אור ברסלב
תורת חסד סימן ט

תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין

סימן ט

סימן ח

ע"ד שאלתו. אם יש היתר לצרף עמודי הטעלעגראף לעירוב בתורת צוה"פ. והביא דברי השואל ומשיב בזה ופילפל עליו. ואצלי לא נמצא כעת הספר הנ"ל וגם אין דרכי לעיין בספרי מחברי זמנינו. והנני להשיב בעז"ה:

א הנה מאחר שראשי העמודים המה למעלה מן החוט שביניהם. לכאורה הוי צוה"פ שעשאה מן הצד דלא עשה ולא כלום. רק די"ל דכיון שהחוט מונח על העששית והאונקלי היוצא מן העמוד. י"ל דמהני כמו בחקק בראש העמוד והניח ע"ג או תחב יתד אצל ראש העמוד והניח ע"ג די"ל דמהני (ועיין בפמ"ג ס"ס שס"ב). אמנם יש להוכיח מדברי התוס' ריש עירובין (ד"ב ע"ב ד"ה ואב"א) שהקשו אהא דפריך הגמרא דלילפו מפתח שער החצר דשאני התם דה"ל צוה"פ שהכלונסות היו ע"ג ווי העמודים שהקלעים תלויין בהם. ותירצו התוס' משום דצוה"פ שעשאה מן הצד לא עשה כלום. וכ"כ ג"כ בתוס' זבחים (ד"ס ע"א). מבואר מדבריהם דבכה"ג נמי ה"ל צוה"פ מן הצד דלא מהני. ואף שהתוס' שם כתבו עוד תירוץ דקושיית הגמרא הוא לרב דמתני צריך למעט אף ביש לו צוה"פ. מ"מ פשוט הוא דלדינא ל"פ על תירוץ קמא הנ"ל. וגם יש להוכיח מדברי התוס' דהעיקר בדבריהם כתירוץ קמא דהתם ולא כתירוץ בתרא הנ"ל. לפמ"ש התוס' גופייהו בעירובין (דכ"ב ע"א ד"ה והאר"י) דרב נמי מודה דמה"ת מהני צוה"פ תדע דהא פאה מתרת בכלאים אפילו ביותר מעשר. וכ"כ התוס' עוד שם (ד"ו ע"א ד"ה רב). וא"כ א"א לומר כתירוץ בתרא דהתוס' ריש עירובין הנ"ל דקושיית הגמרא הוא לרב כנ"ל. דהא קושיית הגמרא שם דלילפו מפתח שער החצר היינו מדאיקרי פתח בקרא וכדפירש"י. והא מדאורייתא מהני צוה"פ אף לרב ושפיר מיקרי פתח בקרא ולא שייך למילף מינה מידי. ומוכרח לומר כתירוץ קמא דהתוס' שם משום דהתם ה"ל צוה"פ שעשאה הצד דלא מהני וכנ"ל. ואין להקשות לפ"ד התוספות שהוכיחו דמודה רב דמה"ת מהני צוה"פ מהא דפאה מתרת בכלאים. א"כ ה"נ נימא להוכיח כן לדידן לענין צוה"פ מן הצד דלא עשה כלום דהיינו מדרבנן אבל מדאורייתא מהני לענין שבת כיון דבכלאים צוה"פ מן הצד נמי מהני (כדאיתא שם בגמרא בדי"א). ולפ"ז תיקשי נמי לתירוץ קמא דהתוס' ריש עירובין שם דמ"מ מה פריך הגמרא דלילפו מפתח שער החצר הא מדאורייתא מיקרי שפיר פתח אע"ג דהצוה"פ מן הצד. א"ו דאין זה הוכחה דאע"ג דלענין כלאים מהני צוה"פ מן הצד מ"מ לענין שבת לא מהני מדאורייתא. (וכ"מ לישנא דלא עשה כלום). ואין לדמות שבת לכלאים בזה. א"כ קשה על התוס' מנ"ל להוכיח דמודה רב דצוה"פ מהני מדאורייתא מהך דכלאים וכנ"ל. (ועיין תוס' עירובין דצ"ג ע"א ד"ה חציה. ובסוכה די"ח ע"ב תוד"ה אכסדרה). אבל ז"א דמפורש בדברי התוס' שם שהוכחתם הוא רק דצוה"פ דמהני בכלאים אף ביותר מעשר זהו מהני מדאורייתא לענין שבת ג"כ. משא"כ בצוה"פ מן הצד דלמסקנת הגמ' (בדי"א ע"ב) לר' יוחנן לא מהני בכלאים רק בעשר ולא ביותר מעשר. וא"כ לק"מ. אך מ"מ אין להוכיח מכאן בבירור לאסור בנ"ד. ממ"ש התוס' דהכלונסות שע"ג ווי העמודים ה"ל צוה"פ שעשאה מן הצד וכנ"ל. די"ל דנ"ד עדיף טפי וכסברתנו הנ"ל. דכיון שהחוט מונח ע"ג האונקלי והעששית שעליה דחשיבא כאלו הם מגוף העמוד וה"ל כחקק באמצע העמוד והניח שם ע"ג וכנ"ל. והא דלא אמרינן כן בווי העמודים. חדא די"ל דהא אמרינן בירושלמי (פ"ז דשבת ה"ב. והובא ג"כ בחי' הרשב"א רפי"ב דשבת) מה בנין היה במשכן שהיו נותנים קרשים ע"ג אדנים ולא לשעה היתה אר"י מכיון שהיו חונים ונוסעים ע"פ הדיבור כמו שהוא לעולם אר"י בר בון מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה הדא אמרה בנין לשעה הוי בנין (ועיין תוס' שבת דצ"ה ע"א סד"ה והרודה, דמוכח דס"ל כן להלכה דבנין לשעה הוי בנין). הדא אמרה אפילו מן הצד (ופירש בק"ע דהעמדת הקרשים לאו בנין ממש הוא. ולא ביאר דבריו. ונראה דפירש כמו דאמרינן בשבת (דמ"ז ע"ב) מן הצד הוא ופירש"י שם מפני שאינה תקועה ומהודקה בחוזק כו'. וצריך לחלק בין הנושאים). הדא אמרה אפילו נתון ע"ג דבר אחר כו' ע"ש בירושלמי. ומעתה י"ל דאע"ג דבכה"ג נמי חייב משום בונה. מ"מ לענין הך סברא דאמרינן דהאונקלי בטל לגבי העמוד וחשיב כגוף העמוד היינו דוקא בנ"ד שמשוקעים בבנין גמור ומחוזקים במסמרים בל ימוט לעולם. משא"כ בבנין לשעה ומן הצד ונתון ע"ג ד"א לא שייך לומר דליבטלו הווים לגבי העמודים מחמת שנשתקעו בבנין וכנ"ל. וכעין זה צ"ל בירושלמי שם אחר כך דאיתא התם הדא אמרה בנין ע"ג כלים בנין ודחי הירושלמי אדנים כקרקע הם (ובקה"ע כתב שני פירושים. פירוש הא' דהך דיחויא קאי אכולהו וליכא למיפשט לא מן הצד ולא ע"ג ד"א ג"כ. והפירוש השני דאכלים בלחוד קאי דליכא למיפשט מינה). ונראה להוכיח דהך דיחויא קאי רק אהך דע"ג כלים. מדברי הרמב"ם שכתב (בפרק עשירי מהלכות שבת סוף הי"ב) והבונה ע"ג כלים פטור. וכתב הה"מ שם שזה נלמד מדברי הירושלמי הנ"ל דדחי דאבנים כקרקע והשתא אם איתא דדיחויא דהירושלמי קאי נמי לענין בנין ע"ג ד"א כנ"ל. א"כ ה"ל להרמב"ם לפסוק דהבונה ע"ג ד"א פטור וכש"כ לבונה ע"ג כלים. א"ו דדיחויא דהירושלמי קאי אהך דכלים בלחוד וכנ"ל. אלא דהא גופה קשיא וצריך ביאור כיון דמסיק דאדנים כקרקע הם. א"כ היאך שייך להוכיח מכאן אפילו נתון ע"ג דבר אחר. הא כשהקרשים מונחים ע"ג אדנים ה"ל כמו ע"ג קרקע. ומזה ראיה לסברא הנ"ל. דאע"ג דאדנים לגבי עצמן הוי כקרקע מ"מ לענין הקרשים הוי כד"א, ולא נימא דהאדנים והקרשים הכל כגוף אחד כשנשתקעו בבנין והוי כקרקע רק חשיב ע"ג ד"א וכעין סברתנו הנ"ל. ובזה י"ל ג"כ בענין מ"ש התוס' בשבת (דכ"ח סע"ב) בהא דאין מטמא טומאת אהלים אלא פשתן דמיירי בדבר קבוע שחיברו לקרקע כו'. והקשה שם בחי' הרשב"א דהא ממשכן גמרינן לה בשמעתין ומשכן מיטלטל הוי והקרשים נמי מיטלטלין הוו ועל אדנים היו עומדין ע"ש. ולכאורה דבריו תמוהין מהירושלמי הנ"ל דאדנים כקרקע וחשיב קבוע. והובא ברשב"א ג"כ כנ"ל. ולפי סברא הנ"ל יש לצדד בזה. ואין להאריך. (וע"ש בירושלמי בפיסקא דהקושר והמתיר. ובירושלמי בר"פ הבונה ובר"פ אלו קשרים ובעירובין פ"ה ה"א. ובגמרא דידן בשבת (דל"א ע"ב כיון דכתיב על פי ה' יחנו כסותר ע"מ לבנות במקומו דמי ובעירובין (דנ"ה ע"ב) כיון דכתיב כו' כמאן דקביע להו דמי. (ועיין בשבת דע"ה ע"ב). מ"מ לא מוכח מזה שיהא חשוב כבנין קבוע לעולם כו'). והנה מלבד זה יש סברות לחלק בין ווי העמודים ובין הך דנ"ד. כנראה למעיין. אך א"ר להאריך בזה. דאף אם לא נסבור לחלק ביניהם וננקוט דמוכח מדברי התוס' ריש עירובין הנ"ל דבכה"ג דנ"ד ה"ל צוה"פ שעשאה מן הצד. מ"מ אין להחליט בזה לאיסור, כי מצאתי בספר הישר לר"ת (סימן רפ"ו) שנחלק שם על פירש"י בריש עירובין. ומחליט שם דבמשכן היה לו שפיר דין צוה"פ, ע"ש, וגם בחי' הריטב"א בעירובין שם השמיט תירוץ הראשון של התוס' שכתבו דה"ל צוה"פ מן הצד, ע"ש ואם כן מדבריהם אדרבה מוכח דבנ"ד הוי שפיר צוה"פ ואין זה מן הצד כלל. ובספק דפלוגתא דרבוותא היה אפשר להקל בדרבנן משום חשש זה לחוד:

ב ואמנם בעיקרא דדינא בדין צוה"פ העומדת מאליה דמהני כיון דצוה"פ הוי משום מחיצה. וכמ"ש בתשובת שבות יעקב (ח"ב סי' ח') וכ"מ קצת במג"א (סימן שס"ג סס"ק כ"ח). ולכאורה פשוט כן מגמרא דעירובין (דף ט"ו ע"א) בפלוגתא דאביי ורבא בלחי העומד מאליו. דמסיק שם דבמחיצות כ"ע לא פליגי דהוי מחיצה כי פליגי בלחי כו'. ורבא לטעמיה דאמר לחי משום היכר כו' ע"ש. מכל מקום יש לדון בדבר בצוה"פ דנ"ד. די"ל דאע"ג דצוה"פ הוי כמחיצה מעליא. מכל מקום הא זהו דחשיב מחיצה הוא רק משום חשיבות הפתח (וכמה פוסקים פסקו כר' ינאי דצוה"פ צריכה היכר ציר). וי"ל דאף דלא בעינן שיהא ניכר שנעשה לשם פתח. מכל מקום אם ידוע שנעשה לענין אחר כמו בנידון של הש"י הנ"ל שנעשה לחיזוק הכותל או בכה"ג דנ"ד דג"כ אין עליו שם ותורת פתח כלל. בכה"ג אין לו גם כן חשיבות פתח לדונו בצוה"פ. וכמו דקיי"ל כן לענין מזוזה בגמרא דמנחות (דל"ג ע"ב) דאכסדרה פטורה מן המזוזה אע"פ שיש לה פצימין כיון דלחיזוק תקרה הוא דעבידא ולא לשם פתח ע"ש. הרי דבכה"ג לא חשיב פתח לענין מזוזה וה"נ יש לומר לענין צוה"פ דשבת. (ומיהו זה אינו ראיה גמורה דאע"ג דהגמרא בעירובין (דף י"א ע"ב) מדמה דין צוה"פ דשבת לדין פתח דמזוזה לענין שהקנים אין צריך ליגע ע"ש. ומדברי הה"מ (פט"ז מהלכות שבת ה"כ) מבואר שגם לענין רוחב הפתח בצוה"פ דשבת נלמד גם כן מדין מזוזה ע"ש. מכל מקום מוכח מדברי הפוסקים דלאו לכל מילי משוינן דין צוה"פ דשבת לדין פתח דגבי מזוזה. דהתם פתח ממש בעינן וכאן רק צוה"פ כו'. ואכמ"ל. מ"מ בדין זה יש לומר דסברא הוא דליכא כלל חשיבות פתח כשנעשה לחיזוק תקרה וכה"ג כנ"ל). ונראה דזה תליא בפירוש דברי הירושלמי (פ"ק דעירובין סוף ה"ט). דאיתא התם א"ר בא בר ממל טטרפוליות שבכרמים (שבכרכים) אסור לטלטל תחתיהן מפני שהן סוף תקרה ואין סוף תקרה מציל משום פאה. ופירש בקה"ע הקורות היוצאות מן הבנינים הגדולים ומונחות על ארבעה עמודים כו'. דכיון דאין עשויין להיות מחיצות לחוץ אלא שהן סוף תקרת הבית אינן כמחיצות ואפילו כפאה לא חשיב. משמע דצוה"פ כה"ג לא מהני. אך הפ"מ שם פירש בירושלמי ואין סוף תקרה מציל משום פאה בתמיה, והיינו דמקשה דמ"מ ליהני משום צוה"פ או משום פאות התקרה דאמרינן פ"ת יורד וסותם כו'. ולפירושו לא מוכח מידי מהך ירושלמי לנ"ד. ובסוף הירושלמי שם דקאמר פאה מצלת בסוכה סוף סכך מהו. א"ל אין סוף סכך מציל בסוכה כו' זה נעשה לכך וזה לא נעשה לכך והמג"א (סי' תר"ל סק"ב) הקשה מזה ע"ד המרדכי והגמ"יי דס"ל דא"צ שיהיה נעשה לכך בסוכה. וע"ש בפמ"ג. וי"ל פירוש הירושלמי בע"א. ואין להאריך בזה פה. ואין להביא ראיה להתיר בנ"ד ממ"ש הרא"ש פ"ק דסוכה (סימן ז') בהא דאמר רבא וכן לענין שבת מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת. והרי"ף השמיט מימרא זו. וכתב הרא"ש בטעמו משום דהרי"ף פסק דבעי נמי צוה"פ ומילתא דפשיטא הוא כו'. ואם איתא הא נ"מ בצוה"פ שנעשית לד"א דלא הוי מחיצה לענין שבת כו'. ז"א. דלק"מ כלל כמבואר למעיין. (וגם די"ל דס"ל כהירושלמי דבסוכה בעינן נעשה לכך. וזהו פשיטא דנעשה להיתר סכך מהני להיתר צוה"פ דשבת ג"כ. ועיין בא"ר סימן תר"ל). שוב ראיתי בספר יד דוד שהביא בשם גדול אחד שחולק על דברי הש"י הנ"ל וס"ל דצוה"פ העומדת מאליה לא מהני. והמחבר הנ"ל הכריע דצוה"פ הנעשית מאליה כשר אבל היכא שאנו רואים שנעשה לסיבה אחרת כגון לחזק הכתלים מיגרע גרע מבסתמא כו'. אלא שטעמו נראה משום דבעי היכר קצת. ולא נחית לסברתנו דבכה"ג אין עליו חשיבות פתח כלל כמו במזוזה בגמרא דמנחות הנ"ל. ולא העיר לא מגמ' הנ"ל ולא מירושלמי הנ"ל. והנה בנ"ד י"ל דגרע טפי. דהתם בנידון של הש"י הנ"ל בצוה"פ שנעשה לחיזוק הכתלים דס"ל דמהני הא התם מ"מ אין שינוי בגוף הצוה"פ רק דכוונת העושה היה לחיזוק כו'. אבל בעמודי הטעלעגראף שמעשיהן וצורתן מוכיח עליהם וכל רואיהם יכירום שלא נעשה כלל לשם פתח יש לומר דגם הש"י מודה דלא מהני כלל. ובפרט לפמ"ש לעיל דמחמת העמודים היה זה חשיב צוה"פ שעשאה מן הצד רק משום דחשבינן האונקליות והעששיות כגוף העמוד ואינהו הוא דהוי קנה מכאן וקנה מכאן והחוט ע"ג ואין לך היכר יותר מזה דלא לשם פתח נעשו ולא מצינו צוה"פ כזה. ולמעט בפלוגתא עדיף. וגם דמסתבר כן דאם יש היכר כזה שאין הצוה"פ נעשה לשם פתח כלל רק לענין אחר נעשה בכה"ג י"ל דלכ"ע לא מהני להתיר בתורת צוה"פ:

ג ומלבד זה הנה ידוע דעמודי הטעלעגראף מן הסתם עומדים בלתי סמוכים להכותל. ודעת הבכ"ש דאם הקנים של צוה"פ רחוקים ג"ט מהכותל לא מהני. ובס' תו"ש חולק עליו. יעו"ש בדבריהם. והנה במ"ש הבכ"ש ראיה לדבריו מדברי התוספות דעירובין (ר"ד י"א) בהא דאיבעיא בגמרא אי מהני צוה"פ בגבהה שהקשה הר"ת דדל קנה שע"ג ליתכשר בקנה דמכאן ומכאן דהוי כלחי משהו ומדלא תירצו התוס' דנ"מ היכא דצוה"פ רחוק מהכתלים דמדין לחי לא מהני כיון שהרחיקו מהכותל שלשה טפחים. מזה מוכח דצוה"פ שהרחיקו מהכותל שלשה טפחים ג"כ לא מהני. עכ"ד. ואין דבריו מוכרחים דהא ממ"ש התוספות בתירוצם שם דמיבעי ליה היכא דלא מהני לחי כו' או לר' יוסי דבעי רוחב שלשה כו'. מבואר מזה דהתוס' רצו לפרש הנ"מ מהבעיא רק לענין דינים המפורשים במשנה דלא מהני בלחי. (כיון דהבעיא קאי אמתניתין שם. אי הא דתני היתרא דצוה"פ בסיפא ה"ה ברישא בגבוה מכ' כו'). דאל"כ קשה טובא הא דנקטי התוס' בתירוצם דנ"מ לר' יוסי דבעי רוחב ג' בלחי. והל"ל בפשיטות נ"מ זו עצמה אף לרבנן דר' יוסי דלא בעו רוחב ג' מ"מ כחוט הסרבל בעינן (כדאיתא בגמרא די"ד ע"ב). ואילו בצוה"פ סגי בכ"ש. כמ"ש התה"ד הובא בב"י סימן שס"ג וכן פסק הרמ"א ולפ"ז יהיה מדברי התוס' האלו סתירה ע"ד התה"ד בזה. ולהנ"ל ניחא. ומש"ה נמי לא נקטו התוס' הנ"מ לענין לחי שהרחיקו מהכותל שלשה טפחים דפסול דהוא מימרא דרבא (שם). והתוס' רצו לפרש הנ"מ רק מדינים המפורשים במשנתנו כנ"ל. שוב ראיתי בספר ק"נ על הרא"ש בעירובין פ"ק (סימן י"ג ס"ק מ"ח) שרוצה לחלוק על התה"ד ורמ"א הנ"ל מכח דברי התוס' הנ"ל ושכן עשה להלכה ע"ש. ולפמ"ש אין דבריו מוכרחים ולק"מ וכנ"ל. ובזה מיושב נמי לפי דעת הש"י הנ"ל (אות ב') דצוה"פ העומדת מאליה מהני כיון דהוי מחיצה גמורה ע"ש. וא"כ לפמ"ש הרא"ש פ"ק דעירובין (סימן כ') דבמחיצה אפילו לא סמכינן עלה מאתמול הוי מחיצה. וכ"כ הב"י בדעת הרי"ף ג"כ. לפ"ז בצוה"פ נמי מהני אפילו לא סמכו עליה מאתמול. וא"כ תיקשי על התוס' בעירובין שם דהמ"ל נ"מ בכה"ג דבלחי לא מהני בלא סמכו עליה מאתמול. (אם לא נימא שהתוס' חולקים בד"ז על הרי"ף והרא"ש הנ"ל). ולהנ"ל ניחא. ובזה א"ש ג"כ לפמ"ש התוס' (ד"ה ע"ב ד"ה ד"א) דאף למ"ד לחי משום מחיצה מ"מ היכר קצת בעינן ומש"ה פסול בד"א. וגבי צוה"פ משמעות הפוסקים דאף היכר קצת לא בעינן. והל"ל נ"מ זו וכן לענין לחי המושך (שם ד"י ע"א). ולהנ"ל ניחא הכל. ובדברינו נדחה גם כן מ"ש הב"ח סי' שס"ג ביישוב קושיית התוס' בעירובין הנ"ל. ויש להסביר יותר הך מילתא דאמרן בפירוש דברי התוס' בעירובין שם דנקטו הנ"מ רק בדינים המפורשים במשנה כנ"ל ושדבריהם מוכרחים בזה. דהא בפשטא דמילתא תמוה אהך דאיבעיא בגמרא שם אי מהני צוה"פ בגבהה. וכן למסקנא דנפשטה הבעיא דצוה"פ מהני אף בגבוה מכ' אמה. אם כן היא גופה קשיא מ"ט תני במתניתין היתרא דצוה"פ בסיפא ברחב מעשר ולא ברישא בגבוה מכ'. וניחא לפ"ד התוס' דלענין גבוה מכ' אין נ"מ אם יש צוה"פ דתיפוק ליה משום לחי דמהני בגבוה מכ'. דמבוי דמתניתין מיירי במבוי שאינו מפולש וכדפירש"י. ומתניתין אתיא כרבנן דר' יוסי דלחי לא בעי רוחב ג' וממילא אין שום נ"מ מהצוה"פ דליתנייה ברישא דמתניתין. ואף דעדיין משכחת לה נפקא מינה בגווני הנ"ל ממימרות האמוראים בפסול לחי וכנ"ל. מתניתין לא נחתא לאשמועינן רק בדינים המפורשים במשנתנו במ"א וכנ"ל. והשתא מסתבר להו להתוס' לפרש הבעיא דגמרא דקאי אמתניתין נמי בכה"ג. (דהבעיא הוא אי צוה"פ מהני גם ברישא דמתניתין רק דבגוונא דמיירי הך מתניתין אין נ"מ בזו מש"ה לא תנא ליה ברישא הכא. ויש נ"מ בע"א גם מדין המשנה). ואין להקשות לדברינו הנ"ל. דלא נקטו הנ"מ לרבנן דר"י לענין דבעינן בלחי שיעור כחוט הסרבל שזהו איתא בברייתא דר"ח (בדי"ד ע"ב). ומזה מוכח דל"ל כאן הנ"מ רק בדבר השנוי במתניתין ולא בברייתא. א"כ תיקשי במ"ש התוס' לענין מבוי מפולש דג"כ בברייתא שנויה (בד"ו ע"א). ז"א דהא דבמבוי מפולש לא מהני לחי נשמע ג"כ ממתניתין דעירובין (דצ"ה ע"א) ושאר דוכתי. באופן שראיית הבכ"ש מדברי התוס' דעירובין הנ"ל אינה מוכרחת. וכמו שביארנו. ומ"מ אין לדחות דבריו בהחלט ויש לחוש לדעתו. ונוסף לזה יש לחוש בנ"ד גם לדברי האהל יעקב (סי' מ"ו) שהביא בשערי תשובה באו"ח (סי' שס"ג סק"ט) לענין מקום פנוי שכנגדו יש יתדות שתקועות בארץ ובין אחד לחבירו ג"ט ובראשי היתדות קורות קבועות מכל צד דכיון דיש ריוח ג"ט בין זה לזה לא מהני, וגם אין זה צוה"פ כיון דסמוכים כ"כ מוכחא מילתא דלא נעשה לצוה"פ דאין דרך לעשות צוה"פ סמוכים זה לזה כו' ע"ש. ואף שקצת לא משמע כן בתוס' ריש עירובין הנ"ל. דס"ל דהכלונסות שע"ג ווי העמודים הוי צוה"פ אע"ג דסמוכים זל"ז. מ"מ יש לחלק. ובפרט בנ"ד שעמודי הטעלעגראף שבכל הארץ יצא קום ובכל הדרך העמודים סמוכים זל"ז ומוכחא מילתא טובא שאין דרך לעשות כ"כ פתחים סמוכים זה לזה ע"ס העולם. וע"כ להלכה למעשה לפענ"ד קשה לגבב כל הקולות יחד ולסמוך על עמודי הט"ג בתורת צוה"פ. מחשש צוה"פ מן הצד. ומחשש שניכר שלא נעשה לשם פתח כנ"ל. ושהפליגו מן הכותל ג"ט. דהכי הוא אורחא דמילתא. וגם שאין דרך לעשות כ"כ פתחים סמוכים זה לזה כו'. וע"כ למעשה יש להחמיר:

ד ובדבר מה שמעלתו העתיק לי במכתבו דברי הס' שואל ומשיב מ"ש להקל בנ"ד דל"ח צוה"פ שעשאה מן הצד. דהא דצוה"פ מן הצד לא מהני הוא משום שגילה דעתו שלא עשאו לצוה"פ כיון דלא עבדי אינשי בכה"ג. משא"כ כשנעשה כן לסיבה אחרת כמו בנ"ד פשיטא דמהני. ומעלתו כתב לסתור סברתו מסוגית הגמ' (די"א סע"א) ורמי דר"ל אדר"ל כו'. בשלמא דר"ל אדר"ל ל"ק כו'. ואם איתא ה"ל לשנויי דכשעשה הפאה לענין כלאים דלענין זה הוי כהלכתו מש"ה מהני אף לשבת כו'. ז"א סתירה ע"ד המחבר הנ"ל. דהא לענין כלאים אם היה מניח הקנה ע"ג כש"כ דהיה מהני, וא"כ במה שהניחו מן הצד גלי דעתיה דלא ניחא ליה למיעבד בתורת פתח. משא"כ בנ"ד דאין כאן גילוי דעת במה שהניחו מן הצד כיון דכך הוא תיקונו ומלאכתו של הטעלעגראף להניחו דוקא מן הצד ולא ע"ג כו'. אך בלא"ה דברי המחבר הנ"ל מרפסין איגרי ומלבו הוציא מילין בלי שום יסוד וראיה מהגמ' והפוסקים וח"ו לשמוע לו. וגם עיקר הסברא ליתא ושינה בטעמו של דבר. כמבואר ברא"ש במקומו דלפירוש ר"ה שפירש שעשה הצוה"פ בצדו של כותל דלא מהני בזה הטעם משום דפיתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. אבל לפי פירוש רש"י דקיי"ל כוותיה הטעם דלא מהני צוה"פ מן הצד משום שאינו דומה לפתח שהמשקוף על המזוזות וכן כתבו שאר פוסקים. ואין הדבר תלוי כלל בדעתו. וגם מדברי התוס' ריש עירובין ובזבחים שהבאתי לעיל לענין הכלונסאות שע"ג ווי העמודים שכתבו התוספות דהוי צוה"פ מן הצד גם כן משמע דלא כהמחבר הנ"ל. דהתם הווים היה מסתמא כאורחא דמילתא. וסברת המחבר הנ"ל היא משענת קנה רצוץ. וכבר מבואר לעיל דזה שנעשה לסיבה אחרת הוא גרוע מצד עצמו, וכנ"ל. ולהלכה כבר כתבתי דעתי שיש להחמיר. ויראה מעלתו לעשות שם תיקון אחר

תוכן העניינים

תורת חסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה