תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין
סימן יד
א בירושלמי ריש יומא. אהא דתנן רי"א אף אשה אחרת מתקינין לו כו'. ופריך הירושלמי ויקדש מאתמול. ומשני וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שני בתים. רגב"א בעי קומי ר' מנא לא נמצא כקונה קנין בשבת. א"ל משום שבות שהתירו במקדש הנה בפירושא דהך ירושלמי יש שני אופנים. הפירוש הא' כמ"ש בקה"ע דהירושלמי מפרש במתניתין דרי"א אף אשה אחרת מתקינין לו היינו בהזמנה בעלמא. (דומיא דמתקינין לו כהן אחר תחתיו כו'"). שאם תמות אשתו ביוה"כ יקדשנה אז. ופריך דאמאי לא יקדש האחרת בערב יוה"כ. וכ"כ התוס' ביומא (דף י"ג ע"ב ד"ה ולחדא) בפירוש הירושלמי. ולפ"ז שפיר מקשה הירושלמי אחר כך לא נמצא כקונה קנין בשבת כו'. כיון שמקדש אותה ביוה"כ. אלא דלפ"ז קשה דהירושלמי סותר עצמו. שהרי מתחלה איתא שם בירושלמי דתניא מניין כשם שמתקינין לו כהן אחר תחתיו כו' כך מקדשין לו אשה אחרת על תנאי כו' דר"י. הרי מבואר דלר"י היו מקדשין לו אשה אחרת ע"ת. והיינו בערב יוה"כ והיה מקדש ע"ת שיחולו הקידושין לכשתמות אשתו. אמנם בפירוש הפ"מ פירש עד"ז גם סוף דברי הירושלמי דהא דפריך ויקדש מאתמול היינו דלמה מקדשה ע"ת ולמה לא יקדש אותה קידושין גמורים מאתמול בלא שום תנאי. ומשני דבעד ביתו ולא בעד שני בתים. והא דפריך אח"כ לא נמצא כקונה קנין בשבת אף שבאמת הקידושין היו מאתמול ע"ת. היינו כיון דחלות הקידושין של האחרת הוא ביוה"כ כשתמות אשתו שיתקיים התנאי של הקידושין זהו גם כן בכלל איסור שבות דאין מקדשין כו'. ומעתה לפירוש הפ"מ בהך ירושלמי נשמע לדינא דבר חדש. דאסור לעשות קנין בע"ש או בעיו"ט באופן שיחול הקנין למחר דזהו ג"כ איסור שבות בשעת חלות הקנין בשבת או ביו"ט דממילא חייל מחמת מעשה הקנין דמאתמול. ולכאורה יש להוכיח דבכה"ג אין איסור כלל דאיסור שבות הוא רק כשעושה בשבת מעשה הקנין או הקידושין. אבל על שעת חלות הדבר דממילא חייל בשבת מעשיו של אתמול לית לן בה. (וממילא יהיה מוכח כאן דהפירוש בירושלמי כדעת התוספות שמתקנין לו היינו בהזמנה בעלמא וכנ"ל). מהא דאיתא בירושלמי בשבת פרק מפנין ה"א א"ר אלעזר עומד אדם מע"ש ואומר ה"ז תרומה למחר כו' מתניתין פליגא על ר"י בר בון לגין ט"י ומלאהו מן החבית מעשר טבל כו' ה"ז תרומה כו' חזר בו ר"י בר בון מהדא כו'. ולא מיבעיא לפירוש הפני משה בירושלמי שם דר"י בר בון חזר בו בעיקר הדין דשרי לומר מע"ש ה"ז תרומה למחר ומוכח דאף דהגבהת תרומה ומעשרות בשבת הוי איסור שבות מ"מ אם הפריש מאתמול שיחול בשבת אין איסור כלל כיון דבשבת ממילא חייל. אלא דאף לפירוש הקה"ע שם דר"י בר בון חזר בו רק מהך שינויא דמוקי מתניתין בשעבר. אבל מעיקר הדין שאוסר לומר ה"ז תרומה למחר מזה לא חזר בו. (וע"ש בקה"ע בפירוש הירושלמי אח"כ דאמר מאי כדין כו' ודבריו דחוקים. וי"ל בע"א ואכמ"ל). מ"מ כיון דפליגי בזה אמוראי דר"א שרי להפריש תרומה מע"ש שיחול בשבת. א"כ היאך פריך הירושלמי בפשיטות ריש יומא לא נמצא כקונה קנין בשבת דמשמע שהוא הלכה פסוקה דאסור לעשות קנין מע"ש שיחול בשבת. והל"ל דזה תליא בפלוגתא דאמוראי הנ"ל. א"ו דפירוש הירושלמי דהכא הוא כדעת התוס' הנ"ל שהיו הקידושין ממש ביוה"כ וא"ש. אלא דלכאורה יש מקום לחלק ולומר דדוקא לענין הגבהת תרומות ומעשרות שאיסורו משום דמיחזי כמתקן מש"ה כשמפריש מאתמול שיחול בשבת אין כאן מיחזי כמתקן כיון דממילא חייל בשבת שם תרומה עליה ולא שייך טעמא דמיחזי כמתקן רק בשעת הפרשה כשמפריש בשבת. אבל לענין קידושין או קנין דאיסור שבות בזה הוא משום גזירה שמא יכתוב י"ל דמה"ט עיקר האיסור שאסרו הוא בשעה שחל ונגמר הקנין. שכן דרך לכתוב אחר שנגמר הקנין ולא קודם ומש"ה כל שחל הקנין בשבת אסור. (וע' ברש"י ביצה ר"ד ל"ז במ"ש שם מתחלה דמו"מ אסור מקרא כו'. וכן מ"ש שם רש"י בסוף ד' כ"ז ע"ש. וי"ל בזה ג"כ בקושיית המג"א סי' ש"א ס"ק נ"ו ואכמ"ל). אך לפמ"ש הרמב"ם (פכ"ג מהל' שבת הל' י"ד) דאין מגביהין תרומות ומעשרות משום שדומה למקדיש ועוד מפני שהוא כמתקן כו'. הרי דבהגבהת תרומות ומעשרות יש שני טעמים לאסור. וצ"ל דה"ט שדומה למקדיש היינו כמ"ש רש"י לתוס' בביצה שם לענין איסור מקדיש שדומה למו"מ. ואע"ג דמו"מ גופיה גזירה שמא יכתוב אין זה גזירה לגזירה דכולה חדא גזירה היא. ולדעת הרמב"ם גם הגבהת תרומות ומעשרות בכלל הך גזירה וכולה חדא גזירה היא. (ובעיקר דעת הרמב"ם שהוצרך לומר בזה שני טעמים ושם בהל' ט' כתב הרמב"ם רק טעמא דנראה כמתקן. הנה בתשובת הרלב"ח סי' ט"ז פירש בדעת הרמב"ם דמשום טעמא דמתקן יש לאסור רק בשבת אבל ביו"ט היה מותר לצורך או"נ ומש"ה צ"ל טעמא משום שדומה למקדיש. אמנם ברש"י ביצה ד"ט ע"א ד"ה אוכל ושאר דוכתי מבואר דגם ביום טוב אסור משום שנראה כמתקן. וכ"כ רש"י שם (דכ"ו רע"א) בחד טעמא דאין רואין מומין ביו"ט משום דמיחזי כמתקן. וי"ל בזה כמ"ש הרא"ש בפ"ג דבכורות סי' ה' לענין גזיזה דקודם שחיטה שלא הותרה אע"פ שעושה לצורך או"נ דאין זה רק בגדר מכשירי או"נ שאפשר לעשות מאתמול דאסור ביו"ט ורק לאחר שחיטה שכבר הותרה לאכול אז הוי גם תלישת הנוצה בכלל או"נ עצמו ושרי ביו"ט. וה"נ י"ל גבי ראיית מומין ביו"ט דמחיים דהוי בכלל מכשירין ולא או"נ עצמו. וה"נ לענין הגבהת תרומות ומעשרות וחלה י"ל בדעת רש"י דאוסר משום מתקן דס"ל דזה הוי ג"כ כמו מכשירין ולא או"נ עצמו. והרמב"ם פליג הכא בסברא זו לדעת הרלב"ח הנ"ל. ובלא"ה יש תירוץ אחר ע"ד הרמב"ם כמ"ש האחרונים שהוצרך טעם שדומה למקדיש דנ"מ במפריש תרומה גדולה ולא תרומת מעשר דעדיין הוא טבל ולא תיקן כלום ואסור רק משום שדומה למקדיש כו'). ועכ"פ מאחר שלדברי הרמב"ם יש איסור בהגבהת תרומה גם כן משום מקדיש דהוי בכלל הגזירה דמו"מ. וא"כ יש ללמוד מדברי הירושלמי הנ"ל דמתיר להפריש מע"ש שתחול התרומה למחר דה"נ שרי לעשות קנין או לקדש מע"ש שיחול למחר. ובכה"ג לא גזרינן שמא יכתוב כו'. ואין לחלק משום דבהגבהת תרומה גופה ליכא הגזירה דשמא יכתוב רק שדומה למקדיש ודמי למו"מ כו'. דהא ע"כ לומר דכולה חדא גזירה היא כנ"ל ואין לחלק בחד גזירה גופה. אך עדיין יש לחלק באופן אחר. דהא דמוכח מהירושלמי דשבת שם דשרי להפריש תרומה מע"ש שיחול התרומה למחר והה"נ לעשות קנין מע"ש שיחול למחר היינו היכא דאין מטיל שום תנאי בדבר רק שיחול למחר עכ"פ. דבזה חשיב כמו שנעשה ונגמר הקנין או התרומה מע"ש. דאף דחייל למחר מ"מ השתא נמי הוי רק מחוסר זמן וזמן ממילא קאתי. (וכמ"ש סברא זו לענין דשלב"ל דמחוסר זמן אינו בגדר דשלב"ל מה"ט). משא"כ בהך דיומא אם הכה"ג מקדש האחרת בערב יוה"כ בתנאי דע"מ שתמות אשתו למחר אז יחולו הקידושין. א"כ הרי כ"ז שלא נתברר קיום התנאי לא נגמר המעשה כלל ועומד בספק. וממילא למחר אם תמות אשתו דאז נגמרו הקידושין להיות קידושי ודאי מש"ה חשיב כמו שעושה מעשה הקידושין ביוה"כ ואסור. וכן לענין קנין שאסור להקנות מע"ש על תנאי שיתקיים למחר שיחול אז הקנין מה"ט. וכה"ג כתב הר"ן בנדרים (ד"צ רע"ב) לענין מה שהחכם אינו מתיר אא"כ חל הנדר. שהביא דעת האומרים דדוקא בתולה נדרו בתנאי שאפשר שלא יחול אז אין מתירין עד שיחול אבל באומר קונם עלי דבר פלוני לאחר ל' יום חכם יכול להתירו מיד וחל הנדר מיקרי כיון שסופו לחול כו' ע"ש. ובתשובה להרמב"ן סי' רע"א מפרש כן מימרא דאביי שם (דף פ"ט ע"א) מתניתין תליא ביומי כו' דיומי ממילא אתו וחשבינן ליה שחל מעכשיו כו'. ע"ש שכן כתבו בהדיא. וה"נ בנ"ד. ומיהו אין חילוק זה מוכרח בכאן ול"ד להתם. וטפי משמע דשרי להפריש תרומה מע"ש שיחול למחר בכל אופן. דהך ירושלמי דשבת הנ"ל איתא נמי בפ"ז דדמאי והתם קאי אמתניתין דאומר מע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר ה"ז תרומה כו'. דג"כ הוי כמו תנאי. (ואף דמגוף המשנה אין ראיה די"ל דהיכא שמתנה שיחול אח"כ התרומה למפרע ואז יהיה תרומה מעכשיו בע"ש בכה"ג עדיף טפי ושרי. משא"כ בכה"ג שמקדש האחרת בערב יוה"כ דע"כ יחולו הקידושין רק למחר אחר מיתת אשתו ולא למפרע שלא יהיה למפרע העבודה בשני בתים מש"ה אסור. מ"מ מהירושלמי שם דקאי אמתניתין דהתם מזה משמע דבכל ענין שרי להפריש מע"ש שיחול למחר וכמבואר. והא דמחלק שם בירושלמי (והובא בר"ש בפירוש המשנה שם) בין דמאי לודאי היינו רק משום דבר שאינו ברשותו כמבואר שם בהדיא ולא לענין איסור שבות דהפרשה ע"ש. ואף לפ"ד התוס' ביומא סוף דנ"ה) שמחלקים בין דמאי לודאי לענין איסור הפרשה בשבת היכא דקרא שם מע"ש. מ"מ אם ההפרשה ג"כ היה מע"ש רק שיחול למחר משמע דשרי):
ב וכן יש להוכיח מדברי הרמב"ם (פ"ב מהל' יו"ט ה"ג) שכתב בהמת קדשים שנולד בה מום ביו"ט הואיל ולא היה דעתו עליה מערב יו"ט אסור לשוחטה ביום טוב לפיכך אסור לראות מומי קדשים ביו"ט גזירה שמא יתירם החכם במומן ויבא זה לשחוט בו ביום עכ"ל. וע"ש בהה"מ דמה"ט אסרו אף בנולד המום מערב יו"ט ע"ש. ובספר צל"ח בביצה בסוגיא דבכור שנפל לבור. תמה ע"ד הרמב"ם ששינה מלשון המשנה והגמרא דמיירי בבכור והרמב"ם נקט בהמת קדשים שנולד בה מום. וגוף ד"ז תמוה מאוד דהיאך משכחת לה שיוכל לשוחטה ביו"ט אפי' היה מותר לראות מומין ביו"ט כיון דבהמת קדשים אפילו נולד בה מום קבוע אסורה בלא פדיון וביו"ט אסור לפדות דדמי למו"מ שהבהמה יוצאה לחולין והפדיון הוי הקדש וכמו דאסור להקדיש ביו"ט דדמי למו"מ. וגם צריך תחלה העמדה והערכה וכ"ז אסור ביו"ט. עכ"ד הצל"ח. ואמנם אם נימא דשרי להקנות או להקדיש מע"ש שיחול למחר וכנ"ל. משכחת לה שפיר הכא באופן שלא יהיה איסור רק משום ראיית מומין ביו"ט. באם הפריש הפדיון מעיו"ט שיחול למחר אם יפול בו מום ויתירו החכם. ובכה"ג איצטריך לאסור משום ראיית מומין ביו"ט ולק"מ. ומזה מוכח דשרי להקנות או להקדיש מע"ש שיחול למחר אף בתנאי שהדבר מסופק עד שיתקיים התנאי למחר וכמבואר. והנה במג"א (סי' של"ט ס"ק ח') הביא דברי התה"ד לענין פדיון הבן כשהגיע זמנו בשבת דאין פודין בשבת ול"ל שיתן המעות לכהן מע"ש דהיאך יעשה עם הברכות והסעודה כו'. משמע גם כן דמשום שיחול הפדיון בשבת ליכא איסורא. מ"מ משם אין כ"כ ראיה מלבד דשם נותן לו בהחלט שיחול למחר בלא תנאי. וגם י"ל לפמ"ש הפ"מ בירושלמי דשבת שם לר"י בר בון דאוסר להפריש תרומה מע"ש שיחול למחר דמ"מ אם א"א בע"א שרי ע"ש. (עם שראייתו בזה אינה מוכרחת לפי דברינו לעיל). וה"נ י"ל דלקיים המ"ע בזמנו הוי כמו שא"א בע"א והוה שרי. ואולם מדברי הרמב"ם הנ"ל יש ראיה וכנ"ל:
ג ואחר שביארנו דשרי לעשות קנין מע"ש שיחול בשבת דממילא חייל וליכא איסורא בזה. לפ"ז מוכרח לומר בפירוש הירושלמי ביומא כדעת התוס' הנ"ל שהיה מקדשה ביוה"כ. דאי מקדשה בערב יוה"כ מאי פריך הירושלמי ול"נ כקונה קנין בשבת. וצ"ל דאע"ג דבברייתא דמייתי הירושלמי מקודם ס"ל שהיה הכה"ג מקדשה מערב יוה"כ. מכל מקום במתניתין דקתני רי"א אף אשה אחרת מתקינין לו א"א לפרש כן. דמתקינין משמעותו רק הזמנה בעלמא. (דומיא דמתקינין לו כהן אחר כו'). וס"ל דלא היה מקדשה בערב יוה"כ ומש"ה פריך הירושלמי שפיר דקונה קנין בשבת. ותרי תנאי אליבא דר"י נינהו. ויש לבאר במאי פליגי הני תנאי אליבא דר"י (ואח"כ נבאר גם כן פלוגתת הבבלי והירושלמי. דשיטת הבבלי דמקדש האחרת בערב יוה"כ ומגרש ושניהם על תנאי כו'. ולמה כל אחד נקיט תקנתא אחרת אליבא דר"י). ולכאורה היה י"ל לפמ"ש השאגת אריה (סי' צ"ג) שהקשה על הגמרא דיומא דלמה הצריכוהו לגרש כו' ואמאי לא יקדש אשה אחת על תנאי אם תמות חברתך כו'. (וכנראה שלא ראה הברייתא דמייתי בירושלמי הנ"ל דס"ל שהיו עושין כן באמת). ותירץ ע"פ דברי רש"י בגיטין (דף כ"ה ע"ב) דבתנאי אם ימות שתולה בדעת מי שחייו ומותו תלויין בידו זה תליא בפלוגתא אם יש ברירה. וא"כ למאי דתני איו בעירובין (דל"ו ע"ב) דס"ל אליבא דר"י דאין ברירה ולר"י התם לא מחלק בין תולה בדעת עצמו או תולה בדעת אחרים כו' א"כ אם מקדש אשה בערב יוה"כ בע"מ שתמות חבירתך אינה מקודשת כלל אף אחר שתמות אשתו דאין ברירה משא"כ במגרש ע"מ שלא תמות חבירתך דמתקיים התנאי בשוא"ת זה לא תליא בברירה כדעת הרמב"ן בגיטין כו'. ובתנאי דע"מ שאכנס לביהכ"נ דהוי תנאי שבידו לקיימו אין זה שייך לברירה וא"ש. עכ"ד השאג"א שם. ולפ"ז י"ל דהך פלוגתא דתנאי אליבא דר"י בירושלמי דיומא שם תליא בהך פלוגתא דבעירובין שם דפליגי תנאי אליבא דר"י אי יש ברירה. דלתנא דמתניתין דעירובין שם אליבא דר"י ס"ל דיש ברירה. ואיו אליבא דר"י ס"ל שם דאין ברירה וא"כ הך תנא דברייתא בירושלמי דיומא דס"ל דלר"י היה מקדשה בערב יוה"כ בתנאי אם תמות חבירתך ע"כ ס"ל כהך תנא אליבא דר"י דס"ל יש ברירה. אבל לאיו אליבא דר"י דס"ל אין ברירה וא"כ א"א כלל שיקדשנה בעיוה"כ ע"ת זה כנ"ל. וע"כ דהיו מתקינין לו בהזמנה בעלמא וכשתמות אשתו ביוה"כ אז יקדשנה כנ"ל. והני תנאי כהני תנאי אליבא דר"י וא"ש. מיהו לקושטא דמילתא ליתא לכל הנ"ל. דהא הש"א גופיה שם מסיק דאין לתלות בברירה רק אם בעינן שיחול הדבר למפרע. משא"כ לענין שיחול הדבר מכאן ואילך משעה שיוברר הדבר ולא למפרע אין זה ענין לברירה. וכבר קדמוהו הראשונים בסברא זו (וכמ"ש הר"ש בפירוש המשנה רפ"ה דמע"ש. ובחה"ר לב"ק. וע"ש בתוספות דף ס"ט ע"א), ורבים מהאחרונים שהחליטו כן. וא"כ בכה"ג שמקדש האחרת בערב יוה"כ ע"ת שתמות חבירתך דע"כ מתנה שיחולו הקידושין משעת מיתת אשתו ולא למפרע שלא יהיה למפרע עובד בשני בתים. ואין זה תלוי כלל בברירה. וא"כ הדק"ל במאי פליגי תנאי אליבא דר"י אי מקדש בערב יוה"כ ע"ת או לא. (ולפמ"ש בש"א שם דא"א לקדש על תנאי דדילמא מייתא בין דם הפר לדם השעיר. וא"כ אשתו שמתקדשת עכשיו לא תהיה מתכפרת כלל. דבשעת הזאת דם הפר שמכפר על הכהנים לא היתה אז עדיין אשתו קודם שמתה הראשונה. ובשעת מתן דם השעיר שמכפר על ישראל אז היא אשת כה"ג עכשיו. לפ"ז לכ"ע א"א לקדש על תנאי כלל אך עיקר סברתו בזה הוא דוחק שיהיה כל החרדה הזאת מחשש שע"פ מקרה כזה לא תתכפר אשתו זו בפר ולא בשעיר. שהרי בסוכה (דכ"ד ע"א) אמרינן דר"י לא חייש למיתה רק דמעלה עשו בכפרה. והיינו משום דכפרת כל ישראל תלוי בזה. (וכדאמר בהדיא בירושלמי שם חומר הוא בציבור. דמשום תקנת הציבור חייש ר"י למיתה משא"כ לענין יחיד ע"ש). אבל משום חשש כפרת אשתו לחוד אין סברא לעשות מעלה זו ולהצריכו גירושין מחשש רחוק באופן הנ"ל. ולקמן יבואר ברווחא:
ד ונראה לבאר בהך פלוגתא דירושלמי אי מתקינין בהזמנה בעלמא או שמקדשין לו אשה על תנאי באופן זה. ומתחילה צ"ל בהא דבגמרא דידן אמרינן דבקידושין לחוד לא מיקרי ביתו כל כמה דלא כניס לה. ובירושלמי הזכירו רק הקידושין ומכניסה לחופה לא איירי כלל. וראיתי להפר"ח בספרו מ"ח שהבין בפשיטות בדעת הירושלמי דס"ל דבקידושין לחוד מיקרי ביתו וא"צ כניסה לחופה. ואמנם בתשו' הרמ"א (סי' קכ"ד) מבואר שפי' בדעת הירושלמי ג"כ דלא מיקרי ביתו בלא כניסה לחופה. והוכיח מזה לדינא בנידון שלו להתיר לעשות קידושין וחופה בליל שבת ע"פ דברי הר"ת בתוס' ביצה (דל"ו סע"ב) דמפרש בגמרא שם דפריך והא מצוה קעביד ומשני ל"צ דאית ליה אשה ובנים. היינו דבלית ליה אשה ובנים מותר לקדש בשבת ויו"ט כיון דמצוה קעביד לא גזרו כלל. והב"י בסי' של"ט הביא דאף לדעת הר"ת מ"מ אסור לכונסה לחופה כו'. והרמ"א שם הוכיח מדברי התוס' דביצה שהר"ת מתיר אף הכניסה לחופה ממה שהקשו התוס' ע"ד ר"ת מהירושלמי דיומא אהא דמתקינין להכה"ג אשה אחרת דמשני משום דאין שבות במקדש ולא משני דשרי משום דמצוה קעביד דבעינן וכפר בעדו ובעד ביתו. והא גבי כה"ג כניסה לחופה בעינן. וא"כ מוכח מדברי התוס' שהר"ת מתיר להכניסה לחופה ג"כ עכ"ד הרמ"א. מבואר להדיא דמפרש בדעת הירושלמי גם כן דס"ל דלא מיקרי ביתו בלא חופה. (ולפ"ז צ"ל למ"ד דמקדשין לו מעיוהכ"פ ע"ת. דהחופה היה ג"כ ע"ת. דאף דאמרינן ביבמות (דק"ז ע"א) דאין תנאי בנישואין. הא פי' שם התוס' דאין רגילות להיות תנאי בנישואין. אבל אם התנה בפירוש מהני). ולכאורה יש להוכיח מדברי התוס' דביצה שם כהפר"ח דהירושלמי לא בעי כניסה לחופה ולא כהרמ"א. מהא דהקשו התוס' ע"ד ר"ת מהירושלמי דיומא ותירצו דחד מתרי טעמי נקט. וקשה דעדיפא להתוס' הו"ל להקשות ע"ד הר"ת מגמרא דילן ביומא שם שהצריכו לגרש שתיהן. ומוכח דאין היתר להכה"ג לקדש ביוהכ"פ. וכמו שהקשה כן הסמ"ק ע"ד ר"ת מגמרא דידן. ובזה אין לדחות כמ"ש התוס' אהך דירושלמי וכמבואר (ומיהו לחד תי' שכתב בתשו' הרמ"א שם דלפי גמ' דידן היה צריך ביאה ממש לק"מ הכא. אבל ל"נ לומר כן כמ"ש לקמן). אלא מוכח מהתוס' דמגמרא דידן אין להקשות ע"ד הר"ת כיון דהגמרא ס"ל דלא מיקרי ביתו בלא כניסה לחופה. והקשו רק מהירושלמי דס"ל דסגי בקידושין לחוד וא"צ שם כניסה לחופה. ומיהו עדיין אין להכריח מזה לדינא כדעת הב"י שהר"ת אוסר כניסה לחופה בשבת בלית ליה אשה ובנים די"ל דלעולם הר"ת מתיר גם כניסה לחופה וכדעת הרמ"א הנ"ל. ומה שלא הקשו התוס' על ר"ת מגמ' דידן דמוכח דאסור להכה"ג לקדש ולכנוס ביוה"כ. י"ל כדעת הרמב"ם דס"ל דחופה שאינה ראויה לביאה אינה קונה כלל. ומש"ה א"א לעשות חופה ביוה"כ דהוי חופה שאינה ראויה לביאה כיון דיוהכ"פ אסור בת"ה דהוי מה' עינויים. רק להירושלמי דסגי בקידושין לחוד בלא חופה שפיר הקשו מזה ע"ד הר"ת הנ"ל. מ"מ מוכח מדברי התוס' בפי' דברי הירושלמי דלא כהרמ"א הנ"ל רק דלהירושלמי מיקרי ביתו בלא חופה וכהפר"ח הנ"ל. אך שוב יש ליישב דברי הרמ"א בפי' דברי הירושלמי הנ"ל גם כן באופן שאין סתירה על זה מדברי התוס' הנ"ל. והיינו ע"פ דברי הרמב"ם הנ"ל דחופה שא"ר לביאה אינה קונה וכדעת הפוסקים שהובא בב"ש (סי' ס"א ס"ק ב') דס"ל בדעת הרמב"ם דדוקא אם אינה ראויה לביאה מדאורייתא אינה קונה אבל באיסור דרבנן כמו בשבעה נקיים שמחמת חומרא מדרבנן אסורה בזה חופה קונה שפיר (וכמ"ש הרמב"ם לענין כלה בלא ברכה דמ"מ קנאה בחופה. וכן לענין אם לא כתב הכתובה קודם החופה בדיעבד. והב"ש ס"ל דה"ה לשאר איסורי דרבנן). והנה הרמב"ם פסק (בפ"א מהלכות שביתת עשור ה"ה). דה' עינויים דיוהכ"פ אסורים מה"ת וכ"כ הר"ן בשמו. וזהו בשיטת גמרא דידן. אבל שיטת הירושלמי מבואר דס"ל דשאר עינויים מדרבנן. וכמ"ש מהר"י אלפנדרי. (והובא בתור"ע על המשניות רפ"ח דיומא). מהא דפריך הירושלמי רפ"ח דיומא אמתני' דיוהכ"פ אסור ברחיצה ובת"ה. איתא חמי ברחיצה אסור בת"ה לא כש"כ. (והיינו דממילא אסור בת"ה כיון דא"א לטבול אח"כ משום איסור רחיצה). ומשני הירושלמי דמתני' נשנית קודם תקנת עזרא. ואי נימא דה' עינויים מדאורייתא לא פריך הירושלמי מידי דמתני' קמ"ל דאסור בת"ה מה"ת ולא רק משום תקנת עזרא לחוד. אע"כ דהירושלמי ס"ל דשאר עינויים מדרבנן. ולפ"ז מיושב דעת הרמ"א בפי' הירושלמי דס"ל ג"כ דלא מיקרי ביתו בלא כניסה לחופה. ומה שהקשו התוס' בביצה ע"ד הר"ת מהירושלמי דריש יומא ותי' דחד מתרי טעמי נקט. ולא הקשו עליו טפי מגמרא דידן ביומא דליכא לדחות כן וכנ"ל. י"ל משום דבזה יש לתרץ כדעת הרמב"ם הנ"ל דחופה שא"ר לביאה מדאורייתא אינה קונה. וגם קיי"ל דה' עינויים דיוהכ"פ מדאורייתא. וא"כ א"א להכה"ג לעשות חופה ביוה"כ דהוי אז חופה שא"ר לביאה מדאוריי' ואינה חופה כלל. אבל הירושלמי דס"ל דאפשר להכה"ג לכנוס ביוהכ"פ. והירושלמי לטעמיה דס"ל דת"ה אסור ביוהכ"פ רק מדרבנן. וא"כ הוי שפיר חופה הראויה לביאה מדאורייתא. ומש"ה שפיר הקשו התוספות ע"ד הר"ת מהירושלמי דאיצטריך לומר דאין שבות במקדש ולא משני דבמקום מצוה שרי,. ותירצו התוס' דחד מתרי טעמי נקט הירושלמי וא"ש. אך יש לסתור דברינו בזה. שהרי דעת הר"ת גופיה בתוס' ביומא (דע"ז ע"א ד"ה דתנן). דקיי"ל דה' עינויים מדרבנן ולא כהרמב"ם בזה. ואם כן הו"מ התוס' להקשות ע"ד הר"ת בביצה מגמרא דידן ביומא הנ"ל ול"ל כנ"ל. מ"מ י"ל שהתוס' בביצה שם רצו להקשות ע"ד ר"ת לכ"ע ולא להקשות להר"ת לטעמיה לחוד. אך יותר נראה לומר בפשוט וא"צ לכל הנ"ל. דמגמרא דידן דיומא לא רצו התוס' להקשות ע"ד הר"ת. דהיה י"ל דהגמרא ס"ל דאפי' מחמת איסור דרבנן ג"כ חשיב חופה שא"ר לביאה ואינה קונה. (וכה"ג איתא בכ"ד), משא"כ להירושלמי דע"כ ס"ל דחשיב כאן חופה ראויה לביאה. ופריך רק משום שבות דאין מקדשין והל"ל דמשום מצוה שרי. ותי' התוס' דחד מתרי טעמי נקט ולק"מ. אבל אין לומר לפ"ד הרמב"ם דחופה שא"ר לביאה אינה קונה. דזהו מכח בעיא דלא איפשיטא בגמרא דכתובות (דנ"ו ע"א), ונימא דהירושלמי פשיטא ליה דחופה שא"ר לביאה קונה ומש"ה אפשר לכנוס ביוה"כ. ז"א דא"א לומר כן בדעת הרמב"ם שדרך הרמב"ם לפסוק כפשיטותיה דהירושלמי היכא דקאי בספיקא בגמ' דידן. (וכמ"ש הש"ך ביו"ד ר"ס קמ"ה. וכ"כ המהרי"ק בשורש ק"א). וא"כ למה פסק הרמב"ם כאן דחופה שא"ר לביאה אינה קונה. וגם בדברי התוספות בביצה ל"נ לומר כן רק כדברינו הנ"ל. ואין להאריך:
ה אך לכאורה עדיין יש להוכיח דשיטת הירושלמי דמיקרי ביתו בלא כניסה לחופה כנ"ל. ומתחילה נבאר דעת הרמב"ם שפסק (בפי"ז מהלכות א"ב הי"ג) דכה"ג אסור לישא ב' נשים לעולם שנא' אשה אחת ולא שתים. והקשו עליו מגמרא דיומא הנ"ל שהיה כונס האחרת בעיוהכ"פ. וקשה דהא מ"מ הוי חופה שא"ר לביאה מחמת איסור ב' נשים. ואין לתרץ דמש"ה לא חשיב בכה"ג חופה שא"ר לביאה כיון שבידו לגרש אשתו הראשונה ואז תהיה זו מותרת לו. דהא מבואר מסתימת הפוסקים דחופת נדה לא מהני לפ"ד הרמב"ם כל שלא טבלה ואף שהגיע זמנה לטבול שבידה לטבול ותהיה מותרת לו מ"מ כ"ז שלא טבלה חשיב חופה שא"ר לביאה. וא"כ ה"ה הכא. (ולכאורה היה יש להקשות יותר דתיקשי לאביי בקידושין (דע"ח ע"א) דס"ל גבי כה"ג באלמנה דקידש לוקה אף שלא בעל. וא"כ ה"נ לענין איסור ב' נשים לכה"ג יהיה איסור בקידושין לחוד לדידיה. והיאך שרי הכה"ג לקדש האחרת בעיוהכ"פ. מיהו בזה י"ל דכמו דאמרינן התם דמודה אביי במחזיר גרושתו דאינו לוקה בקידושין לחוד כיון דכתיב להיות לו לאשה כו' ע"ש. ה"נ בהא דדרשינן יקח אשה אחת ולא שתים ג"כ אין איסור רק בבעל מה"ט). אמנם י"ל דמגמ' דידן ביומא לק"מ ע"ד הרמב"ם הנ"ל דאף דמבואר שם שהיה כונס האחרת ומגרש לתרווייהו. לחדא א"ל ע"מ שלא תמות חבירתך ולחדא א"ל ע"מ שאכנס לביהכ"נ כו'. מ"מ י"ל שמתחלה היה מגרש את אשתו הראשונה שמכבר בתנאי דע"מ שאכנס לבהכ"נ. (דמסתמא היה מגרש לראשונה בתנאי זה ולשניה בתנאי דע"מ שלא תמות חבירתך, וכשהראשונה קיימת אחר יוהכ"פ נשארה אשתו כמקדם). ואח"כ היה מקדש האחרת והדר מגרשה בתנאי דע"מ שלא תמות חבירתך. וא"כ בשעה שמכניס האחרת לחופה (אחר שגירש ע"ת לאשתו הראשונה) הוי חופה הראויה לביאה דמותר אז לבא עליה כיון שגירש כבר אשתו הראשונה וקיום התנאי של הגירושין הוי בידו דאח"כ הוי ליה גיטא למפרע. והרמב"ם לטעמיה שפסק ברפ"ח מהל' גירושין בגירש על תנאי דבתנאי שבידה אף בקום ועשה לא חיישינן שמא לא תקיים תנאה ומותרת לינשא לכתחלה (ועיין בב"ש סי' קמ"ג ס"ק ד'). ואם כן כש"כ לענין איסור שתי נשים דלא חיישינן שמא לא יקיים תנאו בדבר שבידו. ואם כן הוי חופת השניה ראויה לביאה. ולא דמי לחופת נדה שלא טבלה אף שבידה לטבול דמ"מ חשיבא א"ר לביאה דהתם מחוסר עדיין מעשה לגמרי קודם היתר הביאה. משא"כ הכא שבשעת החופה כבר מותר לבא עליה כיון שגירש את אשתו ולשמא לא יקיים אח"כ תנאו לא חיישינן וכנ"ל). באופן שאחר שגירש את אשתו ע"ת וקידש האחרת אז ה"ל חופה הראויה לביאה. ואמנם באמת לא בא עליה רק מגרשה בתנאי דע"מ שלא תמות חבירתך. ואחר יוהכ"פ היה נשאר עם אשתו הראשונה וכנ"ל. אלא דלכאורה יש לפקפק ע"ז לפמ"ש הרמב"ן בחידושיו לגיטין (דפ"ג ע"א) שהביא דעת הסוברים בגט ע"ת שבידה בקום ועשה חיישינן שמא לא תקיים תנאה. ובתנאי שבידה בשוא"ת לא חיישינן ושריא לינשא מיד. והקשה שם מגמרא דנדרים (די"ד ע"ב) בפלוגתא דר"נ ור"י בקונם עיני בשינה היום אם אישן למחר דר"י ס"ל דבתנאה לא מיזדהר וחיישינן שלא יקיים תנאו ואל יישן היום שמא יישן למחר. ותירץ דשאני איסור א"א מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה כו' עכ"ד הרמב"ן שם. וכ"כ הרשב"א שם. ולכאורה לפ"ד הרמב"ם דבתנאי שבידה אף בקום ועשה מותרת לינשא ולא חיישינן שמא לא תקיים תנאה. א"כ בודאי ע"כ לחלק מההיא דנדרים דבתנאה לא מיזדהר אינש כסברת הרמב"ן והרשב"א הנ"ל. דשאני איסור א"א מתוך חומר שבסופה וכנ"ל. וא"כ לענין איסור ב' נשים לכה"ג דאין שם חומר זה בסופו י"ל דבתנאה לא מזדהר. והדק"ל הכא דהוי חופה שאינה ראויה לביאה. דאף שגירש לאשתו הראשונה בתנאי שבידו מ"מ אסור לבא על השניה דיש לחוש שמא לא יקיים תנאו וכנ"ל. אלא די"ל דהא דחיישינן שמא לא יקיים תנאו זהו מדרבנן ולענין חופה שא"ר לביאה אם האיסור רק מדרבנן החופה קונה לדעת הרמב"ם וכ"ד הב"ש בשם הה"מ הנ"ל. ובלא"ה י"ל לפי דברי הרמב"ם דאין החילוק בזה דבאיסור א"א מזדהר בתנאה משום חומר שבסופה דתצא מזה ומזה כדנקטו רמב"ן ורשב"א הנ"ל (ואפשר דנקטו כן לרווחא דמילתא). רק י"ל דעיקר הסברא דבתנאי לא מיזדהר באיסורא מיזדהר. היינו דבתנאי כיון שאם יעבור התנאי ממילא נעשה עי"ז רק איסור למפרע ועל להבא לא יגרום שום איסור וכמו התם דאם יעבור התנאי אז השינה של אתמול היה באיסור בזה לא מיזדהר אינש רק באיסורא שמכאן ולהבא מיזדהר. משא"כ באשה שנתגרשה על תנאי שאם לא תקיים התנאי ה"ל באיסור א"א למפרע וגם על להבא תהיה באיסור א"א עליו ותצטרך להתגרש ממנו בודאי מיזדהרא בתנאי כזה וכמו דבאיסורא מיזדהר. (שוב מצאתי שכ"כ בט"ז יו"ד ס"ס ר"כ, והט"ז לא ראה דברי הראשונים הנ"ל). וה"נ בכה"ג שגירש את אשתו בתנאי שבידו לקיימו דשרי ליקח האחרת ולבא עליה ול"ח שמא לא יקיים תנאו כיון דעי"ז יהיה האיסור למפרע וגם על להבא יהיה עליו איסור ב' נשים ויצטרך ע"כ לגרש אחת מהן ובתנאי כזה מיזדהר כנ"ל. (ובסברא זו יהיה רווחא שמעתתא בסוגיין כמ"ש לקמן אות י'):
ו וכל זה ניחא לפי גמרא דידן ביומא. אבל אכתי תיקשי מדברי הירושלמי להך מ"ד שהיה מקדש בעיוה"כ על תנאי. אם נימא כדעת הרמ"א דהירושלמי ג"כ מצריך כניסה לחופה. אם כן אכתי ה"ל חופה שא"ר לביאה מחמת איסור ב' נשים כנ"ל. דהא לפי הירושלמי לא היה הכה"ג מגרש את אשתו כלל. ומוכח כהפר"ח דלפ"ד הירושלמי א"צ כניסה לחופה כלל ולק"מ. אלא דלכאורה י"ל דלעולם כהרמ"א דהירושלמי נמי ס"ל דלא מיקריא ביתו בלא כניסה לחופה. ומ"מ שפיר יכול לקדש ולכנוס בעיוה"כ על תנאי ולא הוי חופה שא"ר לביאה. כיון דבעידן חלות החופה למחר כשתמות אשתו אז תהיה זו ראויה לביאה מש"ה קונה שפיר דבשעת חלות הקנין של החופה שאז תהיה ראויה לביאה סגי בזה. (ואף דביוה"כ אסור בת"ה מ"מ לשיטת הירושלמי דאסור רק מדרבנן ל"ח זה א"ר לביאה לענין זה וכנ"ל). אך זה אינו. דלפמ"ש התוס' ביבמות (דף צ"ג ע"א תוד"ה קנויה) ובקידושין (דף ס"ג ע"א ד"ה כגון) לחלק בין קידושי כסף ובין קידושי שטר. דבקידושי כסף אפילו נתאכלו המעות חשוב כאילו הם בעין כיון דאל"כ מחוייבת להחזירם כו', משא"כ בשטר אם לא אמר מעכשיו דאם נקרע השטר או נאבד קודם הזמן אינה מקודשת וכמו במשוך פרה זו ולא תקנה לך עד אחר שלשים יום בלא אמר מעכשיו לא קנה דבשעת קנין כבר פסקה המשיכה כו' ע"ש. ולפ"ז נראה דלענין קנין חופה ג"כ אם מתנה שיחול קנין החופה למחר לא מהני כלום כיון דלמחר ליתא להך חופה ולא מהני אא"כ מתנה שאח"כ יחול הקנין מעכשיו. וא"כ צ"ל להירושלמי דהכה"ג היה מקדש וכונס האחרת בעיוה"כ שהחופה היה ע"ת שאם תמות אשתו למחר אז תחול החופה מעכשיו.)ולפ"ז יש מכאן ראיה לדברי המל"מ (פ"י מהלכות אישות הלכה ב') דס"ל דחופה שקודם הקידושין מהני ג"כ. דהא הכא ע"כ לומר דלענין הקידושין היה מתנה שיחולו רק למחר אחר מיתת אשתו ולא מעכשיו דלא ליהוי למפרע עובד בב' בתים. ולענין החופה ע"כ שהיה מתנה שיחול מעכשיו דוקא באם תמות אשתו למחר וכנ"ל. וא"כ הו"ל הכא קנין החופה קודם הקידושין, ולדעת המ"ב דס"ל דחופה שקודם הקידושין לא מהני צ"ל הכא דס"ל כדעת הפר"ח בפירוש הירושלמי דסבירא ליה דא"צ כאן כניסה לחופה כלל). והשתא הדרא קושיא לדוכת' דהחופה בעיוה"כ הוי חופה שא"ר לביאה משום איסור שתי נשים כיון שצריך שתחול החופה מעכשיו וע"ד החידוד היה י"ל דר' יהודה לטעמיה דמוכח דלא סבירא ליה כלל הך איסורא שאסור לכה"ג לישא שתי נשים. ובזה יבואר ג"כ פלוגתא דתנאי בירושלמי אליבא דר"י אם היה מקדש מעיוה"כ על תנאי או שמקדש ביוהכ"פ וכנ"ל. דמ"ש הרמב"ם דכה"ג אינו נושא שתי נשים מקרא דאשה אחת ולא שתים. אינו מייתורא קרא דהא דרשינן מיניה אשה ולא קטנה כמבואר ברמב"ם שם. ואידך אשה דכתיב בו דרשינן ביבמות (דף ס"א ע"א ודנ"ט ע"א) שאם אירס את האלמנה ונתמנה להיות כה"ג יכנוס ע"ש. אלא דמהך אשה דממעטינן קטנה ממילא דרשינן מינה נמי א' ולא ב'. אבל אליבא דר"י יש הוכחה מקרא אחרינא דשרי לכה"ג לישא שתי נשים ממילא דרשינן הכא דאשה ממעט רק קטנה ולא למעט שתי נשים דבגמרא בסנהדרין (דנ"ג סע"א) אמרינן דר"י ס"ל כר"ע דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין. ובקידושין (דף ס"ח ע"א) פריך הגמרא לר"ע דאין קידושין תופסין בח"ל מקרא דכי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה דשנואה בנישואיה וא"ר כי תהיינה אלמא דק"ת בהן. ומשני הגמ' דר"ע מוקי להך קרא באלמנה לכה"ג וכר"ס כו'. ולר' ישבב אליבא דר"ע כו' במאי מוקים לה בבעולה לכה"ג ע"ש. ולכאורה יש להקשות דלמה ליה להגמרא לאוקמי קרא בבעולה לכה"ג הא אפילו שתיהן בתולות מ"מ השניה שנואה בנישואיה משום דכה"ג אסור לישא שתי נשים. וי"ל משום דא"א לפרש כן בקרא מדאיצטריך קרא לפרש שהיה המעשה שהאחת היתה אהובה והא' שנואה מכלל דיש במציאות שיהיו שתיהן בהיתר. ואילו באיסור שתי נשים לכה"ג הא ע"כ לעולם השניה שנואה בנישואיה ואף דמשכחת שנשא שתי נשים קודם שנתמנה לכה"ג דאז לא היתה השניה שנואה בנישואיה, מ"מ לפי מאי דמוקמינן הך קרא בכה"ג משמעותו דמיירי שבהיותו כה"ג נשא שתי נשים אלו). ולא היה צריך לפרש בקרא דהאחת שנואה דממילא ידענו זאת. וע"כ דקרא מיירי שהשנואה שנואה בעצם שאסורה עליו משום בעולה. ולפ"ז לר"ע דאין קידושין תופסין בח"ל (וכר' ישבב אליבא דר"ע) דלדידיה ע"כ מיירי קרא בבעולה לכה"ג. ממילא משמע מהך קרא באם שתיהן בתולות דאין איסור להכה"ג בנישואי שתיהן (והאחת שנואה היא רק מצד שהיא בעולה לכה"ג). ולפ"ז יבואר פלוגתא דתנאי אליבא דר"י בירושלמי דיומא הנ"ל דתליא בהך פלוגתא. דלתנא דברייתא דסנהדרין (דף נ"ג) אליבא דר"י דס"ל כר"ע דאין ק"ת בח"ל (ומלישנא דר"י שם דאם לא היתה אמו ראויה לאביו כו' משמע דאפי' בחייבי עשה אין ק"ת וכר' ישבב אליבא דר"ע). ולדידיה צ"ל קרא דכי תהיינה לאיש שתי נשים כו' דמיירי בבעולה לכ"ג וממילא מוכח דאין איסור לכה"ג ליקח שתי נשים לדידיה. ולפ"ז א"ש כהך תנא אליבא דר"י בירושלמי דיומא הנ"ל שהיה הכה"ג מקדש האחרת בערב יוהכ"פ על תנאי. ולא קשיא מהא דהוי חופה שאינה ראויה לביאה משום איסור שתי נשים דהא איהו לית ליה כלל איסור שתי נשים לכה"ג וכנ"ל. אבל לתנא דמתני' דסנהדרין שם (ושם ע"ב כי אתא ר' יצחק תני כדתנן כו' ע"ש) דלדידיה לא סבר כלל ר' יהודה כר"ע דאין ק"ת בח"ל רק כרבנן דקידושין תופסין בח"ל. וכן מבואר בהדיא בתוס' ביבמות (דף י' ע"א ד"ה לר"י) דלתנא דמתניתין דסנהדרין סבר ר' יהודה כרבנן דק"ת בח"ל. וכן מוכח בגמרא דקידושין (דף ע"ד ע"ב) דמשני ר"נ התם דר' יהודה ס"ל דאין ממזר אלא מא"א ולא מח"כ ע"ש. והיינו כתנא דמתני' דסנהדרין אליבא דר"י דק"ת בח"ל. וכ"מ בגמרא דסנהדרין (דע"א ע"א) מאי אינה ראויה אילימא ח"כ כו' ע"ש. ולהך תנא אליבא דר"י דק"ת בח"ל אם כן קרא דכי תהיינה לאיש שתי נשים לא מיירי כלל בכה"ג וממילא ס"ל דכה"ג אסור לישא ב' נשים כמו לדידן מקרא דאשה אחת ולא שתים. ואם כן לדידיה א"א להכה"ג לקדש מעיוהכ"פ מחמת דהוי חופה שא"ר לביאה וכנ"ל. וע"כ שהיה מקדש ביוהכ"פ. ובזה מבואר פלוגתא דירושלמי הנ"ל דתליא בהך פלוגתא דתנאי אליבא דר"י וא"ש. ואין להקשות לדברינו מהא דקאמר הגמרא בקידושין (דס"ח) שם. ורבנן מי כתיב תהיינה לכהן. והל"ל דלרבנן אין לאוקמי קרא בכה"ג כיון דלדידן בלא"ה אסור לכה"ג לישא ב' נשים. ז"א. חדא דא"כ מנ"ל לרבנן למילף מהך קרא שק"ת בח"ל ודילמא אין ק"ת בחייבי לאוין וטפי נילף מכאן היתר לכה"ג לישא ב' נשים. ועוד דאכתי תיקשי לרבנן דנוקים קרא דכי תהיינה וגו' בגרושה לכהן הדיוט ונימא דק"ת רק בחייבי לאוין דכהונה (וכר' סימאי אליבא דר"ע) ומשו"ה משני הגמרא לרבנן דמשמע להו בהאי קרא דלא מיירי כלל בכהן כו'. כן היה י"ל ע"ד הפלפול קצת:
ז אך לקושטא דמילתא נראה לומר בפשיטות דלדעת הרמב"ם שאסור לכה"ג לישא שתי נשים מ"מ לא מיקרי בשביל זה חופה שא"ר לביאה. דדוקא באיסור נדה שהיא ביאה אסורה בעצם חשיב חופה שא"ר לביאה ואינה קונה. אבל איסור שתי נשים לכה"ג לא חשיב זה כלל ביאה אסורה דכל אחת מצד עצמה מותרת לו. רק דאם נשא שתי נשים יש עליו רק מצוה לגרש אחת. אבל לא נתפס איסור על הביאה לומר שהיא ביאת איסור. וכמבואר ברמב"ם (פ"ה מהלכות כלי המקדש ה"י) דאם נשא הכה"ג שתי נשים אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש לאחת. ומשמע דכל השנה יכול לעבוד ולא מיקרי זה ביאת איסור כלל. (ומה"ט נמי י"ל בקרא דכי תהיינה דא"א לומר השנואה בכה"ג דלא שייך כלל לקרותה שנואה מה"ט(ולפ"ז אין כאן קושיא כלל בכאן מהך דחופה שא"ר לביאה וכמבואר. ומעתה נחזור לבאר פלוגתא דתנאי אליבא דר"י בירושלמי דיומא הנ"ל אם היה מקדש את האחרת מערב יוהכ"פ ע"ת או שהיה מקדש ביוהכ"פ. די"ל ג"כ בפירוש הירושלמי כדעת הרמ"א הנ"ל דלא מיקרי ביתו בלא כניסה לחופה. וכבר ביארנו לעיל דיש פלוגתא דתנאי אליבא דר"י בעירובין אי ס"ל יש ברירה או אין ברירה. רק שביארנו דכאן כיון שהקידושין היה מעיוה"כ בתנאי לכשתמות אשתו למחר אז יחולו הקידושין מאותה שעה ולא למפרע ובכה"ג לא תליא כלל בברירה. מ"מ כיון דצריך כניסה לחופה ג"כ. וכבר ביארנו (באות הקדום) דבחופה א"א להתנות ע"מ שיחול הקנין למחר דבכה"ג לא חייל כלל ולמחר נמי לא קנה. וכמו בקידושי שטר לפ"ד התוס' ביבמות ובקידושין הנ"ל. וע"כ שהיה מתנה שאם תמות אשתו למחר אז תחול החופה מעכשיו. ואם כן לענין זה תליא בברירה. וכדעת רש"י בגיטין הנ"ל דבתנאי זה שאינו בידו ותלה במי שחייו ומותו תלויין בידו תליא בפלוגתא דברירה אי נימא שהוברר הדבר למפרע (ולר"י בעירובין ל"ש בין תולה בד"ע או בדעת אחרים). וא"כ ה"נ לאיו אליבא דר"י דס"ל דאין ברירה א"א לעשות כאן החופה בעיוה"כ באופן שאם תמות אשתו למחר יחול קנין החופה מעכשיו כיון דזה תלוי בברירה והוא ס"ל אין ברירה. ואם יתנה שיחול הקנין דחופה למחר כשתמות אשתו ולא למפרע מעכשיו בכה"ג לא חייל כלל וכנ"ל. ואם כן בממ"נ א"א לעשות החופה מעיוה"כ. רק ביוהכ"פ כשמתה אשתו אז היה מכניס האחרת לחופה ומש"ה ס"ל שהקידושין היה גם כן ביוהכ"פ. והפוכי מטרתא למה לן לומר שיקדש מעיוהכ"פ ויכנוס ביוהכ"פ כיון דאין שבות במקדש. וסוף סוף הכניסה לחופה א"א רק ביוהכ"פ גופיה. ואף אם נימא דהיכא דאפשר לתקן מאתמול לא אמרינן אין שבות במקדש. היינו היכא דאפשר לתקן הכל מאתמול משא"כ כאן שהחופה וקידושין הכל נחשב כחד שבות בזה. אבל להך תנא אליבא דר"י דסבירא ליה יש ברירה ס"ל שהיה כונס לחופה ג"כ בעיוהכ"פ ע"ת שכשתמות אשתו למחר אז יחול קנין החופה למפרע מעכשיו ובכה"ג ליכא שום איסור שבות כנ"ל:
ח ועתה נבאר פלוגתת הבבלי והירושלמי בסוגיא דיומא. דגמרא דידן ס"ל שהיה מקדש וכונס האחרת בערב יוהכ"פ והדר מגרש לתרווייהו על תנאי כו'. והירושלמי ס"ל דלא היה מגרש כלל רק מקדש האחרת בעיוהכ"פ ע"ת או שהיה מקדש ביוהכ"פ וכנ"ל. דטעמא דהירושלמי דלא, ניחא ליה בתקנתא דגמרא דידן לגרש לתרווייהו על תנאי. (מלבד די"ל בזה כסברת הש"א מההיא דיבמות אם היה חולץ חולץ לפסולה כו' כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו כו' ע"ש). הנה י"ל דהירושלמי לטעמיה בזה דבירושלמי דגיטין (פ"ח ה"ח) אמתני' דהתם דבה"א דגט שנתנו ע"ת ולא נעשה התנאי לא פסלה מן הכהונה. אמר התם ר' יוחנן בשם ר' ינאי אין בה משום יחוסי כהונה ואין ב"ד מזהמין אותה. ובשירי קרבן שם הקשה דתרתי ל"ל דכיון דמיוחסין מותרים בה פשיטא דאין ב"ד מרחיקין אותה. והגיה שם בירושלמי דצ"ל אין בה אלא משום יחוסי כהונה והיינו דכהנים מיוחסים נוהגים סלסול בעצמם שלא לנושאה רק שהב"ד אין פוסלין אותה לכהונה. (וכן איתא הגירסא בירושלמי פ"י דיבמות הל' ה'). וא"כ הירושלמי לטעמיה הכא. שא"א לעשות לכתחלה תקנה כזו להכה"ג ביוהכ"פ שלא ינהג סלסול זה בעצמו כשאר כהנים מיוחסים. וממילא א"א לו לגרש את אשתו על שום תנאי. דאפילו אם לא יתקיים התנאי יש בה משום יחוסי כהונה כנ"ל. ומש"ה אמר הירושלמי ביומא דעבדינן התקנה בקידושין ולא בגירושין רק דפליגי תנאי למר בעיוה"כ ולמר ביוה"כ כנ"ל:
ט ומעתה נפרש טעמא דגמרא דידן דנקט התקנה דוקא לגרש ע"ת ולא לקדש אחרת ע"ת או לקדש ביוהכ"פ כסוגיית הירושלמי. והנה זהו מבואר דלא מצי הגמרא למימר שהיה מקדש ביוהכ"פ, לא מיבעי לדעת הרמב"ם דחופה שא"ר לביאה אינו קונה וגם ס"ל דה' עינויים דיוהכ"פ דאורייתא. ואם כן א"א לעשות חופה ביוהכ"פ דהוי חופה שא"ר לביאה וכנ"ל. אלא דאף להסוברים דחופה שא"ר לביאה קונה או להסוברים דה' עינויים דיוהכ"פ מדרבנן. מ"מ כל היכא דאפשר לתקן מאתמול לא אמרינן אין שבות במקדש (וכמ"ש לקמן בסמוך אות י"א). ולמה יעבור איסור שבות ביוהכ"פ כיון דמצי לתקן בהיתר גמור מעיוה"כ בגירושין על תנאי ולא לעבור על שום שבות וכנ"ל. רק להירושלמי דא"א לכה"ג לגרש ע"ת וכנ"ל מש"ה אמרינן בזה אין שבות במקדש. משא"כ לפי גמרא דידן וכמבואר. רק עדיין צריך לבאר למה לא אמרו בגמרא הך תקנתא דהירושלמי לקדש מערב יוהכ"פ ע"ת שכשתמות אשתו למחר תהא זו מקודשת לו. ואף שכבר ביארנו דתליא בפלוגתא דתנאי דלאיו אליבא דר"י בעירובין דלית ליה ברירה א"א כאן להכניסה לחופה מערב יוהכ"פ ע"ת. דאם מתנה שאם תמות אשתו למחר יחול קנין החופה מעכשיו הא זהו תליא בברירה ואיהו ס"ל אין ברירה, ואם יתנה שיחול קנין החופה למחר ולא מעכשיו לא חלה כלל קנין החופה אף למחר ג"כ וכמו בקידושי שטר וכנ"ל. וא"כ י"ל דמש"ה לא נקט הגמרא הך תקנתא לקדש מעיוהכ"פ ע"ת כיון דלאיו אליבא דר"י א"א להכניסה לחופה בעיוהכ"פ ע"ת ובלא חופה לא מיקריא ביתו. והגמרא בעי לשנויי ולאשכוחי תקנתא אליבא דר"י דלא תיקשי מינה לאיו אליבא דר"י ג"כ. ומלבד זה היה י"ל דהגמ' דיומא בעי לשנויי לכולהו אמוראי דלא תיקשי עלייהו מדר"י דהכא. והרי לרב הונא דס"ל בקידושין (ד"ה ע"א) דחופה קונה. ורב ושמואל נמי ס"ל כוותיה דחופה קונה לשיטת רש"י ביבמות (דנ"ז ע"ב) כמבואר שם בתוס' ולרב הונא חופה קונה וגומר בהדדי וא"צ חופה אחרת כמ"ש המהרש"א בקידושין שם (ד"ה ע"ב בתוד"ה חופה). דאל"כ מאי אולמא דהאי חופה מהאי חופה ע"ש. וא"כ לדידיה א"א כלל להכה"ג להכניס לחופה בעיו"כ ע"ת אפי' נימא דיש ברירה. דהא בממ"נ אם מתנה שתחול החופה מעכשיו אם תמות אשתו למחר א"כ חלו הקידושין ג"כ מעכשיו. (כיון דחופה קונה וגומר בהדדי. וא"א לעשות חופה לחצאין). וא"כ עבד למפרע עבודה בב' בתים קודם שמתה אשתו. ואם לא תחול החופה מעכשיו אם כן גם למחר לא חיילא החופה כלל וכנ"ל וקם ליה בלא בית. ומש"ה לא אמר הגמרא ביומא הך תקנתא לקדש אחרת על תנאי כיון דהך תקנתא ליתא לרב הונא (וכן לרב ושמואל לפירש"י) והגמרא בעי לשנויי לכ"ע. אלא דמ"מ כל זה אינו מספיק. דעדיין תיקשי. דנהי דהוכרח הגמרא לתקנתא זו שיגרש אשתו ע"ת. מ"מ האשה האחרת שמקדש והדר מגרש לה ע"ת הא יש תקנתא בלא גירושין רק שיקדשנה ויכנסנה ע"ת. ולא על תנאי זה דע"מ שתמות חבירתך דבזה תליא בברירה כיון שהתנאי אינו בידו וכנ"ל. רק יתנה עמה ע"ת שבידו לקיימו דתנאי כזה לא תליא בברירה כלל. וביותר קשה שיקדשנה על תנאי באם שאכנס לביהכנ"ס אזי תהיה מקודשת מעכשיו שבתנאי זה עצמו מגרש את אשתו הראשונה שתהיה מגורשת למפרע. שאם יקיים תנאי זה אז הראשונה מגורשת מעכשיו והשניה מקודשת מעכשיו וכדחזי באשתו דבעי' למימת יקיים תנאו כדאמרו כן בגמ' בתקנתא דמגרש לשתיהן כו'). ובאם לא יקיים תנאו הראשונה אינה מגורשת והשניה אינה מקודשת. ובזה א"ש לרב הונא דחופה קונה דמ"מ יחולו החופה והקידושין מעכשיו וכן הראשונה מגורשת מעכשיו:
י אמנם י"ל לפמ"ש לעיל (אות ה') בדעת הרמב"ם בגט ע"ת שבידה לקיימו דשריא לינשא ול"ח שמא לא תקיים תנאה. אף דבנדרים אמרינן דבתנאה לא מיזדהר דהחילוק בזה הוא דהיכא שאם יעבור התנאי יגרום רק איסור למפרע ולא על להבא בזה לא מיזדהר. אבל היכא שעי"ז יהיה עליו איסור על להבא גם כן בזה מיזדהר כמו דבאיסורא מיזדהר. וא"כ י"ל במקדש אשה ע"ת אף שבידו לקיימו למחר מ"מ אסור לבא עליה קודם קיום התנאי דחיישינן שמא לא יקיים תנאו. דהיכא שעי"ז גורם רק איסור למפרע אמרינן דבתנאה לא מיזדהר. וכאן אם לא יקיים תנאו ה"ל רק איסור למפרע דאז יהיה למפרע בעילת זנות. (וכמ"ש הרמב"ם ריש הלכות אישות דבעילה בלא קידושין הוי זנות שלוקה מה"ת). וא"כ א"א להכה"ג לקדש בערב יוה"כ ע"ת אף בתנאי שבידו דמ"מ הוי חופה שא"ר לביאה כיון דאסור לבא עליה קודם שיתקיים התנאי למחר ומיהו משכחת בעלמא שפיר חופה ע"ת אף להרמב"ם דחופה ראויה לביאה בעינן. דהא כתבו הפוסקים בדעת הרמב"ם בהא דיש חופה לפסולות דכיון שדעתו לבא עליה באיסור חשיבי ראויה לביאה וקונה שפיר. משא"כ בכה"ג שמקדש האחרת מחמת תקנת חכמים ופשיטא שאין דעתו לבא עליה באיסור וא"כ הוי חופה שא"ר לביאה בערב יוה"כ קודם קיום התנאי של הקידושין. ואף אם נימא דהא דאמרינן דבתנאה לא מיזדהר וחיישינן שמא לא יקיים תנאו זהו הוי רק איסור דרבנן ומשום חומרא דרבנן לא חשיב חופה שא"ר לביאה כמ"ש לעיל. מ"מ יש לחלק דבהך איסור דרבנן שעומד להתברר. שאח"כ אם לא יקיים תנאו יתברר שהיה למפרע איסור תורה בזה שפיר הוי חופה שא"ר לביאה ואינו קונה. ולא דמי כלל להך שכתב הב"ש (שהובא לעיל) באיסור שבעה נקיים שהוא חומרא דרבנן בעלמא דל"ח א"ר לביאה ובזה חופה קונה. (וכה"ג מחלק במל"מ רפ"ז מהל' תרומות שנסתפק לענין תרומה טמאה מדרבנן אי חשיבא מחוללת ועומדת לפטור ממיתה בטומאת הגוף. ומדמי לה כמו גבי אשה הראויה לו דאם אסירא מדרבנן חשיבא ג"כ אינה ראויה. ומצדד לחלק שם בהך מילתא בין טומאת מעלה דרבנן לשאר טומאות דרבנן ע"ש. וכש"כ שיש לחלק הכא לענין חופה שא"ר לביאה בין חומרא בעלמא דז"נ מדרבנן ובין הך איסור דרבנן שעומד להתברר שהיה למפרע איסור תורה כנ"ל). אלא שעיקר ד"ז שאם לא יקיים את תנאו ויתבטלו הקידושין ה"ל למפרע ביאת פנויה דאסור מדאורייתא. י"ל דזה אינו. דאף שמבואר מדברי הרמב"ם בהלכות אישות (פ"א ה"ד) דלעולם ביאת פנויה אסור מה"ת ולוקה עליה מלאו דלא יהיה קדש (ולא כהראב"ד דבמיוחדת לאיש אחד אין בה איסור לאו). מ"מ מוכח מדברי הרמב"ם (ספ"ב מהל' נערה) דבאינה מוכנת לזנות אינו לוקה וכמ"ש הכ"מ שם. וביותר י"ל דבבא עליה בתורת קידושין ואישות אף שאח"כ נתבטלו הקידושין בזה אף להרמב"ם ליכא איסור תורה רק איסור דרבנן. (ועיין מזה בדברי הב"ח באה"ע סי' קנ"ז ס"ג. ובתשובת הרד"ך בית ט'. ועיין בספר הפלאה בכתובות ד"מ ע"ב גבי הא דר"ל אמר א"ק נערה כו' ע"ש). וכן מוכח גם כן לפ"ד הרמ"א הנ"ל דמפרש בירושלמי דיומא דצריך ג"כ כניסה לחופה כנ"ל. וא"כ למ"ד שמקדש בערב יוה"כ על תנאי דכבר ביארנו שמתנה על הקידושין שיחולו למחר רק מכאן ולהבא והחופה צריך שתחול מעכשיו דוקא כנ"ל. וא"כ מוכח מזה דאף בחופה שקודם הקידושין ג"כ חשיב חופה הראויה לביאה מה"ת אך נראה דהעיקר כמ"ש לעיל (סוף אות ד') בפלוגתא דהגמרא דידן והירושלמי. דהירושלמי ס"ל דבאיסור דרבנן חופה קונה ול"ח אינה ראויה לביאה מה"ת. דמה"ט סובר הירושלמי דאפשר לעשות חופה ביוה"כ ג"כ כיון דס"ל דה' עינויים דיוה"כ מדרבנן כנ"ל. ומש"ה נמי סובר הירושלמי דאפשר נמי לקדש ולכנוס בערב יוה"כ ע"ת. דבכה"ג ג"כ ה"ל חופה הראויה לביאה מה"ת כנ"ל. משא"כ לפי גמרא דידן דס"ל דמחמת איסור דרבנן חשיב גם כן חופה שא"ר לביאה ואינה קונה. מש"ה א"א לכנוס בערב יוה"כ ע"ת דהוי חופה שא"ר לביאה. ואף אם יתנה תנאי שבידו לקיימו מכל מקום מדרבנן אסור לבא עליה שמא לא יקיים תנאו כיון דבתנאה לא מיזדהר היכא שעי"ז נעשה איסור רק למפרע ולא על להבא וכנ"ל. (ופשוט דאע"ג שגם אם יעבור התנאי ג"כ הוי למפרע רק איסור דרבנן. מ"מ אין להתיר לו לכתחלה להכניס עצמו בספק זה שעומד להתברר אלא דלפ"ז מוכח דשיטת גמרא דידן דבאיסור דרבנן גם כן חשיב חופה שא"ר לביאה. ותיקשי על הב"ש דס"ל להלכה דבאיסור דרבנן חופה קונה שפיר וכנ"ל. (ודוחק לחלק בין איסורי דרבנן גופייהו). ועוד צריך ביאור דלפי דברינו הנ"ל כ"ז ניחא לשיטת הרמב"ם דחופה שא"ר לביאה אינה קונה כלל. אבל להפוסקים החולקים וס"ל דחופה שא"ר לביאה גם כן קונה. (והם מפרשים בגמרא דכתובות דהבעיא בחופת נדה הוא רק לענין תוספת כתובה). אם כן הדק"ל הכא בגמרא דאמאי לא היו מקדשין לו האחרת בערב יוה"כ ע"ת כנ"ל. והי' י"ל בזה ע"פ דברי הרמ"א בתשובה שם בסוף דבריו שכתב בחד תירוצא דהירושלמי והבבלי פליגי בהא דלא מיקרי ביתו בלא כניסה לחופה. דגמרא דידן ס"ל דבעינן ביאה ממש שיבא עליה ובלא זה לא מיקרי ביתו משא"כ להירושלמי ע"ש בדבריו. וא"כ י"ל דלהפוסקים החולקים על הרמב"ם וס"ל דחופה שא"ר לביאה קונה ס"ל הכא כדעת הרמ"א. דלפי גמרא דידן בעינן ביאה ממש. ומש"ה א"א לקדש בערב יוה"כ על תנאי כיון דבעינן ביאה ממש ובמקדש ע"ת אסור מדרבנן לבא עליה קודם קיום התנאי כנ"ל. אך לפ"ד הרמב"ם שפוסק דכה"ג אסור לישא שתי נשים דלדידיה א"א לפרש כהרמ"א שהיה ביאה ממש דיש איסור משום שתי נשים כנ"ל. הנה הרמב"ם לטעמיה שפסק דחופה שא"ר לביאה אינה קונה. וגמרא דידן ס"ל דאף באיסור דרבנן הוי חופה שא"ר לביאה וכנ"ל וא"ש. אלא שעיקר דברי הרמ"א בהך תירוצא דלפי הגמרא צריך ביאה ממש הוא דבר תמוה שהרי מפרישין אותו שבעה ימים מקודם כו'. (וכמו שמוכיח בש"א סי' צ"ג דא"צ ביאה ממש. וי"ל בזה). אך בלא"ה לק"מ די"ל דמכאן ראיה לדברי הב"ש (סי' ס"א סק"ד) דס"ל בדעת הרמ"א שם דבאשה חולנית חולת מות שא"ר לביאה כלל אין חופה קונה לכ"ע אף להחולקים על הרמב"ם וכן מסתבר דאף להסוברים דחופת נדה קונה היינו משום דיש לה היתר לאחר זמן ואתיא לכלל ביאה ויש כאן חיבת ביאה אח"כ. אבל היכא דאפשר שלא תבא לעולם לכלל ביאה כלל לא מהני קנין חופה כזו לכ"ע. וכן ראיתי בשעה"מ שהביא דברי מהר"ש גאון ודברי הפרח מ"א שכ"כ להדיא. (ומה שהקשה השעה"מ ע"ז מדברי הר"ן י"ל ואכמ"ל). וכמו כן יש לומר במ"ש הב"ש דבאיסור דרבנן חופה קונה אף לדעת הרמב"ם היינו היכא דאח"ז בודאי תבא לכלל ביאה רק דהשתא אכתי אסירא מדרבנן מש"ה לא חשיב בכה"ג חופה שא"ר לביאה. משא"כ בכה"ג שמקדש לו אשה אחרת בערב יום הכפורים על תנאי, דאפשר שלעולם לא תבא לכלל ביאה כיון דאסור לישא שתי נשים ואחר יום הכפורים יקיים אשתו הראשונה כשלא תמות (וכן הוא אורחא דמילתא דמסתמא לא היה הכה"ג מחליף אשתו בכל שנה). ומש"ה בדוקא נקט בגמ' דידן שהיה מקדש האחרת לחלוטין ואח"כ מגרשה ע"ת. דכיון שקודם הגירושין שלה אז מותר לו לבא עליה לכתחלה אחר שקידשה וכנסה לחופה ואין לו לחוש שמא לא יקיים התנאי של גירושי הראשונה דבתנאי כזה מיזדהר שהרי אם יעבור על התנאי יש עליו על להבא ג"כ איסור שתי נשים ויצטרך ע"כ לגרש אחת מהם וכנ"ל. ומש"ה מיזדהר בהך תנאה וממילא מותר לו לבא עליה לכתחלה בשעת חופתה. (וגם בלא"ה כבר העליתי לעיל דמשום איסור שתי נשים לא חשיב חופה שא"ר לביאה כיון דבזה אינה ביאת איסור בעצם וכנ"ל אות ז'). ושפיר קונה החופה בכה"ג כיון דיש לו אז היתר גמור לבא עליה לכתחלה. משא"כ כשמקדש אשה ע"ת בערב יוה"כ דעכ"פ אסור מדרבנן אז לבא עליה כיון דחיישינן שמא לא יקיים תנאו והיא ביאת פנויה וכנ"ל. דבהך תנאה לא מיזדהר כו'. ואחר יוה"כ אפשר (וכן אורחא דמילתא) שלא תבא עוד לכלל ביאה לעולם ויתבטלו קידושין של זו ויקיים אשתו הראשונה וכנ"ל. ובכה"ג לכ"ע אין חופה כזו קונה כלל כיון דלא תבא לכלל חיבת ביאה. ובדעת הירושלמי י"ל דס"ל דמ"מ כיון דבשעת חופתה אסור לבא רק מדרבנן מש"ה חשיבא מ"מ ראויה לביאה מדאורייתא. וכ"ז לדעת הרמ"א בפירוש הירושלמי. אבל אם נימא כדעת הפר"ח דלהירושלמי מיקרי ביתו בלא כניסה לחופה וא"צ שם חופה כלל. ניחא בפשיטות. דלגמרא דידן דצריך חופה א"א לכנוס לא ביוה"כ ולא בערב יוה"כ ע"ת וכנ"ל:
יא ובהך מילתא דאמרן לעיל (אות ט') דלפום גמרא דידן לא התירו לו לקדש ביוה"כ דלא אמרי' אין שבות במקדש היכא דאפשר לתקן מאתמול. וסברא זו כתב הכ"מ שילהי הל' בית הבחירה במ"ש שם הרמב"ם שבלילי שבת לא היה בידם אור אלא בודקין בנרות הדולקים שם מע"ש. וביאר הכ"מ דאע"ג דאין שבות במקדש שאני התם דאפשר בנרות הדולקים מע"ש. והמל"מ הקשה עליו ע"ש. ולכאורה מוכח כהכ"מ מהא דאיתא בירושלמי (פ"ג דיומא ה"ה) דאר"י התם עששיות של ברזל היו מרתיחין כו'. ומסיק שם בירושלמי דר"י סבר אין תולדת האש כאש. ופריך ויחם לו חמין. ומשני שלא יאמרו ראינו כה"ג שטובל במים שאובין ביוה"כ. והא התם הוי רק איסור דרבנן לר"י בתולדת האש. ומ"מ פריך ויחם לו חמין. וע"כ דקושיית הירושלמי הוא דכיון דיש תקנה מאתמול יש שבות במקדש. (וצ"ל בהא דאמר בירושלמי פ"ח דפסחים סוף ה"ג א"ר שמיי ואפילו כמ"ד במקדיש בעזרה משום שבות שהתירו במקדש מיירי בשא"א להקדישו מאתמול. וע"ש בפירוש הקה"ע שפירוש דמותר ליקח בשבת ממוכרי טלאים כו'. ע"ש בסוגיא). ובזה היה י"ל במ"ש הרמב"ם (פ"ב מהל' עבודת יוה"כ ה"ד) היה כה"ג זקן או חולה מלבנין עששיות כו' או מערבין מים חמין כו' ובמל"מ הקשה מזה ע"ד הכ"מ בהל' בית הבחירה הנ"ל דכיון דאפשר בעירוב חמין למה התירו שבות להטיל עששיות כו'. וי"ל דהרמב"ם ס"ל דלמסקנת הירושלמי תרווייהו שריין. והא דמשני הירושלמי שלא יאמרו כה"ג טובל בשאובין כו'. היינו דכיון דבין כך ובין כך יש איסור דרבנן. במרתיח עששיות יש שבות משום מכבה. ובחמין יש איסור דרבנן משום גזירה שלא יאמרו כה"ג טובל בשאובין ממילא כהדדי נינהו ויש להתיר בתרווייהו או בעששיות או בחמין. וראיתי במרדכי בשבועות סוף הל' מקואות שהביא דברי הר"ת שאוסר לטבול במקוה שמטילין לתוכו חמין משום גזירת מרחצאות. וכתב שם דמהך דיומא י"ל דהתם שרי משום דאין שבות במקדש. (ולהחולקים המתירין לטבול במקוה שמטילין בו חמין צ"ל דלא תיקשי עלייהו מהירושלמי דיומא הנ"ל דהתם שרואין דבר שינוי כזה במקדש יש לחוש יותר שלא יאמרו כו'). ומדברי המרדכי אלו מוכח דהא דאין שבות במקדש היינו אף בשאר איסורי דרבנן כמו הכא לענין גזירת מרחצאות. ולא כדברי המהרש"א בשבת (דמ"ב ע"א) שכתב דהא דאין שבות במקדש היינו רק באיסורי שבת. אבל בשאר איסורים אין חילוק בשבותים בין מקדש למדינה. ואמנם י"ל דדבר זה תליא בפלוגתא דהרא"ש והר"ן בפ"ב דפסחים. שהרא"ש שם הוכיח דמהני החזרת כבשונות בכלי חרס מגמרא דזבחים (דצ"ו ע"א) דפריך וליהדרינהו לכבשונות ומשני אין עושין כבשונות בירושלים ומשמע הא עושין שרי. ותמה עליו בת"ש שם דמה ראיה היא דש"ה דאין שבות במקדש וכ"מ בר"ן שם. ומזה מוכח לכאורה שהרא"ש ס"ל דהא דאין שבות במקדש הוא רק באיסורי שבת ולא בשאר איסורים וכדעת המהרש"א הנ"ל. ושפיר הוכיח מגמרא דזבחים הנ"ל. מיהו אכתי לא ניחא כ"כ דמבואר בתוס' בחולין (דקי"ב ע"א) ובזבחים (דצ"ו ע"א) דהא דאמרינן כל יום נעשה גיעול לחבירו היינו דבכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא שמב"מ בטל ברוב מה"ת. וכן כתב הרא"ש בחולין שם. וצ"ל שזהו ענין אחר שהתירו משום הפסד כלי המקדש אף שאר איסורי דרבנן. ואינו ענין כלל להך כללא דאין שבות במקדש. ולפ"ז אכתי קשיא ע"ד הרא"ש דפסחים הנ"ל דאין ראיה מגמרא הנ"ל להתיר החזרת כבשונות כנ"ל והנה י"ל מדברי הרמב"ם (פ"ד מהל' מעה"ק ה"ח) שכתב שם ושוחט שנים או רוב שנים כו', אף דבשחיטת חולין קיי"ל דלכתחלה בעינן כל השנים והא דרוב של אחד כמוהו היינו בדיעבד (וכהך אבע"א בחולין דכ"ז ע"א). וראיתי בפמ"ג באו"ח סי' תרכ"א שעמד בזה ותירץ משום דאין שבות במקדש. ומוכח מזה דבשאר איסורים נמי אין שבות במקדש. וי"ל קצת. (וכן יתיישב בזה גם כן מה שהקשה בכו"פ ביו"ד סי' ע"א לדעת הסוברים דאין למלוח על השער דהשער מעכב כח המלח מהא דבקדשים מולחין הראש ואין מסירין הצמר, ולהנ"ל ניחא) וי"ל בזה מכמה דוכתי ואכמ"ל. ועיין בתשובת הריב"ש בס"ס קס"ג מ"ש לחלק לענין הא דאין שבות במקדש בין איסור דרבנן שמשום גזירה ובין איסור דרבנן שאסרו משום חשש איסור תורה כו'. ע"ש ואכמ"ל:
יב וראיתי בתשובת הגאון רע"א (סי' קנ"ט) שנשאל במוכר חפץ לחבירו מע"ש ומתנה שיחול הקנין למחר. וכן אם א"ל בתנאי דמעכשיו אם מותר לקיים התנאי בשבת שעי"ז יוגמר הקנין למפרע מאתמול. והשיב לאסור בשניהם והוכיח כן מסוגיא זו דיומא. ויש להשיב על דבריו. ומתחלה יש לתמוה עליו ועל הגאון הש"א ז"ל שהקשו קושיא זו מדעתם דלמה לא אמרו שיקדש הכה"ג האשה האחרת בערב יוה"כ על תנאי כו'. ולא ראו שזהו מבואר בירושלמי דתניא כן בברייתא שהיו מקדשין לו אשה אחרת ע"ת. וכבר ביארנו שזהו תליא בפלוגתא דתנאי וכנ"ל. ומ"ש הגרע"א דמש"ה לא תיקנו כן שיגרש לאשתו ע"ת ולהאחרת יקדש ע"ת משום דבזה יעבור על שני שבותין קידושין וגירושין. ואע"ג דאין שבות במקדש מ"מ למעט בשבותין עדיף. הנה לפי דברינו לעיל בלא"ה א"א לקדש בערב יוה"כ ע"ת לפי גמרא דידן. ושפיר יש לומר דבכה"ג שמעשה הקנין הוא מאתמול אין בזה שום שבות כלל. ובמ"ש הגרע"א שם לפרש הפלוגתא דהבבלי והירושלמי דהירושלמי פשוט ליה דחופה שא"ר לביאה קונה. כבר ביארנו לעיל (סוף אות ד') דא"א לפרש כן. ולדברינו נדחה גם כן מ"ש שם בסוף דבריו להוכיח לאסור מהירושלמי דלא מוכח כן כלל. ובהך מילתא שכתב הגרע"א שם דאף על גב דאין שבות במקדש מ"מ היכא דאפשר למיעבד בחד שבות אסור למיעבד בשני שבותין. הנה לכאורה אין זה מוכרח. די"ל דאף לפ"ד הכ"מ הנ"ל דהיכא דאפשר לתקן מאתמול בלא שום שבות לא אמרינן אין שבות במקדש. (ועיין בשבת ר"ד קכ"ד. ובעירובין דק"ג). מ"מ היכא שא"א לתקן לגמרי וע"כ צריכין לעבור בחד שבות מחמת דאין שבות במקדש תו אין לחלק בזה בין חד שבות לשני שבותין. ויש להוכיח כן לפמ"ש לעיל (באות הקודם) במה שהקשה המל"מ על הכ"מ הנ"ל ממ"ש הרמב"ם דמלבנין עששיות או מערבין מים חמין כו'. וביארנו שם שזהו ג"כ קושיית הירושלמי ביומא דפריך ויחם לו חמין. היינו דכיון שאפשר לעשות בלא שבות אין להתיר שבות במקדש. ומשני דגם בחמין יש איסור מדרבנן שלא יאמרו כה"ג טובל בשאובין. ומש"ה פסק הרמב"ם להתיר בשניהם. והשתא הא בליבון עששיות איכא שני שבותין. דהירושלמי שם מיירי מאיסור כיבוי שהמים מכבין הברזל ע"ש. ובגמרא דידן ביומא (דל"ד ע"ב) איתא דיש בזה איסור דרבנן משום מצרף. (היינו לגירסת התוס' שם שהתירו רק משום דאין שבות במקדש. אבל רש"י שם ל"ג כן בגמרא וס"ל דבאינו מתכוין אף איסור דרבנן ליכא). וא"כ בהטלת עששיות לתוך המים יש כאן שני שבותין משום מצרף ומשום מכבה. (אם לא שנדחוק לומר בזה פלוגתא חדשה בין הבבלי והירושלמי ולומר דהירושלמי ס"ל כאן דליכא איסור משום מצרף. ובגוף הדבר מה דהגמרא נקט כאן שבות דמצרף והירושלמי נקט שבות דמכבה י"ל בזה הרבה ואכמ"ל). ולפ"ז מוכח מכאן דכיון דמתירין שבות במקדש אין חילוק בין חד שבות לתרי שבותין. מיהו יש לדחות דלפ"ד התוס' ביומא דס"ל דיש איסור דרבנן משום מצרף. י"ל שהתוס' מפרשים בירושלמי כפשוטו דאסור להחם ע"י חמין גזירה שלא יאמרו כה"ג טובל בשאובין. (והתוס' ס"ל דלא אמרינן אין שבות במקדש רק באיסורי שבת ולא בשאר איסורים. וכמ"ש המהרש"א בשבת בדברי התוס' כנ"ל). ומש"ה שרי ללבן עששיות ולהטיל במים אע"ג דהוי שני שבותין כיון דא"א בע"א. ודעת הרמב"ם שמתיר תרווייהו ללבן עששיות או לערב חמין י"ל שהוא סובר כפירש"י ביומא דליכא כאן שום איסור דרבנן מחמת מצרף וכנ"ל ולק"מ. אלא שמדברי הרמב"ם (בפ"ב מהל' ערב יוה"כ) שם גבי הא דמטילין עששיות כו' שכתב הטעם משום שאין שבות במקדש משמע דגריס כגירסת התוספות בגמרא שם ולא כפירש"י הנ"ל. דמשמע דעל שבות דמצרף קאי זה (ודוחק לומר בכוונת הרמב"ם דשבות דמצרף ליכא הכא כפירש"י ורק משבות דמכבה מיירי הרמב"ם כאן. שזהו לא נזכר כלל בגמרא דידן דיומא. וגם בירושלמי שהזכירו שבות דמכבה התם קאי רק לר"י דס"ל דאין תולדת האש כאש משא"כ לדידן דקיי"ל דתולדת האש כאש רק דמכבה גחלת של מתכת אסור מדרבנן כדאיתא בשבת. ואין זה דרך הרמב"ם לסתום דבריו כ"כ). ולפ"ז משמע דלענין אין שבות במקדש אין לחלק בין חד שבות לשני שבותין כנ"ל. רק דיש לדחות זה ע"פ דברי הרמב"ם ברפי"ב מהל' שבת ע"ש, ואכמ"ל:
וכל זה לרווחא דמילתא. אבל אף אם נחליט סברא זו לענין אין שבות במקדש דאם אפשר למיעבד בחד שבות אסור למיעבד בשני שבותין. מ"מ הוכחת הגרע"א הנ"ל מגמרא דיומא אינה מוכרחת כלל לפי דברינו הנ"ל. וכבר הבאתי לעיל (וגם בסי' הקודם) ראיות להתיר לעשות קנין בע"ש שיחול בשבת. ואין להאריך יותר.