אור ברסלב
תורת חסד סימן יג

תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין

סימן יג

סימן יב

ע"ד השאלה בסוחרים ישראלים שגומרים עסקי מסחר על פי מנהג הסוחרים בזמננו שדרכם להתנות במכירתם או בקנייתם שהמקח מהסחורה יהיה כפי שיעמוד השער מסחורה זו ביום פ' לחודש פ' למספרם. ואז ביום פ' יחול הקנין. ולפעמים יש אופן שיכולים גם כן לחזור מהמסחר עד יום המוגבל. ושואל מעלתו אם עושים מסחר זה בימות החול רק שיום המוגבל שבו יהיה גמר הקנין חל בשבת. מה דינו. אם יש בזה איסור מו"מ בשבת כיון שנגמר הקנין בשבת. או דילמא כיון שאינו עושה כלום בשבת רק ממילא חל הקנין אין איסור בדבר זה:

תשובה

א הנה לכאורה היה נראה דאין איסור בזה. דהקנין חל ממילא בשבת ע"י מה שעושה הקנין בחול שהרי אף במלאכה גמורה שרי להתחיל מבעוד יום. אף שאח"כ נעשית המלאכה בשבת ממילא. כדאיתא במתניתין פ"ק דשבת. וע"ש בגמרא די"ח ע"א, ובירושלמי שם יליף טעמא דב"ה דשרו בכה"ג מקרא דששת ימים תעשה מעשיך וביום הז' (והיינו בכה"ג דממילא עי"ז תעשה המלאכה ביום השביעי). ואם כן כש"כ דשרי כה"ג באיסור שבות דמו"מ בשבת כשנגמר בשבת ממילא ע"י המעשה של אתמול. רק דיש לומר דכיון דטעם האיסור דרבנן במו"מ בשבת הוא גזירה שמא יכתוב. (ועיין רש"י בביצה דף ל"ז ע"א ד"ה משום. וע"ש ברש"י דף כ"ז סע"ב). א"כ כיון ששעת חלות הקנין הוא בשבת יש לגזור שמא יכתוב אז. ומ"מ מסברא י"ל דלא גזרו כן רק כשעושה מעשה הקנין בשבת שעי"ז יבא לכתוב ג"כ. משא"כ כשחל הקנין בשבת ממילא ע"י מעשיו של אתמול. וכמו בהא דאסור להקדיש בשבת שהטעם ג"כ משום גזירת מו"מ כדאיתא בגמ' דביצה שם. ומ"מ מוכח בכ"ד דשרי להקדיש מע"ש שיחול ההקדש בשבת (וכמו שביארתי במ"א). וכן באיסור הגבהת תרומה ומעשרות דהוי גם כן בכלל איסור מקדיש (מלבד איסור מתקן. וכמבואר ברמב"ם בפכ"ג מהלכות שבת). ומ"מ שרי להפריש מע"ש תרומה שיחול שם תרומה למחר. וכן משמע בעירובין (דל"ו סע"א) בבעיא דככר זה היום חול ולמחר קודש ואמר ערבו לי בזה מהו כו'. ודוחק לומר דלעולם לכתחלה אסור לעשות כן והתם מיירי בדיעבד אם עבר ואמר שיחול בשבת כו'. וכן מוכח להדיא בירושלמי בפי"ח דשבת דשרי לכתחלה להפריש תרומה מע"ש ולומר ה"ז תרומה למחר. אע"ג דחלות שם תרומה הוא בשבת (וביארתי זה היטב בתשובה אחרת. והוא בסי' שאח"ז). וכן מבואר להדיא מדברי הריטב"א ביבמות (דצ"ג ע"א) בעובדא דר' ינאי בע"ש דנגה ליה ולא אתא האריס עם הפירות ושקל ועישר מפירי דביתיה עלייהו וא"ל ר"ח שפיר עבדת כו'. ופירש שם הריטב"א דר' ינאי התנה בפירוש שלא יחול על פירות אלו שם תרומה ומעשר עד שיבואו לרשותו הפירות האחרים שמפריש עליהם ומש"ה ה"ל מן המוקף ע"ש. ומוכח מזה דאע"ג שיחול בשבת שם תרומה ומעשר שרי, ועוד הבאתי ראיות לזה. (וקצתם יבוארו בסי' שאח"ז). וגם מה שי"ל בזה מגמרא דיומא (די"ג ע"ב) ביארתי שם באריכות בסוגיית הגמרא והירושלמי שם:

ב ולכאורה היה י"ל בהא דאיתא במתניתין דרפ"ד דסוכה ביו"ט הראשון של חג שחל בשבת מוליכין את לולביהן כו' ומלמדין אותן לומר כל מי שמגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה ולמחרת משכימין ובאים כו'. ובתשובת מהרי"ט ח"ב (חח"מ סי' כ"ג) מדייק ממתניתין שמאתמול הוא שאומרים כן כל מי שיגיע למחר לולבי בידו כו'. מדקתני בתר הכי ולמחרת משכימין כו' וכתב שם וז"ל והרי בשעה שהתנה אינו מבורר אלא משום דאיהו לא גמר ומקני מהשתא כו' ואינו מזכהו אלא אחר שיגיע לידו ובאותה שעה מבורר הוא שבא לידו אבל לא מעיקרא כו', עכ"ל המהרי"ט. ויש לבאר דלמה הוצרכו לומר כן מעיו"ט שיחול הקנין ביו"ט אחר שיגיע לידו, ולמה לא סגי שיאמרו כן כשמשכימין ובאים ביו"ט גופיה שמקנה לו לולבו. ולכאורה י"ל טעמא משום דאין קונין ביו"ט. ואם כן מוכח מכאן דשרי להקנותו מעיו"ט אף שיחול הקנין ביו"ט. (ודוחק לומר דאף דבכה"ג נמי יש איסור קנין ביו"ט. מ"מ טפי עדיף כן ממה שיקנה לו ביו"ט גופיה) אך זה אינו. דמבואר במרדכי (הביאו בב"י בסי' תקכ"ז) דשרי להקנות ביו"ט דבר של מצוה. והוכיח כן מהא דכל העם יוצאין ביו"ט בלולב ואתרוג ע"י מתנה ע"מ להחזיר. וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה בספ"ג דסוכה. (וע' בר"ן ביצה שהובא בב"י שם דשרי לאקנויי בלשון מתנה בלא סודר כו' ע"ש). ואם כן ביו"ט גופיה נמי שרי להקנות הלולב וע"כ דמה שהיו אומרים מעיו"ט כל מי שיגיע לולבי לידו כו' ולא ביו"ט גופיה הוא מטעמא אחרינא. (ואולי היו חוששין דשמא יטול חבירו את לולבו לצאת בו גם כן קודם אמירתו שמקנה לו. ולכך התקינו לומר כן מעיו"ט):

מיהו לפמ"ש המג"א (בסי' ש"ו סקט"ו) דלא שרי כשקונה האתרוג לצורך מצוה רק כשקונה אותו לצאת בו לבד שהרי צריך להחזירו אבל לקנות אתרוג לגמרי ביו"ט אסור לפ"ז שפיר יש לומר כמ"ש לעיל דמש"ה היו צריכים לומר מעיו"ט כל מי שמגיע כו' משום דביו"ט אסור להקנות קנין גמור כמו הכא. (ומה שהוכיח המג"א בס"ס י"ג דאסור ליתן מתנה בשבת אלא לצורך שבת מגמרא דשבת (דקל"א ע"ב) דקאמר הואיל ובידו להפקירן ולא קאמר הואיל ובידו ליתנן לנכרי כו'. לפי דבריו תיקשי מכאן ע"ד הרמב"ן והריטב"א דס"ל דמדרבנן אסור להפקיר בשבת ג"כ. וע"כ לפרש משום דבשבת שם בדאורייתא קיימינן. ומדאורייתא אין איסור ליתן ולהפקיר בשבת. ונקט שבידו להפקיר וה"ה דהמ"ל שבידו ליתן כו'. וגם יש לומר דנקיט שבידו להפקיר שזהו בידו תמיד משא"כ ליתן לנכרי דזימנין שלא ימצא נכרי וכמ"ש התוס' כה"ג בשבועות דף ג' ע"א. ועיין בספר תוספת שבת בסי' שכ"ג ס"ז ע"ש). והנה בירושלמי רפ"ד דסוכה שם אמר מתניתין דלא כר' דוסא כו'. והקה"ע פירש דהיינו לענין אם צריך לתקן להפקיר בשביל האנסים כו'. ופירושו דחוק. ולכאורה יש לפרש בהירושלמי דהכוונה בזה לענין חשש ברירה דמי שמגיע לולבי בידו הוברר הדבר שהוא שלו למפרע. (וכדמייתי הגמרא בב"ק דס"ט ע"א הך דר' דוסא לענין ברירה, וי"ל הגירסא בירושלמי להיפך ע"ש). ולפ"ז מוכח מהך ירושלמי דהתנאי היה כל מי שמגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה היינו שיהיה קנוי לו למפרע מעכשיו. ומש"ה שייך זה לברירה דצריכין לומר הוברר הדבר למפרע כו'. דאי נימא כפירוש המהרי"ט הנ"ל שהקנין יחול ביו"ט אחר שיגיע לולבו לידו א"כ בכה"ג לא שייך זה לענין ברירה כל שמתנה שיחול אחר שיתברר ולא שיוברר הדבר למפרע כמבואר שם. (וכמ"ש הש"א בסי' צ"ג. וכן הנו"ב מ"ק חאה"ע סי' צ"א. ורק שהם כ"כ מסברא דנפשייהו ולא ראו שכבר קדמום בזה. וכבר מבואר כן בר"ש רפ"ה דמעשר שני. וכ"כ הרשב"א בב"ק שם). ואם כן יש להוכיח מהירושלמי דלא שרי להקנות מעיו"ט רק ע"מ שיחול הקנין למפרע. אבל להקנות באופן שיהיה חלות הקנין ביו"ט אסור. דאל"כ היא גופא קשיא דלמה לו כאן להתנות שיחול הקנין למפרע ולתלות זה בברירה. (ובפרט לפמ"ש רש"י בחולין דף י"ד סע"א ובש"ד דכל שיכול לתקנו באמירה בעלמא לא התירו לו לסמוך על ברירה ע"ש). אך יש לסתור זה. דהא בירושלמי שם מוכח דביו"ט נמי שרי ליתן האתרוג במתנה גמורה אף שלא ע"מ להחזיר. דאיתא התם ר"ה מפקד לחברייא כד תיהוון יהבין מתנה ביו"ט לא תיהוון יהבין אלא לדעת גמורה. (ופירש בקה"ע שם דהיינו במתנה גמורה שלא ע"מ להחזיר). ר"ה יהיב אתרוג מתנה לבריה וא"ל אי יו"ט יומא דין הרי הוא לך מתנה כו' ע"ש. אלא י"ל דמה שהיו מתנים שמי שמגיע לולבו לידו הרי הוא לו במתנה למפרע (דמש"ה תליא בברירה כנ"ל) הוא כדי שכאו"א יצא י"ח בלולבו תיכף בנטילתו (כדקיי"ל דמדאגבהיה נפיק ביה). דאם לא יחול הקנין רק אחר שיגיע לולבו לידו אם כן לא יצא י"ח בו עד שיטלנו שנית. (שיקננו ויהיה שלו בשעת לקיחה). ולאו כ"ע דינא גמירי, ומש"ה תיקנו שיאמר שיהיה קנוי לו למפרע. ואמנם יש לדחות דלעולם י"ל כחילוקו של המג"א הנ"ל דלא שרי לקנות אתרוג ביו"ט רק לצאת בו ולהחזירו. אבל לקנות האתרוג לחלוטין אסור ביו"ט. (ומש"ה היו מתנים שיחול הקנין למפרע וכנ"ל). והך דירושלמי דר"ה מפקד לחברייא כד תיהוון יהבין מתנה ביו"ט לא תיהוון יהבין אלא לדעת גמורה אין פירושו כמ"ש הקה"ע דהיינו במתנה גמורה שלא ע"מ להחזיר. שהרי בירושלמי בפ"ג דסוכה (סוף הל' י') איתא רנב"י יהיב אתרוגא מתנה לבריה וא"ל לכשתזכה בו ובמצותו החזירהו לי (והיינו שמקנה לו בפירוש במתנה ע"מ להחזיר ול"ד לאומר יהא שלך עד שתצא בו דלא מהני כמ"ש הרא"ש ובש"ע או"ח סימן תרנ"ח ס"ג). ואין סברא לומר דרב המנונא דבירושלמי רפ"ד דסוכה הנ"ל הוא פליג על רנב"י בזה וסובר דבעי להקנות במתנה שלא ע"מ להחזיר דוקא דא"כ ה"ל להירושלמי לאתויי הנך תרתי בהדדי ולאשמועינן דפליגי. א"ו דהא דמפקד רב המנונא לחברייא, היינו רק שיקנה לו לשם מתנה גמורה ואפילו ע"מ להחזיר מהני, (ורק לאפוקי באומר בלשון שאינה מתנה גמורה כגון שאמר לו יהא שלך עד שתצא בו כו' וכמ"ש בש"ע הנ"ל דלא מהני והוי כמו שאול. או כמ"ש ביו"ד ברמ"א סי' ש"ה ס"ח בא"ל ותחזירם לי דלא הוי מתנה כו' ע"ש). ולעולם אסור לקנות ביו"ט לגמרי שלא ע"מ להחזיר וכדברי המג"א הנ"ל. אך בתשובת עה"ג (סי' כ"ה) מוכיח דליתן מתנה מותר בשבת ויו"ט מהתוס' דעירובין (דס"ו ע"א) ממ"ש שם דשרי דלא הוי אלא כמתנה בעלמא. וכ"כ המרדכי שם. מיהו יש לומר דהתם נמי משום דאינו נותן לו מתנה גמורה לנכרי רק להתיר לעצמו הטלטול. (וכמו באתרוג לצאת בו. ובזה מתורץ שלא יהיה סתירה בדברי המרדכי דעירובין הנ"ל לדברי המרדכי שהביא הב"י סימן תקכ"ז הנ"ל. וכ"כ בשעה"מ סוף הל' יו"ט). אך בספר בית מאיר באה"ע ס"ס מ"ה חולק על המג"א הנ"ל. והביא ראיה ממתניתין ספ"ק דביצה משלחין כלים כו', כל שניאותין ממנו כו'. ואפילו תפילין שאינם לצורך יו"ט כו'. ובש"ע או"ח סי' תקי"ו ע"ש ובמ"ש בזה בתשובת מים רבים (סי' כ"ט וסי' ל') ע"ש. ואפשר לדחות קצת ראיה זו ממתניתין דביצה הנ"ל דמשלחין כלים כו'. די"ל דעל המשלח שמקנה לו ליכא איסור כלל רק על הקונה ביו"ט. (וכמ"ש כן בספר המקנה בק"א סי' מ"ה מגמרא דעירובין דע"א ע"ש). ואפשר לו להקונה כאן שיכוין שלא לקנות עד מוצאי יו"ט. ומתניתין התם לא מיירי מדין קנין ביו"ט. ולא נחית לאשמועינן זה בהדיא שיכוין שלא לקנות ביו"ט כנ"ל). באופן דמהך דסוכה אין שום ראיה לנ"ד אי שרי להקנות מעיו"ט שיחול הקנין ביו"ט:

ג ועוד יש להעיר בזה. מהא דאיתא בפסחים (דף ס"ו רע"ב) בעובדא דהלל למחר מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו כו'. והא קעביד עבודה בקדשים ומשני כהלל כו' מביאה חולין לעזרה ומקדישה כו' פסח בשבת היכי מצי מקדיש ליה והא תנן אין מקדישין כו' ה"מ בחובות שאין קבוע להם זמן כו' דאמר ר"י מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט. ובירושלמי פ"ח דפסחים (ה"ג) פליגי בזה ר"י ורשב"ל דרשב"ל ס"ל דאפילו בחובות הקבוע להם זמן אין מקדישין ביו"ט וכתנא דתני גבי ע"פ שחל בשבת דהולך לו אצל מוכרי פסחים ולא אצל מוכרי טלאים דאסור להקדיש פסחו בשבת. ולבסוף מסיק שם ר' שמיי דאפילו למ"ד אין מקדישין מכל מקום בעזרה מותר להקדיש משום דאין שבות במקדש, (כן הוא לפי גירסת הקה"ע והפ"מ שם). וכן איתא בירושלמי בפ"ה דביצה ה"ב. והש"ק שם הקשה על גמרא דידן דמאי פריך כאן פסח בשבת היכי מצי מקדיש ליה כיון דכבר שני ליה הגמרא שהיו מקדישין בעזרה ואם כן אין שבות במקדש. ותירוצו הוא דוחק גדול כמבואר למעיין ולכאורה י"ל דמכאן ראיה לדברי הכ"מ שילהי הל' בית הבחירה דלא התירו שבות במקדש היכא דאפשר לעשות מאתמול. ולא כדברי המל"מ שם ע"ש. וה"נ כיון דאפשר להקדישו מאתמול סבר הגמרא דאין להתיר במקדש שבות דאין מקדישין כו'. רק דאכתי אין זה מספיק. דכיון דאינהו עבדי תמיד כהלל להקדיש בעזרה דוקא כדי שלא יהיה שהות בין הקדשה לשחיטתה שלא יבואו בה לידי מעילה, (דע"כ גם הם גם כן היה דרכם ליזהר בזה כהלל. שהרי מאתמול לא ידעו שישכחו להביא סכינים מע"ש. וע"כ דבלא"ה היו רגילים כן להקדיש בעזרה). וא"כ בכה"ג לא מיקרי אפשר לעשות מאתמול לענין זה (וכמו שיבואר לקמן בסי' שאח"ז). ושפיר יש להתיר בכה"ג שבות במקדש ולהקדישו בעזרה בשבת. אמנם לפי דברינו דשרי להקדיש מע"ש שיחול ההקדש בשבת, ניחא הכא. דהיה אפשר להקדיש מאתמול ולהתנות שההקדש יחול ביו"ט כשיביאנה לעזרה. ולא יבא לידי מעילה. וגם לא יעבור על שבות דאין מקדישין כיון דההקדש חל ממילא אח"כ בשבת וכנ"ל ובכה"ג אין להתיר שבות במקדש דשפיר אפשר לתקן מאתמול וכמבואר. (ואין להקשות בהיפך דמאי פריך הגמרא בפסחים שם פסח בשבת היכי מצי מקדיש ליה. ודילמא באמת עשו כך שהקדישו מע"ש שיחול ההקדש בשבת. ונימא דאדרבה מוכח מקושיית הגמרא כאן דכמו שאסור להקדיש בשבת ה"נ אסור להקדיש מע"ש שיחול ההקדש בשבת. דז"א דהא מקשה שפיר על מה דשני ליה דעבדו כהלל דתניא בהדיא שהיה מקדישה אחר שהביאה לעזרה. וכן דרך הגמ' בכ"מ). אלא דלפ"ז יהיה מוכח מהירושלמי דס"ל דשרי להקדיש בעזרה משום דאין שבות במקדש אף שאפשר להקדיש מאתמול וכנ"ל. ומוכח כדברי המל"מ הנ"ל ולא כדברי הכ"מ. ויש לדחות דהתם מיירי בשלא היה לו טלה מאתמול ע"ש. ושפיר אמרינן בכה"ג אין שבות במקדש. ומלבד זה י"ל בירושלמי דלא כפירוש הקה"ע שמגיה בירושלמי דא"ר שמיי ואפילו כמ"ד אין מקדישין במקדיש בעזרה כו'. אלא י"ל לפי הגירסא הישנה שלפנינו בירושלמי שם דא"ר שמיי ואפילו כמ"ד במקדיש בעזרה. והיינו דאפילו למ"ד מקדישין בתחלה בחובות הקבוע להם זמן מ"מ לא שרי אלא להקדיש בעזרה. ובזה הוא שהתירו שבות במקדש אבל חובות שאין קבוע להם זמן לא שרי אף להקדיש בעזרה וכדברי הכ"מ הנ"ל דכיון דאפשר להקדיש מאתמול יש שבות במקדש כו'. אך בתשובת הגאון ר' עקיבא איגר סי' קנ"ט העלה דבכה"ג שחל הקנין בשבת ממילא ג"כ אסור משום שבות. והוכיח כן מגמרא דפ"ק דיומא (דף י"ג ע"א). וע"כ ההכרח להעתיק למעלתו מ"ש מכבר בחידושיי בביאור סוגיית הירושלמי דיומא שם עם סוגיית הבבלי דשם. ומהמשך דברינו שם ממילא נדחו לגמרי דברי הגרע"א הנ"ל ואין משם שום ראיה לאיסור. ויש להתיר בנ"ד לצורך עסק נחוץ לפי ראות המורה. ושם הרביתי עוד ראיות להתיר. ומבואר בסי' שאח"ז:

תוכן העניינים

תורת חסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה