תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין
סימן יב
לבאר דברי הרי"ף בשבת (ר"ד קל"ו) דתניא התם רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל כו' ופריך הגמרא הא לא שהה ספיקא הוי מימהל היכי מהלינן ליה אמר ראב"א מלין אותו ממ"נ אם חי הוא שפיר קמהיל ואם לאו מחתך בבשר הוא. ואלא הא דתניא ספק בן שבעה בן שמונה אין מחללין עליו את השבת אמאי נימהליה ממ"נ ומשני לא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דר"א. והרי"ף בהלכותיו הביא הך ברייתא דספק בן שבעה כו' ותמהו עליו כולם. שהרי לדידן דקיי"ל דלא כר"א ומכשירי מילה אינן דוחין שבת א"כ אין נפקותא לדינא מהך ברייתא דספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין כו'. וגם למה השמיט הרי"ף מימרא דראב"א דמלין סתם ולדות מטעם ממ"נ, וע"ש ברשב"א ובר"ן ויתר מפרשים. וגם הב"י והד"מ האריכו לבאר דברי הרי"ף כ"א לפי דרכו. והנה גם הרשב"א הביא כן בשם הר"ח דלית הלכתא כראב"א דשינויא בעלמא הוא. וכן ראיתי בראב"ן שכ"כ גם כן ודבריהם צריכין ביאור.
א ואבאר הנלע"ד בזה. ולכאורה י"ל בשיטת הרי"ף וסייעתו באופן זה. דיש לומר דהא דמשני ראב"א דמלין מטעם ממ"נ איצטריך לשנויי כן רק לרשב"ג דסובר דבלא שהה ספיקא הוי דאליביה קאי התם הגמ'. אבל לדידן דקיי"ל התם (דקל"ו רע"ב) דאם מת תוך ל' יום ועמדה ונתקדשה דאם אשת כהן היא אינה חולצת. משום דבמקום דיעבד סמכינן ארבנן דרשב"ג דס"ל דאזלינן בתר רוב ולדות שהן בני קיימא ול"ח למיעוטא דנפלים (וכדאמר הגמרא ביבמות דל"ז ע"א גבי אשת כהן כיון דלא אפשר עבדינן כרבנן). וא"כ הכי נמי לענין מילה בשבת שהוא מ"ע של תורה למול בזמנו אין לחוש כלל שמא הוא נפל דודאי מ"ע דאורייתא לא גרע מבמקום דיעבד דקיי"ל כרבנן דרשב"ג דאין חוששין לספק נפל. (ומצאתי סברא זו בחי' הרשב"א ביבמות ד"פ ע"ב). ומעתה שוב י"ל דלדידן באמת לא קיי"ל כלל טעם ההיתר משום ממ"נ כסברת ראב"א. דיש לומר דבנפל ודאי יש איסור למולו בשבת ולא הוי כמחתך בשר בעלמא. דהא אביי אמר עלה כתנאי ופירש"י דלמ"ד דנפל חשוב כחי חייב עליו משום חובל. ויש לומר דאף למאי דדחי ליה רבא ואמר דכ"ע מת הוא מכל מקום לא מוכח כראב"א. (אף דהוי כמת לשאר מילי). דהא רבא מדמי ליה לטריפה ובחובל בטריפה בשבת קיי"ל דחייב. וא"כ בחובל בנפל נמי י"ל דחייב. (וכן הקשה בחידושי רשב"א בשבת שם דכיון דמדמי נפל לטריפה אם כן חובל בנפל יהיה חייב כמו חובל בטריפה. ונדחק בזה. ויש לומר דהרי"ף ס"ל כן באמת למסקנא). שוב ראיתי בחי' רמב"ן בשבת שם שכתב להדיא כן, דאף לרבא דאמר דכ"ע מת הוא מכל מקום לאו מחתך בשר בעלמא הוא וחייבין על חבורתו בשבת. ובזה יש לבאר מה דאיתא בירושלמי ספי"א דיבמות דר' יוסי בר בון אמר התם דמלין הולדות בשבת מטעם ממ"נ. (וכמו ראב"א בגמרא דידן). ורבנן דקיסרי אמרי מי אמר שמותר לחתוך בשר שלא לצורך. ופירוש בקה"ע דאסור משום מוקצה והוא תמוה. כיון דעכ"פ מחמת הממ"נ לית כאן איסור תורה. ולענין האיסור דרבנן משום מוקצה הא בזה בודאי יש לסמוך על רוב ולדות שהן בני קיימא. ואטו יש שום סברא לבטל מ"ע של תורה דמילה בזמנה משום דניחוש למיעוטא באיסור מוקצה דרבנן. אלא דפירוש הירושלמי דמי אמר שמותר לחתוך בשר שלא לצורך היינו לחתוך בשר מהנפל שלא לצורך דיש לומר דיש בזה איסור דאורייתא וכנ"ל. ובזה שפיר סותר סברת הממ"נ. ואם נימא דלדידן לא קיי"ל סברת הממ"נ של ראב"א כנ"ל. לפ"ז א"ש בפשיטות הברייתא דספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו שבת. וא"צ לאוקמי הברייתא במכשירי מילה וכר"א. דהברייתא א"ש לכ"ע ולענין מילה גופה דחוששין בזה לספק נפל ואסור למולו בשבת. דבכל הולדות שמלין בשבת היינו מטעם שהולכין אחר רוב ולדות שהן בני קיימא ואין חוששין למיעוטא דנפלים. אבל בולד זה שהוא ספק בן שבעה ספק בן שמונה לא שייך בזה למיזל בתר רוב ולדות שהן ב"ק שהרי ולד זה יצא מתורת רוב ולדות דרוב ולדות נולדים לתשעה חדשים ומיעוטא לשבעה כדאיתא ביבמות (דל"ז ע"א) ושאר דוכתי. ואם כן בין כך ובין כך ולד זה הוא מן המיעוט. ואם אינו ממיעוטא דנפלים הוא ממיעוטא דיולדות לשבעה. וכך לי מיעוט זה כמו מיעוט זה והרי זה ספק גמור שמא הוא נפל ולא שייך בזה רובא כלל. ומש"ה אסור למולו בשבת דשמא הוא נפל. וסברת ראב"א למולו בשבת משום ממ"נ הא לא קיי"ל כן וכנ"ל. (ולפמ"ש בתוס' יבמות דל"ו סע"ב וכן בע"ז ד"מ ע"ב ובנדה דמ"ד ע"ב דמיעוט נפלים הוי מיעוט המצוי. לפ"ז יש לומר הכא דמיעוט נפלים שכיח יותר ממיעוט דיולדות לשבעה דחשיב בגמרא לסתם מיעוטא רק דבחולין די"א ע"ב ובבכורות דף כ' ע"ב כתבו התוס' בע"א. מ"מ יש לומר דמיעוט נפלים מצוי כ"כ כמו מיעוט דיולדות לשבעה ושני המיעוטים המה בערך אחד והוי ספק השקול וכנ"ל). ומעתה א"ש דברי הרי"ף שהביא הברייתא דספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו שבת דמתפרשא לענין מילה גופה וא"צ לאוקמי במכשירי מילה וכר"א. וגם מה"ט השמיט הרי"ף מימרא דראב"א דמלין מטעם ממ"נ דלא קיי"ל כוותיה בזה וכנ"ל. (ובזה א"ש גם כן למאי דמוקי הגמרא הברייתא דספק בן שבעה כו' במכשירי מילה ואליבא דר"א. מ"מ היינו דוקא בספק בן שבעה או בן שמונה הוא דאין מחללין עליו שבת במכשירין לר"א כיון דליכא רובא בזה וכנ"ל. אבל בספק בן שמונה או בן תשעה שפיר מחללין שבת במכשירי מילה לר"א כיון דיש בזה רוב ולדות שהן ב"ק. וזהו דלא כפירש"י שפירש דר"א דאמר מכשירי מילה דוחין שבת מיירי בקים ליה בגוויה שכלו לו חדשיו ולא בסתם ולדות. ומלבד שזהו דוחק לפרש כן במילתיה דר"א דאמר סתמא. הא אם כן תיקשי למה באמת נקט הברייתא הכא בספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין. והא הכי נמי בספק. בן שמונה ספק בן תשעה גם כן אין מחללין במכשירי מילה לר"א. והל"ל סתמא בכל הספיקות דאין מחללין אם לא דקים ליה שכלו לו חדשיו. ולפמ"ש בשיטת הרי"ף א"ש הכא דבדוקא נקט הברייתא ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין. אבל ספק בן שמונה ספק בן תשעה שפיר מחללין במכשירין לר"א וכנ"ל):
ב רק דלפ"ז יש להקשות אם כן מתחילה מה הקשה הגמ' לראב"א דאמר מלין אותו משום ממ"נ מהך ברייתא דספק בן שבעה ספק כו' אין מחללין עליו את השבת אמאי נימהליה ממ"נ כו'. כיון דלדברינו מה שחידש ראב"א להתיר למולו בשבת מטעם ממ"נ הוא רק אליבא דרשב"ג דס"ל דבלא שהה ספיקא הוי. אבל לרבנן דרשב"ג דס"ל דאין חוששין למיעוטא דנפלים לדידהו לית להו סברת הממ"נ כלל. וא"כ בפשיטות יש לאוקמי הברייתא דספק בן שבעה כו' כרבנן דרשב"ג. ולמה נדחק הגמרא לשנויי הברייתא במכשירי מילה וכר"א. ואף דלכאורה יש לומר משום דהא אחר כך איבעיא להו בגמרא מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או לא כו'. ואם כן יש לומר דמתחילה לא ידע הגמ' דפליגי רבנן על רשב"ג כלל בזה ומשום הכי שפיר מקשה הגמרא מברייתא דספק בן שבעה כו' ולא משני דהברייתא אתיא כרבנן דרשב"ג משום דלא ידע עדיין כלל דפליגי רבנן על רשב"ג הכא. אבל זה אינו. דא"כ תיקשי מאי משני הגמרא אהך ברייתא לא נצרכה אלא למכשירין ואליבא דר"א דלפמ"ש לעיל בשיטת הרי"ף דלא כפירש"י רק דר"א דאמר דמכשירי מילה דוחין שבת מיירי בסתם ולדות. ודוקא בספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מכשירין דוחין שבת. כיון דליכא רוב ולדות ב"ק בכה"ג וכנ"ל. וע"כ לומר דר"א ס"ל כרבנן דרשב"ג דבספק בן שמונה או בן תשעה הולכין אחר רוב ולדות שהן ב"ק ולא חיישינן לספק נפל דהוי מיעוטא דאל"כ תיקשי לר"א גופיה אמאי מכשירי מילה דוחין שבת בסתם ולדות דהיינו ספק בן שמונה ספק בן תשעה כיון דיש ספק שמא נפל הוא והוי חילול שבת שלא במקום מצוה ולענין מכשירין הא ליכא סברתנו ממ"נ. וע"כ דר"א ס"ל כרבנן דפליגי ארשב"ג הכא ואזלי בתר רוב ולדות ב"ק (ור"א לטעמיה דס"ל דלא חיישינן למיעוטא. כדאיתא ביבמות דס"א ע"ב). וא"כ מוכח דכבר ידע הגמ' דפליגי רבנן על רשב"ג בזה ור"א ס"ל כוותייהו גם כן. והשתא ל"ל לדחוקי לאוקמי הברייתא במכשירין ואליבא דר"א. טפי הל"ל לאוקמי הברייתא כרבנן דרשב"ג ולענין מילה גופה ומיהו אין זה קושיא כ"כ. דפשטא דמילתא דודאי מתחילה סבר הגמרא דסברת ראב"א למול מטעם ממ"נ הוא לכ"ע אף לרבנן דרשב"ג ולא יפלגו עליה בסברא זו. רק דלמסקנא הוא דאמרינן דלדידן ליתא להך ממ"נ כנ"ל. ואי"ה יבואר עוד בזה. אלא דבעיקר הך מילתא דפריך הגמרא לרשב"ג מימהל היכי מהלינן. וביארנו לעיל דהקושיא היא רק לרשב"ג דסובר דבלא שהה ספיקא הוי. משא"כ לדידן דבמקום דיעבד קיי"ל כרבנן דרשב"ג לא קשיא כלל וכנ"ל. לכאורה קשה לפי מה שמבואר מדברי התוס' חולין שם ובבכורות שם דרשב"ג נמי לא חייש לספק נפל רק מדרבנן ומדאורייתא הולכין אחר רוב ולדות שהן ב"ק. ולפ"ז קשה מאי פריך הגמרא הכא מימהל היכי מהלינן. כיון דרשב"ג נמי לא חייש לספק נפל רק מדרבנן. משום הכי משום חששא דרבנן אין לבטל מ"ע דמילה בזמנה. ואף שמצינו שיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בשוא"ת (כדאיתא ביבמות דף צ' סע"א ובכ"ד), מכל מקום לאו כללא הוא שתמיד יעקרו ד"ת בגזירותם, ובכמה דוכתי לא רצו לבטל מ"ע דאורייתא ע"י גזירה דרבנן. ומאי פריך הכא. ומיהו מדברי הרמב"ם פ"ד מהל' מ"א ה"ד ובפ"ב מהל' אה"ט סוף ה"ו משמע דס"ל דהחשש שמא נפל הוא ספק גמור והוי ספיקא דאורייתא וכמ"ש הפוסקים. ומעתה יש לומר הכא בביאור דברי הרי"ף ג"כ שמפרש כן בדרשב"ג שהוא חייש מדאורייתא לספק נפל ושפיר מקשה הגמרא הכא אהך דרשב"ג. וכן מבואר מדברי הרי"ף גופיה שאחר שהביא הך דרשב"ג כתב עלה הרי"ף וז"ל. הא לא שהה ספיקא הוי לגבי אשת אח דמחייבי כריתות הוא אחמירו בה רבנן ולא נייבם אשת אח מספיקא דכל ספיקא דאורייתא לחומרא. אבל לגבי אבילות אקילו בה רבנן. עכ"ל הרי"ף. מבואר מדבריו דס"ל דמדאורייתא הוי ספק נפל רק דהחמירו רבנן שלא לייבם (ורק לענין אבילות מחזיקין אותו לנפל). ובאמת לכאורה הוא תמוה דאדרבה לייבום היא אסורה מה"ת. רק לענין מה שלא תנשא לשוק זהו חומרא דרבנן דהא קיי"ל דאם נשאת לכהן אינה חולצת ומחזיקין אותו בולד גמור להתיר יבמה לשוק. אבל לומר דהא דאסורה להתייבם הוא גם כן מדרבנן זהו תימה גדולה וע"ש ברא"ש. ואם נימא בדברי הרי"ף בזה דס"ל כשיטת הרמב"ם תלמידו דהא דקיי"ל ספק דאורייתא לחומרא זהו רק מדרבנן. (ואף בספק של חיוב כרת, ודלא כנוסחא ישנה שברמב"ם סוף פ"ט מהל' ט"מ וכן הסכימו האחרונים) ומש"ה בספק נפל דס"ל דהוי ספק גמור מה"ת הא דאסורה להתייבם הוא גם כן מדרבנן שאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא. (וכן מצאתי בספר דברי אמת הספרדי (בקונטרס ח' בענין ד"ס). שפירש כאן דהרי"ף ס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן וכשיטת הרמב"ם וכנ"ל. והנה לפ"ז יש מקום ליישב קושיית הר"ן בפ"ק דקידושין גבי נתן הוא ואמרה היא דחיישינן מדרבנן. ולקמן בבעיא דרב מרי דסלקא בתיקו כתב הרי"ף דה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא ולהנ"ל זהו גופה רק מדרבנן להרי"ף וע"ש במהרי"ט. וכן יש לומר במ"ש הרי"ף בפי"ג דיבמות בקטנה שלא מיאנה וגדלה אצלו ולא בעל שכתב שם הרי"ף וחזינן מדבריו דהא מילתא ספיקא הוא ועבדינן לחומרא כו'. ומסיים שם דצריכה גט מדרבנן. והמהרי"ק הוקשה בדבריו בזה. ולהנ"ל י"ל). ואין להקשות לפ"ז לדברי הרי"ף אם כן מאי פריך הגמרא הכא לרשב"ג מימהל היכי מהלינן. הא מדאורייתא שרי למימהל מספיקא ג"כ דספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן. דזה אינו. דאי ספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן ממילא גם לענין החיוב של המ"ע למול בזמנו ג"כ ספיקו לקולא מדאורייתא ואין חיוב למולו בזמנו מחמת הספק רק מדרבנן. ולמה נחלל שבת מספק זה דספק נפלים הוא ספק גמור כנ"ל. (ומזה יהיה מוכח דלא כהאחרונים שמחלקים בין מ"ע לל"ת לענין ספק דאורייתא לחומרא כו' אך לכאורה בלא"ה אינו מיושב כ"כ בזה דברי הרי"ף במ"ש דלגבי אשת אח החמירו רבנן שלא תתייבם. דנהי דס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן. מ"מ כבר כתבו האחרונים דהיכא דאיכא תרתי דסתרי אז מדאורייתא ספיקא לחומרא. והכי נמי אם ניזיל כאן לקולא בספיקו מדאורייתא תהא מותרת להתייבם שמא הוא נפל ותהא מותרת גם כן לינשא לשוק שמא הוא ב"ק והוי תרתי דסתרי. ובכה"ג מדאורייתא יש לאסור תרווייהו כנ"ל. ויש לדחות ואכמ"ל. ואי"ה במקום אחר יבואר בזה והנה אין לפרש באופן אחר קושיית הגמרא בסוגיין דפריך לרשב"ג מימהל היכי מהלינן דהיינו משום דלעיל דרשינן ערלתו ודאי ולא ערלתו ספק. ולפמ"ש בש"מ בפ"ק דב"מ (ד"ו ע"ב) בשם הרא"ש לענין מעשר בהמה דכיון דדרשינן עשירי ודאי ולא עשירי ספק ממילא אף ע"פ הרוב אין לחייבו במעשר דרובא נמי הוי בגדר ספק כל היכא שהתורה מיעטה בהדיא את הספק ע"ש. וא"כ הכא נמי דממעט קרא ערלתו ודאי ולא ספק ממילא אף ע"פ הרוב אין לחייבו במילה וא"כ אף אם נימא דנפלים הוי מיעוטא מכל מקום כאן א"א לחייב ע"פ הרוב ג"כ כיון שיש מיעוט מקרא בהדיא למעט את הספק וכנ"ל אבל זה אינו. דא"כ לא שייך כלל הך קושיא להא דרשב"ג. דבלא"ה תיקשי ליה לכ"ע היכי מהלינן בשבת מאחר שעכ"פ יש מיעוט נפלים בעולם וכאן אין לחייב במילה על פי הרוב וכנ"ל. א"ו דהא ליתא דבודאי יש לחייב במילה ע"פ הרוב. דהא דדרשינן ערלתו ודאי ולא ספק עיקר קרא אתא רק לאנדרוגינוס ונולד מהול, כמ"ש התוס' בשבת (ר"ד קל"ה) ושאר ספיקות ידענו מסברא דאין דוחין שבת ע"ש. ולפ"ז לענין ספק נפלים בודאי יש לחייב במילה ע"פ הרוב כמו דאזלינן בתר רובא בעלמא. וקרא דמיעט הכא את הספק היינו רק ספק בערלה גופה אם היא ערלה או לא. משא"כ בשאר ספיקות דרק מסברא אין דוחין שבת ופשיטא דע"פ הרוב דוחין שבת. ובלא"ה דברי הש"מ בב"מ הנ"ל אין מוסכמים (ומהתוס' בב"מ שם מוכח דפליגי ע"ז ולא ס"ל סברת הש"מ כלל). ואף לדברי הש"מ לאו כללא הוא ויש בזה חילוקים וכמ"ש במ"א. וע"כ צ"ל בסוגיין לדברי הרי"ף כמ"ש לעיל. (ולדברי הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן הא דאיצטריך קרא כאן ערלתו ודאי ולא ספק וכן עשירי ודאי ולא ספק וכה"ג. כבר מבואר בכו"פ ושאר אחרונים. ואכמ"ל):
אך לשיטת התוס' בחולין ובבכורות הנ"ל. דרשב"ג חייש לספק נפל רק מדרבנן משום דהוי מיעוטא דרוב ולדות ב"ק. א"כ הדק"ל מאי פריך הגמרא הכא לרשב"ג מימהל היכי מהלינן כיון דלדידיה נמי הוי רק חששא דרבנן כנ"ל. מיהו בלא"ה צריך לבאר זה דאם נימא דרשב"ג חייש רק מדרבנן והרי רשב"ג יליף זה דכל ששהה ל' יום באדם אינו נפל מקרא דמבן חודש תפדה ומזה משמע דקודם ל' יום הוי ספק מדאורייתא וכמו שפירש"י וז"ל. דמדתלי קרא בהכי ש"מ עכשיו נתברר שהוא בן קיימא ולא קודם לכן עכ"ל. וצ"ל דכוונתו להוכיח מקרא דעד ל' יום אין זה בתורת בירור שהוא בן קיימא. ואף דמחמת הרוב לא חיישינן לנפל אבל לא הוי בתורת בירור. (וכידוע דרוב אינו בתורת בירור). וגזה"כ הוא דאינו חייב בפדיון עד שיהיה בן ל' יום ויהיה בירור שהוא ב"ק. (וכ"מ דברי רש"י בב"ק די"א ע"ב דס"ל דהא דקודם ל' יום פטור הוא משום ספק נפל. אך התוס' שם ובמנחות דל"ז ע"ב הקשו על פירש"י והוכיחו שגזה"כ הוא דאפילו קים ליה שכלו לו חדשיו אינו חייב לפדותו עד ל' יום, ואע"ג דמהאי קרא נפקא לן דכל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל. ע"ש בדבריהם). ובמ"א ביארתי באורך אם י"ל דפדיון הבן הוי ג"כ בכלל מה דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. ומש"ה בעי כאן בירור שהוא ב"ק ולא נתחייב מחמת הרוב. ואם נימא כן תיקשי טפי הכא מאי פריך הגמרא לרשב"ג מימהל היכי מהלינן. הא לענין איסור בודאי הולכין אחר הרוב והיה י"ל שמזה ראיה להסוברים דלא אמרינן תרתי דסתרי אהדדי בחד מילתא. ומש"ה אף בממון דקיי"ל דאין הולכין אחר הרוב מ"מ ברוב שכבר הוחזק לענין איסור ממילא הולכין אחריו בממון גם כן, דא"א לחלק בחד רובא לומר שלענין איסור הולכין אחריו ולא לענין ממון כו'. ולפ"ז יש לפרש כאן קושית הגמרא מימהל היכי מהלינן. היינו דהקושיא הוא דהוי תרתי דסתרי אהדדי בחד מילתא. דלענין פדיון אין מחזיקין אותו לודאי ב"ק עד ל' יום. ולענין מילה בשבת כבר הוחזק לודאי ב"ק מחמת הרוב. ומשני ראב"א דבמילה ההיתר מכח ממ"נ וא"כ אין כאן סתירה בחד מילתא וא"ש. ולפ"ז הך קושיא דפריך מימהל היכי מהלינן היא דגם לדידן נמי תיקשי כן ולא על רשב"ג בלחוד כמ"ש לעיל. אך עכ"ז אין כאן סתירה למ"ש לעיל בשיטת הרי"ף. דהרי"ף יפרש קושית הגמרא כפשוטה מימהל היכי מהלינן דקשיא רק לרשב"ג דהוא חייש לספק נפל מה"ת וס"ל שהוא ספק גמור כנ"ל:
ג ועוד י"ל בדברי הרי"ף באופן אחר (ובזה יבוארו כמה ענינים בעזה"י) בטעמא דמילתא דלא קיי"ל כראב"א למול הספיקות בשבת מחמת ממ"נ. דהנה הבאתי כבר קושית הרשב"א לעיל. לפי מה דמסיק רבא דכ"ע מת הוא ור"י בר"י וראב"ש סברי כטריפה כו'. א"כ הא חובל בטריפה חייב ואמאי אמרינן במילת נפל דמחתך בבשר בעלמא הוא. ומלבד זה יש לבאר מה שהקשו המפרשים בהך דראב"א דאמר דאם נפל הוא מחתך בבשר בעלמא הוא. ואמאי לא אמר בפשיטות סברת הממ"נ דאם נפל הוא הוי מקלקל בחבורה ופטור. דהא אמרינן לעיל (דף ק"ו ע"א) למ"ד מקלקל בחבורה פטור הא דאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת היינו משום דחשיב מתקן דמה לי לתקן מילה או לתקן כלי. וזהו שייך היכא דיש מצוה וחייב למולו. משא"כ במילת נפל שאין עליו חיוב מילה כלל אם כן אינו מתקן כלום והוי מקלקל בחבורה ופטור, (וכ"פ הרמב"ם דבחובל וא"צ לדמו פטור משום מקלקל בחבורה). ואף דבמקלקל נמי מ"מ יש איסור מדרבנן. הא משום ספיקא דרבנן אין לדחות מ"ע דמילה בזמנה. כיון דאם הוא בן קיימא שפיר קמהיל. ומכש"כ שרוב ולדות המה ב"ק. (ומה שנהגו למול את הנפלים פשיטא דעי"ז לא חשיב מתקן בזה). ואף דעל ראב"א לא קשיא כ"כ מה דלא נקט האי טעמא דאם נפל הוא פטור משום מקלקל בחבורה, די"ל דראב"א נקט טפי טעמא דמחתך בבשר בעלמא דמה"ט יש היתר אף למ"ד מקלקל בחבורה חייב מ"מ תיקשי ע"ד הרמב"ם דנקיט גם כן טעמא דראב"א דאם נפל הוא הוי כמחתך בבשר בעלמא. ותיפוק ליה דבלא"ה הוי מקלקל בחבורה ופטור כמו שפסק הרמב"ם גופיה כנ"ל. ועוד צ"ל קושית הגאון ר"ע איגר במתניתין דספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליו את השבת ר"י מתיר באנדרוגינוס. וגירסת הרי"ף במתניתין ספק בן שבעה ספק בן שמונה. וא"כ מוכח דבספק בן שבעה ספק בן שמונה מודה ר"י דאין מחללין עליו את השבת. ואמאי לא נימהליה ממ"נ דאם נפל הוא הוי מקלקל בחבורה ור"י גופיה ס"ל מקלקל בחבורה פטור. ולמה תלי הגמ' הפירכא על ראב"א מהך דספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת. והא בלא"ה קשיא לר"י לטעמיה כנ"ל. ולכאורה יש ליישב קושיות אלו. דיש לומר הסברא דבספק נפל לא שייך כלל לומר דאם נפל הוא הוי מקלקל בחבורה ופטור. דכיון שמחייבין אותו מספק למולו ממילא הוי מתקן בהחלט. כיון שמחוייב לעשות כן מחמת ספק עכ"פ. ואם כן אם באמת נפל הוא הרי חילל שבת שלא במקום מצוה. ולא שייך לומר דאם נפל הוא הוי מקלקל בחבורה דז"א. דמ"מ הוי (האדם לפי דעתו) בגדר מתקן מחמת החיוב שמחוייב למולו מספק דשמא הוא ב"ק. ואיך נימא דאם נפל הוא הוי מקלקל מאחר שעשה מה שצריך לו מגדר החיוב בזה מספק וכנ"ל. ומיושבים הקושיות הנ"ל. אך יש לסתור סברא הנ"ל. והד"ל הקושיות הנ"ל. דהנה הרמב"ם פסק (בפ"ח מהל' שבת ה"ז) דחובל חייב משום מפרק. ובשבת (דע"ה ע"א) בשמעתא דצד חלזון מבואר דאליבא דר"י דפציעה בכלל דישה חייב אף בפוצעו מת יע"ש. ואם כן בחובל נמי דחייב משום מפרק דהוי תולדה דדישה יהיה חייב אף בחובל בנפל ג"כ. וא"כ קשה היאך אמרינן הכא דאם נפל הוא מחתך בבשר בעלמא הוא ואינו חייב משום חובל. ואף דרבנן דר"י התם גבי חלזון ס"ל דאינו חייב משום דישה דאין דישה אלא בגידולי קרקע. מ"מ הא ע"כ לפ"ד הרמב"ם דחובל באדם או בבהמה חייב משום דישה היינו משום דאינהו חשיבי גידולי קרקע טפי מחלזון וכמבואר בהה"מ. (וכסברא שדחו התוס' דע"ג ע"ב ד"ה מפרק). ולזה צ"ל משום דהא מבואר ברמב"ם שם דהא דחובל חייב משום מפרק היינו דוקא בצריך לדמו אבל בא"צ לדמו פטור. ואף דהרמב"ם פוסק כר"י דמלאכה שא"צ לגופה חייב עליה מ"מ הכא פטור בא"צ לדמו משום דהוי מקלקל בחבורה ופטור וכמ"ש הה"מ שם. וא"כ הכא במילת נפל דחשבינן ליה כמחתך בבשר בעלמא היינו ע"כ רק משום דמקלקל בחבורה פטור (ודלא כסברא הנ"ל דמ"מ יהיה חשיב מתקן כיון שהיה מחוייב מחמת ספק וכנ"ל). ולפ"ז קשיא טובא דא"כ הל"ל בפשיטות דכאן ההיתר משום דמקלקל בחבורה פטור ולא משום דהוי כמחתך בבשר בעלמא. שהרי אי לאו טעמא דמקלקל היה חייב כאן משום מפרק. (והדרא לדוכתה גם כן קושית הגרע"א במתניתין הנ"ל). ואין לומר משום דמבואר ברמב"ם שם דהא דחובל חייב משום מפרק אינו חייב עד שיוציא דם כשיעור גרוגרת. ומש"ה גבי מילת נפל אין חיוב משום מפרק דמסתמא דמילתא אינו יוצא כ"כ דם כשיעור גרוגרת. (ויש לדון בזה בדין ח"ש לענין איסורי שבת אי אסור מה"ת. וע' במל"מ רפי"ח מה"ש שהביא בזה מדברי רש"י בשבת (דע"ד ע"א) ובהג"א ר"פ המוציא יין. אך בתוספתא דביצה מוכח דח"ש אינו אסור מה"ת באיסורי שבת ויו"ט. וכמ"ש המפרשים שם. ואכמ"ל). דז"א לפמ"ש הלח"מ שם בפ"ח מה"ש ה"ט דלהרמב"ם ליכא בחובל משום נטילת נשמה כלל רק משום מפרק וחיוב נטילת נשמה הוי רק בשוחט דהוי מיתה בהחלט אבל בחובל דהוי רק נטילת נשמה מאותו מקום לא שייך חיוב נטילת נשמה רק דחייב משום מפרק. ולפ"ז מוכח מהא דאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת דיש בזה חיוב משום חובל שכן דרך שיצא דם כשיעור גרוגרת. וא"כ הדק"ל כנ"ל:
ד והיה י"ל בזה דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י בהך דראב"א דאמר דאם נפל הוא מחתך בבשר בעלמא הוא דהיינו משום דהוי כמחתך בבשר שחוטה ולא חבורה היא. אלא דמפרש הא דאמר ראב"א דהוי כמחתך בבשר בעלמא הכוונה בזה דכיון דבנפל ליכא מצוה למולו הוי כמחתך ממנו בשר בעלמא שלא במקום המילה דהוי מקלקל בחבורה ופטור. (והא דאמר אביי כתנאי לא קאי כלל אהך דראב"א כפירש"י רק כפירוש יש מרבוותא שהביא הרשב"א בחידושיו שם. דהך כתנאי אדרשב"ג קאי. ויותר מבואר פירושם זה בחידושי הר"ן שם. והרשב"א הקשה לפירושם דא"כ למסקנא הדק"ל לר"י בר"י ולראב"ש היכי מהלינן כו'. ולדברינו אלה ניחא שפיר. ואי"ה לקמן יבואר עוד) ומיושב הכל. וכל זה לשיטת הרמב"ם שפוסק להלכה כר"י דמשאצ"ל חייב ומקלקל בחבורה פטור. ומעתה נבאר דשיטת הרי"ף א"ש על נכון. דהנה שיטת הרי"ף היא דהלכה כר"ש דמשאצ"ל פטור וכמבואר במלחמות להרמב"ן ס"פ כל כתבי בשיטת הרי"ף ע"ש. וממילא נמי ס"ל להלכה כר"ש דמקלקל בחבורה חייב (וכידוע שיטת רש"י בשבת דק"ו ע"א דהא בהא תליא. דלמ"ד דס"ל משאצ"ל פטור ע"כ ס"ל דמקלקל בחבורה חייב). ומש"ה ניחא מה שהשמיט הרי"ף הך דראב"א דמלין מטעם ממ"נ. דהרי"ף מפרש גם כן בזה כהרמב"ם דהא דאמר ראב"א דאם נפל הוא מחתך בבשר בעלמא הוא היינו מטעם דמקלקל בחבורה פטור כנ"ל. וע"כ לומר דראב"א משני הך דרשב"ג דס"ל כר"י דמקלקל בחבורה פטור אבל לדידן דקיי"ל מקלקל בחבורה חייב א"כ. אף אי נפל הוא חייב עליו החובל משום מפרק וכנ"ל. ואם כן ליכא כאן ממ"נ כלל וכמבואר. (אלא דאכתי לשיטת התוספות (דק"ו ע"א ד"ה חוץ) שמפרשים דפליגי בזה ר"א ור' יוחנן אליבא דר"ש. ולר' יוחנן אליבא דר"ש לא מיחייב במקלקל בחבורה אא"כ איכא קצת תיקון או צורך מצוה. ולדידיה י"ל דבמילת נפל ליכא תיקון כלל ופטור אף לר"ש. מיהו י"ל דלענין זה חשיב הכא קצת תיקון כיון דעכ"פ הוא מחוייב למול מספק, וכעין סברא ה"ל לענין שלא יחשב מקלקל גמור באופן שיהיה פטור גם לר"ש. ועוי"ל בזה ואין להאריך). ועוד יש להאריך בזה ולבאר בשיטת רש"י ז"ל בשבת שם דס"ל דר"ש מחייב במקלקל בחבורה אף בלא שום תיקון כלל. אם כוונתו דממילא אמרינן דבחובל ומבעיר דחייב בהם אף במשאצ"ל לר"ש דגלי בהו קרא דגם משאצ"ל חייב. או דמ"מ משאצ"ל פטור. (ועיין בסנהדרין ר"ד פ"ה ובתוס' שם. ובתוס' ב"ק דף ל"ה ע"א ומ"ש שם במהרש"א בתוס' ד"ה חובל ובפ"י שם, ואכמ"ל). ומעתה מיושב דברי הרי"ף שהביא הברייתא דספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין שבת כו' דלדידן הברייתא מתפרשת כפשטה לענין מילה גופה וככ"ע מאחר דלדידן ליכא בזה הממ"נ דראב"א וכנ"ל. ומיושב בפשיטות קושית הרשב"א הנ"ל. וגם קושית המפרשים הנ"ל. וגם קושית הגרע"א הנ"ל לפי גירסת הרי"ף במתני' כנ"ל ג"כ לק"מ דשפיר תלי הגמרא הקושיא על ראב"א דאמר דבכה"ג הוי מקלקל ופטור. ובלא ראב"א ליכא למיפרך דהיה י"ל דבכה"ג חשיב מתקן. כיון שהיה מחוייב מחמת ספק וכסברא הנ"ל שביארנו לעיל. וראב"א אשמעינן דבכה"ג נמי חשיב מקלקל. ושפיר פריך
ה אך יש להשיב על דברינו הנ"ל. דלעולם י"ל כמ"ש לעיל הסברא דבספק נפל כיון דמחוייב למולו מספק ממילא הוי מתקן בהחלט כיון שהיה מחוייב לעשות כן מספק. וממילא אף אם באמת היה נפל ג"כ לא שייך להחשיבו מקלקל אחרי שעשה כן מפאת החיוב המוטל עליו וראיה לסברא זו שהרי ממקומו הוא מוכרע. דהא רק בספק נפל אמרינן דשרי למולו בשבת משום ממ"נ ולא בשארי ספיקות. ואם נימא הך ממ"נ משום דאי לאו בר חיוב מילה הוא הוי מקלקל בחבורה ופטור. אם כן בכל הספיקות נמי נימא הכי. וכמו באנדרוגינוס דאין מחללין עליו את השבת משום דערלתו ודאי ולא ספק וכן בספק ערלה כבושה. הא גם שם איכא הך ממ"נ דאי אין צריך למולו הוי מקלקל בחבורה ופטור. א"ו כדאמרן דכיון דצריכין למולו מספק שוב הוא בגדר מתקן בהחלט אף אם באמת לאו בר חיובא הוא למולו ונמצא שחילל שבת שלא במקום מצוה וכנ"ל. ורק בספק נפל שרי למולו בשבת משום ממ"נ דאי נפל הוא הוי כמחתך בבשר שחוטה ולאו חבורה היא וכפירש"י. ואף לדברי הרמב"ם נפרש כן. ומה דקשיא לן לדברי הרמב"ם דס"ל דחובל חייב משום מפרק וחיוב מפרק שייך אף במת ג"כ וכמו שהוכחנו לעיל. וע"כ דכאן ליכא חיוב משום מפרק משום דא"צ לדמו דפטור מטעם שכתב הה"מ דבכה"ג חשיב מקלקל בחבורה ופטור ולא הוי כאן טעם ההיתר משום דהוי כמחתך בבשר שחוטה רק משום מקלקל בחבורה כנ"ל. כ"ז אינו מוכרח, רק לפ"ד הה"מ הנ"ל שפי' בדברי הרמב"ם דהא דבא"צ לדמו פטור טעמא משום דמקלקל בחבורה הוא. אבל באמת י"ל דרך אחר בכוונת הרמב"ם במה שאינו חייב משום מפרק רק בצריך לדמו דוקא. והוא לפמ"ש הר"ן בספי"ד דשבת גבי מסוכרייא דנזייתא לענין איסור סחיטה דהוי כעין מפרק דהוא תולדה דדש. שבודאי לא דמי לדש אלא היכא שהוא צריך למשקה הנסחט ממנה אבל היכא שא"צ לו לא דמי לדש כלל. וכמו דאמרינן בשבת (דקמ"ה ע"א) דסוחט כבשים לגופן מותר. עכ"ד הר"ן ע"ש בדבריו. וכ"כ התוס' בשבת (דע"ג ע"ב ד"ה וצריך) גבי זומר וצריך לעצים דאף לר"י דמחייב במשאצ"ל בעינן צריך לעצים דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה מ"ד אקורע ע"מ לתפור כו', והביאו ג"כ ראיה מהך דכבשים שסחטן לגופן ולא הוי כמשאצ"ל אלא טעמא לפי שאין דרך דישה בכך. עכ"ד התוס'. (וכה"ג ג"כ כתב המג"א בסי' שי"ח סקל"ו בשם הה"מ). וכן י"ל ג"כ בדברי הרמב"ם דס"ל דחובל אינו חייב משום מפרק דהוי תולדה דדש אלא בצריך לדמו. שטעמו בזה משום דבא"צ לדמו לא הוי תולדה דדש כלל וכנ"ל. ולא הוי זה מלאכה כלל ובכה"ג פטור אף למ"ד דמקלקל בחבורה חייב והשתא א"ש הכא דקאמר ואם נפל הוא מחתך בבשר בעלמא הוא וליכא חיוב משום נטילת נשמה. ומשום מפרק בלא"ה ליכא חיובא הכא מאחר שא"צ לדמו ובכה"ג לא הוי כלל תולדה דדש וכנ"ל. רק דעדיין יש לפקפק ולהקשות דכבר הבאתי לעיל מ"ש הלח"מ בדברי הרמב"ם דס"ל דבחובל ליכא כלל חיוב משום נטילת נשמה רק משום מפרק. (דס"ל דנטילת נשמה לא שייך רק בשחיטה שממיתה לגמרי). ולפ"ז הא דאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת היינו משום חיוב מפרק. וצ"ל דגבי מילה חשיב שפיר צריך לדמו וחייב משום מפרק. (דמצוה להטיף דם ברית דוקא כמפורש ברש"י שבת דף קל"ד סע"א ע"ש). וא"כ גבי ספק נפל נמי היכי שרינן למול מטעם ממ"נ הא חיוב מפרק שייך אף בנפל כמו שהוכחנו לעיל. ואי משום דבנפל שאין מצוה למולו חשיב בזה א"צ לדמו וליכא מלאכה כלל בכה"ג. ז"א. דהא השתא קיימינן בסברא זו דכל היכא שמחוייב למול מספק חשיב מתקן בהחלט אף אם באמת נפל הוא כיון שהיה מחוייב לעשות כן וכנ"ל. וא"כ ה"נ מה"ט יהיה חשוב בזה צריך לדמו דכיון דמחוייב מספק להטיף דם ברית חשיב צריך לדמו ג"כ. ואם נפל הוא יש כאן חיוב משום מפרק. מיהו בלא"ה קשה לפי דעת הלח"מ הנ"ל. אם נימא דכל חיובא דחובל במילה הוי משום מפרק משום דחשיב צריך לדמו כיון דצריך להטיף דם ברית. והרי הטפת דם ברית בכ"ש סגי וא"צ להוציא דם כשיעור גרוגרת שיתחייב ע"ז. ומכש"כ לפמ"ש לעיל מהתוספתא דבאיסורי שבת ח"ש מותר מה"ת. ואם כן כיון דצריך רק לפחות מכשיעור שלא נאסר כלל בשבת מה"ת ולמה יחשב כאן צריך לדמו להתחייב עליו משום מפרק דשיעור חיובו בגרוגרת דוקא. ומלבד זה בלא"ה יש לתמוה על דברי הלח"מ הנ"ל. לפמ"ש הרמב"ם דאינו חייב משום מפרק עד שיוציא דם כשיעור גרוגרת. והשתא לפ"ד הלח"מ דחיוב נטילת נשמה לא שייך כלל בחובל רק משום מפרק א"כ כל שיצא דם פחות מגרוגרת ליכא שום חיוב בחובל. וזה אינו. דהרי תנן במתני' בב"ק (דפ"ז ע"א) דחובל בחבירו בשבת פטור מתשלומין משום דקלב"מ. וכן תנן בשבועות (דף ל"ג ע"ב) לענין שבועת העדות דשחבל בי חבירי בשבת פטורין משבועת העדות. וכן הובאו ג"כ ברמב"ם הלכות פסוקות אלו בסתימות ולא חילק בדבר כלל. ואם איתא לדברי הלח"מ הנ"ל א"כ ה"ל לחלק בזה דחובל בחבירו בשבת והוציא דם פחות מגרוגרת יהא חייב בתשלומין. שהרי אין כאן חיוב משום מלאכת שבת כלל. ולמה יפטר מתשלומין בזה. (ואף לפי דברי רש"י בב"ק דל"ה ע"א דאף מקלקל במלאכת שבת דפטור ממיתה מ"מ נפטר מתשלומין. מ"מ בפחות מכשיעור החיוב ודאי לא נפטר מתשלומין. וכמו בזורק ומעביר פחות מד' אמות בשבת דלא נפטר מתשלומין עי"ז. וכבר ביארנו לעיל מהתוספתא דגם הכא ח"ש מותר מה"ת באיסורי שבת כו'). וכן יש להקשות מכמה דוכתי דמוכח דחובל בשבת חייב אע"פ שלא הוציא דם כגרוגרת א"ו דהרמב"ם נמי מודה דחובל חייב משום נטילת נשמה מאותו אבר ומה לי קטלה כולה או קטלה פלגה. רק דבחובל וצריך לדמו חייב ג"כ משום מפרק כשהוציא דם כשיעור גרוגרת. ובא"צ לדמו או שהוציא דם פחות מכגרוגרת דליכא חיוב משום מפרק מ"מ הוא חייב משום נטילת נשמה עכ"פ. וכן מבואר ג"כ בירושלמי דלא כהלח"מ הנ"ל. דבירושלמי פ' כלל גדול בפיסקא דהצובעו מפורש שם בהדיא דמוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום. והובא בכ"מ בפ"ח מה"ש בדברי הרמ"ך שהביא שם. ואין בזה שום פלוגתא. וכן מוכח ג"כ דכולהו אמוראי ס"ל דחיוב חובל משום נטילת נשמה ודלא כהלח"מ הנ"ל. מהא דאמר בירושלמי (פ"ב דשבת הל' ה') דפריך ניחא הבערה חבורה אם שלה לצורך והיא שלא לצורך. (ופריך הכי לב"ק דס"ל דחובל ומבעיר חייב אף שלא לצורך דתינח הבערה אבל חובל שהיא תולדה דשחיטה ושחיטה גופה אינו חייב אלא לצורך). ומשני ר"י בר בון אמר איתפלגון ר"א ור' יוחנן חד אמר שחיטה עיקר וחבורה תולדה וחורנה מחליף. (וכן בירושלמי פ' כ"ג סוף הל' ג' בפיסקא דהשוחט אמר רשב"ל לית כאן שחיטה שחיטה תולדת חבורה היא כו'). ומעתה מוכח דכולהו אמוראי ס"ל דחיוב חובל משום נטילת נשמה הוא ולא משום מפרק לחוד כדברי הלח"מ הנ"ל. דלמ"ד דחובל הוא אב וחבורה תולדה בודאי א"א לומר דחיובא דחובל הוא משום מפרק דהא מפרק הוא תולדה דדש והיכי קרי ליה אב. ואכתי קושית הירושלמי במקומה ג"כ דאב שלה דהיינו דש אינו חייב אלא לצורך וחובל דהוי תולדה דידיה והא חייב אף שלא לצורך וע"כ דחיוב חובל הוא משום נטילת נשמה וס"ל דחובל הוא אב בזה. וגם לאידך מ"ד דס"ל דשחיטה הוא אב וחובל תולדה מוכח ג"כ דאין החיוב בחובל משום מפרק. דאב מלאכה דשחיטה בודאי הוא משום נטילת נשמה ולא משום מפרק שהיא תולדה דדש. והרי הדש היא מלאכה בפ"ע ושחיטה בפ"ע. ושניהם מנויים במשנה שם בין הל"ט מלאכות. וממילא מוכח דגם חובל חיובו משום ננ"ש. וכן מהא דאמר רשב"ל דאב מלאכה דשוחט הוא חובל ולמה לא תני במתני' חובל רק שוחט הוא משום דתני סדר סעודה תני שוחט במקום חובל. מזה מוכח ג"כ דחובל אינו ענין לדש דכבר תנא ליה. רק דחובל הוא אב מלאכה משום נטילת נשמה. והיאך אפשר לומר בדברי הרמב"ם בהיפך שיסבור דחובל אינו חייב משום ננ"ש רק משום מפרק דלא ככולהו אמוראי דירושלמי במקום דלא מצינו כלל בגמרא דידן דפליג על הירושלמי בזה. א"ו דליתא לדברי הלח"מ הנ"ל. רק כמו שפירשנו בדברי הרמב"ם דס"ל דודאי חובל חייב משום נטילת נשמה רק דאם צריך לדמו והוציא דם כשיעור גרוגרת אז חייב משום מפרק ג"כ כנ"ל. ולפ"ז ניחא הכא דהא דאמר ואם נפל הוא מחתך בבשר בעלמא הוא היינו לענין דליכא חיוב משום נטילת נשמה דהוי כמחתך בבשר שחוטה. אבל משום מפרק בלא"ה ליכא חיובא גבי מילה כיון דא"צ לדמו וכנ"ל. ואף בולד גמור שחייב למולו מ"מ לא שייך בו רק חיוב נטילת נשמה (ומש"ה איצטריך קרא למישרי מילה בשבת). אבל משום מפרק ליכא כיון דא"צ לדמו. ואף דמצוה להטיף דם ברית מ"מ א"צ לדם כ"כ כשיעור גרוגרת. ובכה"ג י"ל דאכתי לא הוי תולדה דדש כלל וכמבואר לעיל. (ומלבד זה י"ל ג"כ דלענין זה ה"ל דבר שאינו מתכוין מאחר שלא נתכוין להוציא דם כשיעור גרוגרת אם כן אף אם יצא אח"כ דם ממנו כשיעור הזה ה"ל דשא"מ, וכמו בנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע דפטור לכ"ע בשבת דע"ג ע"ב ובב"ק דכ"ו ע"ב). ושפיר שרי למול ספק נפל בשבת מכח ממ"נ. ונסתרו הדברים שנאמרו בתחילה (באות ד'):
ו ואמנם עוד צריך לבאר בענין זה. דהנה בשיטה מקובצת בפ"ק דכתובות (ד"ה ע"ב) גבי הא דאמר התם דם מיפקד פקיד כו'. כתב שם דבר חדש דהא דאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת י"ל דלא איצטריך משום הוצאת דם אלא להתיר תלישת הבשר דחייב משום תולש כדאמרינן בשבת גבי צפורן שלא פירשה דאם נטלה בכלי דחייב חטאת משום גוזז ע"ש. ולכאורה היה נראה לומר שדבר זה תלי בפלוגתא אי יש חיוב במילה משום גוזז. דלפמ"ש התוס' בשבת (דצ"ד ע"ב ד"ה אבל) דהא דנוטל צפרניו בכלי חייב היינו רק לר"י דמחייב במשאצ"ל אבל לר"ש פטור. ומבואר דס"ל בגוזז דכשא"צ להשערות או להצפורן הנגזז חשיב משאצ"ל ופטור לר"ש. וכ"ד הרא"ש בפ"ג דבכורות סי' ה' גבי תלישת נוצה ע"ש. אם כן י"ל דבמילה נמי אינו חייב כלל משום גוזז דלענין הגזיזה הוי משאצ"ל כיון שא"צ לדבר הנגזז. אבל לפ"ד הריב"ש בתשו' סי' שצ"ד והובא במג"א (סי' ש"ג ס"ק כ"ב) דס"ל דבגוזז חייב אף בא"צ להשער או להצפורן הנגזז דהשער והצפרנים הולכין לאיבוד מ"מ חייב אפילו לר"ש דפטר במשאצ"ל. ולא דמי למלאכת הפשטה דכל שהעור אזיל לאיבוד אין דרך הפשטה בכך ובמשכן נמי היה עיקר מלאכת הפשטה לצורך העור וכל שהעור נפסד פטור. אבל גזיזה היתה במשכן שלא לצורך הצמר והשער רק לצורך העור כגון בעורות תחשים וע"כ חייב כל שהוא לצורך גופו אע"פ שא"צ לשער ומלאכה הצריכה לגופה היא. עכ"ד הריב"ש שם. ולפ"ז במילה נמי יש לומר דחייב משום גוזז ג"כ אף לר"ש. דמשום מצות מילה ה"ל כמו לצורך גופו וחייב על הגזיזה אף שמה שנגזז דהיינו הערלה אזלא לאיבוד וא"צ לה. ואף דר"ש יליף דמקלקל בחבורה חייב ממילה בשבת ולא ס"ל לומר דצורך מצוה חשיב תיקון מ"מ חשיב שפיר מלאכה הצריכה לגופה עי"ז. וכמ"ש התוס' בשבת (דק"ו ע"א ד"ה בחובל(לר' אבהו ע"ש. (ולדברי התוס' והרא"ש הנ"ל י"ל דס"ל דבאמת גם במשכן לא היה גזיזה רק בצמר הצריך לתכלת כמ"ש הר"ן). וראיתי בח"צ (סי' פ"ב) שחיזק דברי הריב"ש הנ"ל והשיג בזה על הש"ך בנה"כ ביו"ד סי' קצ"ח שמתיר לאשה לצורך טבילתה שתאמר לנכרי ליטול צפרניה אף בכלי משום דאפילו אם היא עצמה תחתכם בכלי אין כאן איסור דאורייתא משום דהוי משאצ"ל ופטורה כדברי התוס' הנ"ל. וע"ז השיג הח"צ מדברי הריב"ש הנ"ל דס"ל דאף כשאין צריך להצפרנים חייב אף לר"ש שהרי הנטילה היא המלאכה ושכן דברי רוב הפוסקים ע"ש. ועיין במג"א ר"ס ש"מ בדין זה שרמז ג"כ להריב"ש הנ"ל. ולפ"ז יש לבאר בשמעתין בהא דקאמר דשרי למול ספק נפל משום ממ"נ דאם נפל הוא מחתך בבשר בעלמא הוא. ולכאורה הא אכתי יש חיוב משום גוזז דגוזז אף מן המת חייב כמבואר ברמב"ם (פ"ט מה"ש ה"ז). והוא מהירושלמי בפ' כלל גדול תלש מן המתה חייב. ובתוספתא ברפ"ט דשבת איתא דגוזז אף מן השלח חייב. (ופי' אף מעור המופשט ועיין ברמב"ן בפ"ג דבכורות). וצ"ל משום דמילת נפל חשיב משאצ"ל לענין הגזיזה כיון דאין מצוה למולו. דהריב"ש נמי לא מחייב רק בגוזז לצורך עורו אף שא"צ לדבר הנגזז דהיינו שערו או צפרניו. אבל אם א"צ לא לעורו ולא לשערו פטור. והכא א"צ לו כלל. מיהו אכתי תיקשי על דברי הרמב"ם שפסק ג"כ הך דראב"א דמלין הספיקות מטעם ממ"נ. והא הרמב"ם פסק כר"י דמשאצ"ל חייב עליה וא"כ במילת נפל אכתי יש חיוב משום גוזז כנ"ל. אם לא נימא דכאן חשיב מקלקל גם לענין מלאכת הגזיזה ומש"ה פטור. ומלבד מה דלפמ"ש לעיל כיון שמחוייב למולו מספק חשיב מתקן בהחלט ולא מקלקל א"כ ה"נ לענין מלאכת גוזז י"ל כן הכא. ועוד יש לדון בזה. דבשלמא לענין מלאכת החבורה במה שמוציא דם בזה חשיב מקלקל בחבורה דמקלקל הוא בזה לגבי הולד שמחלישו ומוציא דמו. אבל בגזיזה שהיא מלאכה בפ"ע והפרדת הערלה בעצם אינו חשוב קלקול זולת החבורה והוצאת הדם. וא"כ אין כאן מקלקל בגזיזה רק דהוי משאצ"ל. והרמב"ם פוסק כר"י דמשאצ"ל חייב כנ"ל. ומדברי הש"מ גופיה ג"כ מבואר דסבירא ליה דלא הוי מקלקל בגזיזה הכא וכמבואר. אלא דלכאורה מוכח דבמילה חשיב מקלקל גם לענין מלאכת הגזיזה. מהא דפריך הגמרא לר"י דס"ל מקלקל בחבורה פטור מהא דאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת ומשני כדר"א דאמר מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי כו'. ולמה לא משני דאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת מחמת מלאכת גוזז. וע"כ דלענין זה נמי מקלקל הוא. וכן מוכח נמי מהא דר"ש יליף ממילה בשבת דמקלקל בחבורה חייב והשתא מנליה הא דילמא איצטריך קרא להתיר מלאכת הגזיזה דהוי מלאכה הצריכה לגופה בולד שחייב למולו כנ"ל. וע"כ דחשיב מקלקל בגזיזה ג"כ (ומ"מ מוכיח מזה ר"ש דמקלקל בחבורה חייב ולא מקלקל בגזיזה, משום דמסברא י"ל כן טפי בחובל דכל מלאכת חובל מקלקל הוא כדפירש"י ול"ד לשאר מלאכות דמקלקל פטור). אך יותר מזה היה נראה לומר דגבי מילה לא שייך כלל לחייב משום גוזז ודלא כסברת הש"מ הנ"ל. דלא מצינו גוזז אלא בדבר שחוץ לגופו כגון גוזז שער או צמר ומפרידו מן הבשר וכן בנוטל צפרניו. אבל בחותך בשר מן הגוף שהוא חלק מחלקיו ומפריד חלקי הבשר זה מזה אין זה בגדר גזיזה וחשיב חותך בבשר ולא גוזז ואינו חייב רק משום חובל דהוי נטילת נשמה או מפרק כנ"ל. ומש"ה לא הוזכר בשום מקום גבי מילה מלאכת גוזז. מיהו אף אם נימא כד' הש"מ דגבי מילה שייך חיוב גוזז ג"כ. מ"מ י"ל דכ"ז שייך כשחותך בשר מן החי ומבדילו מחיותו (וכדוגמת מ"ש בירושלמי פ' כלל גדול, ההן דצייד כוורא וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר). משא"כ כשחותך בשר מן המת בודאי אין זה קרוי גוזז כלל. (אף דגוזז שער או צמר מן המת חייב כנ"ל). וכמו מחתך בבשר שחוטה דפשיטא דאין זה בגדר גוזז כלל. ומש"ה ניחא בשמעתין במילת נפל דאמרינן מחתך בבשר בעלמא הוא, דעי"ז ממילא נמי אין כאן חיוב גוזז כלל. שוב ראיתי במג"א (סי' תקכ"ו ס"ק י"א) שהעיר קצת בזה לענין גוזז מן המת מהא דאמרינן בשמעתין דמחתך בבשר בעלמא הוא. אך לא נחית בזה להנך סברות וחילוקים שביארנו. ואתי עלה רק מחמת משאצ"ל (וע"ש בא"ר ובמחה"ש בפי' דברי המג"א). והנה בזה יש מקום ליישב עוד באופן אחר קושיית הרשב"א על היש מרבוותא שפי' הא דאמר אביי כתנאי קאי אהך דרשב"ג (והובא בדברינו לעיל אות ד'). ואם נימא דבמילת נפל נמי שייך מלאכת גוזז רק דפטור משום משאצ"ל לר"ש. (וכד' הא"ר בפי' דברי המג"א ולא כהמחה"ש שמצדד לומר דר"י נמי מודה בכה"ג). ולפ"ז י"ל דהא דאמר ראב"א דשרי למול ממ"נ דאם נפל הוא הוי מחתך בבשר בעלמא. ולא קאמר ההיתר דאם נפל הוא הוי מקלקל בחבורה ופטור. ולעיל הארכנו בזה. וכעת י"ל באופן אחר דמש"ה לא אמר ראב"א משום דהוי מקלקל בחבורה. כיון דבמילה יש חיוב ג"כ משום גוזז דשייך החיוב אף אם הוא נפל וכנ"ל רק דפטור משום דהוי משאצ"ל. וא"כ צ"ל דרשב"ג נמי ס"ל כר"ש דמשאצ"ל פטור. והרי ר"ש גופיה ס"ל מקלקל בחבורה חייב ואם כן לדידיה יהא חייב משום חובל אם נפל הוא. ולית כאן ממ"נ. ול"מ לשיטת רש"י דס"ל דהנך תרתי תלויים זה בזה בהכרח דמ"ד משאצ"ל פטור ע"כ ס"ל מקלקל בחבורה חייב. א"כ בודאי הכא לכ"ע יהיה חייב במילת נפל עכ"פ בא' משתי אלה. או משום חובל או משום גוזז ולא המ"ל הממ"נ מה"ט לשום מ"ד. ואף לשיטת התוס' דלאו הא בהא תליא. מ"מ איצטריך לומר דרשב"ג ס"ל בחדא כר"י ובחדא כר"ש. דבמשאצ"ל יסבור כר"ש דפוטר ובמקלקל בחבורה יסבור כר"י דפוטר. מש"ה טפי בעי ראב"א לשנויי ברווחא יותר ולומר סברת הממ"נ דאם נפל הוא מחתך בבשר בעלמא הוא (ורשב"ג ס"ל לגמרי כר"ש. ומש"ה אין חיוב משום גוזז דהוי משאצ"ל). וממילא מבואר דלפי' יש מרבוותא הנ"ל לא תיקשי לר"י בר"י ולראב"ש היכי מהלינן. דאם ליכא שינויא אחרינא באמת יהיה מוכח מדבריהם דס"ל הני תרתי דמשאצ"ל פטור וגם מקלקל בחבורה פטור ולק"מ. והיש מרבוותא ס"ל דלאו הא בהא תליא וכשיטת התוס' הנ"ל. אך לקושטא דמילתא נראה כמ"ש לעיל. דאף לד' הש"מ דבמילה יש חיוב משום גוזז ג"כ. מ"מ זהו רק בולד חי שמה שחותך מן הבשר הוא מבדילו מחיותו וכנ"ל. משא"כ במילת נפל למאן דחשיב ליה כמת וכמחתך בשר בעלמא לא שייך בו גוזז ג"כ כיון דהוי כמחתך בבשר שחוטה וכנ"ל. ובזה ניחא בפשיטות הא דאמר ראב"א הטעם משום דאם נפל הוא הוי מחתך בבשר בעלמא ולא אמר דפטור משום דהוי מקלקל בחבורה דמטעמא דקאמר משום דהוי מחתך בבשר בעלמא מש"ה ממילא לא שייך ג"כ חיוב משום גוזז וכנ"ל. משא"כ אי הוה אמר טעמא דמקלקל בחבורה פטור אכתי יש כאן חיוב משום גוזז דלענין הגזיזה לא נחשב מקלקל וכנ"ל. (אם לא משום דהוי משאצ"ל. ומלבד מה שכתבתי לעיל דמ"ד מקלקל בחבורה פטור הוא ס"ל משאצ"ל חייב. הא בפשיטות י"ל דראב"א בעי למימר חד טעמא דסגי לתרווייהו דאין כאן חובל ולא גוזז מה"ט). רק דמהסוגיא דשבת דק"ו ע"א מוכח דבמילת ולד חי ג"כ לא שייך חיוב גוזז וכנ"ל:
ז ועוד י"ל אופן אחר בביאור דברי הרי"ף. דלעולם י"ל דלדידן נמי קי"ל כראב"א דאין איסור במילת נפל בשבת משום דהוי כמחתך בשר בעלמא. ושפיר יש להתיר למול את הספיקות מטעם ממ"נ. רק מה שלא הוצרך הרי"ף להביאו. הוא משום דבספק בן ח' ספק בן ט' א"צ כלל לסברת הממ"נ וכמ"ש לעיל (באות א'), דראב"א הוצרך לסברת הממ"נ רק אליבא דרשב"ג דסובר דבלא שהה ספיקא הוי. משא"כ לדידן דקיי"ל כרבנן דרשב"ג במקום דיעבד דהולכין אחר רוב ולדות ולא חיישינן לספק נפל וממילא ה"נ דלא חיישינן לספק נפל במקום מ"ע דמילה בזמנה וכנ"ל. ומה שהביא הרי"ף הברייתא דספק בן ז' כו' אין מחללין עליו את השבת. ומוכח דמפרש הברייתא לענין מילה גופה דאין מוהלין בשבת. היינו משום דהתם ליכא כלל היתר מכח ממ"נ לפי המסקנא וכמו שנבאר. דהנה ביבמות (ד' פ' סע"א) א"ר אבהו סימני סריס ואיילונית ובן שמונה אין עושין בהם מעשה עד שיהיו בני כ' שנה. ופירש"י ותוס' דבן ח' היינו מי שנולד לח' חדשים ונגמרו סימני שערו וצפורניו כשנולד אין עושין מעשה להחזיקו בבן קיימא עד שיהיה בן כ' שנה. ובחי' הרמב"ן והרשב"א שם הקשו על פירוש זה דא"כ כל יבמה שלא ילדה לט' ודאין לא תנשא לשוק ואע"פ שבנה נכנס לחופה עד שיהא בן כ' שנה כיון שיש במציאות שיהיה נפל ויחיה עד כ' שנה. וכן יש להקשות כמה קושיות ע"ד זה. וכן ראיתי מי שהקשה ע"ז מהא דאמר ראב"א בסוגיין דמלין ממ"נ דאי נפל הוא מחתך בבשר בעלמא הוא. והא בנפל כזה שיכול לחיות עד כ' שנה איך שייך לומר בזה דהוי מחתך בשר בעלמא ולא יתחייב בשבת משום חובל. והרי אף בבריה שאין בה עצם שאינה מתקיימת יותר מיב"ח מ"מ החובל בה בשבת חייב. ואין לומר דכיון שיכול לחיות ולהתקיים עד כ' שנה שוב נידון כבן קיימא ומילתו דוחה שבת. דהרי מ"מ לא חשיב בר קיימא רק נפל לענין זה. (ועוד הקשו דאף בחול יהיה אסור למולו שמא מחמת חלישותו יסתכן ע"י המילה והוא ולד שיכול לחיות עד כ' שנה ולמה יביאוהו לידי סכנה). ולתרץ כל הקושיות על פירש"י ותוס' היה נראה לומר בפשוט. דכבר הבאתי לעיל מ"ש התוס' בכ"ד דהא דחשו למיעוט נפלים אף שרוב ולדות המה ב"ק הטעם משום דחשו למיעוט המצוי ושכיח יותר משאר המיעוטים דעלמא. ואף רשב"ג לא חייש למיעוטא בעלמא רק הכא חייש לספק נפלים מדרבנן משום דהוי מיעוט המצוי והיינו דמיעוט הנפלים בכלל הוי מיעוט המצוי. אבל ולד כזה שיהיה ממיעוט הנפלים ושמ"מ יחיה עד כ' שנה זהו ודאי מיעוטא דלא שכיח כלל ולא חיישינן ליה כי דרך הנפלים שימותו קודם ל' יום. (ור' אבהו לא קאמר רק בולד שהוא בן ח' ודאי ומש"ה אין להחזיקו בב"ק עד כ' שנה אבל בספק בן ח' ספק בן ט' פשיטא דלא חיישינן לזה). וא"כ לק"מ מיבמה דבספק בן ח' או בן ט' שפיר מותרת להנשא אחר שהולד חי עד ל' יום. וכן נמי לק"מ מהך דראב"א דשרי למול מטעם ממ"נ דהא מה דמקשה הש"ס מימהל היכי מהלינן היינו הכל מחמת חשש מיעוט המצוי דנפלים. וע"ז שפיר משני מכח ממ"נ דאם הולד הזה הוא מהרוב שנולד לט' א"כ שפיר קמהיל ואם הוא ממיעוט המצוי דנפלים בני ח' דשכיח שימותו מיד בתוך ל' יום א"כ מחתך בבשר בעלמא. ולמיעוטא דלא שכיח בודאי לא חיישינן לומר שמא הוא בן ח' ומ"מ יחיה עד כ' שנה שזהו מיעוטא דלא שכיח כנ"ל. ועיקר הממ"נ הוא דבין שהוא מהרוב ובין שהוא מהך מיעוטא דשכיח שרי למולו בשבת. והרוב והמיעוט מסייעין זא"ז להתיר. ולמיעוטא דלא שכיח לא חיישינן. (ואין לומר דלשון ממ"נ צריך להיות כולל בכל האופנים. דמצינו ג"כ בעירובין ד"ה סע"ב דבמבוי ח' א"צ לחי ממ"נ אי עומד נפיש כו' ואי פרוץ נפיש כו' מאי אמרת תרווייהו ספק דדבריהם להקל וכן מצינו בכ"ד):
אך לפ"ז י"ל דבספק בן ז' ספק בן ח' אסור למולו בשבת ואין להתיר כאן מטעם ממ"נ דכיון שולד זה שהוא ספק בן ז' או בן ח' כבר יצא מתורת רוב ולדות (וכמש"ל אות א') ונתברר לנו שהוא מן המיעוט או ממיעוט דיולדות לז' או ממיעוט נפלים. ומאחר דלא שייך למיזל בזה בתר רוב ולדות לית כאן ממ"נ דיש לחוש שמא הוא מהני נפלים שיכול לחיות עד כ' שנה. והחובל בו חייב. ומ"מ דינו כנפל לענין שאין מילתו דוחה שבת כנ"ל. ואף שמיעוט זה לא שכיח ויותר יש לתלות שהוא מן המיעוט הנולדים לז' מ"מ י"ל דכמו שחוששין לנפל בספק בן ט' אף שרוב ולדות ב"ק מ"מ הוי הנפלים בכלל מיעוט המצוי בערך הרוב. כמו כן הך מיעוטא דלא. שכיח דנפלים הראויין לחיות כ' שנה בערך המיעוט הנולדים לז' הוי ג"כ כערך זה כן, (וכערך מיעוט המצוי לגבי הרוב כן ערך מיעוטא דלא שכיח לגבי מיעוט השכיח). ושפיר יש לחוש שמא הוא מחלל שבת שלא במקום מצוה. והא דהוצרך הגמ' בשבת לאוקמי הברייתא דספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין כו' במכשירי מילה ואליבא דר"א היינו דלא כר' אבהו דיבמות. (או אפשר משום דדחיקא ליה להגמ' לשנויי כן ולפרש טעם הברייתא שכל היסוד יהיה בנוי על מימרא דר' אבהו ביבמות שחידש מדנפשיה). אבל באמת לדידן דקיי"ל כר' אבהו ביבמות שיש במציאות שבן ח' יחיה עד כ' שנה ויהיה נפל ממילא קיי"ל כפשטה דהך ברייתא דספק בן ז' ספק בן ח' אסור למולו בשבת כיון דבזה ליתא להממ"נ וכנ"ל. ומש"ה הביא הרי"ף הך ברייתא. וגם א"ש מה שהשמיט הרי"ף הך דראב"א דמלין בשבת משום ממ"נ. דהרי בספק בן ט' ספק בן ח' בלא"ה שרי למולו בשבת דאין חוששין לספק נפל בזה לדידן דקיי"ל כרבנן דרשב"ג במקום דיעבד כנ"ל. וא"צ כלל לסברת הממ"נ דראב"א. ובספק בן שבעה ספק בן שמונה ליתא להך ממ"נ וכמבואר וא"ש:
ח אך במה שהקשו עוד בהך דר' אבהו הנ"ל דבזה אף בחול יהיה אסור למולו דשמא מחמת חלישותו יסתכן. לכאורה קושיא זו לא מיתרצא בדברינו הנ"ל משום דלא חיישינן למיעוטא דלא שכיח הזה שיהיה נפל ושמ"מ יחיה עד כ' שנה דהא קיי"ל דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב משמע דבספק פ"נ יש לחוש אף למיעוטא דלא שכיח. דאף שמצינו דר"מ חייש למיעוטא בעלמא מ"מ למיעוטא דמיעוטא לא חייש ר"מ (כדאיתא ביבמות דקי"ט רע"ב ובע"ז דל"ד ע"ב). י"ל משום דר"מ לא חייש למיעוטא רק מדרבנן כמ"ש התוס' בחולין (די"ב ע"א ד"ה פסח) ומש"ה לא החמירו לחוש רק במיעוטא ולא במיעוטא דמיעוטא. משא"כ מה שאין הולכין בפ"נ אחר הרוב שזה מדאורייתא שאין לילך אחר הרוב בזה י"ל שאין חילוק וגם למיעוטא דמיעוטא חיישינן. ומיהו לפמ"ש במ"א לענין מה שאין הולכין בממון אחר הרוב והוכחתי שם דמ"מ יש חילוק בזה דלמיעוטא דמיעוטא לא חיישינן ומוציאין ממון ע"פ רוב כזה. א"כ ה"נ י"ל לענין פקוח נפש ג"כ. וקצת מוכח כן דבפ"נ אע"פ שאין הולכין אחר הרוב מ"מ למיעוטא דמיעוטא לא חיישינן. ממה שהעירו האחרונים לענין איסור הלנת המתים אף שפוקדין על המתים עד ג' ימים כדאיתא במסכת שמחות. וזה היה בימיהם שהיו קוברין בכוכין והיה אפשר שיחיה עד ג' ימים משא"כ עכשיו. (וגם מהא דאמרינן בנדה דף ס"ט ע"ב דזב וזבה מטמאין במשא עד שימוק הבשר ומפרש התם טעמא גזירה שמא יתעלפו ופירש"י שדומה למת, וכה"ג מבואר ברמ"א באו"ח סי' ש"ל ס"ה וע"ש במג"א ס"ק י"א). ואם נימא דבמיעוטא דלא שכיח כלל אין חוששין אף בספק פ"נ ניחא. אך במה דקיימינן לענין מילת הולדות בשבת. בלא"ה י"ל דאין לחוש למיעוט הנפלים שיכולין לחיות עד כ' שנה. דהא דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב היינו כשנודע בבירור שנתחדש מעשה כזה שעי"ז נולד לנו ספק של פ"נ, (ואפי' כמה ספיקות כמו בנפלה עליו מפולת דאיכא ג' ספיקות לפי' הטור באו"ח סי' שכ"ט. ועי' ביומא דפ"ג ודפ"ד ע"א וברמב"ם פ"ב מה"ש הי"ח). אבל היכא דלא נתחדש שום מעשה לפנינו ולא שום רגלים לדבר שיוליד לנו ספק בזה, וכגון דלא איתחזק כלל שהיה כאן חולה רק מבלי שום רגלים לדבר מעצמנו נבא להסתפק ולחוש למיעוטא. בזה באמת הולכין בפ"נ אחר הרוב. (והרי לענין פקוח הגל בספק עכו"ם ספק ישראל אם היה רוב עכו"ם קיי"ל דיש חילוק בין אם נשאר הקביעות במקומו ובאם לאו הולכין אחר הרוב ואין מפקחין כדאיתא ביומא סוף דפ"ד ובש"ע או"ח סי' שכ"ט. ועיין בש"ע אהע"ז סי' ד' סל"ד שתי הדעות ובב"ש שם). ואם כן ה"נ בולד שאין רואין בו שום ריעותא ואין כאן שום דבר שנתחדש בו שיוליד לנו הספק הזה אין לנו לחוש שמא הוא מהמיעוט. ובפרט במיעוטא דלא שכיח כי האי וכנ"ל. (ובדברינו אלה מיושב דברי הע"ש באו"ח סי' שכ"ט שכתב דבספק אם נפלה עליו מפולת כלל אין מפקחין דמוקמינן ליה אחזקתיה. ותמהו עליו דכיון דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב כש"כ דאין הולכין אחר אחר חזקה, ולהנ"ל ניחא). אלא דאכתי תיקשי בולד שהוא ספק בן שבעה ספק בן שמונה היאך מלין אותו ואפילו בחול הא בזה שפיר יש לחוש שמא הוא נפל מהני שיכולין לחיות עד כ' שנה וכמש"ל. דאע"ג דזהו מיעוטא דלא שכיח מ"מ כיון שהולד הזה יצא מן הרוב והוא מהמיעוט שוב יש לחוש בו גם למיעוטא דלא שכיח כנ"ל. מיהו כ"ז לרווחא דמילתא. אמנם עיקר קושיא זו אף שהוקשו בה גדולים אין בה ממש. וי"ל בפשיטות דכיון שולד זה אף שיכול לחיות עד כ' שנה מ"מ דינו כנפל משוינן ליה ואין מילתו דוחה שבת כו'. א"כ בכה"ג בודאי לא אמרו אין הולכין בפ"נ אחר הרוב בפ"נ כזה דהוי כנפל לכל מילי. ולמה נחוש לזה. (וידוע מחלוקת הפוסקים בספק נפל אי שרי לחלל שבת משום פ"נ דידיה כמבואר ברא"ש סוף יומא והובא במ"א סי' ש"ל ס"ק ט"ו. אבל לחוש למיעוטא שמא נפל הוא ושמא יסתכן אין לחוש לזה לכ"ע). ובודאי לענין קיום המ"ע יש לנו לילך אחר הרוב ולא לחוש למיעוטא משום פ"נ דנפל. ומ"מ לענין שבת שפיר יש לחוש דשמא הוא מחלל שבת שלא במקום מצוה. כיון דמיעוטא דלא שכיח זה נחשב לגבי המיעוט דשכיח כמו מיעוט נפלים המצוי לגבי הרוב ולדות ב"ק שחוששין לו וכנ"ל. ואין להאריך: