אור ברסלב
תורת חסד סימן יא

תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין

סימן יא

סימן י

א ע"ד אשר יעדתי לעיל לבאר בסברת הט"ז ביו"ד ר"ס קי"ז שכתב שבדבר שמפורש היתרו בתורה אין יכולת ביד חכמים לאוסרו. וכ"כ עוד הט"ז באו"ח (סימן תקפ"ח סק"ה). ובחו"מ (סימן ב'). ויש בזה קצת סתירה בדברי התוס'. דבתוס' ב"מ (דס"ד ע"ב ד"ה ולא ישכור) שהקשו לפר"ת שם לענין מלוה על הבית מהא דאמרינן בערכין (דף ל"א ע"א) ריבית גמורה היא אלא שהתורה התירתו. וכתבו התוס' וז"ל ולפר"ת צ"ל דה"פ ריבית גמורה היא מדרבנן ולפי שהתורה התירה בהדיא לא רצו חכמים להעמיד שם דבריהם עכ"ל. רק דמ"מ עדיין אין מדברי התוס' אלו כ"כ ראיה להט"ז דכייל זה לכללא (ולפמ"ש התוס' בערכין שם (סד"ה והתניא) בדברי ר"ת אין הכרח כלל להנ"ל). אך מדברי התוס' בב"מ (דף ע' ע"ב ד"ה תשיך) שכתב וז"ל. וא"ת ומאי פריך מהאי קרא הא לא אסור אלא מדרבנן כו'. וי"ל דה"פ מהאי קרא כיון דאמר רחמנא דמצוה כו' לא היה להם לחכמים לאסור עכ"ל. משמע מדבריהם דלא כהט"ז הנ"ל. דדוקא הכא כיון דמה"ת מצוה היא בזה לא ה"ל לחכמים לאסור. אבל כשמפורש בתורה רק היתר יכולים חכמים שפיר לאוסרו (ובש"מ שם הביא בשם הריטב"א שהקשה על התוס' דהא איכא כמה מילי שהתורה התירה ואסרו חכמים כו'. מבואר בהדיא מדבריו היפך דעת הט"ז הנ"ל. רק שהיה לו גירסא אחרת בתוספות ע"ש. ולגירסתנו בתוס' נראה כנ"ל). ואין להקשות דלפי זה למה איצטריך הגמרא שם לשנויי לא תשוך ופריך לא סגי דלא"ה ומשני לאפוקי אחיך דלא כו'. והרי אף אי נימא כדעת המקשה דתשיך היינו תשוך מ"מ יש לומר דלא נאמר זה למצוה רק לאפוקי אחיך דלא כו'. וכיון דליכא מצוה יכולים חכמים לאוסרו וכנ"ל. (וכמדומה שהקשה כן בספר א"א למהרא"ב). דז"א דודאי היכא שיש סברא דקרא אתא לגופיה ולמצוה טפי עדיף. ולא נימא דאתא רק למעוטי לאפוקי אחיך דלא אלא אי אמרינן דפירושא דקרא לא תשוך וקשיא לן לא סגי דלא"ה וע"כ אמרינן לאפוקי אחיך כו'. ופשוט. וכן במ"ש הכ"מ (פ"ג מהל' מלכים הלכה ז') בהא דאמרינן בסנהדרין (די"ט ע"א) במלכי ב"ד דדן ודנין אותו דכתיב בית דוד כו' דינו לבוקר משפט כו' אע"ג דבמלכי ישראל נמי הוי רק גזירה דרבנן משום מעשה שהיה כו'. וכתב הכ"מ בפירוש הגמרא דכיון שהזכיר הכתוב כן בבית דוד אף על פי שאירע תקלה על ידם מכל מקום לא היו גוזרים שהמלך לא דן שלא לחלוק ע"ד הכתוב אבל במלכי ישראל יש רשות לחכמים לגזור כו'. עכ"ד הכ"מ. התם נמי משום דקרא כתיב למצוה דינו לבוקר משפט וכיון דכתיבא בקרא למצוה אין חכמים יכולים לאסרו. וכדברי התוספות פא"נ הנ"ל. וכן כתבו התוס' בפסחים (דע"ד סע"א) דגבי פסח לא רצו להחמיר משום דכתיב ראשו על כרעיו כו'. אך הרמב"ם פסק (רפ"ה מהל' מלוה) דמ"ט להשיך לעכו"ם ומכל מקום אסרו חכמים כו'. וראיתי להנו"ב (מ"ת חיו"ד סימן ס"ב) שכתב דכיון דלא אסרו בהחלט והתירו בכדי חייו וכן לת"ח כו'. ובכה"ג יכולים לאסור דלא עקרו ד"ת לגמרי. ולפי דבריו עדיין תיקשי ממעשר בהמה שהוא מ"ע ואסרו חכמים בהחלט בזה"ז משום תקלה כדאיתא בבכורות (דנ"ג ע"א) ואם נימא דשאני התם בדבר שנתחדש לפי הזמן הטעם והחשש בזה יכולים לאסור אף במקום מצוה מה"ת. הכי נמי יש לומר גבי ריבית לטעמא דשמא ילמד ממעשיו (וכ"פ הרמב"ם). אך העיקר נראה דלסייג וגדר יכולים חכמים לפעמים לעקור ד"ת בשוא"ת כדאמרינן ביבמות (ד"צ רע"ב) גבי ערל הזאה ואיזמל (ועיין ברש"י שבת דכ"ה ע"ב ד"ה ואינהו). וכן מ"ש התוס' ג"כ בסוטה (ד"ח ע"א ד"ה ואם) גבי הא דאר"י דאם היה שערה נאה לא היה מגלהו אע"ג דכתיב ופרע את ראש האשה כו' ע"ש. (וגם הט"ז מודה בזה. וכ"מ ג"כ במתניתין קמייתא דברכות דכל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר. ואע"ג דכתיב התם בהדיא בקרא עד בוקר). ומ"ש התוס' בספ"ג דב"ב (ד"ס ע"ב ד"ה דין הוא) תימה הא כתיב פו"ר ושמא על אותן שכבר קיימו פו"ר קאמר עכ"ל התוספות שאני התם דאם יגזרו ג"כ שלא יקיימו כלל פו"ר עוקרים ומבטלים לגמרי מצוה זו לעולם. וכ"כ כסברא זו במג"א סימן תקפ"ח סק"ד בשם מהרמ"פ. וכ"נ מדברי התוספות יבמות (ד"כ ע"ב ד"ה א"ה) ע"ש. ובזה יש לתמוה על המרדכי בפ"ו דיבמות (אות נ') שהביא דעת הגדולים דהאידנא אין כופין להוציא בשהה עשר שנים ולא ילדה מטעם דבגמרא דב"ב הנ"ל אמרינן דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה כו'. ומבואר מזה שאינם מפרשים כפירוש התוס' דב"ב הנ"ל. וס"ל דיכולים לגזור אע"פ שלא קיימו פו"ר (ולעקור המ"ע לגמרי). והא דלא גזרו הוא רק מטעם משום שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה. (ומהא דאיתא בסוטה ד"ז ע"א והביא האיש את אשתו אל הכהן מה"ת האיש מביא את אשתו אבל אמרו חכמים מוסרים לו שני תלמידי חכמים כו' וצ"ל להט"ז דכאן אינו מפורש בתורה ההיתר להתייחד עמה כו'). ועיין במל"מ (פ"ז מהל' בית הבחירה ה"ו) שהקשה אהא דפריך הגמרא בקידושין (דע"ח ע"ב) אקרא דושמואל שוכב כו' והלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד בלבד. דמאי קושיא אי הך איסורא הוא מדרבנן שנסתפקו בזה התוס' בזבחים (דט"ז ע"א). ועיין בתוי"ט פ"ח דכלאים מ"ב:

ב ונחזור לדברינו לברר דעת התוס' אי ס"ל כסברת הט"ז הנ"ל. דממ"ש התוס' בחולין (די"ב ע"א ד"ה פסח) דלא פריך מבשר תאוה לר"מ משום דנראה דלא חייש ר"מ למיעוטא אלא מדרבנן. לכאורה משמע מזה דלא כהט"ז דלדעת הט"ז הנ"ל שפיר ה"מ הגמ' למיפרך מבשר תאוה לר"מ. ודוחק לפרש בדברי התוס' דעדיפא קפריך הגמרא מפסח וקדשים. וכן ממ"ש התוס' בכתובות (דנ"א ע"ב) דפריך הגמרא לאבוה דשמואל (דאמר אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא סופה ברצון). אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה. וכתבו התוס' שם אע"ג דאבוה דשמואל חיישינן קאמר משמע ליה דמדאורייתא קאמר עכ"ל התוס'. מוכח מדבריהם דאי אבוה דשמואל חייש מדרבנן ליכא למיפרך עליה מקרא דשריא רחמנא וכמבואר. (שוב ראיתי שהעיר בזה השעה"מ פ"ה מהלכות יסוה"ת) ע"ש. וזהו דלא כהט"ז הנ"ל. ואין להוכיח כדעת הט"ז מהך גמרא דכתובות ע"פ דעת הרמב"ם דסבירא ליה דספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן. ולכאורה קשה לפ"ד הרמב"ם א"כ מאי פריך הגמרא שם בכתובות אונס דשריא רחמנא למ"ל. הא מדאורייתא שריא מספיקא ואבוה דשמואל דחייש שמא סופה ברצון ע"כ הוא איסור מדרבנן לפ"ד הרמב"ם הנ"ל. ונוכיח מזה דקושיית הגמרא לאבוה דשמואל הוא מאחר שההיתר מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסרו וכהט"ז הנ"ל. זה אינו דבלא"ה לק"מ דהרמב"ם לטעמיה שכתב (בפ"א מהא"ב ה"ט) ואשה שתחילת ביאתה באונס כו' אין בידה שלא תרצה כו' עכ"ל ומלשון זה דייק הנו"ב מ"ת (חאה"ע סי' ק"נ) שאין זה ספק אם סופה ברצון רק קרוב לודאי. רק שהספק בזה גופא אם רצון שמחמת לבישת יצר חשיב רצון. ושפיר פריך הגמ' דמקרא מוכח שאין זה רצון כו'. (ובלא"ה עכצ"ל כן התם, דאל"כ אפי' מדרבנן אמאי חיישינן לזה התם לספיקא נוקמה בחזקת היתר לבעלה וכמ"ש הפ"י שם. והארכתי בזה בתשו' בחאה"ע). וכן מוכח נמי מדברי התוס' ביבמות (דכ"א ע"א ד"ה ומותר) שהביאו שם הירושלמי אשת חמיו אסורה מפני מ"ע כו' וא"ת תורה היא לאסורה הא דוד נשא רצפה בת איה כו'. מוכח דמ"מ י"ל דאסורה מדרבנן. ודוחק לומר דזהו לא חשיב כ"כ מפורש בתורה. (כיון דאינו מפורש בקרא דנשא דוד אשת שאול. והא דכתיב ואתנה לך וגו' ואת נשי אדוניך בחיקך. לרבנן דר"י בסנהדרין (דף י"ט ע"ב) מפרשי בקרא נשים הראויות לו מבית המלך כו' ע"ש. ובירושלמי פ"ב דסנהדרין ה"ג רי"א ואתנה כו' זו רצפה ואביגיל כו'. וראיתי ביש"ש ביבמות שהקשה כן דהא לרבנן דר"י לא נשא דוד אשת שאול מעולם וע"ש מה שתירץ. אך בכנה"ג באו"ח בחידושיו לרמב"ם (הל' מלכים) העלה דגם לרבנן דר"י נשא דוד את רצפה ופילפל אי היתה פילגש בקידושין אי לא עי"ש ואכמ"ל). וכ"מ נמי ממ"ש התוס' בפסחים רפ"ד (ד"נ ע"א) שהביאו מהירושלמי דמקשה אהא דביום שמביא קרבן אסור במלאכה. אם כן קרבן תמיד שהוא לכל ישראל וקרב בכל יום יהא בכל יום אסור במלאכה ומשני דכתיב ואספת דגנך כו'. וכתבו התוס' ומשמע התם דמדאורייתא אסור עכ"ל. מיהו הר"ן שם כתב דאפשר דמדרבנן אסור ואסמכינן ליה אקראי ע"ש. וכ"מ נמי ממ"ש התוס' בזבחים (דל"ב ע"א) אהא דפריך הגמרא בסוטה (דף כ' ע"ב) אמתני' דאומרים הוציאוה שלא תטמא העזרה מהא דמוכח מקרא דויקח משה וגו' דט"מ מותר ליכנס למחנה לויה ואי מדרבנן אסור מה קושיא עכ"ד התוס'. משמע ג"כ דלא כהט"ז. ועיין בתוס' יומא (די"ד ע"ב ד"ה היה) ובנדה (דנ"ח ע"א ד"ה מודה):

ג ועוד מוכח כן מדברי התוס' בחגיגה (די"ח ע"א) ד"ה חוש"מ. שכתבו שם התוס' וז"ל ודקאמר הכא אלא בחוש"מ מי שרי א"כ משמע דאסור מן התורה וי"ל לאו משום דלא מישתרי מדאורייתא אלא כיון דאקרא סמכינן ליה לא מסתבר ליה לאוקמי קרא דשרי בהדיא בהכי עכ"ל התוס'. הרי בהדיא מבואר מדבריהם דהיכא דרבנן אסמכוהו לאיסורייהו אקרא אז לא מסתבר שיהיה ההיתר מפורש בתורה אבל באיסור דרבנן דלית ליה אסמכתא בקראי שפיר מצו לאסור אע"פ שהיתרו מפורש בתורה. דאל"כ בפשיטות הל"ל דכיון שמפורש בתורה היתר מלאכה בחוש"מ אין יכולת ביד חכמים לאוסרו. א"ו מוכח מדבריהם דלא כהט"ז הנ"ל. והנה ע"פ דברי התוס' האלו נראה ליישב בגמרא דקידושין (דע"ח ע"ב) דפריך ולר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל יכיר למה לי כו'. וקשה טובא הא במעות שעדיין לא באו לעולם לא שייך בהם שום קנין זולת קנין אג"ק ולשיטת התוס' ב"ק (די"ב ע"א ד"ה אנא) והרא"ש שם דקנין אגב הוא מדרבנן. א"כ מאי פריך הגמרא יכיר ל"ל הא מדאורייתא לא מצי לאקנויי לו אותן מעות בשום קנין. ומצאתי בשו"ת הגאון ר"ע איגר (ס"ס קל"ב) שהקשה כן והניח בקושיא. ולפ"ד התוס' דחגיגה הנ"ל י"ל הכא כיון דקנין אג"ק אע"ג דהוי מדרבנן לפ"ד התוס' דב"ק הנ"ל. מ"מ כיון דאסמכינהו רבנן אקרא דעם ערי מצורות ביהודה א"א לומר שיהיה לזה סתירה מבוארת מקרא אחרינא. ושפיר מקשה הגמרא יכיר ל"ל. דאם נכריח מקרא דיכיר דקנין אגב אינו קונה אם כן יהיה הך קרא סותר להאסמכתא כנ"ל. ומשני הגמרא שינויא אחרינא בקרא דיכיר דאיצטריך בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס כו' וא"ש. אלא דלכאורה זהו מספיק לפמש"ל הקושיא לפ"ד הפוסקים דקנין אגב מדרבנן וכקושיית הגאון ר"ע איגר הנ"ל. אבל יותר יש להקשות שם אף למ"ד דקנין אגב קונה מדאורייתא. וכנראה מדברי התוס' דקידושין (דף ה' ע"א ד"ה שכן) ובב"ק (דק"ד ע"ב ד"ה אגב) דס"ל דקנין אגב דאורייתא. מ"מ קשה לפמ"ש בתשובת הרשב"א (ח"ב סי' ל"ו) דקנין אגב קרקע אינו קונה בנכסים שעתיד לקנות או להרויח משום דבעינן דקרא דויתן להם אביהם כסף וזהב עם ערי כו' דהקנה להם כסף וזהב שהיה לו עכשיו. ומשמע שזהו אף לר"מ דאדם מקנה דשלב"ל מ"מ בקנין אגב קרקע דנפקא לן מהאי קרא דויתן כו' ובעינן דומיא דהתם דוקא. (דלרבנן דר"מ בלא"ה אינו יכול להקנות נכסים שעתיד לקנות משום דאין אדם מקנה דשלב"ל. וכמ"ש שם הרשב"א אח"כ בסוף התשו' שם). וא"כ הדק"ל מאי פריך הגמרא יכיר ל"ל. הא שפיר איצטריך כיון דלא מצי להקנות לו אותן המעות שעתידין לבא בשום קנין. וי"ל לפמ"ש הר"ן בקידושין שם בשם הרמב"ן שהקשה על הרמב"ם דס"ל דאין אדם יכול להתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב מסוגיא דהתם דמוכח דלר"מ יכול להקנות לו כל נכסים שיבואו קודם גסיסה אע"ג שאין ידוע כמה הם. ומדר"מ נשמע לרבנן בדבר שבא לעולם בחיוב שאינו קצוב כו'. ובספר ב"ש כתב דודאי לר"מ דאדם מקנה דשלב"ל כש"כ שיכול להקנות אף דבר שאין לו קצבה משא"כ לרבנן דאין אדם מקנה דשלב"ל סובר הרמב"ם דאף להתחייב אינו יכול בדבר שאינו קצוב. ואדרבה מההוא סוגיא ראיה לדעת הרמב"ם דאל"כ לרבנן דר"מ נמי למה לא מקשה הגמרא יכיר ל"ל. דהא מצי להתחייב בלשון חיוב דמהני אף בדשלב"ל (ועיין בכ"מ ובמל"מ פי"א מהלכות מכירה הט"ז). ולפ"ז לפי דברי הרמב"ם ניחא גם קושייתנו הנ"ל. דשפיר פריך הגמרא לר"מ דאדם מקנה דשלב"ל יכיר ל"ל. ואף דבמעות שעדיין לא באו לעולם לא מצי להקנות לו בשום קנין. מ"מ הא יש לו מיגו דאי בעי מתחייב לו בדרך התחייבות דיכול להתחייב אף בדבר שאינו קצוב אליבא דר' מאיר דסבירא ליה אדם מקנה דשלב"ל. משא"כ לרבנן וכנ"ל ולק"מ. אך הרשב"א גופיה מכלל הפוסקים החולקים על הרמב"ם בדין מחייב א"ע בדבר שאינו קצוב. וס"ל דגם לרבנן דר"מ יכול להתחייב וא"כ ליכא למימר כנ"ל. רק די"ל דהא דלרבנן דר"מ איצטריך יכיר ולא אמרינן מיגו דאי בעי מתחייב לו בדרך התחייבות, היינו משום דאי מחייב לו א"ע לא עדיף מב"ח דעלמא. דאף דקיימא לן דאיקני משתעבד מ"מ לפי דברי הרשב"ם ב"ב (דף קנ"ז ע"א ד"ה אלא להא"נ שם) הא דמישתעבד בדאיקני לרבנן דר"מ דאין אדם מקנה דשלב"ל היינו רק מדרבנן דאלמוהו לשיעבוד יותר מקנין שלא תנעול דלת בפני לוין. וכן כתב הנ"י שם דרבנן עבדו תקנתא דליקני לענין שעבוד. וי"ל דהרשב"א נמי ס"ל כוותייהו. ולפ"ז מדאורייתא לא מצי להשתעבד על נכסים שיקנה אח"כ דהיינו דאיקני ושפיר איצטריך קרא דיכיר לרבנן דר' מאיר. דל"ל משום מיגו דאי בעי מתחייב לו כו' דאחר מותו לא יגבה מהיורשין אף מקרקעות. דמדאורייתא לא מישתעבד בדאיקני (לגבות מיורשיו ג"כ). והשתא א"ש הא דפריך הגמרא לר"מ דאדם מקנה דשלב"ל יכיר למה לי. דלר"מ פשיטא דמצי להשתעבד בדאיקני בדרך התחייבות מדאורייתא במידי דלא מצי להקנות לו בקנין וכנ"ל. שוב ראיתי בתומים סי' ס' ס"ק י"א שג"כ הרגיש בקושית הגרע"א הנ"ל. וג"כ לא הביא מדברי תשו' הרשב"א הנ"ל. ויש להשיב הרבה על דבריו ומחוורתא כמ"ש ואכמ"ל:

ד ובעיקר דברי הט"ז ביורה דעה סי' קי"ז הנ"ל יש לתמוה עליו. כיון שעיקר דבריו שם ליישב דברי התוס' בסוכה לענין איסור סחורה בדברים אסורים דמייתי מקרא דלא תיקשי לפ"ד התה"ד דמייתי בשם התוספות דאיסור סחורה דרבנן וקרא דיהיה דיליף מיניה לאיסור בפסחים (דכ"ג ע"א) אסמכתא בעלמא הוא וע"ז כתב הט"ז לחדש הך סברא דהיכא שההיתר מפורש בתורה אין יכולים חכמים לאוסרו, ומי בקש זאת מידו לחדש כן. הא בפשיטות י"ל דהתוס' לשיטתם בחגיגה הנ"ל שכתבו להדיא דהיכא דרבנן אסמכוהו לאיסורייהו אקרא א"א לאוקמי קרא דשרי בהדיא בהכי. וה"נ איסור סחורה דאסמכוה אקרא דיהיה אין סברא שיהיה סותר לקרא דמכור לנכרי. וא"ש דברי התוס'. גם יש להקשות ע"ד הט"ז באו"ח סי' תקפ"ח שפירש שם דגבי מילה דדרשינן ביום אפילו בשבת מש"ה לא גזרו חכמים לאסור ולעקור ד"ת. וקשה לדבריו דהא בחגיגה שם דאר"י אלא מעתה חג האסיף כו' אלא בחוש"מ חוש"מ מי שרי אלא חג הבא בזמן אסיפה כו'. והקשו התוס' מגמרא דפ"ק דר"ה ודפ"ק דסנהדרין (די"ג ע"א) דמוכח דמפרשינן חג האסיף אסיפה ממש ולא חג הבא בזמן אסיפה. ותירצו התוס' דכיון דאי לאו דבאספך הוה דרשינן חג האסיף חג הבא בזמן אסיפה א"כ בחג הקציר נימא הכי דליכא משמעות דמפיק ליה. הרי דלפי האמת דכתוב באספך דרשינן חג האסיף אסיפה ממש ומ"מ אסרו רבנן מלאכה בחוש"מ. וע"כ דמ"ש התוס' דכיון דאסמכו אקרא איסור מלאכת חוה"מ אין סברא לאוקמי קרא דשרי בהדיא. היינו אם היה מפורש ההיתר בפשטיה דקרא. אבל כיון דמפשטיה דקרא י"ל חג הבא בזמן אסיפה רק מיתורא דקרא ילפינן דאסיפה ממש קאמר ניחא שפיר לאסור מדרבנן ולהסמיך אקרא ג"כ. (ובזה מבואר ג"כ כוונת התוס' בר"ה ר"ד י"ג ד"ה אלא, התמוהים לכאורה). וא"כ ה"נ לענין דרשא דביום ואפי' בשבת דרק מיתורא דרשינן כן כדאיתא להדיא בשבת (דף קל"ד ע"א) דמצו חכמים לאסור שפיר ודלא כהט"ז. ובלא"ה מבואר מדברי התוס' דלא כהט"ז לענין מילה בשבת גופה. דבמגילה (ד"ד ע"ב) כתבו התוס' טעמא אחרינא דלא גזרינן גזירה דרבה במילה ע"ש. ומבואר דלא כהט"ז וגם לפ"ד הט"ז תיקשי לר"א בשבת (דף קל"א ע"ב) דס"ל דמכשירי שופר ולולב דוחין שבת דדריש התם נמי ביום אפי' בשבת ע"ש. אם כן לדידיה ליכא למיגזר התם ג"כ מדרבנן להט"ז כנ"ל. והא במתני' דרפ"ד דר"ה מבואר דר"א גופיה ס"ל דגזרו חכמים שלא לתקוע בראש השנה שחל בשבת ע"ש. (ובמ"א ביארתי מה שי"ל היאך שייך גזירה דרבה אליבא דר"א דמכשירי שופר גם כן דוחין שבת ואם כן אף אם יעבירנו ד"א ברה"ר מה בכך, וכדפריך כן הגמרא בפסחים (דף ס"ט ע"א) לענין הזאה ולר"א ניעבריה כו' ע"ש). ומיהו מצאתי בחי' המאירי שכתב כעין סברת הט"ז הנ"ל. רק די"ל דמ"מ לאו כללא הוא וכמ"ש לעיל ע"ד התוס' בראש דברינו. ואין להאריך:

ה אך לכאורה היה אפשר להוכיח דהתוס' סבירא להו סברת הט"ז הנ"ל. מדברי התוס' דחולין (דף כ' ע"ב סד"ה בשקדם) שהוכיחו כדעת רבינו אפרים דבשאר איסורין לא אמרינן חנ"נ מגיעולי מדין שצוה הכתוב להגעיל דהשתא יורה גדולה היכי משתריא שא"א להגעילה בתוך כלי אחר ואין במים ס' לבטל האיסור. ואי שיחזור ויגעיל שנית והלא המים הראשונים נ"נ וחוזרים ואוסרים כו' וקשה על דברי התוס' דהא אף למאן דסבירא ליה חנ"נ בכל האיסורין מ"מ היינו רק מדרבנן דגזרו משום לתא דבב"ח. ורק גבי בב"ח אמרינן חנ"נ מדאורייתא כמ"ש הר"ן בכמה דוכתי. וכ"כ התוס' גופייהו בחולין (דף ק"ח ע"ב ד"ה אמאי) דחנ"נ מדרבנן. ואם כן מאי קשיא להו מקרא דגיעולי מדין. אלא מוכח מדבריהם כדעת הט"ז הנ"ל, ושפיר הקשו דכיון דמפורש כאן ההיתר בתורה ממילא ליכא למימר בשאר איסורין חנ"נ אף מדרבנן. ומצאתי בכו"פ סי' צ"ב שעמד בזה על דברי התוס' דחולין הנ"ל. והעלה דלפ"ד ר"ת דס"ל דטכ"ע מדאורייתא אף למלקות שלוקה על כל כזית מהתערובת לדידיה חנ"נ מדאורייתא בשאר איסורים. וראיתי בתשו' מהרי"ק (שורש קנ"ב) דס"ל בדעת התוס' דחנ"נ בשאר איסורים מדאוריי' רק שאינו לוקה על חנ"נ רק בב"ח. ולענין מלקות מודים לרבינו אפרים שזהו רק בב"ח. (ובזה י"ל בהא דתני ר"ח במנחות (דכ"ג ע"ב) דנבילה ושחוטה בטילות זו בזו ופליגי שם ר"ח ור' חנינא אי בתר בטל אזלינן או בתר מבטל אזלינן. וכבר עמדו התוס' בזבחים (דע"ג רע"ב) ובמנחות (דף כ"ב ע"ב ד"ה ור"י) בהא דפשיטא לסתמא דהש"ס בכ"ד דנבילה ושחוטה הוי מין במינו. כמו בפג"ה דחנ"נ ואוסרת כל החתיכות כו'. (והגמרא פריך שם בחולין מאי איריא כי נו"ט אפילו כי לא נו"ט נמי, הרי דעצם הנבלה היא מב"מ עם הכשירה). וגבי ציר דאר"י שיעורו במאתים ופריך דהא אר"י מב"מ לא בטל כו'. ולהנ"ל י"ל דהא דאמרינן במנחות דנבילה בטלה בשחוטה שא"א לשחוטה שתיעשה נבילה. דמיירי לענין טומאה כדאיתא התם. וכשדנים לענין טומאה בזה א"א לשחוטה שתיעשה נבלה לענין זה. דאין במציאות רק שתיעשה מגע נבילה. משא"כ לענין איסור שפיר הוי נבלה ושחוטה מב"מ, דאפשר לשחוטה שתיעשה נבלה ע"י בליעת איסור כיון דחנ"נ מדאורייתא ואסורה מה"ת כדין נבילה ממש. ויש לפלפל בזה בסוגיא דחולין ד"ק הנ"ל ואכמ"ל. וראיתי בתשובת הרשב"א (ח"א סי' רפ"ד) שכתב לחלק בזה דלענין איסור אכילה ה"ל נבלה ושחוטה מין במינו משא"כ לענין טומאה אבל לא ביאר טעם חילוק זה לחלק ביניהם. ולהנ"ל א"ש בסברא נכונה). ולפ"ז יש מקום ליישב קושיית הר"י בתוס' חולין (דף ק"ח רע"ב) ע"ד ה"ר שמואל דס"ל דלמ"ד מין במינו לא בטל צריך תרי ששים כו'. דא"כ מאי משני הגמ' גדי אסרה תורה ולא חלב כו' ע"ש. ולהנ"ל י"ל דה"ר שמואל ס"ל ג"כ כדעת הפוסקים דחנ"נ בשאר איסורין מדאורייתא. ואם כן הכא למאי דסבר דגדי אסרה תורה ולא חלב ע"כ דגזה"כ הוא כאן שהחלב אינו נ"נ וממילא לא אמרינן כלל חנ"נ מדרבנן וא"ש. (ומקושית הר"י הנ"ל גם כן יש לדייק דלא כסברת הט"ז הנ"ל וא"ל). ובמה שי"ל דברי ה"ר שמואל באופן אחר דסבירא ליה חנ"נ מדרבנן רק דכיון דהוא איסור דרבנן מש"ה אינו אוסר מב"מ במשהו כיון דבאיסור דרבנן מודה ר"י דמב"מ בטל. ומה שיש להקשות ע"ז מפג"ה ומכמה דוכתי מבואר במ"א ואכ"מ. רק לדברינו שהוכחנו כמהרי"ק דיש פוסקים דחנ"נ בשאר איסורים מדאורייתא. לכאורה לפ"ז צ"ע על האחרונים דנקטו בפשיטות דחנ"נ מדרבנן בשאר איסורים משום לתא דבב"ח. ומה"ט הקילו לדינא בכמה קולות בדין חנ"נ. וצ"ל דסמכו על רוב דעות המקילים בזה היינו שדעת ה"ר אפרים דבשאר איסורים לא אמרינן כלל חנ"נ אף מדרבנן. ודעת הר"י בתוס' וכן הר"ן וש"פ ס"ל דחנ"נ בשאר איסורים מדרבנן. ובלא"ה לפ"ד רש"י והרמב"ם דטכ"ע דרבנן בשאר איסורים זולת בב"ח ובצירוף כל אלה לא חששו עוד לדעת הסוברים דחנ"נ מדאורייתא בשאר איסורין דמיעוטא נינהו נגד כל הני. ועכ"פ נתבאר דמהתוס' חולין הנ"ל אין ראיה לסברת הט"ז הנ"ל. ויש לחזק דברינו יותר דא"א כלל לפרש בתוס' חולין הנ"ל שקושייתם היא ע"פ דברי הט"ז הנ"ל דהיכא שמפורש ההיתר בתורה אין חכמים יכולים לאסור וכנ"ל. דלהפוסקים דסבירא להו בהא דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא היינו שידוע שבישל בה הנכרי בו ביום אבל לא שידוע שבישל בה הנכרי דבר איסור אז. (ולהסוברים דספק דאורייתא לחומרא מדרבנן צ"ל דכאן הספק לחומרא מה"ת משום דאיכא לברורי ע"י קפילא ואכמ"ל). וא"כ לק"מ הכא אי נימא דחנ"נ מדרבנן בשאר איסורים. דהא באמת בספק אם היה שם דבר איסור או היתר לא אמרינן חנ"נ רק בודאי איסור. ובזה אין ההיתר מבואר כלל בתורה. וע"כ לפרש כנ"ל:

ו ואין להביא ראיה לדברי הט"ז הנ"ל מגמרא דע"ז (דף י"ג ע"א) אמר מר בהמה תיעקר. והאיכא צב"ח אמר אביי אמר רחמנא את סוסיהם תעקר. והקשו התוס' למ"ד צב"ח דאורייתא מה ראיה מייתי מיהושע דעל פי הדיבור היה כו'. ותירצו דודאי יש כח בידם לעקור כו'. ולכאורה אדרבה תיקשי למ"ד צב"ח דרבנן אם כן מה ראייה מייתי מקרא דיהושע כיון דכל איסור צב"ח הוא מדרבנן ומדאורייתא שרי. ומזה לכאורה ראיה להט"ז הנ"ל ושפיר מייתי מקרא שההיתר מפורש בתורה ואין חכמים יכולין לאסרו. אמנם לפמ"ש לעיל (אות א') בדעת התוס' דהיכא שנכתב בתורה למצוה בזה ודאי אין חכמים יכולים לאסור משא"כ היכא שנכתב בתורה רק היתר אז יכולים חכמים לאוסרו. והכא מייתי מקרא דיהושע שנאמר לו כן למצוה לעקר סוסיהם (וכמו שכתבו מפרשי המקרא שם) ואין יכולים לאסור בכה"ג. ובלא"ה לק"מ. דהא קיי"ל צב"ח דאורייתא. וכדאמר רבא בב"מ (דף ל"ב רע"ב) ואין לתמוה אם אביי בע"ז נמי ס"ל הכי. וי"ל דלמ"ד צב"ח דרבנן לדידיה בלא"ה ניחא שם. (והא דמקשה שם הגמרא והאיכא צב"ח היינו למ"ד צב"ח דאורייתא) דהם אמרו והם אמרו. ומשום קנסא דרבנן התירו צב"ח דרבנן. (או דכיון דהך קנסא יש לו שורש בדאורייתא דוחה איסור צב"ח דרבנן וא"ש הא דאביי התם לכ"ע. וע' בתוס' בב"מ דל"ב ע"ב ובגמרא שבת דקכ"ח ע"ב). וגם אין להביא ראיה לדברי הט"ז הנ"ל מגמרא דיבמות (דל"ט סע"ב) מאן תנא להא דתנו רבנן יבמה יבא עליה מצוה כו'. יכול תחזור להיתרה הראשון ת"ל יבמה יבא עליה מצוה אמר ר' יצחק בר אבדימי אבא שאול היא וה"ק כו' רצה לשם נוי כונס כו' חזרה והותרה תלמוד לומר יבמה יבא עליה למצוה. ולפמ"ש הנ"י והריטב"א ברפ"ו דיבמות דאבא שאול דאמר הכונס יבמתו לשם נוי כאילו פגע בערוה וקרוב להיות כו' מדרבנן בעלמא הוא דקאמר. ואין בזה איסור דאורייתא לדידיה. ולפ"ז לכאורה מוכח דהא דדריש לה בברייתא מקרא דיבמה כו' היינו דאל"כ היה משמעות דקרא שחזרה להיתרה הראשון וא"א שיהיה בזה איסור דרבנן ג"כ. אך י"ל דאין מכאן שום ראיה להט"ז. (דבלא"ה אף אם נימא כהט"ז מ"מ הכא אין ההיתר מפורש בתורה כלל שיהא מותר לכונסה לשם נוי ולשם אישות כו' ולמה לא יוכלו חכמים לאסור בכה"ג ואם כן ל"ל כנ"ל). רק דלהריטב"א והנ"י הנ"ל דסבירא להו דאבא שאול מדרבנן בעלמא הוא דקאמר מ"מ אסמכוה לאיסורא הכא אהך קרא דיבמה יבא עליה וכמו כמה מילי דרבנן דאסמכוה אקרא לאסמכתא בעלמא וראיתי להב"ש (סי' קע"ד סק"ג) דבנושא להדיא לשם ד"א אסור מה"ת לאבא שאול. ובנושא סתם אסור מדרבנן ולא משמע כדבריו מדברי הנ"י שם ע"ש. וגם אין להביא ראיה לדעת הט"ז הנ"ל מגמרא דע"ז (דכ"ד סע"א) ומאי אותיבו ליה חברוהי לר"א כל צאן קדר יקבצו לך. והקשו המפרשים לשיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן אם כן מאי אותיבו ליה חברוהי לר"א מקרא הא חשש רביעה הוא רק ספק ושרי מה"ת. ואם נימא כדעת הט"ז הנ"ל שפיר אותיבו ליה שההיתר מפורש בקרא ואין חכמים יכולים לאסור. אך לפמ"ש המהרי"ט והפר"ח לשיטת הרמב"ם דזה תליא בפלוגתא דבכריתות (דף י"ז ע"ב) גבי אשם תלוי אי בעינן חתיכה מב' חתיכות. דלמ"ד חתיכה אחת שנינו הוא ודאי ס"ל ספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת. רק דהרמב"ם לטעמיה דפוסק כמ"ד חתיכה מב' חתיכות. לפ"ז לר"א דס"ל בכריתות (דף י"ח ע"א) דעל חתיכה אחת מביאין אשם תלוי איהו ס"ל ספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת. ואם כן הא דאותיבו ליה חברוהי לר"א מקרא דכל צאן קדר יקבצו לך שפיר אותיבו ליה לר"א לטעמיה דהוא סבירא ליה ספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת תיקשי ליה מקרא וא"ש. ומשם יש להביא ראיה עוד דהתוס' לא סבירא להו כדעת הט"ז הנ"ל. ממ"ש התוס' שם (דכ"ג ע"א ד"ה רבינא) וי"ל דודאי בין ר"ה בין ר"פ סבירא להו שינויא דעכו"ם חס על בהמתו כו'. מיהו מסתבר להו דלענין קרבן יש לנו להחמיר ולאסור אף במקום שמוכרין כו'. עכ"ל התוס'. ולדעת הט"ז הנ"ל מאחר שההיתר מפורש כאן בקרא אף מדרבנן אין יכולים להחמיר ולאסור לקרבן כו'. ומיהו מצאתי כעין סברת הט"ז בשט"מ בכתובות (דף ל"ד ע"א) בהא דאמרי' התם מ"ט דר' יוחנן הסנדלר כדדריש ר"י אפיתחא דבי נשיאה ושמרתם כו'. וכתב שם בשט"מ וז"ל והילכך כיון שהיתר הנאה שמעינן מדכתיב לכם שלכם יהא לכך לא גזרו בה כיון שהתירה התורה להדיא עכ"ל. ומ"מ אין זה מוכח דסבירא ליה זה לכללא רק כמו שכתבתי לעיל מהתוספות דב"מ דיש מקומות שלא רצו לגזור במקום שההיתר מפורש בתורה וכנ"ל:

ז ובמה שהקשו על דברי הרמב"ם הנ"ל דסד"א לחומרא מדרבנן מגמרא דקידושין (דף ע"ג ע"א) אמר רבא ד"ת שתוקי כשר מ"ט כו' והתורה אמרה ממזר ודאי כו' ומ"ט אמרו שתוקי פסול מעלה עשו ביוחסין. ולדעת הרמב"ם הנ"ל הא בכל הספיקות דינא הכי דמדאורייתא שריין ומדרבנן אסרו. וראיתי בפ"י שם שכתב משום דכאן התורה התירה ספק זה בפירוש כו'. וזה כדעת הט"ז הנ"ל. אבל ז"א. דאם כן מאי משני מעלה עשו ביוחסין הא גם התורה התירה זה ליוחסין וחכמים לא מצו לאסור נגד היתר המפורש בתורה באותו דבר עצמו לדעת הט"ז הנ"ל. אך כבר תירץ המהרי"ט והפר"ח דכאן רחמנא שריא בתורת ודאי. ונפקא מינה שיהא מותר בבת ישראל ובממזרת אע"ג דסתרי אהדדי כו'. יעו"ש בדבריהם. וג"ז קצת דוחק. ויותר נראה לומר על פי מה שכתב הריטב"א שם דהקשה דלית ליה קרא הא גבי שתוקי איכא תרי ספיקי ספק אזלא איהי לגבייהו וה"ל מע"מ דהוי ספיקא וספק אזלי אינהו לגבה דאיכא רוב כשרים וכל ספק ספיקא לקולא אפי' באיסור דאורייתא. ותירץ הריטב"א דנקט קרא לרבותא דאפילו חזינן ודאי דאזלא איהי לגבייהו וליכא אלא חד ספיקא אפ"ה הולד כשר וקרא לא איצטריך אלא להכי כו'. אבל לשתוקי דאיכא ס"ס לא צריך קרא דמדינא שרי עכ"ל הריטב"א. ולפ"ז א"ש בפשיטות הא דפריך הגמרא ומ"ט אמרו שתוקי פסול היינו אפי' לא חזינן אי אזלא איהי לגבייהו או אינהו לגבה דהוי ס"ס דשרי בכל התורה אף מדרבנן. והכא אסרו מדרבנן שתוקי אף בכה"ג דהוי ס"ס. ומשני מעלה עשו ביוחסין ומדברי הריטב"א אלו יש להביא ראיה למ"ש הש"ך בכללי הס"ס (סי' ט"ו) דבכה"ג א"צ שיהיה ס"ס המתהפך היכא שמתחילה צריכין לדון על הספק הראשון כו' ע"ש. וראיתי בתשו' מהרי"ט חיו"ד (סי' ב') שכ"כ בכוונת הריטב"א, ומדבריהם מוכח כהש"ך הנ"ל. רק דמ"מ קשה על דברי הריטב"א הנ"ל. דהא הוי ס"ס משם אחד, דכל הספק הוא אם נבעלה לכשר או לפסול בין אזלא איהי לגבייהו או אינהו לגבה. אך לפמ"ש הפמ"ג ביו"ד (סי' ק"ו) בשם הרא"ה דס"ס משם אחד מדאורייתא הוי ס"ס ומדרבנן הוא דלא מהני. ובזה יהיה רווחא שמעתתא בגמרא דקידושין הנ"ל. דלכאורה אינו מובן אריכות דברי הגמרא שם. דבחד טעמא סגי דהל"ל ד"ת שתוקי כשר משום דממזר ודאי לא יבא אבל ממזר ספק יבא. ולמה לו להקדים דרוב כשרים אצלה ומיעוט פסולים ואי אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש כו' מאי אמרת דילמא אזלא איהי לגבייהו כו'. דלכאורה ה"ז אריכות דברים ללא צורך. ואי דמה"ט לחוד יש להתיר שתוקי מטעם ס"ס וכדעת הריטב"א הנ"ל. וא"צ כלל לקרא דממזר ודאי כו' א"כ למה מייתי לבסוף הך קרא והתורה אמרה ממזר ודאי וארכביה אתרי רכשי מטעם ספק ספיקא ומטעם קרא וכ"כ למה לי ולהנ"ל א"ש. דמטעם ס"ס לחוד לא קשיא דאסרו חכמים שתוקי משום דהוי ס"ס משם אחד דלא מהני מדרבנן כנ"ל. וגם משום קרא דמתיר ספק ממזר ג"כ י"ל דחכמים אסרוהו (ודלא כדעת הט"ז הנ"ל). אמנם בצירוף תרווייהו פריך שפיר. כיון דספק ספיקא משם אחד אסור רק מדרבנן וכאן ספק אחד ג"כ מותר מן התורה. אם כן הא דאסרו בשתוקי אף דלא ידעינן אי אזלא איהי לגבייהו דה"ל ס"ס ה"ל תרי דרבנן ולמה החמירו כ"כ. וכה"ג פי' התוס' בזבחים (דף ע"ד ע"א דה רב ע"ש). ומשני משום מעלה עשו ביוחסין. רק דזה ניחא לדעת הרשב"א דספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת. אבל לדעת הרמב"ם דסד"א לחומרא מדרבנן א"כ בכל התורה נמי ספק אחד אסור רק מדרבנן ומ"מ גם ס"ס משם אחד אסור מדרבנן. וא"כ קשיא. אבל ז"א. דלדעת הרמב"ם באמת מהני ס"ס משם אחד אף מדרבנן. (דלדידיה היתר ס"ס הוא משום דספק אחד אסור רק מדרבנן וספק השני ה"ל ספיקא דרבנן וא"צ לדון דהוי כרוב. כמ"ש האחרונים לדעתו. ומצאתי דלכאורה סברא זו מפורשת בירושלמי בפ"ז דיבמות ה"ג ע"ש. (ומיהו לפי' הפ"מ שם לא מוכח זה ע"ש). ומהך ירושלמי משמע כדעת הרמב"ם). דעיקר הך מילתא דס"ס משם אחד לא מהני חידשו התוספות בכתובות בסוגיא דפ"פ (דף ט' ע"ב ד"ה ואב"א) בהא דלא אמרינן התם באשת ישראל דהוי ס"ס שמא באונס ואת"ל ברצון שמא זינתה כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא. ותי' התוס' דשם אונס חד הוא וליכא ס"ס. והרמב"ם לטעמיה שפסק (בפ"ג מהא"ב ה"ב) דקטנה שזינתה אסורה לבעלה ולא ס"ל הך דפיתוי קטנה אונס הוא. והה"מ שם כתב שהרמב"ם הוכיח כן מסוגיא דכתובות הנ"ל דלא אמרי' באשת ישראל דהוי ס"ס כנ"ל. ומזה הוכיח הרמב"ם דלא אמרינן פיתוי קטנה אונס הוא. ולפ"ז מוכח דהרמב"ם ס"ל דס"ס משם אחד מהני אף מדרבנן. וא"כ א"ש סוגיא דקידושין הנ"ל ולא ק"מ לכ"ע וכמבואר:

ח ובמה שהקשה הפמ"א בחי' לזבחים (דף ע"ד ע"א) על הט"ז ממ"ש התוס' שם בהא דאמרינן התם רב דאמר כר"א דאמרינן טעמיה דר"א משום דכתיב מום בם בעינייהו הוא דלא מירצו הא ע"י תערובת מירצו דקרא איצטריך לחד בחד כו'. ואע"ג דהתורה התירה בפירוש ומ"מ גזרו חכמים ודלא כהט"ז ביו"ד סי' קי"ז. עכ"ד הפמ"א. ואי מהא לא איריא דבמידי דאתי ההיתר מדרשא בודאי יכולים חכמים שפיר לאסור. והט"ז ביו"ד מיירי היכא שההיתר מפורש בתורה ולא אתי מדיוקא דבזה אין יכולים לאסור מדרבנן. (רק מדברי הט"ז באו"ח סי' תקפ"ח משמע דאף בהיתרא דאתי מדרשא לא רצו לאסור וכמש"ל). ובגמרא דב"מ (דף פ"ח סע"א) מפני מה חרבו חנויות של בית הינו ג' שנים קודם לירושלים מפני שהעמידו דבריהם על ד"ת שהיו אומרים עשר תעשר כו' ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח כו'. ופירש"י כלומר מה שאסור מדברי חכמים מצאו לו היתר מה"ת עכ"ל. ובתשו' דברי יוסף (סי' מ"ח) הביא מכאן ראיה לדעת הט"ז הנ"ל, ופירש בכוונת רש"י שהקילו באיסורי דרבנן מחמת שמצאו היתר מה"ת והיכא שההיתר מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור. ולכן לא רצו לקבל גזירת חז"ל. אבל טעו בזה דדוקא היכא שההיתר מפורש בתורה כמו מכור לנכרי וכדומה. אבל מה דאתי מדיוקא דקרא לא מיקרי מפורש ויש כח לחכמים לאסור עכ"ד. ואין ראייתו מוכרחת. ומיהו זה אמת דאף אי נימא כהט"ז מ"מ במאי דילפינן מדיוקא דקרא בודאי יכולים חכמים לאסור. וכל הש"ס מלא מזה. וכבר הוכחתי לעיל שדעת התוספות דלא כהט"ז ושיכולים לאסור אף כשההיתר מפורש בתורה

תוכן העניינים

תורת חסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה