אור ברסלב
תורת חסד סימן ז

תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין

סימן ז

סימן ו

מכתבו הגיעני. ומה שפילפל בהא דאמרינן בברכות (דל"ג ע"ב) ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו כל המברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא. הנה תמיהני שלא זכרת כלל מחלוקת הפוסקים בדין זה אי הוי זה איסור דאורייתא או דרבנן. והנני לבאר לך קצת בזה שיטות הפוסקים. דהתוס' בר"ה (דל"ג ע"א ד"ה האר"י) ס"ל דמברך ברכה שא"צ הוי איסור דרבנן ולא הוי דרשא גמורה מלא תשא. והא דאמרינן בתמורה (ד"ד ע"א) דאיסור מוציא ש"ש לבטלה נפ"ל מקרא דאת ה' אלהיך תירא היינו רק במוציא ש"ש לבטלה שלא בדרך ברכה. וכ"כ שם בהג"א. וכ"כ הרא"ש בפ"ק דקידושין (סי' מ"ט) בשם ר"ת. וכ"כ בתר"י בברכות פרק אלו דברים. אך דברי הרמב"ם (פ"א מה' ברכות ה' ט"ו) נראה דס"ל דמברך ברכה שא"צ הוי איסור דאורייתא מלא תשא. וכ"נ מדבריו בפי"ב מה' שבועות ה"ט. ע"ש. וכ"כ בתשובות הרמב"ם סימן ק"ה בהדיא דהוי איסור דאורייתא במברך ברכה שא"צ ולכאורה קשה לדברי הרמב"ם מהא דאמרינן בגמרא בריש, תמורה דיליף התם דמקלל חבירו בשם לוקה דא"ק אם לא תשמור וכתיב והפלא כו' הוי אומר הפלאה זוהי מלקות כו' ופריך אימא למוציא ש"ש לבטלה כו'. ומשני לא מצית אמרת כו' אא"ב לקלל את חבירו אזהרתיה מהכא אלא אי אמרת מוציא ש"ש לבטלה אזהרתיה מהיכא ואי נימא כדברי הרמב"ם דמברך ברכה שא"צ עובר בלא תשא מדאורייתא א"כ מאי משני הגמרא הכא ולעולם אימא דהפלאה זוהי מלקות היינו למוציא ש"ש לבטלה ואזהרתיה מקרא דלא תשא. ושוב מצאתי שהרגיש בזה בתשובת פנים מאירות (ח"א ס"ס ס"ו) והוכיח מהך דתמורה דהך דרשא דהמברך ברכה שא"צ עובר בלא תשא הוי אסמכתא בעלמא. אך יש לתמוה עליו שלא הביא כלל דברי הרמב"ם הנ"ל ולא דברי התוס' הנ"ל. גם ראיתי בתשובת רע"א (סימן כ"ה) שמפרש בדברי הרמב"ם דבמזכיר ש"ש לבטלה ליכא רק איסור עשה דאת ה' אלהיך תירא. ומברך ברכה שא"צ חמיר יותר ועובר בל"ת דלא תשא. וכיון בזה ליישב גמרא דתמורה הנ"ל ג"כ. ודבריו דחוקים הרבה. דמלבד שזה נגד הסברא דמוציא ש"ש לבטלה שלא בדרך ברכה יהיה קיל יותר ממזכיר ש"ש דרך ברכה. (וגם במקלל חבירו בשם דאמרו בתמורה שם דאזהרתיה מלא תקלל חרש. ומשמע דמ"מ אזהרת לא תשא ליכא בזה. ואטו נימא דאף שמזכיר ש"ש לבטלה ובעבירה עכ"ז יהיה קול יותר ממזכיר ש"ש דרך ברכה). וגם מדברי התוס' והפוסקים דס"ל דמזכיר ש"ש לבטלה הוי איסור עשה דאורייתא ומברך ברכה שא"צ הוי איסור דרבנן הרי דפשיטא להו דמוציא ש"ש לבטלה חמיר יותר ממברך ברכה שא"צ. ודוחק לומר שמחולקים עם הרמב"ם בסברות הפוכות לגמרי לומר שלדעתו מברך ברכה שא"צ חמיר יותר. ותו דגם אם נסבול דוחקים אלו אכתי קשה בגמרא דתמורה שם דאימא דהך קרא דוהפלא הפלאה זו מלקות אתא לחייב מלקות למברך ברכה שא"צ ואזהרתיה מלא תשא כו'. (ואם נימא דכיון דקרא דוהפלא כתיב אצל ליראה את השם וכדפירש"י שיתיירא שלא להוציא ש"ש לבטלה ומש"ה ליכא למימר דקאי על מברך ברכה שא"צ. דאין כאן מיפר יראה כיון שמזכיר ש"ש דרך ברכה. א"כ מזה גופא מוכח דמוציא ש"ש לבטלה חמיר יותר ואין להאריך בדוחקים). וע"כ היה נראה דגם הרמב"ם מודה דאין כאן אזהרה גמורה מלא תשא למברך ברכה שא"צ. דעיקר אזהרת הכתוב הוא רק לנשבע בשקר. והא דדרשינן דגם מברך ברכה שא"צ אסור מדאורייתא מלא תשא אף דהוי דרשא גמורה לפ"ד הרמב"ם מ"מ אין דינו כאיסור מפורש בכתוב. וכמ"ש הר"ן בפ"ק דנדרים (ד"ח ע"א) דכל מידי דאתי מדרשא אף שהוא מן התורה כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא שבועה חלה עליו ולא חשיב מושבע ועומד מהר סיני. וכ"כ הר"ן בפ"ג דשבועות. (ועיין בתוס' שבועות דכ"ג ע"ב ד"ה דמוקי). וגם מבואר ברא"ש ברפ"ד דביצה בשם בעל העיטור לענין הא דאמרינן בתוספת יוה"כ מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. דזהו דוקא במידי דאתי מדרשא אע"פ שהוא מה"ת משא"כ במידי דכתיב באורייתא בהדיא מחינן להו כו' וכ"כ הר"ן שם. והובא ברמ"א באו"ח סי' תר"ח. וכן מוכח ג"כ מתחלת הסוגיא בתמורה שם דפריך ואימא למוציא ש"ש לבטלה כו'. דלכאורה מה פריך הא קרא דוהפלא אתי לומר שיתחייב מלקות. דאי לאו קרא זה ה"א דמקלל חבירו בשם אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה. והרי לעיל אמרינן דנשבע לשקר לוקה מקרא דלא תשא כו' דכתיב כי לא ינקה כו' ב"ד של מעלה אין מנקין אותו אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו. א"כ במוציא ש"ש לבטלה (וכן במברך ברכה שא"צ) אם נימא דעובר ממש בלא תשא א"כ תיפוק ליה דחייב מלקות מקרא דכי לא ינקה דכתיב גביה. וכמו בנשבע לשקר. וקרא דוהפלא למה לי. א"ו דאין כאן אזהרה מפורשת מקרא דלא תשא רק לנשבע לשקר. משא"כ למוציא ש"ש לבטלה ומברך ברכה שא"צ דהוי איסור דאורייתא רק מדרשא דהך קרא ואין כאן אזהרה מפורשת ע"ז ולא קאי עליה קרא דכי לא ינקה ג"כ. ולפ"ז שפיר משני התם הגמרא אלא אי אמרת מוציא ש"ש לבטלה אזהרתיה מהיכא כו'. דממ"נ אי נימא דאזהרה גמורה היא מלא תשא למוציא ש"ש לבטלה ג"כ א"כ ת"ל מהתם דלוקה מדכתיב לא ינקה כו'. אע"כ דאין כאן אזהרה מפורשת על איסור זה וא"כ ליכא למידרש מוהפלא, מלקות בלא אזהרה. וא"ש. אך כ"ז הוא לענין ל"ת דלא תשא. אבל קרא דאת ה' אלהיך תירא דאמרינן שם בתמורה דהוי אזהרת עשה למוציא ש"ש לבטלה זהו חשוב שפיר איסור מפורש בתורה. וכמ"ש הרמב"ם סוף הלכות שבועות שבכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה. ובזה מבוארין דברי הרמב"ם שם שבאיסור הזכרת ש"ש לבטלה כתב שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה כו'. משא"כ במברך ברכה שא"צ הזכיר שם האיסור משום לתא דלא תשא כו'. דהוא איסור דאורייתא מדרשא דקרא ולא אזהרה מפורשת כנ"ל. ובזה יהיו מיושבין דברי הרמב"ם בתשובה (סימן כ"ו בתחלת התשובה שם) שכתב שם וז"ל שכל ברכה שעל המצוה מדבריהם כו' וחכמים הם שתיקנו הברכה והם אמרו כל המברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא כו' עכ"ל. משמע מדבריו בכאן שחכמים אמרו כן דעובר משום לא תשא ולא דהוי זה מדאורייתא. וזה סותר לדבריו בחיבורו ובתשובותיו סי' ק"ה הנ"ל דס"ל דמברך ברכה שא"צ הוי איסור דאורייתא כנ"ל. ולדברינו ניחא. דידוע שכל מה שדרשו חכמים מקראי יש לו דין דאורייתא. ומ"מ בלשון הרמב"ם קרי ליה מדבריהם (וכמ"ש הרמב"ם בקידושי כסף ובדוכתי טובא ומבואר במ"א). ועיקר כוונת הרמב"ם בתשובה זו שהעלה שם. דכל שיש ספק אם מחוייב באותה מצוה כלל ה"ז בכלל מברך ברכה שא"צ דעובר בלא תשא. ורק היכא שמצווה בודאי באותה מצוה דעליה תיקנו חכמים לברך אז חשוב ברכה הצריכה משא"כ בספק כו'. דכל שלא ידענו בודאי שחייב לברך מתקנת חכמים הוי בכלל מברך ברכה שא"צ דאסור מדרשא באיסור לא תשא שדרשו חכמים. ומ"מ ג"ז הוי איסור דאורייתא כנ"ל:

ב והנה התוס' בר"ה שם הוכיחו דמברך ברכה שא"צ הוי רק איסור דרבנן. מהא דאמרינן בברכות (דף כ"א ע"א) ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר וקורא ולא אסרינן מספק משום לא תשא. עכ"ד התוס' ולכאורה תיקשי מזה ע"ד הרמב"ם דס"ל דמברך ברכה שא"צ הוי איסור דאורייתא. וראיתי שהקשה כן בתשובת הרשב"א (סי' ש"כ) ע"ד הרמב"ם. וחיזק קושייתו מדברי הרמב"ם גופיה בתשובה הנ"ל שכתב דכל שנסתפק אם הוא חייב במצוה זו כמו מילת מי שנולד מהול וכן בסוכה בשמיני ספק שביעי דלא מברכינן. ותירץ הרשב"א לדברי הרמב"ם דס"ל דמעיקרא כך היתה התקנה דכל שהוא חייב לקרות ק"ש חייב לקרותה עם ברכותיה. (וכן צ"ל ג"כ בספק אמר אמת ויציב כנ"ל). והכנה"ג והפר"ח כתבו בדברי הרמב"ם לחלק דדוקא בספק אי גברא בר חיובא כלל באותה מצוה וכמו בכיסוי הדם דכוי ומילת טומטום ואנדרוגינוס או סוכה בספק ח' שבכל אלה הספק הוא בעיקר החיוב מש"ה בכה"ג אין לברך משום ספק איסור לא תשא. משא"כ היכא שהחיוב הוא ברור כמו בספק קרא ק"ש דאיתיליד ספיקא בתר דאיכא חיובא חייב לברך כו'. ויש להסביר דבריהם ולומר דהרמב"ם לטעמיה דס"ל דהא דקיי"ל דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן. וא"כ ספק באיסור לא תשא הוי ג"כ רק איסור דרבנן לדידיה ומאחר דבספק קרא ק"ש חייב לחזור ולקרותה מה"ת דהוי כמו איתחזק חיובא כיון שהיה עליו חיוב ברור מתחלה (וכמו דמודה הרמב"ם בספק איסור היכא דאיתחזק איסורא דספק זה אסור מה"ת). והרי מתחלה היה תקנת חכמים דכל שמחוייב באותה מצוה מה"ת צריך לברך על חיוב זה. וא"כ אין זה בגדר ברכה שא"צ כלל. דכן הצריכוהו חכמים לברך כל שמחוייב במצוה מה"ת אף שהחיוב מספק מחמת דאיתחזק חיובא כנ"ל. משא"כ אם הספק הוא בעיקר החיוב דאז אינו מחוייב כלל במצוה זו מה"ת כיון דספיקא דאורייתא לחומרא היא מדרבנן לפ"ד הרמב"ם. וע"ז לא היה תקנת חכמים לברך כיון שמדאוריי' אינו מחוייב כלל במצוה זו מספיקא. ויש להוסיף עוד דאף לפ"ד הרשב"א ודעימיה דס"ל דהא דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מה"ת מ"מ יש להחזיק בסברא זו לפמ"ש הפמ"ג באו"ח (סי' י"ז) דאף לדעת הרשב"א דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מה"ת זהו דוקא במצות לא תשא (דילפינן זה מדאיצטריך קרא למעוטי ספק ממזר) אבל במ"ע לכ"ע הוי ספיקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן. א"כ י"ל כסברא הנ"ל דאף דלהרשב"א א"כ ספק באיסור לא תשא אסור מה"ת. מ"מ כיון דכן לא תיקנו חכמים דכל שמחוייב במצוה מה"ת צריך לברך לא שייך בזה לומר איסור מספק ברכה שא"צ. דכאן הוי ברכה הצריכה כיון שהצריכוהו חכמים לברך משום שמה"ת מחוייב במצוה זו מספק מאחר דאיתחזק חיובא כנ"ל. משא"כ כשהספק הוא בעיקר החיוב כנ"ל. ובסברא זו ניחא ג"כ מה שהקשה הפמ"ג בפתיחתו לשיטת הרמב"ם דיי"ח ברהמ"ז אם הרהר בלבו. א"כ אמאי בספק אם בירך ברהמ"ז חוזר ומברך יהרהר בלבו ודיו ולמה מתירין לו מספק לחזור ולברך. והא להרמב"ם ברכה שא"צ היא איסור דאורייתא מלא תשא. ולהנ"ל ניחא. דכל שחכמים הצריכוהו לברך אין זה בגדר ברכה שא"צ כלל ולא שייך לומר בזה שום חשש איסור. ומכש"כ מאחר דספק באיסור לא תשא הוי מדאורייתא לקולא כנ"ל. משא"כ לענין חיוב ברהמ"ז בספק אם בירך דבזה מה"ת חייב לחזור ולברך כנ"ל. (ובתשו' פרח שושן סוף כלל א' העלה דהיכא שיי"ח בהרהור וחשיב כמו דיבור יש בהרהור ג"כ איסור משום לא תשא. ודבריו צ"ע ואכמ"ל). אלא שראיתי למהרי"ט אלגאזי בפ"ג דבכורות שיש לו שיטה אחרת הפך מדברי הפמ"ג הנ"ל דס"ל שם דאף לדברי הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא הוי מדרבנן היינו רק במצות ל"ת (דילפינן זה מהא דקיי"ל דלא חייבה התורה אשם תלוי רק בחתיכה משתי חתיכות משא"כ בחתיכה אחת ספק חלב ספק שומן). משא"כ במ"ע דאלימא יותר מל"ת דהא קיי"ל דעשה דוחה ל"ת בזה מודה הרמב"ם דאם נסתפק אם קיים המצוה או לא שחייב מדאורייתא לקיים המצוה מספק. ולפ"ז לכאורה הדק"ל על הרמב"ם הכא דמה חילוק יש כאן בין שהספק הוא בעיקר החיוב או שנולד הספק אחר החיוב כנ"ל. דהא גם אם הספק הוא בעיקר החיוב ואין כאן חזקת חיוב כלל מ"מ הוא מחוייב מה"ת לקיים המצוה מספק וא"כ חל עליו תקנת חכמים לברך. רק דמ"מ י"ל דהא מבואר שם דהא דבמ"ע ספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת היינו כשאין כנגדו חשש איסור ע"ש בדבריו. ובלא"ה ל"נ כלל דברי מהרי"ט אלגאזי בזה. מלבד דזהו גופיה לא ברירא דעשה חמור מל"ת שהוכיח כן מהא דעשה דוחה ל"ת. דהא אמרינן ביבמות (ד"ז ע"א) לאו ל"ת חמור מיניה וקאתי עשה ודחיא ליה כו'. וגם לסברתו דהרמב"ם יליף זה דספיקא דאורייתא לקולא מה"ת מהך דאשם תלוי. א"כ מוכח דבלאו שיש בו כרת כמו חלב ג"כ ספק מותר מה"ת. וא"כ היכי פשיטא ליה בזה דעשה אלימא טפי מהא דעשה דוחה לא תשא. והא אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. (כדאמרינן ביבמות ד"ג סע"ב ובד"ח ע"א). וא"כ לא מצינו דעשה אלימא מלאו שיש בו כרת. ולמה יחוייב מדאורייתא מספיקא בעשה יותר מבל"ת שיש בו כרת. ועוד י"ל בזה ואכמ"ל.

ג ובב"י סי' ס"ז ביאר טעמא דמילתא דקיי"ל ספק ברכות להקל משום דברכות דרבנן וספיקא דרבנן לקולא. והביא דברי הרא"ש בברכות בשם השאילתות וכתב עוד טעם אחר בשם ה"ר מנוח משום דהוי ספק לא תשא ולחומרא. ולכאורה מוכח דה"ר מנוח ס"ל כהרמב"ם דמברך ברכה שא"צ הוי איסור דאורייתא. דלפ"ד התוס' והרא"ש וסייעתם דס"ל דהא דהמברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא הוא רק איסור דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. א"כ ליתא לטעם זה של ה"ר מנוח הנ"ל. דגם איסור לא תשא בברכה שא"צ הוא מדרבנן ויש להקל בספיקו ג"כ (מיהו י"ל דעכ"ז מוטב להיות בשוא"ת כו'). וכן מוכח לכאורה מהא דאמרינן בברכות (ד"ס ע"א) בפלוגתא דר"מ ור"י בקנה ויש לו כיוצא בהם אם מברך שהחיינו דפריך התם וליפלגו בקנה וחזר וקנה דא"צ לברך להודיעך כחו דר"י ומשני כחא דהיתרא עדיף. ולדברי ה"ר מנוח הנ"ל דספק ברכות להקל הוא מחמת דאיסור לא תשא הוי ספיקו לחומרא. א"כ מה שייך לומר כחא דהיתרא עדיף במה דאשמעינן דלר"מ א"צ לברך הא אדרבה חשב כחא דהיתרא להשמיענו דצריך לברך כיון דמספק יש איסור לברך מחמת לא תשא וכו'. דעיקר הסברא דאמרינן כחא דהיתרא עדיף הוא מחמת שעל המתיר להביא ראיה וכדפירש"י בריש ביצה (דף ב' ע"ב). אמנם י"ל דאדרבה מזה מוכח כדברי ה"ר מנוח הנ"ל. דאי נימא הטעם דספק ברכות להקל משום דספיקא דרבנן לקולא. א"כ למה יהיה בזה כחא דהיתרא עדיף במה שא"צ לברך כיון דמספק א"צ לברך ולא שייך לומר כאן דעל המתיר להביא ראיה. משא"כ לדברי ה"ר מנוח דספק ברכות להקל הוא מחמת ספק איסור דלא תשא. י"ל דשאני ברכת שהחיינו דמצינו דמברך שהחיינו אקרא חדתא דהוי רשות ולא חובה (כדאיתא בעירובין ד"מ ע"ב). ולית כאן בברכה זו איסור לא תשא. וממילא ספק ברכת שהחיינו לחומרא דצריך לברך ושפיר אמרינן הכא כחא דהיתרא עדיף בזה שלא לברך. ושוב מצאתי שכ"כ בספר אליהו רבא סי' כ"ב וכ"כ הצל"ח בברכות שם. וכ"פ בס' בני חייא בסי' תל"ב. רק שלא הביא ראיה מגמרא הנ"ל. וכ"כ הב"ח באו"ח ס"ס כ"ט. אך ראיתי בכ"מ רפ"י מה' ברכות במ"ש הרמב"ם דקונה כלים חדשים מברך שהחיינו בין יש לו כיוצא בהן בין אין לו כו' ולא כתב הרמב"ם בין קנה כיוצא בהן כו'. וכתב הכ"מ בדעתו שפוסק כל"ק דר' יוחנן דבקנה כיוצא בהן א"צ לברך וטעמו בזה משום דהגמרא מתיב לל"ב דר' יוחנן ואע"ג דמשני הגמ' ע"ז כחא דהיתרא עדיף הוא שינויא דחיקא דלא שייך כחא דהיתרא במה שא"צ לברך. ומש"ה פסק הרמב"ם כל"ק דר"י. עכ"ד הכ"מ. ולפ"ז מוכח שדברי הרמב"ם דבברכת שהחיינו ג"כ אין להחמיר ולברך מספק ומש"ה ל"ל בזה כחא דהיתרא עדיף ולא ס"ל כהך שינויא דהגמרא בזה. ומיהו לא משמע כן מדברי הכ"מ גופיה שכתב בדברי הרמב"ם (פ"י מהלכות ברכות ה"ד) גבי ד' צריכין להודות שפסק כמר זוטרא שם דמילתא דרבנן הוא ולקולא. משמע קצת דמספק יש לברך. ועיין בכ"מ סוף ה' ברכות במ"ש הרמב"ם וכל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה עושין בלא ברכה כו'. ועיין בתוס' ספ"ק דברכות (די"ב ע"א ד"ה לא) שכתב וז"ל והר"י היה אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת עכ"ל. וכ"כ שם (דמ"ט ע"ב סד"ה ר"מ) דאור"י דיש להחמיר ולברך בפחות ממלא לוגמיו כו'. וכ"נ מדברי התוס' שם (דנ"ד ע"ב ד"ה ואימא) שכתב ועבדינן לחומרא ע"ש. מיהו בטור בסי' רי"ט גריס שם בדברי התוס' איפכא (וע"ש מ"ש בד"ח על הרא"ש שם פ"ט סי' ג'). ובמהרש"א בפסחים (דק"א סע"ב) חידש דבברכת הנהנין הוי קולא דלא יברך כו' ע"ש. ועי' בח"י ס"ס תע"ד במ"ש ע"ד הרא"ש בתשובה בכלל י"ד. וחולק שם על המהרי"ל. ובכל זה יש לפלפל הרבה ובמ"א יבואר אי"ה:

ד ולכאורה נראה לומר בהא דספק ברכות להקל דהני תרי טעמי הנ"ל תרווייהו צריכי והא בהא תליא. דמש"ה ספק ברכות להקל דכיון דברכות דרבנן וספיקא לקולא וא"צ לברך מספק ממילא יש עליו איסור לברך מחמת איסור דלא תשא. דכל שאין עליו שום חיוב לברך מחמת הספק א"כ הרי נושא שם בחנם. ויש לבאר בזה לענין ספק ברכות היכא דאיכא ס"ס לברך אם נימא דמחמת ס"ס צריך לברך או לא. וראיתי שנחלקו בזה האחרונים. דהלבוש באו"ח סי' י"ז כתב לענין טומטום ואנדרוגינוס דצריכין לברך על ציצית דהוי ס"ס דשמא זכרים הם וחייבין בציצית ושמא הלכה כמ"ד דנשים מברכות ג"כ כו'. ובד"ח על הרא"ש ריש הלכות ציצית השיג עליו דאף דאיכא ס"ס לא יצאנו מידי ספק ברכות להקל. (רק כמ"ש הרמ"א דלהמנהג שנשים מברכות הם יברכו ג"כ). וכ"מ בלח"מ בפרק ד' מהלכות ברכות ה"ו דבס"ס מברכין ע"ש. ולכאורה יש ראיה לד' הלבוש והלח"מ דבס"ס מברכין שפיר, ממ"ש בש"ע או"ח סי' תפ"ט ס' ח' לענין ספירה שאם הוא מסופק אם דלג יום אחד ולא ספר יספור בשאר הימים בברכה. והוא מדברי התה"ד סי' ל"ז. וביאר שם הפר"ח ושאר אחרונים שטעמו משום דבס"ס יש לברך וכאן יש ס"ס שמא לא דילג כלל ואת"ל דילג שמא הלכה כהסוברים דלא הפסיד הספירה עי"ז דכל לילה מצוה בפ"ע כו'. אך המעיין בד' התה"ד עצמו שם משמע להפך. דמבואר בדבריו דעיקר סמיכתו בזה על דברי הראבי"ה דס"ל דספירה בזה"ז דאורייתא. והתוס' והרא"ש דס"ל דספירה בזה"ז דרבנן הם עצמם סוברים דכל לילה מצוה בפ"ע ויש לספור בברכה ע"ש. ומזה מוכח דבברכות שהם דרבנן לכ"ע אף בס"ס אין צריך לברך. דאל"כ לא היה לו לתלות בדברי הראבי"ה הנ"ל. ובפשיטות הל"ל דאף אי ספירה בזה"ז דרבנן מ"מ יש כאן ספק ספיקא כנ"ל. א"ו דאף בספק ספיקא אין צריך לברך היכא שהברכה מדרבנן. ובעיקר הסברא היה נראה לומר הא דפליגי בזה אי מברכין מחמת ס"ס. אף דס"ס מהני בכל התורה. וה"נ לענין איסור לא תשא ג"כ למה לא יהיה מהני ס"ס. אך לפמ"ש לעיל דמתחלה צריכין לדון על החיוב אם מחוייב לברך ואם אין עליו חיוב לברך מחמת הספק ממילא יש עליו איסור לא תשא דאסור לברך כשאין עליו חיוב לברך וחשיב נושא שם בחנם. וא"כ הכא לענין אם יש ס"ס לברך צריכין לדון ג"כ אי מחוייב לברך מה"ט. וזה תליא במ"ש המל"מ בפרק ד' מהלכות בכורות דאף דקיי"ל דספק דרבנן לקולא מ"מ היכא דאיכא ספק ספיקא להחמיר מחמרינן אף בדרבנן ע"ש. ומיהו המל"מ גופיה בפ' ח' מהלכות אה"ט ובפ' י' מהלכות מקוואות לא החליט כן. ובשעה"מ בהלכות מקוואות שם הכריע דבאיסור דרבנן אף בדאיכא ספק ספיקא להחמיר אזלינן לקולא. וע"ש מה שהוכיח מדברי הרמב"ם בפי"ד מהלכות אה"ט ומדברי הה"מ בפכ"ו מהלכות שבת. ולפ"ז לענין ספק ברכות נמי כיון דחיוב הברכה מדרבנן ואף בדאיכא ס"ס אין עליו חיוב לברך (וכמו לענין איסור דרבנן וכנ"ל) וממילא יש איסור לברך אע"ג דאיכא ס"ס דהא בהא תליא דכל שאינו מחוייב לברך הרי נושא שם בחנם וכנ"ל. אלא דבהך מילתא שהוכיח השעה"מ מדברי הרמב"ם דבאיסור דרבנן אף כשיש ס"ס להחמיר אזלינן לקולא. י"ל דאין ראיה כ"כ מדברי הרמב"ם לדידן בזה דהא מסברא ודאי י"ל כיון דספק ספיקא הוי כמו רוב (ולדברי הרשב"א בתשו' סי' ת"א ס"ס עדיף מרוב). וא"כ כמו דהיכא דאיכא רוב לאיסור מחמירין גם בדרבנן ה"ה היכא דאיכא ס"ס לאיסור דיש להחמיר בדרבנן ג"כ. וכן לענין ספק ברכות היכא דאיכא ס"ס יש לברך כמו דאשכחן בכ"ד דמברכין מחמת הרוב. רק דהרמב"ם לטעמיה דס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן. ומכאן יהיה ראיה לדברי הפ"י בכתובות (דף ט' ע"א) בסוגיא דפ"פ שפי' דלפ"ד הרמב"ם הא דקיי"ל דמהני ס"ס אינו מטעם רוב כלל רק כיון דמדאורייתא בחד ספיקא שריא א"כ כשיש עוד ספק שני הוי כמו ספיקא דרבנן דלקולא. אבל להחמיר לא אמרינן כלל ס"ס דמדאורייתא אין לחלק כלל בין חד ספיקא לתרי ספיקי כו' עכ"ד הפ"י. ולפ"ז י"ל דמש"ה באיסור דרבנן אף כשיש ס"ס להחמיר לא מחמרינן דלא החמירו בזה מדבריהם לאסור אף בס"ס כיון דספק ספיקא אינו כרוב ולא מהני, ספק ספיקא מצד עצמו רק דלקולא נחשב כספק דרבנן לפ"ד הרמב"ם משא"כ לחומרא לענין ספיקא דרבנן אין להחמיר. אבל לפ"ד הרשב"א וסייעתו דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדאורייתא והא דמהני ס"ס הוא מטעם רוב א"כ בספק ספיקא להחמיר אף בדרבנן יש להחמיר כמו היכא דאיכא רוב וכנ"ל. וה"נ לענין ספק ברכות היכא דיש ספק ספיקא תליא בפלוגתא זו. מיהו במ"א העליתי דאף להרמב"ם מ"מ היתר ס"ס הוא מטעם רוב ולא מטעם ספיקא דרבנן כלל. רק י"ל באופן אחר דלפ"ד הרמב"ם בריש הלכות ממרים ובספר המצות דכל איסור דרבנן מצווה עליו בלא תסור מדאורייתא והקשה עליו הרמב"ן דא"כ אמאי ספיקא דרבנן לקולא והא לדידיה הוי זה ג"כ כמו איסור דאורייתא. ותירצו הז"ה והמג"א משום שכך התנו חכמים בתקנותיהם לאסור רק בודאי ולא בספק. ולפ"ז י"ל דמש"ה אף בספק ספיקא להחמיר לא מחמרינן באיסור דרבנן. כיון שמתחלה תיקנו כך לאסור בודאי ולא בספק וממילא אף ספק ספיקא אינו כודאי איסור עדיין. (ולענין רוב אף דלהש"מ בפ"ק דב"מ ס"ל דרוב ג"כ לא הוי כודאי ע"ש. מ"מ כמה פוסקים פליגי עליו וס"ל דרוב נידון כודאי. ובלאה"נ יש לחלק דס"ס נכלל בכלל ספק יותר מרוב. ועיין בתוספות ב"ב דנ"ה ע"ב ד"ה ר"א. ובגמרא דברכות דל"ו סע"א וקידושין דל"ח ע"ב). ולענין דינא אם לברך כשיש ס"ס להצריך ברכה הוא פלוגתת כמה אחרונים. ובמ"א יבואר זה אי"ה:

תוכן העניינים

תורת חסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה