בשני אופנים ואכמ"ל). ולדברי רש"י והר"ת ניחא דסבירא להו דא"א כלל לדרוש מביום יתירא להקדים זמנו באותו יום גופיה ולא כהתוס' בזבחים הנ"ל. מיהו יש לדחות דאף להתוס' דזבחים לא תיקשי הכא. דהא בשבת (דף קל"ב ע"א) פליגי אמוראי בילפותא דמילה דוחה שבת. דעולא אמר הלכה כו' ורנב"י אמר דנין אות ברית לדורות מאות ברית לדורות כו' ר' יוחנן אמר א"ק ביום אפילו בשבת כו'. וא"כ להני אמוראי דילפי מקראי אחריני ולא מביום לדידהו שפיר מוכיח ר"ש מדאיצטריך קרא למישרי מילה דמקלקל בחבורה חייב. והקושיא הנ"ל היא רק לר' יוחנן דיליף מביום דמילה דוחה שבת (ותניא כוותיה התם). ולפ"ז י"ל דהא לרבא בשבת (דף כ"ד ע"ב ודקל"ג ע"א) דדריש דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט מקרא דהוא לבדו יעשה לכם לבדו ולא מילה שלא בזמנה אם כן בפשיטות מוכח לר"ש מהך קרא דמקלקל בחבורה חייב. והא דנקט הגמרא בשבת שם ההוכחה לר"ש מדאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת היינו רק למאן דלא ס"ל דרשא דרבא מהוא לבדו למעט מילה שלב"ז ביו"ט. וי"ל דהך מ"ד ס"ל כהני אמוראי דילפי דמילה דוחה שבת מקראי אחריני ולא מביום כנ"ל ושפיר מוכיח ר"ש. מיהו לפירש"י והר"ת א"ש כאן ברווחא יותר. (וכעת נדפס ספר תשובת ח"ס על או"ח. וראיתי שם בסי' פ' שנשאל בנידון שאלתנו ג"כ ולדינא דעתו כהמג"א. וגם הוא לא ראה דברי ר"ת בספר הישר שהבאתי לעיל. וראיתי בדבריו שהעיר קצת להקשות מנ"ל דמילה דוחה שבת מביום דילמא לא אתא קרא אלא להקדים זמנו שלא ימול אחר שקיעת החמה. וכבר ביארנו לעיל דזה לק"מ. כיון דמגופיה דקרא דמביום א"א למעט מתחלת השקיעה כיון דאז חשיב עדיין יום לכל מילי. רק דלפסול את הדם דרשינן כן באם אינו ענין. וכמ"ש בהדיא בתוס' מנחות הנ"ל. וכבר גלוי וידוע דכל היכא דמצינן למידרש קרא לגופיה לא דרשינן ליה באם אינו ענין. ומש"ה דרשינן ליה לגופיה דביום אפילו בשבת וכנ"ל. רק דיש להקשות כמ"ש לעיל דמנליה לר"ש למילף מכאן דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת. הא לדידיה כיון דא"צ הקרא לגופיה אמאי לא נידרשיה באא"ע להקדים הזמן כו'. וכבר כתבנו מה שי"ל בזה)

ב אך במה דקשיא ע"ד הר"ת מגמרא דפסחים (דצ"ג ע"ב) שהביאו התוס' בזבחים שם דדרך רחוקה חשיב ט"ו מילין וש"מ דמתחלת השקיעה א"א להקריב הפסח. והתוס' שם דחו ראיה זו די"ל דמדרבנן עבדו הרחקה בפסח כדי לזרזם והעמידו דבריהם במקום כרת ע"ש. (וכן מוכח כסברתם בזה מהא דאיתא בירושלמי פ"ט דפסחים ה"ב ר"ט אמר איתפלגון ר"ח רבה וב"ק כו' אפי' כמ"ד שיבא ויאכל והוא שיהא בתוך אלפים לתחום עד שלא חשכה. ובש"ך שם הקשה דהא תחומין דרבנן ולא העמידו דבריהם במקום כרת כו' ותירוצו דחוק מאד. וי"ל כסברת התוס' הנ"ל דכאן העמידו חכמים דבריהם כו' ע"ש). ואמנם מלבד זה י"ל דברי ר"ת ברווחא, שהוא מפרש בגמרא דפסחים שם כשיטת הרמב"ם בספ"ה מה' ק"פ דמפרש דשיעורא דדרך רחוקה היינו כשעומד יום י"ד בנץ החמה במודיעים שאינו יכול להגיע לירושלים בהתחלת זמן שחיטת הפסח שהוא אחר חצות כו'. אלא שיש לבאר לדברי הרמב"ם בטעם הדבר שנפטר ע"י שאינו יכול להגיע בהתחלת הזמן אע"ג דאח"כ יגיע בתוך הזמן בעוד שיכול לשחוט הפסח. וראיתי בשאגת אריה (סי' י"ז) שפי' בטעמו דכיון שאינו יכול להגיע לירושלים בהתחלת הזמן יש לו דין דיחוי דנדחה ואינו חוזר ונראה. וע"ז הקשה דאין דיחוי אצל גברא. ולכאורה נראה לבאר יותר דאף לפ"ד הרא"ש בסוף מסכת מ"ק. דס"ל בקטן שהגדיל תוך ז' דבטלה ממנו כל דין אבילות. וכתב שם דהא דאין דיחוי אצל מצות היינו היכא שהאדם לא נדחה מלעשותה אבל אם היה האדם דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לעולם. (וכ"מ בגמרא דסנהדרין דמ"ז ע"ב דאמר רב אשי אבילות מאימת מתחלא כו'. הילכך הואיל ואידחו ידחו. וראיתי בט"ז יו"ד סי' שצ"ו ס"ק ב' שהביא ראיה מגמרא זו לדברי הרא"ש הנ"ל). היינו דוקא גבי אבילות דסבירא ליה דכיון שנדחה בשעה ראשונה שאז חל עיקר חיוב האבילות תו לא חל עליו החיוב אח"כ מאחר שנדחה בעת חלות החיוב. אבל בשאר מצות שיש להם משך זמן לעת חיובם (והחיוב חל בסוף הזמן כמו בתחלת הזמן). לא יפטור האדם מחיובו אם נדחה בשעה ראשונה מהזמן ההוא וכל שלא עבר כל הזמן חל עליו חיוב מחדש. וכמו בסוכה דחייב קטן שהגדיל בינתיים (בסוכה דכ"ז ע"ב) ולא שייך לומר בזה דהוי דיחוי. וכן באכל כזית מצה בשטותו ואחר כך נתרפא דחייב לאכול אח"כ (בר"ה דכ"ח ע"א. ובש"ע או"ח סי' תע"ה ס"ה). וכן בחיגר ביום א' ונתפשט ביום שני למ"ד דהוי תשלומין זה לזה (בחגיגה ד"ב וד"ט ע"א). וה"נ במי שאינו יכול להגיע לירושלים בהתחלת זמן שחיטת הפסח מ"מ אח"כ חל עליו החיוב כל שלא עבר זמן שחיטת הפסח עד סופו. ולא נימא בזה דנדחה ואינו חוזר ונראה. אלא נראה לומר דלדברי הרמב"ם הנ"ל אין הטעם כלל משום דיחוי כדברי השאגת אריה הנ"ל. רק י"ל דהרמב"ם ס"ל בפי' דברי הגמרא בטעם שיעור של ט"ו מילין משום דדוקא כשהיה יום י"ד שחרית חוץ למודיעים אז חשוב בדרך רחוקה ופטור. דביום י"ד שחרית מתחיל החיוב להגיע לירושלים לזמן שחיטת הפסח שהוא חיוב אותו יום. ואף דבפירש"י בפסחים (דס"ט סע"א) כ' גבי ערל שלא מל ענוש כרת בשביל שהיה ראוי לתקן משש שעות ולמעלה מזמן דשחיטת הפסח, ולא דמי לטמא ושהיה בדרך רחוקה שאין יכולין לתקן באותן שש שעות ומקמי הכי לא רמיא חיובא עלייהו כו' עכ"ל. משמע מדבריו דבע"פ קודם חצות לא רמיא חיובא עליו להתקרב לירושלים. רש"י לטעמיה בזה דאיהו מפרש דשיעור ט"ו מילין לדרך רחוקה היינו מזמן שחיטת הפסח לאורתא. משא"כ הרמב"ם דמפרש בגמרא דשיעור ט"ו מילין היינו מצפרא לפלגא דיומא ס"ל דלענין זה מצפרא רמיא חיובא עליו להתקרב לירושלים לזמן שחיטת הפסח. וכדאיתא בתוספתא רפ"ח דפסחים דאמר ר' עקיבא (דאיהו סבירא ליה במתניתין שיעור ט"ו מילין). נאמר טמא נפש ונאמר דרך רחוקה מה טמא נפש רוצה לעשות ואינו יכול אף דרך רחוקה רוצה לעשות ואינו יכול רק דזהו אמרינן מסברא דרק על אותו יום משחרית קפיד רחמנא שיוכל להגיע לירושלים מאז עד זמן שחיטת הפסח. וטפי מהכי לא רמי רחמנא חיובא עליו וחשיב בדרך רחוקה ופטור. (דאי נימא שצריך להלך כמה ימים מקודם ולהתקרב לירושלים אם כן לא משכחת דרך רחוקה כלל לפוטרו מפסח) וי"ל בזה כדאמר הגמרא בפסחים (ד"ה ע"א) ואימא כל חד וחד כי שחיט. ומשני זמן שחיטה אמר רחמנא. וה"נ הכא אמרינן שהתורה הקפידה רק על זמן קבוע שיוכל לילך ולהגיע לירושלים מצפרא עד אחר חצות שהוא זמן שחיטת הפסח. וכמו דקיי"ל דחייב אדם לטהר א"ע ברגל (בר"ה דט"ז ע"ב), דהחיובא הוא לטהר א"ע בערב הרגל דטעמא דמילתא כמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות טומאות אוכלין שיהיו נכונים ברגל ליכנס למקדש ולאכול קדשים. וכן לדברי הר"י קורקוס שבכ"מ (בפרק ב' מהלכות חגיגה הלכה ב') שמפרש בדברי הרמב"ם לענין המקמץ והמצרף נחושת והבורסי דפטורין מן הראייה שאינה ראויין לעלות עם כל זכורך כו' מכל מקום מחוייבין לטהר גופן ומלבושן ולעלות ליראות. וה"נ לענין מי שהוא בדרך רחוקה דעכ"פ בע"פ מצפרא מחוייב להתקרב לירושלים עד זמן שחיטת הפסח כנ"ל. ויותר מזה חשיב דרך רחוקה ופטור. והא דאמרינן בזבחים (ד"ק ע"א) לחלק בין מת אחר חצות דקדמה חובת שחיטת הפסח לאנינות ותו לא דחיא ליה אנינות משא"כ כשמת קודם חצות כו'. היינו דקודם חצות מצות אנינות דחיא ליה ממצות פסח. משא"כ היכא שאין מצוה אחרת כנגדו שפיר רמיא עליו חיובא מצפרא להתקרב ולהגיע לירושלים לזמן שחיטת הפסח כנ"ל. (ויש מקום לשיטת הרמב"ם שהיה מפרש כן בפלוגתא דעולא ורב יהודה בפסחים (דף צ"ג ע"ב) שתמהו שם התוספות (ד"ה ר"י) דהיאך פליגי במציאות ונחזי אנן כו'. ותירוץ התוספות ל"נ ליה להרמב"ם. אלא הרמב"ם מפרש דעולא ור"י תרווייהו סבירא להו דמן המודיעים לירושלים הוא מהלך ט"ו מילין. רק דעולא סבירא ליה דהך שיעורא הוא מצפרא לפלגא דיומא. ור"י סבירא ליה דהך שיעורא מפלגא דיומא ועד בה"ש. ופסק כעולא) ולפי זה יש לומר שגם דברי הר"ת הנ"ל כשיטת הרמב"ם בזה ומכלל דברינו נשמע אחר שביארנו דנתפשטה ההלכה כדברי הר"ת דבה"ש הוי ג' רבעי מיל מסוף השקיעה ועד צאת הכוכבים. ושלדברי הר"ת גם לענין קרבנות אין הדם נפסל עד סוף השקיעה כנ"ל. ממילא נשמע גם כן הדין לענין תפלת המנחה. דנתקנה גם כן כנגד קרבן, דלא עבר זמנה עד סוף השקיעה כנ"ל. וכד' הש"א בסי' י"ז שם. מיהו לכתחלה נכון לאפוקי נפשיה מפלוגתא בזה ולהתפלל קודם תחלת השקיעה ועתה נבוא לבאר על דברי מ"ש מעלתו לדון כאן מטעם דאוקי אחזקה שלא ילדה. וכמו שכתב הסמ"ק לענין ספק אם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור כו' הנה עיקר חזקה זו שלא ילדה דמש"ה י"ל השתא הוא דילדה. סברא זו מבואר בדברי התוספות בבבא מציעא (דף ק' ע"א ד"ה הא מני) שכתבו שם דיש לאוקמי הפרה בחזקת שלא ילדה ולומר השתא הוא דילדה רק משום דהתם חזקת מרא קמא חשיבא טפי וכו'. וכ"כ התוספות בב"ק (דף מ"ו ע"ב ד"ה מידע) דהעמד הפרה בחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה ע"ש (ועי' בחולין דף י"א סע"ב. ובבכורות ד"כ ע"ב ד"ה חלב וביבמות דקי"ט ע"א שהזכירו ג"כ חזקה זו. רק דל"ד לכאן). ומ"מ יש לפקפק בכאן על דברי הסמ"ק בזה. די"ל דבאשה שישבה על המשבר ועומדת לילד איתרע בההיא שעתא חזקתה לומר עדיין חזקה שלא ילדה. דהחזקה עשויה להשתנות אז. וכדאמרינן בקידושין (דף ע"ט ע"ב) לענין נערה ביומא דמישלם שית דל"ל העמד הגוף על חזקתו ופירש"י כיון שהיום היא עומדת להשתנות. (וכמ"ש בתשו' מהרי"ט ח"א סי' מ"א לענין חזקת קטנות דלא מוקמינן אחזקה אלא בדבר שמצוי לעמוד באותה חזקה משא"כ קטנה דכל יומא גדלה ואתאי כו' אין זו חזקה. ועיין ברמב"ן במלחמות ברפ"ב דכתובות שכתב כה"ג דל"ל חזקה שלא נשאת מקודם ע"ש). ויש להביא קצת ראיה לדברינו דבאשה המקשה לילד לא שייך לומר אוקמה אחזקה והשתא הוא דילדה. משום דכבר איתרע חזקתה אז והוי שפיר ספיקא אי מעיקרא ילדה או השתא ילדה. מהא דאיתא במתני' דאהלות פ"ז מ"ד האשה שהיא מקשה לילד והוציאוה מבית לבית הראשון טמא בספק והשני בודאי. וכ"פ הרמב"ם (בפכ"ה מה' ט"מ ה"ט) שהבית הראשון טמא בספק שמא כשהיתה בו יצא ראשו של נפל זה עכ"ל הרמב"ם. והשתא אמאי לא אמרינן מחמת החזקה דהשתא הוא דילדה ולא קודם לכן. ומוכח דכאן שהיא מקשה לילד איתרע חזקת מעוברת דידה. ואין לומר השתא הוא דילדה. דכמו כן י"ל דמעיקרא ילדה וכנ"ל. ואין לדחות ולומר דהתם הטעם שהבית הראשון טמא בספק. היינו משום דספק טומאה ברה"י טמא ואף היכא דאיכא חזקת טהרה. (וכמ"ש התוס' בחולין ד"ט ע"ב ושאר דוכתי). דז"א. דמבואר בתוס' ריש נדה דבספק דלמפרע לא גמרינן מסוטה ומטהרין היכא דאיכא חזקת טהרה. וע"ש במהרש"א שביאר דבריהם. וגם י"ל דמסתמא מיירי שם באהלות אפילו היכא שהיה שם שלשה בבית דקיי"ל דהוי רה"ר. (ובכה"ג אין מטהרין ס"ט ברה"ר). וע"ש בתוספות נדה וברש"י בעירובין דל"ה סע"ב ובחולין דף ע"א ע"א:

ד ואמנם אף אם נימא כדברי הסמ"ק דבספק אם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור י"ל השתא הוא דילדה דמוקמינן לה בחזקת שלא ילדה עד שעה שנתברר לנו הלידה. מ"מ מעלתו לא דבר בזה נכונה לומר כן בספק של בה"ש ג"כ לדון בזה משום חזקה שלא ילדה. דז"א. דכיון שאין לנו ספק על הולד אימת נולד אם קודם או אח"כ דידוע לנו הזמן שנולד בו ברור היטב. רק שהספק הוא על עצם הזמן ההוא ספק דבה"ש אם הוא יום או לילה ומה יתן ומה יוסיף לנו בזה חזקת הולד להכריע הדין בספק בה"ש שאנו מסופקים על אותו זמן מה דינו לכל דבר. (והרי תנן במתני' דקטן שנולד בה"ש נימול לט' ול"ש לדון בזה משום חזקה). וכבר ידוע מ"ש הפוסקים כיוצא בזה לענין ספיקא דדינא דלא שייך לומר אוקמיה אחזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין. וכמ"ש הכנה"ג ביו"ד בסי' י"ז ובסי' כ"ה בשם הגהות אלפסי. והובא גם בפמ"ג שם. וכ"כ המל"מ בפ"ב מהלכות ט"צ. (ועי' בדברי הר"ן בפ"ק דקידושין גבי נתן הוא ואמרה היא דספיקא הוי וחיישינן מדרבנן, שנסתפק שם הר"ן בכל ספק קידושין אי צריכה גט מדאורייתא. דאפשר דמדאורייתא שרי משום דהעמד האשה על חזקתה כמו בתיקו דממונא וע' בפר"ח ביו"ד סי' ק"י. וע' בתוס' ב"ב דל"ב ע"ב ד"ה והילכתא. ובמל"מ פ"ז מהלכות שכירות. וי"ל בזה מכמה דוכתי ואכמ"ל). אך עיקר סברת הפוסקים הנ"ל לענ"ד יש לדון בזה. די"ל דודאי אם היינו אומרים דהא דאזלינן בתר חזקה ה"ז בתורת בירור שהחזקה היא מבוררת לנו שלא נתחדש הדבר ולא נשתנה מכמו שהיה מקודם. אז היה שייך לומר כדבריהם דבספיקא דדינא אין בכח החזקה לברר לנו הספק לדינא ובשביל החזקה לא ישתנה הדין. אבל באמת הא דאזלינן בתר חזקה אינו בתורת בירור כלל. וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בפ"ט דנזיר מ"ב במ"ש שם שחזקת טמא טמא שאם נלך אחר האפשריות יצא הענין לדבר שאין לו תכלית. ואמנם העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהיה נניחהו בחזקתו עד שיבא דבר מבורר שיבטלהו מזאת החזקה וכל דבר שיהיה בו ספק ואפשריות ה"ז לא נסתלק החזקה עכ"ל הרמב"ם שם. ולפ"ז י"ל דבספיקא דדינא נמי מוקמינן הדבר על חזקתו דבשביל ספק ואפשריות א"א לבטל החזקה כנ"ל. וכ"ז שאין לנו בירור לא נוציא הדבר מחזקתו. ומה שייך לומר שבשביל החזקה לא ישתנה הדין. החזקה אינה מבררת ולא משנה את הדין. רק דספיקא דדינא לא תסלק את החזקה כמו ספק המציאות. ואין לנו לבטל החזקה בדבר שאינו ברור. וע"כ סברת הפוסקים הנ"ל אינה מוכרחת (וגם יש להביא סתירה לדברי הפוסקים הנ"ל מדברי תשו' הרשב"א שהביא הב"י באו"ח בסי' ת"ד לענין הבעיא אי יש תחומין למעלה מעשרה דיש לאוקמיה אחזקת ביתו ע"ש. מוכח מדבריו דגם בספק דדינא מהני חזקה. ויש לדחות קצת). אך אף אם נימא דבספיקא דדינא ג"כ אזלינן בתר חזקה מ"מ בנ"ד מסתבר כדברינו דחזקת הדבר לא מהני לענין ספק בה"ש שהספק הוא על הזמן עצמו אם הוא יום או לילה ואין הספק על המעשה אימת נולד אם קודם או אח"כ שזאת ידענו בבירור באיזה זמן ורגע נולד. (וכיון שזה נתברר לנו בלא ספק ל"ש כאן חזקה). ועל גוף הזמן הזה שאנו מסופקים עליו מה דינו ע"ז לא שייך לדון תורת חזקה כלל. דהחזקה הוא על הדבר ולא על הזמן דל"ש ביה שום חזקה. ואף שהסברא פשוטה בזה. יש להביא ראיה לזה ג"כ מדברי התוס' בשבת (דל"ד ע"א) בהא דאמר רבא התם אמרו לו שנים צא וערב עלינו כו' שניהם קנו עירוב ופירש"י דרבא מיירי בעירובי תחומין וכר' יוסי דספק עירוב כשר. וכתבו התוס' וקשה לרשב"א דר' יוסי לית ליה ספק עירוב כשר אלא משום חזקה כו' אבל בספק כי הכא שהניחו בה"ש או נאכל בה"ש לא מכשיר כו' עכ"ל. הרי דפשיטא להו להתוס' דבנאכל עירובו בה"ש לא שייך בזה לאוקמי העירוב בחזקתו לענין ספק בה"ש וכמו שביארנו רק שראיתי במהרש"א שם שכתב בדברי הרא"ש שהקשה על פירש"י רק מהניח עירובו בה"ש ולא מנאכל בה"ש משום דבזה י"ל חזקת עירוב. מיהו אין להכריח מזה דהרא"ש פליג על סברתנו הנ"ל. רק דעדיפא מקשה הרא"ש בפשיטות יותר מהניח עירובו בה"ש). ובהא דאמרינן בגמ' דעירובין (דף ל"ה ע"ב) ורמי דאורייתא אדאורייתא לר"מ כו'. א"ר ירמיה משנתנו שהיה עליה שרץ כל בה"ש. ופריך הגמ' א"ה בהא לימא ר"י ספק עירוב כשר. והקשה שם בהגהות הגרע"א דלמה ליה לאוקמי שהיה עליה שרץ כל בה"ש. טפי הל"ל דנפל עליה בתוך בה"ש ואנן ידעינן הזמן שנפל עליה דבכה"ג ל"ש לומר אוקמיה אחזקה. ומש"ה אוסר ר"מ ור' יוסי מכשיר שפיר. והניח בקושיא. ואין לדחות וליישב קושייתו משום דהתם במתני' פליגי ר"מ ור' יוסי והרי ר' יוסי סבירא ליה בשבת דבה"ש כהרף עין כו'. (ור"מ נמי משמע דס"ל בהא כר' יוסי דבה"ש כהרף עין בריש ברכות דף ב' סע"ב). דז"א. דלר' יוסי נמי יש כל ספיקי בה"ש בההוא כהרף עין (כמ"ש התוס' בשבת דף ל"ד רע"ב). ובר"ש בספ"ק דזבים הוכיח דלר' יוסי נמי ספק בה"ש דידיה נפיש מכהרף עין אלא יש שהות ושיעור קצת לבה"ש לדידיה. (ומספקא ליה ההוא כהרף עין אימת הוי). ובירושלמי ריש ברכות אמרו דכל הרף עין והרף עין שבחצי מיל דר"נ ספק הוא לר' יוסי ע"ש. ואפשר לומר דכיון דאמרינן בשבת (דל"ה סע"א) דבה"ש דר' יוסי לא שייך בדר' יהודה אלא דשלים בה"ש דר' יהודה והדר מתחיל בה"ש דר' יוסי. ואם כן הכא במתני' דעירובין דמיירו תרווייהו ר' יהודה ור' יוסי ע"ש. א"כ אם נימא דפלוגתייהו בשידוע לנו הזמן שנפל עליה השרץ בתוך בה"ש כנ"ל. אם כן בממ"נ בה"ש דר' יהודה לר' יוסי יממא הוא ובה"ש דר' יוסי לר' יהודה ליליא הוא. אם לא נימא דר' יהודה ור' יוסי כל חד קאי אבה"ש דידיה וזמנו של זה לא כזמנו של זה ולאו בחד גוונא מיירו. וזהו דוחק להגמ' לאוקמי כן. ובלא"ה נמי לא קשיא קושיית הגרע"א הנ"ל. דקושיית הגמרא דפריך על ר' ירמיה א"ה בהא לימא ר' יוסי ספק עירוב כשר. פריך שפיר אפי' אם נימא שנפל השרץ בתוך בה"ש ואנן ידעינן הזמן שנפל דבכה"ג ל"ש לומר אוקמה אחזקה כנ"ל. דמכל מקום בהא לא מכשיר ר' יוסי דפשיטא ליה להגמרא דר' יוסי אינו מכשיר בספק עירוב אלא משום חזקה. (וכדאיתא להדיא בברייתא בסמוך בדף ל"ו ע"א שם והובא ג"כ בתוס' בשבת הנ"ל). ובאופן הנ"ל דל"ש לומר אוקמה אחזקה ממילא בהא לא מכשיר ר' יוסי וכמבואר. (ורק יחול הדקדוק בלישנא דר' ירמיה דאמר שהיה עליה שרץ כל בה"ש. וזה נקל ליישב בכמה גווני ולא רציתי להאריך. ועכ"פ קושיית הגמרא על ר' ירמיה א"ש לנכון). וע"ד מ"ש המג"א בסי' שמ"ב לענין כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש. שמצדד שם לומר דבבה"ש דמו"ש גזרו משום שבות דשאני עיולי יומא מאפוקי יומא דמספיקא לא פקעה קדושה כו'. וראיתי בספר ברכי יוסף שהביא דברי הרשב"א בחידושיו לעירובין בכ"י שכתב בהדיא דבה"ש דעיולי יומא ואפוקי יומא שוין. ושגם בבה"ש דמו"ש לא גזרו שבות. (וכ"מ מדברי ההג"ה שבתוס' בעירובין ר"ד ל"ד ע"ש. והא דאמרינן בעירובין דל"ו ע"א מספיקא לא פקעה קדושתו מיניה. הוא לענין אחר. ואין מזה ראיה לכאן),:

ה ועוד יש לבאר בזה מה שיש לדון ע"ד הסמ"ק אף בספק אם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור מקודם. די"ל מטעם אחר שאין לילך בזה אחר חזקת האם שלא ילדה מקודם ולומר דהשתא הוא דילדה. (וכבר ביארתי לעיל די"ל דכשישבה על המשבר ועומדת לילד איתרע לה הך חזקה בההיא שעתא ואין לדון משום חזקה על הספק שבאותה שעה). דמאחר שאנו דנים רק על הולד אימת נולד אם למולו בשבת י"ל דחזקת האם לא מהני לולד להכריע הספק שאנו מסופקים על הולד. דהחזקה צ"ל בגוף זה שאנו מסופקים בו. והא דפליגי ר"י ור"א בפ"ק דכתובות (די"ג ע"ב) דאר"י לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה. ורא"א לדברי המכשיר בה פוסל בבתה וס"ל דחזקת האם לא מהני להבת. (וע"ש בתוס' בפרק המדיר דע"ו ע"א סד"ה רישא שהסכימו לפירש"י שם דלא מהני חזקת הבת לגבי האב. וע"ש בספ"י התם פליגי היכא שהספק חל על שתיהן כאחד ודנים על שתיהן על האם ועל הבת וכיון שהאם יש לה חזקה דבספק דידה מוקמינן אחזקתה ממילא אף לענין הבת י"ל אחר חזקת האם דא"א לחלק בחד ספק שחל על שתיהן כאחד. אבל היכא שהספק הוא רק על הולד ולא על האם כלל לכ"ע לא מהני חזקת האם להולד. וכמבואר מדברי רש"י בקידושין (דס"ו ע"א ד"ה סמוך אהני) לענין תרי ותרי דאם האשה באה לבית דין להתירה אמרינן אוקי אחזקתה. אבל כיון דליתא להאם ודנין על הבן לא מהני ליה חזקת כשרות דידה כיון דכעת אין דנין על האם כלל כו'. ומיושב בזה קושיית התוס' שם על רש"י מהך דכתובות דאר"י לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה כו'. (ואף להתוס' שם דמדמו לה להך דכתובות הנ"ל. י"ל משום דה"נ בשעה שנולד הספק אז היו צריכין לדון על האם ג"כ ומהני לה חזקה דידה מש"ה אף השתא דליתא להאם אכתי מהני החזקה לולד וכנ"ל. משא"כ אם מתחלה לא היה הספק כלל על האם רק על הולד לא מהני ליה חזקת אם לכ"ע). וכיוצא בזה כתב הרמב"ן והובא בר"ן בפרק ו' דגיטין באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח אסור בכל הנשים שבעולם. ופירש הרמב"ן הטעם שכל הנשים מותרות לינשא אפי' קטנות שמת אביהן לפי שבחזקת פנויות הן כו', אבל הוא אסור בנשים שיש להן קרובות לפי שאין חזקה של קרובות שאין באות לדון לפנינו מועלת לו כו' ע"ש. ואף דלא משמע כן בתוס' נזיר (די"ב ע"א ד"ה אסור) ובגיטין (דס"ד ע"א) שכתבו שם התוס' דקנסא הוא דקנסינן ליה כו'. מכל מקום יש לומר דדוקא התם דהקרובות גופייהו צריך לאוקמינהו בחזקת פנויות דנ"מ טובא לדידהו גופייהו בחזקה זו. אבל בנ"ד דאין שום נפקא מינה להאם גופה בהך חזקה שלא ילדה אם ילדה קודם או אח"כ וכל עצמו של הספק הזה הוא רק לגבי הולד. ובכה"ג לא מצינו שיהיה נידון בזה אחר חזקת האם. ואין סתירה לדברינו מדברי התוס' בב"מ (שהובא בדברינו לעיל אות ג') גבי מחליף פרה בחמור די"ל השתא הוא דילדה משום הך חזקה. דהתם דנים על הפרה עצמה שהלוקח טוען שלקח ממנו פרה מעוברת שהיא שוה יותר כדאיתא בכמה דוכתי ושפיר יש לאוקמי הפרה בחזקת שלא ילדה עד עכשיו. הן אמת שמצינו דמהני חזקה אף בגוף אחר כל היכא דהא בהא תליא. וכמו חזקת חיים של הבעל דמהני לענין האשה. (הן לחומרא דמלבד חזקת א"א שלה עוד דנין ג"כ לגבה משום חזקת חיים דידיה. והן לקולא בשולח גט ממדינת הים דנותנין לה בחזקת שהוא קיים. כדאיתא בגיטין דכ"ח ע"א ואינה זקוקה ליבם משום חזקה דידיה). וכמו כן בשאר מקומות מצינו כה"ג. ובאמת כבר הקשו מזה על דברי הרמב"ן בגיטין הנ"ל דסבירא ליה דחזקת פנויה דידה לא מהני לגבי הקרובות. ובנו"ב (מ"ק חיו"ד סי' ו') העלה דהרמב"ן לא קאמר כן רק לענין חזקת פנויה דלאו חזקה אלימתא היא שאינן עומדות כל ימיהן להיות פנויות רק עומדות להתקדש כו'. משא"כ במקום חזקה אלימתא מודה הרמב"ן כו'. ומיהו בנ"ד דמיירינן בחזקת שלא ילדה זהו גם כן אינו חזקה אלימתא. וכמ"ש התוס' בב"מ שם דחזקת מרא קמא עדיפא מינה. (וכידוע דחזקת מרא קמא ג"כ אינו אלים כמו חזקת ממון שהוא מוחזק עכשיו). דהכא ג"כ אינה בחזקת שתעמוד כן כל ימיה שלא לילד. ואדרבה רוב בהמות יולדות כו' ואינה חזקה אלימתא. וי"ל דבזה ג"כ חזקת האם שלא ילדה לא מהני כלל לגבי הולד וכנ"ל. (עם היות שעדיין יש בזה מקום לחלק בין חזקת פנויה דלא מהני לגבי הקרובות להרמב"ן בגיטין הנ"ל. וכפי שהסביר סברתו בנו"ב שם. ובין חזקה שלא ילדה הכא. מכל מקום אינו מוכרח וי"ל דה"נ לא מהני החזקה לגבי הולד). ואין סתירה לדברינו ג"כ ממ"ש התוס' בחולין (סוף די"א) ובבכורות (דף כ' ע"ב) וביבמות (דקי"ט ע"א) לענין בכורה ג"כ משום דאוקי בחזקת שלא ילדה. דמלבד די"ל דהתם שאני דדין בכור בפטר רחם תלי רחמנא וצריכין להתחיל הספק על האם אם כבר נפטר רחמה ובזה יש לדון מחמת חזקת האם. משא"כ בנ"ד שהספק רק על הולד אימת נולד ולא תלה רחמנא באם כלל י"ל דחזקת האם לא מהני לולד וכנ"ל ועוד דבלא"ה אין שום ראיה לכאן מדברי התוס' בחולין ובבכורות וביבמות הנ"ל. דהתם מ"ש התוס' בזה חזקה שלא ילדה היינו דאמרינן שלא נתעברה כלל ולא ילדה עד עכשיו. משא"כ בשידוע שהיתה כבר מעוברת והספק רק על זמן לידתה אם ילדה קודם או אח"כ דנימא בזה חזקה שלא ילדה עד עכשיו בזמן מאוחר. דבזה כיון דמעוברת עומדת לילד ולא הוי כאן חזקה אלימתא דהיא חזקה העשויה להשתנות ובכה"ג לא מהני חזקת האם לגבי הולד וכנ"ל:

ו ויש להביא ראיה לדברינו. מגמרא דריש ביצה (ד"ג ע"ב) דמתיב הגמרא לרב יוסף ולרב יצחק דאמרי טעמא דביצה שנולדה ביו"ט דאסורה משום גזירה דפירות הנושרין או משום משקין שזבו. ומתיב מברייתא דקתני וספיקה אסורה כו' ה"ל ספק דרבנן וכל ספק דרבנן לקולא וקשה לפ"ד הש"ך ביו"ד סי' ק"י דס"ל דספיקא דרבנן לחומרא היכא שיש לו חזקת איסור. ואם כן מאי פריך הגמ' הכא הא י"ל דמש"ה אסורה הביצה שנולדה בספק יו"ט או חול משום שיש לה חזקה שלא ילדה עד היום והשתא הוא דילדה. ובמקום חזקה הוי ספיקא דרבנן לחומרא אלא מוכח מכאן כדברינו הנ"ל דכיון שהספק הוא רק על הביצה ולא על התרנגולת מש"ה אין לדון כלל על הביצה משום חזקת, אמה וכנ"ל. אך לכאורה יש לדחות לפמ"ש התוס' בחולין ובבכורות שם לענין בכור דאף שיש להבהמה חזקה שלא ילדה יש נגד זה חזקת הולד שאינו קדוש בבכורה שהיה חולין במעי אמו ע"ש, וא"כ ה"נ י"ל דאף שיש חזקת התרנגולת שלא ילדה עד היום וכנ"ל מ"מ הרי נגד זה יש חזקת הביצה שהיתה מותרת במעי אמה וי"ל דמעיו"ט נולדה והרי היא בחזקת היתר שלה. אמנם י"ל דכאן לא דמי להך דהתוס' בחולין ובכורות הנ"ל. דהתם מחמת חזקת הולד שהיה חולין במעי אמו י"ל דהשתא נמי אינו בכור כלל ובחזקת היתר קאי ולא נתחדש בו דבר כלל בולד הזה. אבל הכא משום חזקת הביצה שהיתה היתר במעי התרנגולת צריכין לדון עי"ז שנתחדש מעשה בהיתרה ולומר עי"ז שנולדה מעיו"ט, דכל שלא נולדה מעיו"ט ממילא אתי איסורא עלה ביו"ט. וזה אינו ממשפטי החזקה שחזקת היתר דידה תכריע לחדש בה גופה מעשה זה לומר שנולדה בזמן קודם. אלא מוכח מכאן כדברינו הנ"ל דאין חזקת האם מועיל לה וכנ"ל:

אך מצאתי במרדכי בפ"ג דביצה (סי' תרפ"ה) שפסק בספק אם הובא מחוץ לתחום דשרי אף למי שבא בשבילו. וכתב שם וז"ל ואע"ג דדשיל"מ הוא לא דמי לביצה דאמר ר"א בפ"ק לעולם ספק יו"ט ספק חול כו' דהתם כי מוקמת לה אחזקתה הרי לא נולדה וכן בספק צידה חזקתה שלא ניצוד משא"כ בספק תחומין כו' עכ"ל. מבואר דס"ל דהא דמסיק בביצה שם דביצה שנולדה בספק יו"ט ספק חול אסור משום דשיל"מ היינו משום דיש לה חזקה שלא נולדה. ומוכח ג"כ מכאן שדעתו שבדבר שאין לו מתירין ספיקא דרבנן לקולא אף במקום חזקת איסור. ולא כדברי הש"ך הנ"ל. ואמנם לפ"ד הש"ך דסבירא ליה דספיקא דרבנן לחומרא היכא דאיתחזק איסורא והוכיח כן מדברי הרשב"א. ע"כ צ"ל כמ"ש לעיל דכאן לא מהני חזקת האם על הביצה כלל וכנ"ל. וגם בעיקר דברי המרדכי הנ"ל דס"ל דהא דספיקא דרבנן אסור בדשיל"מ הוא רק היכא שיש לו חזקת איסור. לא משמע כן מדברי כל הפוסקים. ומפירש"י בעירובין (דל"ט ע"ב ד"ה פסק) ג"כ מבואר דספק דרבנן בדשיל"מ אסור אף בלא חזקת איסור ע"ש. והשתא היא גופה תיקשי דמנא להו זה להפוסקים דילמא שאני ספק ביצה שנולדה ביו"ט דיש חזקה לחומרא וכסברת המרדכי הנ"ל. א"ו מוכח כדברינו דגבי ביצה נמי אין לדון משום חזקה וכנ"ל. ואולי יש לפרש גם בדברי המרדכי שאינו סותר לדברינו בזה ולא בא לחלוק ע"ד הפוסקים הנ"ל. רק שעיקר כוונתו דהיכא שיש חזקת היתר מקילינן בדשיל"מ משא"כ גבי ביצה ליכא לאוקמי אחזקת היתר לומר שנולדה מעיו"ט דאדרבה אי תיזיל בתר חזקה הוי החזקה להיפך שלא נולדה עד עכשיו. אבל לפום קושטא דמילתא ליכא שום חזקה גבי ביצה משום הסברות שביארנו בזה. (ובנו"ב מ"ת בחאה"ע סי' ל"ח וכן בצל"ח כ"כ מסברא דנפשיה דספיקא דרבנן שרי בדשיל"מ היכא שיש חזקת היתר ע"ש. ולפי דברינו הן הן דברי המרדכי הנ"ל):

וכן יש להוכיח מדברי התוס' בריש ביצה (ד"ב סע"ב ד"ה מילתא) בשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות דמותרות לאכלן ביו"ט. ומשני שם הגמרא אליבא דרבה דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן. והקשו התוס' דבלא גזירה בלא"ה תהא אסורה מספק דילמא אם לא שחטה היתה נולדת היום וא"כ מאתמול גמרה לה. וע"ש מ"ש בזה. וברא"ש שם הביא דברי ה"ר אפרים דס"ל דהך ברייתא מיירי ביו"ט דעלמא אבל ביו"ט אחר שבת באמת אסורין מספק דילמא הוה מתילדא היום. והשתא אמאי לא אמרינן משום חזקה של התרנגולת דהיום הוא שנגמרו הביצים וכדאמרינן מכח חזקה דהשתא הוא דילדה. (וכן מה"ט אמרינן דהשתא הוא שנתעברה וכמ"ש עוד לקמן). א"ו מוכח כדברינו דכיון שהספק הוא רק על הביצה ולא על התרנגולת אין לדון כלל על הביצה משום חזקת אמה וכנ"ל:

וכן מוכח ג"כ ממה שפסק הרמ"א באו"ח (סי' תקי"ג ס"ו) בנכרי שהביא ביצים ביו"ט ראשון ומסל"ת שנולדו מאתמול דמותר לסמוך עליו. ומבואר בש"ך ביו"ד ס"ס קל"ז דטעמו של הרמ"א כאן משום דהכא לא איתחזק איסורא ע"ש. וממילא מוכח מכאן דאין לדון מחמת חזקה שלא נולדו עד היום וכמבואר:

ולפי דברינו ניחא מה דאיתא בש"ע יו"ד ס"ס ט"ו דאין סומכין על הנכרים בגדיים קטנים הנקחים ממנו ואומר שהם בני ח' ימים. ומבואר מזה דישראל ע"א נאמן לומר שהם בני ח' ימים. וע"כ דהכא לא חשיב איתחזק איסורא בזה. דהא היכא דאיתחזק איסורא אין ע"א נאמן אא"כ בדבר שבידו לתקנו כדאיתא בסי' קכ"ז (וע"ש בס' תפארת למשה מ"ש בזה). ואם נימא שיש לדון על הולד שאח"כ נולד משום חזקת האם שלא ילדה. א"כ הע"א שאומר שהם בני ח' ימים הוי נגד החזקה. א"ו כמ"ש לעיל דכיון דכל עצמו של ספק זה אם הוא בן ח' ימים אין מזה שום נ"מ לענין האם רק להולד מש"ה לא מהני בזה חזקת האם כלל וכנ"ל. אלא דלכאורה לדחות בפשוט. דכאן כל עיקר הספק הוא אם כלו לו חדשיו. ומה דבעינן שיהיה ח' ימים הוא רק גילוי מילתא שכלו לו חדשיו. ואם ידענו בבירור שכלו לו חדשיו היה מותר מיד כשנולד ומש"ה נאמן כאן ע"א ולא חשיב בזה איתחזק איסורא שאין החזקה בעצם האיסור כלל. אך מ"מ י"ל דגם לענין זה שלא כלו לו חדשיו בזה ג"כ יש לדון משום חזקת האם לומר שלא נתעברה כ"א מקרוב ועדיין לא כלו חדשי העיבור. וכן ראיתי בתשו' נו"ב (מ"ת חיו"ד סי' ו'(שכ"כ ע"ד הט"ז שהקשה כאן דהא הוי ס"ס וכתב שם הנו"ב דחזקה הנ"ל מנגדת לשני הספיקות כו' ע"ש. אלא שמדברי הש"ע שם בלא"ה אין ראיה כלל דשפיר נאמן כאן ע"א אף שהוא נגד החזקה כיון דרוב ולדות בני קיימא והך רובא מסייע לדברי העד והרוב עכ"פ מסלק החזקה ולא גרע מספק השקול דע"א נאמן. ולכאורה אדרבה יש להוכיח מפסק הש"ע שם דחזקת האם מהני להבת בזה. מהא דנכרי מסל"ת אינו נאמן לומר שהם בני ח' ימים. והקשה שם בס' כו"פ דכיון דהוי רק איסור דרבנן דמדאורייתא אזלינן בתר רוב ולדות בני קיימא ובאיסור דרבנן מסל"ת נאמן. ואם נימא דהכא חשיב חזקת איסור משום חזקת האם שלא ילדה מקודם וכנ"ל ניחא הכא. דבאיסור דרבנן דאיתחזק איסורא אין מסל"ת נאמן. וראיתי שכ"כ בפמ"ג שם. אך יש לדחות זה ג"כ. די"ל דהש"ע חייש בזה לדברי הרמב"ם דס"ל דאיסור זה דולד בהמה תוך ח' ימים הוא מדאורייתא (כמבואר מדבריו בפ"ד מהמ"א ה"ד. ועיין ברמב"ם בפ"ב מהלכות אה"ט ה"ו ע"ש). והרשב"א בלא"ה ס"ל דאף באיסור דרבנן אין מסל"ת נאמן ויש להאריך בזה ואכמ"ל. אמנם יש להוכיח מדברי התוס' ביבמות (דל"ו ע"ב ד"ה הא) שכתב הטעם שמחמירין לחוש למיעוט דנפלים הוא משום דהוי מיעוט המצוי. וכ"כ הרא"ש שם. וכ"כ התוס' בע"ז (ד"מ ע"ב) ובנדה (דמ"ד ע"ב). ולא כתבו התוס' והרא"ש בפשיטות מטעם סמוך מיעוטא לחזקה. דהרי התוס' והרא"ש ס"ל בחולין ובבכורות דקיי"ל דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר. ולפי דברינו הנ"ל י"ל דהתוס' והרא"ש התם שהוצרכו לומר הטעם שמחמירין שלא לאכול בהמה תוך ח' ימים וחוששין לנפל. וכמבואר בדבריהם שם בהדיא. ומשום חזקת האם אין לדון על הולד בזה. ול"ל סמוך מיעוטא לחזקה. וע"כ לומר משום דהוי מיעוט המצוי וא"ש. וכ"מ ג"כ מהמשך דברי התוס' בחולין (ריש דף י"ב) דסבירא להו דבמיעוט נפלים ליכא חזקה בהדיא ע"ש. (מיהו בתוס' בכורות ד"ך ע"ב שם י"ל בדבריהם דקיימי התם לשיטת החולקים על ר"ת וס"ל דלא סמכינן מיעוטא לחזקה להחמיר). ומזה מוכח דלענין מיעוט נפלים אין לדון כלל משום חזקת האם שלא ילדה או שלא נתעברה עד אח"כ כנ"ל. דבכה"ג אין חזקת האם מהני כלל לולד וכנ"ל כמו שביארנו. וי"ל קצת. ולענין דינא כבר ביארתי לעיל דהעיקר להלכה כאן כדברי המג"א הנ"ל:

תוכן העניינים

תורת חסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה