תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין
סימן ח
ע"ד שנהגו לקרות סומא לתורה. וכדברי הרמ"א בשם מהרי"ל בסי' קל"ט ס"ד כיון שאצלנו העולה שומע מפי הקורא. רק שהב"ח כתב דמ"מ סומא ע"ה אין לקרותו. והמג"א כתב עליו שלא נהגו לדקדק בזה. ועיין בט"ז ס"ס קמ"א. אך מ"ש מעלתו דאין כאן פלוגתא כלל דמ"ש בש"ע דסומא אינו קורא לפי שאסור לקרות שלא מן הכתב היינו רק לדידהו שהעולה היה קורא בעצמו משא"כ לדידן וכדברי רמ"א הנ"ל, זה אינו. ומעלתו לא ראה דברי הב"י בסי' קמ"א שחולק שם בהדיא על דברי הנ"י בשם ספר האשכול בהא דתנן במגילה סומא פורס את שמע ומתרגם ומשמע שם דאינו קורא בתורה. ולגירסת הרי"ף במשנה שם בהדיא תנן דאינו קורא. דהיינו רק דהוא אינו קורא בע"פ אבל אוקומי אינש אחרינא שפותח ורואה והסומא מברך ועומד בצדו ש"ד. וכתב הב"י דאין לסמוך על דבריו נגד כולהו רבוותא ע"ש. (וגם בד"מ הסכים להב"י). וגם יש לדון בדבר לפמ"ש התוס' בברכות (דף ח) גבי הא דרב ששת מהדר אפיה וגריס שהקשו מהא דאמרינן דכיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה. ותירצו ג' תירוצים. אך בסוטה (דף ל"ט ע"א) תי' עוד התוס' דרב ששת שאני דמאור עינים הוה והיה פטור מקריאה משום דדברים שבכתב א"א רשאי לאומרם בע"פ והיינו דקאמר אנן בדידן כו' היינו בדברים שבע"פ. (ועי' בשבת דקט"ו ע"א ד"ה לא. ובב"ק ד"ג סע"ב) וכ"כ בתר"י בברכות שם. ולפ"ז משמע דסומא פטור אף משמיעת קריאת התורה ואינו בר חיובא כלל אף מדרבנן, מיהו לאינך תי' התוס' ל"מ כן. וגם הרי"ף תי' בזה בע"א ע"ש והובא בתוס'. ונהירנא שראיתי בשו"ת שאילת יעב"ץ שצווח כי כרוכיא על שקורין לסומא לעלות לתורה. ושגם אביו הח"צ ז"ל מיחה בכהן סומא שלא יעלה לתורה. וא' מטענותיו הוא ג"כ דמה מקום שיעלה סומא לקרות בתורה. דאם בשמיעה יוצא הא יכול לשמוע גם במקומו ויברך שם ומה לו לעלות לתורה אחר שבקרוב לס"ת ג"כ אינו רואה רק שומע. ועלייתו לתורה מיחזי כי חוכא. ועוד טען הרבה שם. וכעת אין ספר זה אצלי. ועכ"ז אחר שרוב האחרונים הסכימו דיכולין לקרות סומא לתורה וכן פשט המנהג כדבריהם בודאי אין למחות בידם. וכש"כ כפי מה שכתב מעלתו שבמחנהו קורין אותו בין הנוספין כו' ונידון מ"ש מעלתו שיש חשש דדילמא קיי"ל כר"י דסומא פטור מכל המצות. הנה אף שכמדומה שבשי"ע שם בתשובתו כתב ג"כ לצירוף שחושש לזה. מ"מ באמת אין לחוש לזה כלל. חדא דמדברי כל הפוסקים מבואר דלא קיי"ל כר"י בהא. כמ"ש הרא"ש בב"ק והר"ן בקידושין והמרדכי במגילה. וכן נראה מדעת הרי"ף והרמב"ם. וכ"פ הא"ז ובאגור וכ"פ ביש"ש בב"ק. וכ"כ בתשו' הרדב"ז ח"ד סי' נ"ט באריכות. וכ"כ בפשיטות בתשו' הרא"ש סוף כלל ג'. וכ"פ הב"י והמג"א והפר"ח. מלבד שמדברי ה"ר ירוחם משמע דפוסק כר"י דסומא פטור מכל המצות. והובא גם בב"י באו"ח ס"ס תע"ג. והב"י תמה עליו וכתב ג"כ בפשיטות דלית הילכתא כר"י. ועי' בב"י בסי' נ"ג. (ובס' ב"ז סי' רמ"ה משמע ג"כ דס"ל כהרי"ו מ"מ יחידאי נינהו בזה). ועוד דאף לר"י דסומא פטור מכל המצות מ"מ כתבו התוס' בעירובין (דצ"ו ע"ב) ובר"ה (דף ל"ג ע"א) ובב"ק (דפ"ז ע"א) דסומא חייב במצות דרבנן ומש"ה יכול לברך כו'. וה"ה דשפיר עולה לתורה. דהא קטן נמי מדינא עולה למנין שבעה ומצינו שסומא עדיף מקטן לענין היכא שצריך להוציא י"ח בחיוב דרבנן דקטן אינו מוציא. וכמבואר בתוס' במגילה (י"ט ע"ב) דאף דקטן אינו מוציא לגדול בדרבנן ג"כ דלא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן מ"מ סומא מוציא שפיר משום שכבר היה מחוייב מדאורייתא. ושם (דכ"ד סע"א) כתבו התוס' טעמא משום דסומא שהוא גדול ובר דעת עדיף טפי מקטן ובב"ק שם כתבו התוס' טעמא דחיוב דרבנן דקטן אינו אלא כדי לחנכו כו'. (ולפ"ז לק"מ ג"כ מה שהקשה הט"א ע"ד התוס' דס"ל דיש חילוק בין חד דרבנן לתרי דרבנן. דא"כ מאי פריך הגמרא בפסחים (די"ד ע"ב) מאי איריא באה"ט אפילו ראשון ושני נמי תחילה הוי כו'. דילמא לרבותא נקט דבראשון ושני הוי הוספת טומאה ע"י תרי דרבנן משא"כ באה"ט דההוספת טומאה בחד דרבנן. ולפ"ד התוס' במגילה דכ"ד הנ"ל וכן בב"ק דרק בחיוב דרבנן דגבי קטן אמרו כן דלא מפיק חד דרבנן משא"כ בשאר חיוב דרבנן דגדול אין חילוק בין חד דרבנן לתרי דרבנן א"כ לק"מ. וקושיית הט"א היא רק על דיוק לשון התוס' דמגילה די"ט ע"ב הנ"ל. ומיהו מצינו ג"כ בתוס' יבמות דפ"א ע"א ד"ה מאי היא שחילקו שם בין חד דרבנן לתרי דרבנן לענין איסור דכל שדרכו למנות כו'. ועיין בתוס' חולין ד"ד ע"ב סד"ה מותר. ובמ"א כתבתי ליישב קושיית הט"א הנ"ל בכמה אופנים ואכמ"ל):
ב וע"ד החקירה שהביא מעלתו לר"י דסומא פטור מכל המצות אם זהו רק ממ"ע אבל מוזהר בל"ת או דממל"ת נמי פטור. וכבר העיר ע"ז בס' המכריע סי' ע"ח ובהג"ה שם. ועי' מזה בפמ"ג. ובתשו' נו"ב (מ"ת חא"ח סי' קי"ב) כתב לפ"ז במ"ש התוס' דסומא יכול לברך דמדרבנן מחוייב במצות דהא מאי דמברכינן על מצוה דרבנן היינו מקרא דלא תסור כדאמרינן בשבת (דכ"ג ע"א) וא"כ היאך יברך הסומא דאינו מצווה בלא תסור ג"כ כו'. וכ"כ בט"א במגילה שם ע"ש. וראיתי בש"מ בב"ק שם שכתב בשם הרשב"א דאי סומא מחוייב במצות מדרבנן חייב משום לא תסור ומשמע דמצווה בל"ת. וקצת יש להוכיח כן דהנה המרדכי בפ"ב דמגילה וש"פ הביאו ראיה דאין הלכה כר"י במה שפוטר סומא מן המצות מהא דבשילהי פסחים (דף קט"ז ע"ב) דלא פטר ראב"י בסומא מלומר הגדה אלא משום דכתיב בעבור זה. וכן מוכח התם מרב ששת ורב יוסף ע"ש ולכאורה קשה בהא דבפסחים שם פריך הגמרא מרב ששת ורב יוסף ומשני דקסברי מצה בזה"ז דרבנן ופריך לר"ש ור"י נמי הא ודאי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא כו'. ומסיק דר"ש ור"י לית להו הך ג"ש דבעבור זה. (וע"ש ברשב"ם סד"ה בעבור). ומשמע דמתחלה סבר הגמרא דרב יוסף נמי ס"ל הך ג"ש. והרי רב יוסף גופיה מספקא ליה אי הלכה כר"י דסומא פטור מכל המצות או הלכה כרבנן כדמשמע בב"ק שם וכן בקידושין (דל"א ע"א) דא"ר יוסף מאן דאמר לי הלכה כר"י כו' מ"ד לי אין הלכה כר"י כו' ואי רב יוסף הוה גמיר הך ג"ש דבעבור זה לפטור סומא מהגדה ממילא מוכח דאין הלכה כר"י דאי סומא פטור מכל המצות למה לי ג"ש הכא לפוטרו מהגדה. ואם נימא דר"י אינו פוטר סומא רק ממ"ע אבל לא ממל"ת ניחא הכא. דכמו דאמרינן בפסחים דמ"ג ע"ב לענין נשים דפטורות ממ"ע שהז"ג דמ"מ חייבות באכילת מצה ד"ת מהיקשא דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה כו'. ה"נ גבי סומא לר"י אע"ג דפטור מכל מ"ע מ"מ חייב באכילת מצה מחמת היקשא דכל שישנו בב"ת חמץ כו'. וכיון דחייב באכילת מצה שפיר איצטריך קרא דבעבור זה לפוטרו מהגדה אע"ג דאמירת הגדה תליא בחיוב אכילת מצה כדאיתא התם. ומש"ה נקרא מצה לחם עוני שעונין כו'. ומיהו לפמ"ש הר"ן בקידושין דרב יוסף דאמר מ"ד לי אין הלכה כר"י לאו משום דמספקא ליה אלא פשיטא ליה דאין הלכה כר"י וכ"כ הריטב"א. לפ"ז לא מוכח מידי הכא. וגם אין להוכיח דר"י פוטר סומא אף ממצות לא תעשה מדברי הרמב"ם ריש הלכות תמורה שכתב לענין לאו הניתק לעשה דכל שהלאו כולל יותר מהעשה לוקין עליו. וכמו בתמורה דבציבור ושותפין אין העשה נוהג כו'. ולפ"ז תיקשי לר"י דס"ל דסומא פטור מן המצות אם נימא דפטור רק ממצות עשה אבל במצות לא תעשה חייב. דאם כן יהיה כל לאו כולל יותר מהעשה לענין סומין. ור"י גופיה סבירא ליה בכ"ד דלאו הנל"ע אין לוקין עליו (כדאיתא בפסחים דפ"ד ע"א ובשבועות ד"ג ע"ב ובתמורה ד"ה ע"ב ושילהי חולין וסנהדרין דס"ג). דהא לק"מ מכמה טעמים. חדא די"ל דרק בעשה פרטית שאינו כולל בכל אופן כמו הלאו בזה לא הוי נל"ע משא"כ במה שהסומא פטור מכל המצות עשה דלא יגרע עי"ז כח כל המצות עשה בכללם. (ולפ"ז יהיה נסתר ג"כ מ"ש הש"א והפמ"ג ליישב דברי הרמב"ם ריש הלכות חו"מ שפסק דלוקין על לאו דב"י שזהו משום שהנשים פטורות ממ"ע דתשביתו שהז"ג והוי כאן הלאו דב"י כולל יותר מהעשה. ולדברינו פה ל"ל כן). ועוד די"ל לפמ"ש האו"ת בסי' צ"ז בדברי הרמב"ם לענין מ"ע דהשבת, העבוט דאין החיוב רק בעני ולא בעשיר ומ"מ חשיב לאו הנל"ע ואין לוקין עליו. דיש חילוק בזה דדוקא בלאו דתמורה שנל"ע דהעשה בא ממילא ומאליה מש"ה כיון דהעשה ליתיה בצבור ובשותפין אף ביחיד לוקה משא"כ בלאו הנל"ע שהעשה צ"ל בקום ועשה ממילא כל היכא דאיכא הך עשה בקום ועשה אין לוקין עליו אף שהלאו כולל יותר מהעשה יע"ש. ולפי זה אף לר"י דסומא פטור מכל המ"ע מ"מ בלאו הנל"ע שהעשה בקום ועשה כמו גבי מצות עשה דשריפת נותר ושילוח הקן שפיר ס"ל לר"י דאין לוקין עליו. ועוד יש לומר דהא דבלאו דתמורה לוקין עליו לפי דעת הרמב"ם משום שהעשה אינו נוהג בציבור ושותפין. היינו דכיון דבציבור ושותפין דליתא לעשה בודאי המה לוקין על לאו דתמורה כמש"כ ברמב"ם. ממילא אין לחלק בהך לאו גופיה ואף יחיד שהמיר ג"כ לוקה. משא"כ גבי סומא אף דבדידיה ליכא עשה רק הל"ת לחודיה מ"מ הא סומא בלא"ה פטור ממלקות לר"י בבבא קמא שם כדיליף לה מקרא התם. וכיון שלא מצינו מלקות בהך ל"ת גופיה שפיר הוי נל"ע ואין לוקין עליו דדוקא אם הל"ת כולל יותר מהעשה לענין המלקות שיש בו אז לוקין עליו בכל ענין משא"כ הכא. ועוד י"ל דאם נימא דסומא חייב לר"י במל"ת ופטור רק ממ"ע ממילא יש לומר דבלאו הנל"ע כיון שהעשה בא לתקן הלאו דאם לא יקיים העשה נשאר עליו איסור הלאו ממילא העשה נגרר אחר הלאו בזה וחייב בו סומא ג"כ ולק"מ. וכן כתבנו גם כן במ"א מזה.
ג אך לכאורה יש להוכיח דר"י אינו פוטר סומא רק ממ"ע אבל במצות לא תעשה מודה דחייב. מהא דתנן בחולין (די"ג ע"ב) דסומא ששחט שחיטתו כשירה וכן קיי"ל. ואין בזה שום פלוגתא. ואף רבינו ירוחם שפוסק כר"י דסומא פטור מן המצות מ"מ הוא גופיה פסק ג"כ הך דינא דשחיטת סומא כשירה. ואם איתא דסומא פטור ממצות לא תעשה ג"כ ואינו מוזהר בל"ת דאכילת נבלה א"כ אינו בר זביחה כלל ואמאי שחיטתו כשרה. אלא דלפמ"ש הש"ך ביו"ד (סי' א' ס"ק כ"ז) דקטן חשיב בר זביחה ובפמ"ג שם כתב משום שאסור להאכילו נבלה בידים. וכ"כ בנו"ב מ"ת בתחלתו. וי"ל דה"ה סומא לר"י דלא גרע לענין זה מחש"ו לדידן וחשיב בר זביחה. וגם י"ל כעין מ"ש התוס' בגיטין (דכ"ב ע"ב ד"ה והא) דחש"ו חשיבי בני כריתות הואיל ואם הגדיל הקטן ונשתפה השוטה הוו בני כריתות. וה"נ סומא חשיב בר זביחה לכשיתפתח. וכ"כ במרדכי דמגילה דמש"ה חשיב סומא בר חיובא כו'. (וע' בשיבת ציון סי' ד'). שוב ראיתי בס' כסא דהרסנא סי' ע"ג שהקשה מהך דשחיטת סומא כשירה (וגם הקשה שם מגמרא דגיטין (דכ"ג ע"א) דפריך אמאי סומא אינו כשר להבאת הגט וגם מהא דאמרינן סומא היאך מותר באשתו. ומיהו זה לק"מ דפשיטא דלר"י לא הותר סומא לרצוח ולנאוף. וכמ"ש בעצמו דחייב בשבע מצות דב"נ לכ"ע וגם מה שהקשה מעובדא דההוא סמיא בביצה דט"ז ע"ב דאסר לו שמואל לבשל בלא ע"ת. וזהו נמי לק"מ. שהוא לא היה מבשל בעצמו ולאחרים אסור לבשל בשבילו. וגם דלפמ"ש התוס' דסומא לר"י נמי מדרבנן חייב במצות י"ל דאף במילי דרבנן אסור ג"כ. ויותר יש להקשות מגמרא דקידושין דס"ו ע"א דא"ל שמואל לההוא סמיא אי מהימן לך זיל אפקה. וג"ז יש לדחות. ובלאה"נ י"ל לפמ"ש לקמן (אות ד') דשמואל לא סבר כר"י הכא לפטור סומא ממצות ושמואל לטעמיה בזה). ועוד הקשה שם בס' הנ"ל מגמרא דיבמות (דף ט' סע"א) דא"ל לוי לרבי דליתני במתניתין ט"ז עריות והיינו דליתני אמו אנוסת אביו ומשני דבפלוגתא לא קמיירי דר"י אוסר אנוסת אביו. והשתא לר"י לטעמיה בלא"ה משכחת לה בסומא שאינו בר ייבום והיא עליו באיסור ערוה ואח"כ נתרפא. וזה לק"מ כמ"ש שם בעצמו רק דלכאורה קשה דליתני התם אמו אנוסת אביו שנשאה אחיו סומא דלדידיה שריא אנוסת אביו לכ"ע דר"י דאוסר באנוסת אביו הא ר"י גופיה פוטר סומא ממצות. ומזה מוכח לכאורה דמודה ר"י דסומא חייב בל"ת ולק"מ. אבל גם זה יש לדחות כמבואר שם (דף י' ע"א) בגמרא דאמר לר"י נמי משכחת לה דאי עבר ונסיב ומשני דאי לא קתני והקשו התוס' דהא משכחת לה בלא דאי שקידש ולא בעל ותירצו התוס' דשמא אסור לקדש מדרבנן שמא יבעול מבואר מדבריהם דאף שעבר באיסור דרבנן ג"כ חשיב דאי ולא קתני ליה. וא"כ לא מצי למיתני ג"כ סומא שנשא אנוסת אביו שהרי הוא ג"כ עבר באיסור דרבנן דמדרבנן סומא חייב במצות אף לר"י. (רק דאכתי קצת יש להקשות דליתני סומא שנשא אנוסת אביו ובקידש ולא בעל כיון שאם יבעול ג"כ הוי איסור דרבנן. מיהו כבר כתבנו לעיל דמדרבנן אסור סומא, אף באיסורי דרבנן כו'. ול"ח זה גלג"ז). ועוד י"ל דבלא"ה לק"מ. דכיון דמשני רבי דבפלוגתא לא קמיירי. ואף בסומא שנשא אנוסת אביו ג"כ אכתי תליא בפלוגתא דאף דר"י דאוסר אנוסת אביו איהו ס"ל דסומא פטור ממצות. מ"מ הא ר"ע נמי ס"ל ביבמות (דמ"ט ע"א) כר"י בהא דאוסר אנוסת אביו. ובסומא לא פליג ר"ע לפוטרו ממצות. ואם כן אכתי בפלוגתא לא קמיירי. ומ"ש עוד בספר הנ"ל מגמרא דמנחות (דף מ"ג סע"א) דמרבה אני כסות סומא שישנו בראיה אצל אחרים לא ידעתי מאי קשיא ליה. דהתם קאי הגמרא אליבא דר"ש דדריש אשר תכסה בה לרבות כסות סומא ור"ש ודאי פליג על ר"י וס"ל דסומא חייב במצות. ורבנן שם דרשי אשר תכסה בה לדרשא אחרינא. ולר"י דפוטר סומא מן המצות באמת לדידיה פטור מציצית ג"כ. ודריש אשר תכסה בה כרבנן דר"ש ולק"מ ועיין בשעה"מ בהלכות ציצית שביאר לדברי רש"י בסוכה (די"א ע"א ד"ה פירזומא) שכתב דאותו פרט לסומא והוא נגד הסוגיא דמנחות ולזה פי' שם השעה"מ דהגמרא במנחות שם לר"י דפוטר סומא מן המצות ורש"י קאי לרבנן דר"י כו' ע"ש. (ועיין בתוס' בשבת דקל"א סע"א שכתב שם ג"כ כפירש"י בסוכה הנ"ל דאותו פרט לסומא כו'). ומלבד זה אם נימא דר"י אינו פוטר סומא רק ממ"ע ולא ממל"ת י"ל הכא לפמ"ש התוס' ביבמות (ד"ד ע"א ד"ה דכתיב) דדרשינן הכא דכל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו במ"ע דגדילים תעשה לך כו'. ויש לפקפק ע"ז ואין להאריך:
ד והנה מהא דאיתא בגמרא דב"ב דקכ"ח ע"א דשמואל ור"ש ור"פ ס"ל דהיה יודע לו עדות ונסתמא דכשר לעדות היכא דמצי מכוין כו'. ולכאורה מוכח מזה דס"ל דלא כר"י דלר"י בודאי סומא פסול לעדות. חדא דכיון דר"י שם פוטרו לסומא מכל דינים ומשפטים א"כ ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה. ואף להפוסקים הסוברים דבד"מ לא בעינן שיהא עדות שאי"ל. מ"מ סומא לר"י דאינו בר מצות כלל יש לפוסלו לעדות. וכמה שכתב הרמב"ם בפ"י מהלכות עדות בחרש ושוטה שפסולים לעדות מטעם שאינן בני מצות. מיהו אם נימא דסומא לר"י פטור רק ממ"ע אבל חייב במל"ת י"ל דמש"ה סומא כשר לעדות כיון שישנו במל"ת ומוזהר ג"כ בלאו דלא תענה עד שקר. ולכאורה יש להוכיח כן דלר"י נמי סומא כשר לעדות דאם נימא דלר"י סומא פסול לעדות רק דהני אמוראי בב"ב שם דמכשרי לעדות בפיקח ונסתמא היינו משום דס"ל דלא כר"י בהא. א"כ תיקשי התם דמתיב להו הגמ' לכולהו אמוראי מברייתא דתניא דפיקח ונסתמא פסול לעדות ומסיק תיובתא דכולהו תיובתא. ואם איתא מאי קושיא להני אמוראי דילמא הך ברייתא אתיא כר"י דסומא פסול לעדות לדידיה והוי כשאר פסולין לעדות דבעינן שיהא תחלתו וסופו בכשרות משא"כ לדידן סומא כשר לעדות כל היכא דמצי מכוין עדותו א"ו דלר"י נמי סומא כשר לעדות וכנ"ל. ואין לדחות ולומר דהך ברייתא לא אתיא כר"י דר"י ס"ל בסנהדרין (דכ"ז ע"ב) דחתנו פסול לעדות אף כשמתה בתו ויש לו בנים ממנה והכא בהך ברייתא תני דמתה בתו כשר לעדות ולא מפליג מידי. דזה אינו. דבערכין (די"ז סע"ב) בהדיא מוכח שם דהך ברייתא אתיא נמי כר"י. וכמ"ש שם התוס' (ר"ד י"ח) דהברייתא מיתוקמא כר"י ומתה בתו דקתני מיירי באין לו בנים ממנה ע"ש. וכ"נ להדיא מפירשב"ם ב"ב שם (ד"ה ומתה). ואולי י"ל בזה לפמ"ש הרשב"ם שם רע"ב דעיקר התיובתא הוא מדאיצטריך למיהדר ולמיתני בברייתא זה הכלל כו'. דהא מרישא ש"מ דאם סופו בפסלות פסול אלא לאתויי כל הני. והיינו דבסומא אף היכא דמצי מכוין בעדותו מ"מ לא מהני. ולר"י דסומא פסול לעדות בעצם ככל הפסולין א"כ אין כאן שום רבותא בזה יותר מבכל הפיסולין. ולמה לי למיתני זה הכלל כו'. ומ"מ זה קצת דוחק. ויותר י"ל דסומא חייב בל"ת אף לר"י וכנ"ל. וראיתי בכסא דהרסנא שם שהקשה ג"כ מגמרא דב"ב שם דבעינן קרא או ראה לפסול סומא לעדות. ולר"י למה לי קרא הא הוי עדות שאאי"ל. ותמוה דהיכן ראה שם בגמרא דב"ב קרא דאו ראה דליתא שם כלל. הן אמת דרש"י בנדה (דמ"ט סע"ב) כ"כ דסומא פסול לעדות מקרא דאו ראה. וכ"כ התוס' שם (ד"נ ע"א) וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מהלכות עדות הי"ב. והכ"מ כתב ע"ז דהך דרשא דאו ראה פרט לסומא צ"ע היכא איתא וע"ש בהג"ה מ"ש ע"ז. אמנם הך דרשא מפורשת בתוספתא בפ"ג דשבועות דדריש או ראה פרט לסומא. ופשוט די"ל דאתיא דלא כר"י. ואין להקשות דא"כ לר"י למה לי קרא דאו ראה. די"ל דדריש הך קרא כריה"ג בשבועות (דל"ג ע"ב) או ראה או ידע עדות המקיימת בראיה בלא ידיעה כו'. ומלבד זה היה י"ל עוד בפשיטות דהתוספתא הנ"ל אתיא אף כר"י. דלפי תירוץ הב' שבתוס' בב"ק)דפ"ז ע"א ד"ה וכן). דלר"י נמי אי לאו דגלי ג"ש דעיניך עיניך לפטור סומא מבושת הוי סברא טפי למידרש גבי גלות כר"מ. (ואז ממילא היה חייב נמי בכל המצות. ע"ש בסוגיא דב"ק). והך ג"ש דגמרינן עיניך עיניך מעדים זוממין מה התם סומין לא כו' היינו בתר דגלי קרא דאו ראה לפסול סומא לעדות. (דמ"ש בפירש"י דאם לא ראה היאך יעיד. הא י"ל כהך דב"ב הנ"ל בפתוח ונסתמא דמצי מכוין בעדותו ע"ש). משא"כ אי לאו קרא דאו ראה פרט לסומא. א"כ לר"י נמי לא היה פוטרו כלל מבושת ולא מכל המצות ולק"מ. ומהא דאיתא בירושלמי בפ"ב דסוטה סוף ה"ה דמוקי שם ברייתא דסומא אינה שותה כר"י דפוטר סומא מכל המצות. ופירש שם בקה"ע ובמה"פ דלר"י סומא פטור אף ממל"ת. מ"מ אין פירושם מוכרח כלל דלפמ"ש התוס' ביבמות (דס"ט ע"א ד"ה כי תהיה) דסוטה ספק אסורה לבעלה רק באיסור עשה דונטמאה וכן כתבו התוס' בסוטה (דכ"ח ע"א ד"ה מת"ל) וכ"מ מהתוספות ביבמות (די"א ע"א ד"ה צרת) וכ"כ ברא"ש שם. וכ"מ בתוס' כתובות (ד"מ ע"א ד"ה ניתי). וכ"מ בירושלמי סוף גיטין לפ"ד הרשב"א בחי' שם. וכ"מ ג"כ בירושלמי דסוטה.)ומיהו ביבמות (די"א ע"ב בתוד"ה מאי) מוכח דס"ל דסוטה ספק נמי הוי איסור לאו. רק דמ"ש ראיה מפ"ק דסוטה נראה דכוונתם מהא דאר"י שם בד"ז ע"א סוטה שהיא בלאו לא כש"כ. ואין זה מוכרח כ"כ. וע"ש ברש"י). ולפ"ז י"ל דר"י מודה דסומא חייב בל"ת רק דס"ל דאיסורי עשה אין סומא מוזהר עליהם. וממילא אינה שותה כל שאין עליה ג"כ איסור טומאה לבעלה ויותר י"ל בע"א דמהך ירושלמי דסוטה מוכח דמודה ר"י דסומא חייב בל"ת. דבשי"ק שם הקשה דלר"י למה לי קרא דמעיני אישה למעט אם הבעל סומא דאינה שותה ת"ל כיון דאינה נאסרת עליו אם זינתה ותנן דכל שתיבעל ואינה אסורה לו לא היה מתנה עמה. ומחמת קושיא זו רוצה לשנות הגי' בירושלמי שם. אמנם י"ל דר"י מודה דסומא מוזהר בל"ת. ומש"ה אי לאו קרא הכא ודאי י"ל דנאסרת עליו ושותה דהא סוטה ודאי היא בלאו רק דמספק הוי כאן רק איסור עשה. ומסברא י"ל דכיון דמוזהר בל"ת מוזהר נמי בספק של ל"ת. רק דקרא גלי דאינה שותה בין שהוא סומא בין שהיא סומא דמקשינן אשה לאיש בזה כדאמר בבבלי סוטה דכ"ז ע"א ע"ש. רק דהירושלמי ס"ל דזה אינו גזה"כ בלא טעמא רק דמצוה זו דהשקאת סוטה ג"כ אינה נוהגת בסומא כמו שאר מצות. וא"ש הכל: