אור ברסלב
תורת חסד סימן ו

תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין

סימן ו

סימן ה

א ע"ד שאלתו. בשיעור כזית לענין ברכה אם היה פחות מכזית ונתנו במים ונתפח ועמד על כזית וידוע דברי תשו' גינת ורדים (בג"ה סי' קכ"ב. שהובא בבאה"ט רס"י ר"י) ושאר אחרונים שהביאו ראיה לדין זה מגמרא דמנחות (דנ"ד ע"א) תנן התם בשר העגל שנתפח ובשר זקינה שנתמעך משתערין לכמו שהן כו'. ומסיק שם אמר רבה כל היכא דמעיקרא הוה ביה כו' וכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא הוה ביה מדרבנן. וא"כ לענין ברכה נמי בכה"ג יש לחייב מדרבנן. ובתשו' גו"ר שם כתב לדחות ראיה זו. די"ל דכיון שעיקר הברכה הוא תקנתא דרבנן והך מילתא שהתפיחה משלים לשיעורו זהו ג"כ מדרבנן והוי כתרי חומרי אהדדי וא"צ לברך בכה"ג. ומעלתו הקשה על דבריו. דהא במנחות שם אמרינן ג"כ לענין טומאת פיגול ונותר דהוי מדרבנן דאם תפח טמא מכאן ולהבא מדרבנן. ואמרינן התם סד"א הואיל וטומאת פיגול ונותר דרבנן היא כולי האי בדרבנן לא עבוד רבנן קמ"ל. וא"כ ה"נ לענין ברכה דמדרבנן ג"כ יש לחייב מדרבנן אם התפיחה משלים השיעור עכ"ד מעלתו. וכבר קדמו בזה בתשו' קול אלי' סי' ח' להשיג כן על הגו"ר. אך אין בזה כדי השגה על הגו"ר. חדא דהגו"ר דייק בלישניה שם. ועיקר דבריו מ"ש שם לחלק משום דברכה עיקר החיוב מדרבנן. והיינו דלא מצינו בכה"ג חיוב מדאורייתא בברכה על שיעור כזית. משא"כ בטומאת פיגול ונותר דמדרבנן מ"מ טומאה יש לה עיקר בדאורייתא ויש בכה"ג טומאה דאורייתא בשיעור זה. ומש"ה החמירו בכה"ג אף לענין הטומאה דרבנן. ומצינו בכ"ד בש"ס כעין חילוק זה. ועוד י"ל דהכא עדיף טפי. דידוע הסברא שאמרו בכ"ד שבחדא מילתא גופה א"א לחלק בין דאורייתא ובין דרבנן שבה. (ואף לענין מה דקיי"ל דספיקא דרבנן לקולא ג"כ כתבו האחרונים בשם הרדב"ז דאם נפל הספק על שניהם על איסור דאורייתא ועל איסור דרבנן ממילא יש להחמיר בזה לענין האיסור דרבנן ג"כ. ואין לחלק בחד מילתא. וכ"מ בכ"מ בפ"ב מהלכות חו"מ בשם ה"ר מנוח כסברא זו. ועיין בתוס' ברכות דף ט"ז ע"ב ד"ה אנינות. ובתוס' חולין ריש דף י"ב וש"ד. ובדבר הזה יש כמה סתירות. והארכתי בזה במ"א). וה"נ בפיגול ונותר כשתפח ועמד על כביצה מאחר שמעתה נידון בכביצה לענין טומאת אוכלין (דפיגול ונותר ג"כ מטמאין טומאת אוכלין דקיי"ל כרבנן דר"ש במנחות דק"א ע"ב וברמב"ם ספ"א מהלכות טו"א). ממילא אין לומר דלענין טומאה דרבנן דפיגול ונותר יהיה נידון כפחות מכביצה. ולא נחלק בזה בחדא מילתא. משא"כ לענין ברכה י"ל דבכה"ג א"צ ברכה. כיון שעיקר הברכה מדרבנן והשלמת השיעור ע"י תפיחה ג"כ דרבנן. ותרי חומרי בהדדי לא החמירו. ומלבד זה י"ל לפי המבואר בתשו' הרא"ש כלל ב'. ובתשובת הרשב"א סי' תס"ב. דהא דאמרינן במנחות שם דכל היכא דמעיקרא לא הוה בה והשתא הוה בה מדרבנן. דטעמא דמילתא דגזרו רבנן בכה"ג הוא משום מראית העין כיון דהשתא איכא שיעורא והרואה סבר שהיה בה שיעור מעיקרא אי שרית ליה או מטהרת ליה בכה"ג מיחלף ליה בהך דהוה בה שיעור מעיקרא. ולפ"ז י"ל דמשום מראית העין גזרו שם איסור או טומאה. אבל לא מצינו לענין ברכה שיתקנו ברכה משום מראית העין. ומיהו מדברי הרשב"א בתשו' שם איכא למישמע לענין איסורין דרבנן אפי' באיסור דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא נמי אמרינן דהתפיחה משלים השיעור מדרבנן (ולא כסברת הגו"ר הנ"ל לחלק דבאין לו עיקר בדאורייתא לא החמירו בזה). דהרשב"א ביאר שם לענין חלה דאין לחייב בעיסה שתפחה בעת אפייתה משום דבזה ליכא גזירת הרואים. דהרואים יתלו במה דאיכא למיתלי. דאי חלת ח"ל היא תולין שניטלה חלתה ואפילו לא ניטלה אוכל והולך ואח"כ מפריש כו'. והרי חלת ח"ל להרשב"א חשוב איסור דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא וקיל טפי. וכמבואר מדברי הרשב"א גופיה שהביא הב"י ביו"ד סי' צ"ט לענין אין מבטלין איסור לכתחלה ע"ש. ומ"מ אם לא מחמת הטעם דאיכא למיתלי בזה היה הרשב"א מחייב בחלה בעיסה שתפחה וכנ"ל ומזה משמע דבשאר איסור דרבנן שאין לו עיקר מה"ת יש להחמיר שהתפיחה יהיה משלים לשיעורו. ומ"מ לענין ברכה אין לחייב כה"ג בברכה מפני מ"ע וכנ"ל. וגם אפשר ג"כ דלא שייך מראית העין לענין ברכה כלל דהרואים ג"כ יתלו במצוי לתלות בכמה גווני ואין להאריך:

ב אך ראיתי בחי' הרשב"א במנחות שם. שהביא בשם התוס' שפירשו דהא דאמר רבה כל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדרבנן. היינו לר"ש ברבי ור"ל. אבל לר' יוחנן ור' חייא ורב הוי מן התורה דמשתערין כמות שהן. ולפ"ז אם נימא דהלכתא כוותייהו דמשתערין כמו שהן מדאורייתא. א"כ בודאי גם לענין ברכה התפיחה משלים השיעור. אמנם לכאורה פי' זה דהתוס' הוא תמוה. כמו שתמה הרשב"א שם. דהא רבה מסיק התם דפלוגתייהו רק בשהיה בו כשיעור וצמק וחזר ותפח. דמ"ס יש דיחוי באיסורין ומר סבר אין דיחוי באיסורין. ואם איתא דלר' חייא ורב ור' יוחנן ס"ל דכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדאורייתא. א"כ למה ליה למימר בטעמם משום דאין דיחוי באיסורין הואיל וכבר הי' בהם מקודם. בלאה"נ ליטמא משום דעכשיו יש בו שיעור. א"ו דאם לא היה בו שיעור מתחלה ועכשיו יש בו שיעור לכ"ע לא מטמא אלא מדרבנן. (וגם מפשטא דלישנא דקאמר כי פליגי כגון שהיה בו כשיעור וצמק וחזר ותפח כו'. משמע דבלא הוה ביה מעיקרא ליכא פלוגתא ולכ"ע דרבנן). וגם מדברי התוס' שלפנינו ג"כ מוכח בהפך ממ"ש הרשב"א בשמם כנ"ל, ממה שהקשו במנחות שם (דנ"ד סע"א ד"ה דמעיקרא) תימה דבריש המצניע בעי רבא כו' מאי קמיבעיא ליה כו'. ואי נימא כפירוש התוס' שהביא הרשב"א דלר' חייא ורב ור' יוחנן משתערין כמו שהן מדאורייתא א"כ דילמא רבא בשבת נמי ס"ל כוותייהו ולא מקשו התוס' מידי. א"ו דהתוס' נמי מפרשים דכ"ע מודו בהא דכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדרבנן:

ג ומיהו בתמיהת הרשב"א ע"ד התוס' שהביא ותמה עליהם מגוף דברי הגמ' דמסיק רבה דפלוגתייהו אי יש דיחוי באיסורין. ואם איתא דלרב ור"ח ור"י ס"ל דכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדאורייתא א"כ בלאה"נ ליטמא משום דעכשיו יש בו שיעור ולמה ליה למימר משום דאין דיחוי באיסורין וכנ"ל. היה י"ל וליישב תמיהתו בזה. (דלא נישוינהו לבעלי התוס' כטועים ח"ו בסוגיא במקומה). דלדעת התוס' שברשב"א ס"ל לפרש באופן זה. דהרי מתחלה סבר הגמרא דפלוגתא דאמוראי הכא הוא אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר השתא אזלינן. ובזה מסיק אח"כ דכל היכא דמעיקרא הוה ביה והשתא לית ביה הא לית ביה. וא"כ בתר השתא אזלינן. וי"ל ג"כ להיפך דאם מעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה הא אית ביה. ואמאי אמרינן דאם מעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדרבנן. ונצטרך לומר שעכשיו חידש רבה סברא אחרת לגמרי דמדאורייתא בעינן שיהא בו שיעור בין בתחלה בין בסוף דוקא. וזהו דוחק קצת. אמנם לדברי התוספות שברשב"א הנ"ל יתפרש כך. דאליבא דרב ור"ח ור"י נשאר בסברת הגמרא הקודמת דהמה ס"ל דאזלינן בתר השתא לגמרי ולדידהו היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדאורייתא מטמאין. ורק לשמואל ור"ל ור"ש ברבי קאמר רבה (שבא לתרץ דבריהם) דס"ל דבכה"ג מטמא מדרבנן. וטעמייהו בזה יפורש בסמוך. ומה דאמר רבה כי פליגי כגון שהיה בו כשיעור וצמק וחזר ותפח כו'. הכל קאי על שמואל ור"ל ור"ש ברבי שפירשו במתניתין דמשתערין לכמו שהן והיינו כמו שהיה מעיקרא (דכן משמע להו פירושא דמתני'). ע"ז קאמר רבה כי פליגי אינהו ומפרשי במתני' דהוי כמו מעיקרא. היינו דלדידהו מיפרשא מתני' בשהיה בו שיעור וצמק וחזר ותפח דג"כ אין מטמאין מדאורייתא משום דיש דיחוי באיסורין (וכפירש"י) והא דאינהו ס"ל דהיכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדרבנן היינו ג"כ מה"ט. דמדאורייתא יש דיחוי באיסורין. (ולא שנא בזה בין שהיה דחוי מעיקרו או שהיה נראה ונדחה כו'"). דעיקר סברתם דכל שנדחה מלטמא שוב לא תחזור הטומאה עליהם (וכעין מה שאמרו בזבחים דכ"ט ע"א. אמרת אחר שהוא כשר יחזור ויפסל). רק דפירושא דמתני' לדידהו ע"כ דמיירי בשהיה בו כשיעור וצמק וחזר ותפח. דאל"כ לא משכחת לה לדינא דמתניתין שיהיו משתערין לכמות שהיו מעיקרא וכמבואר. אבל אליבא דרב ור"ח ור"י דמפרשי במתני' דמשתערין כמו שהן השתא. ולדידהו מתני' כפשטה וכמו דהוה מפרשינן מעיקרא. וא"צ לאוקמי כלל בשהיה בו שיעור וצמק כו'. והמה ס"ל דאין דיחוי באיסורין לעולם. ולק"מ על דברי התוס' שברשב"א הנ"ל ופירושנו זה לכאורה מוכרח בדברי הרמב"ם פ"ד מהט"א ה"ט. שפסק המשנה כצורתה. וז"ל בשר העגל שנתפח ובשר זקינה שנתמעטה משתערין כמו שהן עכ"ל. ומבואר דאינו מפרש כלל מתני' כאוקימתא דרבה בשהיה בו כשיעור וצמק וחזר ותפח. והיינו משום שפוסק כרב ור"ח ור"י ולדידהו מתפרש מתני' כפשטה וכנ"ל. ומדברי הרמב"ם מוכח בהדיא דס"ל דבשר העגל שנתפח (אף שמתחלה לא היה בו כשיעור כלל) מדאורייתא משתער כמו שהוא עכשיו. דל"ל שזהו מדרבנן. דא"כ הוה ליה לחלק ביניהם דבשר זקינה שנתמעטה משתער כמו שהוא עכשיו מדאורייתא וטהור אף מדרבנן ג"כ. משא"כ בבשר עגל שנתפח מדאורייתא דינו כדמעיקרא ואינו מטמא. ורק מדרבנן מטמא. ומדנקט להו הרמב"ם בחדא מחתא בשר עגל שנתפח ובשר זקינה שנתמעטה ופסיק להו בסתמא דמשתערין כמו שהן משמע דמדאורייתא קאמר לתרווייהו. ומוכח שהיה מפרש בגמרא כפירושנו הנ"ל. (אלא שקצת יש לדחות דלעולם י"ל דהרמב"ם היה מפרש דרבה אליבא דכ"ע מפרש למתני' בשהיה בו שיעור וצמק וחזר ותפח. רק שהרמב"ם ס"ל דפירושא דרבה לא קאי למסקנא מאחר דכל שינויא דרבה בזה איצטריך משום דמעיקרא אותבינן לשמואל ור"ש ברבי ור"ל מברייתא דבשר זקינה שצמק טהור מכאן ולהבא. ומש"ה כדי לתרץ הך תיובתא חידש רבה הך שינויא דפליגי אי יש דיחוי באיסורין. והרי אח"כ מתיב הגמרא למ"ד יש דיחוי באיסורין ממשנה מפורשת פ"ג דטהרות דהניחן בגשמים ותפחו טמאין וחייבין עליהם כו' ומסיק בתיובתא. וממילא שוב יותר ניחא לפרש פלוגתייהו כסברת הגמ' מתחילה דפליגי אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר השתא ודכ"ע אין דיחוי באיסורין. ואף דתיקשי מהברייתא לשמואל ור"ש ברבי ור"ל מ"מ זה עדיף טפי ממה דלשינויא דרבה הוי תיובתייהו ממתני' דטהרות. וכידוע בכמה דוכתי שהאמוראים ידעו המשניות טפי מהברייתות. וא"א לומר שהאמורא לא ידע המשנה. ומש"ה נשאר כפשטה פירוש המשנה דבשר העגל שתפח כו' ולא כשינויא דרבה. ומ"מ יותר מרווח לומר בדעת הרמב"ם שפירש כדעת התוס' שברשב"א הנ"ל). ואיך שיהיה מוכח מדעת הרמב"ם דס"ל שהתפיחה משלים לשיעורו מדאורייתא וכן הוא לפ"ד התוס' שברשב"א הנ"ל. ולפ"ז לענין ברכה נמי י"ל דהתפיחה משלים השיעור וחייב לברך:

ד ואמנם לכאורה יש סתירה בדברי הרמב"ם. דמדבריו בפ"ד מהלכות ט"א הנ"ל מבואר דבשר העגל שתפח משתער כמו שהוא עתה מדאורייתא וכנ"ל. ואולם בספ"ד מהלכות אה"ט כתב הרמב"ם וז"ל פחות מכעדשה מן השרץ ופחות מכזית מן הנבלה שתפחו ועמדו על כשיעור מטמאין מד"ס עכ"ל. ומזה מוכח שפוסק כרבה דאמר דכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדרבנן. וזה סותר לדבריו הנ"ל. ועוד צריך לבאר בזה מדברי הרמב"ם בפי"ח מהלכות שבת הכ"ו שכתב שם וז"ל הוציא פחות מכגרוגרת לזריעה וקודם הנחה חזר וחישב עליה לאכילה פטור. ואם תפחה קודם הנחה ונעשית כגרוגרת קודם שימלך עליה לאכילה חייב שאפי' לא חישב היה חייב על מחשבת ההוצאה עכ"ל. והוא בעיא קמייתא דרבא בשבת (דצ"א ע"א). ובתר הכי קאמר שם ואת"ל כיון דאילו אישתיק ולא חשיב עלה מיחייב על המחשבה דזריעה השתא נמי מיחייב. והרמב"ם ס"ל דכל את"ל פשיטותא היא. וכמ"ש שם הה"מ. ולכאורה מזה מוכח ג"כ שהרמב"ם פוסק דלא כרבה במנחות דאמר דבשר העגל שתפח ועמד על כשיעור מטמא מדרבנן. שזהו סתירה להך דרבא בשבת. וכמו שהקשו שם התוס' במנחות מהך דשבת דמאי מיבעיא ליה לרבא הא כיון דאילו לא תפחה ונמלך עליו לאכילה פטור דליכא שיעורא בשעת הנחה ומשום שתפחה לא מיחייב טפי כו' אפי' לבתר דתפחה פטור דלכמות שהן משערינן מדאורייתא עכ"ל התוס'. ולפ"ז מוכח מדברי הרמב"ם בהלכות שבת שם שפסק דאם תפחה ונעשית כגרוגרת חייב שזהו דלא כרבה במנחות דאמר שהתפיחה משלים לשיעורו רק מדרבנן וכנ"ל. אלא שבזה י"ל בפשיטות דהרמב"ם ס"ל דלא כדברי התוס' במנחות הנ"ל. רק ס"ל כדעת הרשב"א בחידושיו לשבת שם שמחלק בזה דאינו דומה שיעור שבת לשאר האיסורין. דאילו פיגול ונותר וחלב לא חייבה התורה בהם אלא כשיעור אכילה דהיינו כזית. וכיון שכן כל שאין בו כזית אע"פ שתפח ונראה ככזית הרי מ"מ לא נהנה גרונו בכזית ופטור. אבל הוצאת שבת בחשיבותא תליא מילתא. וכל שדרך הבריות להחשיב ולהצניע חייבין עליו בהוצאתו כו'. ואף פחות מכגרוגרת שתפחה ונראה ככזית מחשיבין אותו ומצניעין כמוהו ולפיכך חייב עכ"ד הרשב"א. וי"ל שהרמב"ם נמי סובר כן. ומש"ה פסק בזה לענין הוצאת שבת דחייב ולק"מ. אך יש להוכיח עוד מדברי הרמב"ם בפי"ד מהלכות מאכלות אסורות סוף ה"ד שכתב וז"ל כזית חלב או נבלה כו' היה פחות מכזית מבתחלה ונתפח ועמד על כזית אסור ואין לוקין עליו עכ"ל ויש לתמוה דלמה הוצרך הרמב"ם לומר שאסור פשיטא דאסור דהא קיי"ל דח"ש אסור מה"ת. והרבותא כאן רק דאינו לוקה. וא"כ הל"ל בקצרה דפטור. וכמ"ש שם הרמב"ם בתחלת דבריו בהניחו בחמה ונתמעט דהאוכלו פטור וה"נ הל"ל בזה דהאוכלו פטור. ולמה לו להשמיענו שאסור. אלא ודאי שכוונתו שבזה אסור מדאורייתא כדין שיעור שלם ולא כדין ח"ש ונ"מ לדינא מזה. ע"פ מ"ש בתשו' הרדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם (סי' קמ"ג) לפרש בדברי הרמב"ם בפ"א מהל' חו"מ ה"ז שכתב שם הרמב"ם דהאוכל מחב"פ כ"ש ה"ז אסור מה"ת שנאמר לא יאכל כו'. והקשו עליו דלמה לי קרא ע"ז בחב"פ הא בכל האיסורין קיי"ל דחצי שיעור אסור מה"ת ופי' הרדב"ז בכוונת הרמב"ם משום דבכל האיסורין שאסור ח"ש מה"ת היינו רק באוכל ח"ש בעיניה אבל לא בח"ש ע"י תערובת ובחב"פ גם בח"ש בתערובת אסור מה"ת ע"ש. (ועיין מזה בפי' הר"ש בפ"ב ממס' טב"י מ"ג. וע' במהרש"א פסחים ר"ד מ"ד). ולפ"ז י"ל בדעת הרמב"ם דבפי"ד מהל' מ"א הנ"ל שבא להשמיענו דבנתפח ועמד על כזית אע"פ שאינו לוקה מ"מ אסור מה"ת כדין שיעור שלם ולא כדין ח"ש. ונ"מ דאף אם נתערב בתערובת ג"כ אסור מה"ת משא"כ בח"ש וכנ"ל. וכן י"ל עוד נ"מ לדינא. לפמ"ש המל"מ בפ"ה מהלכות יסוה"ת בדעת הרמב"ם דס"ל לענין שלא כדרך הנאתו דאסור מה"ת רק שאין לוקין עליו ומ"מ י"ל דזהו דוקא בשיעור שלם. אבל בחצי שיעור שאסור מה"ת מטעם דחזי לאיצטרופי ממילא בח"ש בשלא כדרך הנאתו שרי מה"ת דהא לא חזי לאיצטרופי בכה"ג למלקות. דבשלא כדרך הנאתו אף בכזית ליכא מלקות משא"כ היכא שנידון כשיעור שלם מדאורייתא רק שאין לוקין עליו. וכמו הכא בנתפח ועמד על כזית דאסור כדין שיעור שלם ממילא אף שלכדה"נ אסור מה"ת. ולפ"ז מוכח מדעת הרמב"ם דהכא ג"כ דכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדאורייתא משתער כמו שהוא עכשיו ולא מדרבנן. דאי נימא שזהו מדרבנן א"כ הדק"ל על הרמב"ם כאן למה הוצרך להשמיענו בנתפח ועמד על כזית שאסור והא אף ח"ש אסור מה"ת כנ"ל. ומה יתן ומה יוסיף בזה האיסור דרבנן שמחמת התפיחה שמשלמת לשיעורו על איסור דאורייתא הקודם לו שמחמת ח"ש שאסור מה"ת. א"ו דבכה"ג אסור מה"ת כדין שיעור שלם ושפיר נ"מ לדינא וכנ"ל. וזהו כדבריו בהל' ט"א הנ"ל דבשר עגל שתפח משתער כמו שהוא עכשיו מדאורייתא. וסותר לדבריו בהל' אה"ט הנ"ל שפסק דבכה"ג מטמא מדרבנן וכנ"ל. ואולי יש לדחות דהרמב"ם בפי"ד מהלכות מ"א הנ"ל שכתב אסור ואין לוקין עליו היינו אסור מדרבנן שמדבריהם התפיחה משלים לשיעור ומה שהקשינו דמאי נ"מ מהך איסור דרבנן כיון דבלא"ה ח"ש אסור מה"ת י"ל דנ"מ לפמ"ש הרלב"ח בתשו' (והובא בש"ך יו"ד סי' רל"ט ס"ק כ') דאע"ג דשבועה חלה על ח"ש כיון שאין איסורו מפורש בתורה מ"מ אין השבועה חלה על איסור דרבנן. (וכעין זה כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' נדרים ה"ט דהנודר לצום בשבת ויו"ט הנדר חל משא"כ לענין חנוכה ופורים שאיסור הצום בהם מד"ס אין הנדר חל עליהם שד"ס צריכין חיזוק. והיינו דעשו כאן חיזוק לדבריהם יותר משל תורה). וא"כ י"ל הכא גבי נתפח ועמד על כזית דמלבד איסור ח"ש דאורייתא יש בזה ג"כ איסור דרבנן מטעם שהתפיחה משלים לשיעור מדרבנן. ואין נדר ושבועה חל עליו. רק דלפמ"ש הרמב"ם בהלכות נדרים שם טעמא דמילתא דאין הנדר חל על איסור דרבנן שד"ס צריכין חיזוק. לפ"ז יש להוכיח מכאן במה שנסתפקו האחרונים בענין זה היכא דאמרינן דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה מה דינו אם נזדמנו שני איסורים ביחד א' דאוריי' וא' דרבנן אם נימא דכיון דיש כאן איסור דאורייתא וד"ת אין צריכין חיזוק ממילא למה להם לעשות חיזוק לדבריהם בכאן שיפגע באיסור דאורייתא. או דמ"מ עשו חיזוק לדבריהם אף בכה"ג. דמגמ' דתענית (די"ז סע"ב) דפריך ותי"ל דהוי יום שלפני ר"ח ומשני ר"ח דאורייתא ודאורייתא לא בעי חיזוק כו'. מזה מוכח דהיכא דהוי איסור דאורייתא ואיסור דרבנן ביחד מ"מ עשו חיזוק לדבריהם התם לאסור את שלפניו (וכ"מ שם רדי"ח ובר"ה רדי"ט) ובתוס' יבמות (דל"ו ע"ב ד"ה ולא קתני) משמע דהיכא דהוי איסור דאורייתא ואיסור דרבנן ביחד שם לא עשו חיזוק לדבריהם. (וע' בש"ך יו"ד סי' פ"ז ס"ק ג'), ויש לחלק בין הנושאים. ומכאן יהיה ראיה דבכזית איסור שנתפח שיש בו איסור דאורייתא מטעם ח"ש. וגם איסור דרבנן משום דהתפיחה משלים השיעור מדבריהם. ומ"מ עשו חיזוק שלא יחול עליו נדר ושבועה כו'. ויש לחלק בזה ואכמ"ל. אך י"ל דאין מכאן ראיה כלל לספיקן של האחרונים הנ"ל. די"ל הכא דרק לענין נדר כתב הרמב"ם הטעם שאינו חל על איסור דרבנן משום שד"ס צריכים חיזוק יותר כו'. משא"כ לענין שבועה דאינו חל על שום מצוה מפורשת בתורה. בזה י"ל הסברא בלא"ה דאינו חל על איסור דרבנן משום דכל איסור דרבנן דינו כמו מפורש בתורה מחמת קרא דלא תסור. (וכמש"כ כן בתשו' הרלב"ח סי' ק"ג). והרמב"ם גופיה ס"ל בהל' ממרים דלא תסור נחשב כדאורייתא ממש. (ומ"מ לענין נדר אף דיש שני דעות אי חל על ל"ת. כמ"ש בש"ע יו"ד סי' רט"ו ס"ה וס"ו וע"ש בט"ז סק"ז. מ"מ לענין איסור דרבנן שמוזהר מלא תסור בזה י"ל דלכ"ע היה הנדר חל עליו אי לאו מטעם שכתב הרמב"ם הנ"ל שד"ס צריכים חיזוק כנ"ל(. ואין הטעם כלל הכא גבי שבועה מחמת שעשו חיזוק יותר כו'. ואיך שיהי' עכ"פ דברי הרמב"ם בספ"ד מהלכות אה"ט הנ"ל ודברי הרמב"ם שבפ"ד מהלכות ט"א הנ"ל סותרים זא"ז. וצריך יישוב:

ה וע"כ היה נראה בדעת הרמב"ם שהכריח מסוגיא דמנחות הנ"ל שיש לחלק בדבר. דהנה לפ"ד התוס' שברשב"א הנ"ל (וכ"ד הרמב"ם וכנ"ל) שמפרשים דלרב ור"ח ור"י ס"ל דבשר העגל שנתפח משתער כמו שהוא מדאורייתא. לכאורה קשה ממתניתין דטהרות דמייתי שם הגמרא דתנן בסיפא דמתניתין הניחן בגשמים ותפחו טמאין וחייבין עליהם משום פיגול ונותר וחלב. וזה קאי אהא דתנן ברישא כביצה אוכלין שהניחם בחמה ונתמעטו כו'. ואהא קאמר שאם אח"כ חזרו ותפחו טמאין וחייבין עליהם כו'. מאחר שגם מתחלה היה בהן כשיעור וצמק וחזר ותפח כו'. ומזה מבואר דאם מתחלתן היה פחות מכביצה והניחן בגשמים ותפחו טהורין ואין חייבין עליהם כו'. וקשה לרב ור"ח ור"י דס"ל בבשר העגל שהיה פחות מכזית מתחלה ונתפח ועמד על כזית ג"כ משתער כמו שהוא מדאורייתא. ואין לומר דלדידהו יתפרש במתניתין דטהרות בסיפא דהניחן בגשמים ותפחו כו' דלא קאי כלל ארישא רק על אוכלין שהיו מתחלה פחות מכביצה והניחן בגשמים ותפחו. דזה אינו במשמע דברי המשנה כלל. ואף אם לא נימא כפירוש התוס' שברשב"א הנ"ל. רק כהמפרשים דרבה אליבא דכ"ע קאמר דהיכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדרבנן. מ"מ אכתי תיקשי לפי הס"ד מתחלה קודם שינויא דרבה שהגמרא סברה בפירוש הפלוגתא דאמוראי כפשטו דפליגי אי בתר מעיקרא אזלינן או בתר השתא אזלינן. ומהדר הגמרא לאותובי לשמואל ור"ש ברבי ור"ל דס"ל בתר מעיקרא אזלינן. ומשמע דלרב ור"ח ור"י דס"ל בתר השתא אזלינן ניחא ליה. ואמאי לא מותיב להו ממתניתין דטהרות כנ"ל. ומחמת קושיא זו נטה הרמב"ם מלפרש בגמרא דמנחות כפירש"י שם בהא דאמר רבה כל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדרבנן. דמשמע מפירש"י דאף אם יקבל טומאה מחדש אחר שתפח לא יטמא מדאורייתא. (וכדמשמע מפירש"י שם שכתב דמיא בעלמא הוא. וכן ממ"ש רש"י אח"כ (בדנ"ד רע"ב) בהא דמר סבר יש דיחוי באיסורין ופירש"י וכיון דאידחי אידחי ולא יקבל עוד טומאה מדאורייתא אלא מדרבנן עכ"ל וממילא נמי דומיא דהכי בהא דאמר מקודם דכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדרבנן היינו ג"כ דמדאורייתא לא יטמא אף אם יקבל טומאה אחר שתפח. וכנ"ל). רק הרמב"ם מפרש בהא דאמר רבה דכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדרבנן. מיירי רק לענין אם האוכל קיבל טומאה מתחלה בעודו פחות מכביצה. ואח"כ תפח ונעשה כביצה ושוב אח"כ לא נתחדש בו קבלת טומאה אחרת מחדש. משו"ה מדאורייתא אין טומאה הישנה חוזר וניעור עתה אחר שמתחלה בעת קבלת טומאתו לא נטמא. אבל מ"מ אם אחר שתפח קיבל טומאה מחדש שפיר נטמא ובתר השתא אזלינן בזה. (וי"ל ג"כ בפירוש הברייתא דמייתי הגמרא מקודם. בשר העגל שלא היה בו כשיעור ותפח ועמד על כשיעור טהור לשעבר וטמא מכאן ולהבא. ורש"י פירש טהור לשעבר היינו קודם שתפח כו'. ולהרמב"ם י"ל דטהור לשעבר היינו לענין טומאה שקיבל מקודם שתפח אף עכשיו נמי טהור משא"כ מכאן ולהבא אם יקבל טומאה מחדש יטמא כנ"ל). ולפ"ז רווחא שמעתתא במ"ש הרמב"ם המשנה דעוקצין כצורתה דבשר העגל שנתפח ובשר זקינה שנתמעטה משתערין כמו שהן. דהוא מפרש בהא דרב ור"ח ור"י אמרי משתערין כמו שהן היינו לענין מכאן ולהבא דבשר העגל שנתפח מקבל טומאה דאורייתא מכאן ולהבא כנ"ל ופסק כן. ומ"ש הרמב"ם בספ"ד מהל' אה"ט דשרץ ונבלה שנתפחו ועמדו על כשיעור מטמאין מד"ס. היינו דהתם לא נתחדש להם כח טומאה מחדש. ואחר שכבר פרחה טומאה מינייהו שוב לא תהיה חוזר וניעור בהם מדאורייתא אחר שתפח. וזהו מבואר ממתניתין דטהרות הנ"ל דתנן בשרץ ונבלה דאם הניחן בחמה ונתמעטו ואח"כ הניחן בגשמים ותפחו טמאין. ומוכח דאם מתחלתן לא היה בהם כשיעור ותפחו טהורין מדאורייתא כנ"ל. וכמבואר מדברי הרמב"ם שם שלקח דבריו ממתניתין דטהרות הנ"ל. משא"כ באוכל שהיה פחות מכשיעור ותפח ועמד על כשיעור ואח"כ נגעה בו טומאה מחדש שפיר נטמא מדאורייתא. ומעתה לק"מ מתניתין דטהרות הנ"ל לרב ור"ח ור"י ולא לרבה וכמבואר. (שוב ראיתי בירושלמי פ"ב דתרומות ה"ד דאיתא שם ג"כ פלוגתא זו בכזית שתפח. ומשמע שם דר"י ורשב"ל מפרשי במתניתין דטהרות בסיפא דהניחן בחמה כו' ותפחו טמאין כו'. דמיירי ג"כ בלא היה בהם כזית מעיקרו. ולא קאי ארישא. מיהו יש שם כמה שינויים דלא כגמרא דידן. ולפום גמ' דידן י"ל כדברינו הנ"ל. וכ"פ הרמב"ם):

ו הן אמת דמה שפירש רש"י בהא דאמרינן יש דיחוי באיסורין וכיון דאידחי אידחי ולא יקבל עוד טומאה מדאורייתא כו'. בזה סותר רש"י שיטתו. דרש"י גופיה בפסחים (דל"ג ע"ב ד"ה בכביצה) ובזבחים (דל"א ע"א ד"ה לטמא) ס"ל דאוכל מקבל טומאה בכל שהו ורק לטמא אחרים בעינן שיהא בו כביצה. והתוס' שם ובשבת (דצ"א ע"א) ובב"ק (דע"ז ע"א) וחולין (דקי"ח ע"ב) ונדה (די"ז רע"ב) פליגי על פירש"י וס"ל דבפחות מכביצה אינו מקבל טומאה כלל. וכבר כתבו התוס' דרש"י גופיה חזר בו וס"ל דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה ע"ש. וכאן בסוגיא דמנחות מבואר כדבריהם שחזר בו רש"י בזה. אך הרמב"ם ברפ"א מהל' ט"א פסק דאוכלין מקבלין טומאה בכ"ש וא"צ כביצה רק לטמא אחרים. ולפ"ז ע"כ צ"ל בגמ' דמנחות דהא דאמרינן יש דיחוי באיסורין היינו דכיון דאידחי אידחי לענין שלא יטמא עוד אחרים. וכן צ"ל הסברא באופן זה לפ"ד הרמב"ם באוכלין שהיה פחות מכשיעור ותפחו ועמדו על כשיעור וקיבלו טומאה מחדש שמטמאין אחרים עכשיו מדאורייתא מכאן ולהבא כנ"ל. אבל מחמת טומאה דלשעבר שקיבלו מתחלה בעוד שהיה פחות מכביצה טהורין מדאורייתא עכשיו ג"כ מטמא אחרים. דלא אמרינן שיהא חוזר וניעור בהן טומאה הישנה עתה להיות גם מטמא אחרים. כיון שמתחלה בעת קבלת טומאתן לא היה בהן כח טומאה כזו לטמא אחרים. מש"ה אף אחר שתפח לא יתחדש בהן מאליו כח חדש לטמא אחרים מעתה כל שלא קיבל טומאה מחדש וכנ"ל. ויש לבאר שיטת רש"י בסוגיא דמנחות הנ"ל. דמי הכריחו כאן לחזור משיטתו הקודמת ולפרש כאן בסוגיא זו כדעת האומרים דאוכלין פחות מכביצה אין מקבלין טומאה כלל וכנ"ל. (ואם מחמת דבסוגיא זו נקט הגמרא לשון טהורים. מ"מ בשאר דוכתי נמי איתא כהך לישנא ומפרשי ליה דטהורים היינו לענין שלא יטמא אחרים). ולכאורה היה י"ל משום דלא ניחא ליה לפרש הא דאמרינן דמ"ס יש דיחוי באיסורין היינו דכיון דאידחי אידחי לענין שלא יטמא עוד אחרים. שזהו דבר חדש שלא מצינו בכל דוכתא בגמרא לענין דיחוי רק למה שנוגע באותו דבר עצמו כגון בקדשים שנפסלו ושוב אין חוזרין ונראין או שהאי גברא נפסל מלהביא קרבן (בסנהדרין דמ"ז ע"א ושאר דוכתי). וכן לענין דיחוי אצל מצות היינו שאותו הדבר בעצמו נפסל ממצותו. וכל זה לענין גוף הדבר עצמו שנדחה מהכשרו ושוב אינו חוזר ונראה. אבל לא מצינו ענין דיחוי לענין פעולת דבר זה מה שיפעול על דברים אחרים ואינו נוגע כלל לאותו דבר עצמו שמעולם לא נדחה ממילתיה כלל ומש"ה פירש רש"י כאן כיון דאידחי אידחי בעצמו שלא יקבל טומאה כלל. אך אם איתא לסברא זו דלא שייך דיחוי באיסורין רק היכא שהדיחוי באותו דבר עצמו ולא בפעולת הדבר על אחרים כנ"ל. לפ"ז תיקשי טובא בהא דמתיב הגמרא במנחות למ"ד יש דיחוי באיסורין ממתניתין דטהרות דהניחן בגשמים ותפחו כו' ומסיק בתיובתא. ולפי הנ"ל יש מקום לתרץ דלא תיהוי תיובתיה מהך מתניתין. דעיקר ד"ז אם פחות מכביצה אוכלין אינם מקבלין בעצמם טומאה כלל או דרק לטמא אחרים בעינן כביצה אבל הם בעצמם מקבלין טומאה בכ"ש. כבר האריכו בזה התוס' בכמה דוכתי. והיטיב אשר דיבר בזה הפנ"י בפסחים (דל"ג ע"ב) שדין זה. תלי בפלוגתא דתנאי. דהא דבעינן שיעור כביצה בטומאת אוכלין ילפינן מקרא דכל האוכל אשר יאכל יטמא אוכל הנאכל בבת אחת שהוא כביצה (כדאיתא ביומא ד"פ ע"א). ומעתה לר"ע דס"ל שני עושה שלישי בחולין דדריש יטמא יטמא אחרים א"כ הא דגלי קרא דבעינן שיעור כביצה היינו רק לטמא אחרים אבל טומאת עצמן הוא בכ"ש. משא"כ לדידן דקיי"ל דאין שני עושה שלישי בחולין וע"כ דקרא דמכל האוכל אשר יאכל יטמא בטומאת עצמן מיירי (דהא מפרשינן לקרא שנטמא באויר כלי חרס שהוא ראשון ע"י השרץ שהוא אב הטומאה והוי האוכל שני). וא"כ ע"כ שיעור כביצה האמור בקרא זה היינו לטומאת עצמן שאינן מקבלין טומאה בפחות מכביצה. דאי לטמא אחרים אף בכביצה נמי אין מטמאין אוכלים אלו דאין שני עושה שלישי בחולין. עכ"ד הפ"י. וכבר קדמו בזה המזרחי ס"פ שמיני שכ"כ בקצרה. ועפ"ז יהיה רווחא שמעתתא טובא. ובזה יהיה ניחא מה שהקשו האחרונים במתניתין בפי"ג דזבחים (דק"ו ע"א) דריה"ג אומר טמא שאכל טמא פטור שלא אכל אלא דבר טמא. אמרו לו אף טמא שאכל טהור כיון שנגע בו טמאהו ולשיטת הסוברים דפחות מכביצה אינן מקבלין טומאה כלל. א"כ מאי אהדרו ליה חכמים לריה"ג הא משכחת לה חיוב כרת בטהור שאכל טמא פחות מכביצה שאינו מקבל טומאה וא"כ אכל הטמא קודש טהור (ודחקו בזה לומר דקדשים שאני דמשום חיבת הקדש מקבלין טומאה בפחות מכביצה כו'). אמנם לפי הנ"ל ניחא. דחכמים דריה"ג י"ל דהיינו ר"ע (דהוא בר פלוגתיה דריה"ג בכ"ד). או דחכמים ס"ל כר"ע בהא דשני עושה שלישי בחולין ולדידיה באמת אוכלין מקבלין טומאה בעצמם בכל שהו כנ"ל. ובזה ניחא ג"כ מה שהקשו לדעת הסוברים דבפחות מכביצה אוכלין א"צ נט"י (ובש"ע או"ח ר"ס קנ"ח פסק דהוי ספק ויטול בלא ברכה). והא בעירובין (דכ"א ע"ב) בעובדא דר"ע דאמר ר"ע מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור ע"ד חבירי (שהצריכו נט"י). והשתא הא הוה מצי לאכול פחות מכביצה בלא נט"י ולמה אמר מוטב אמות כו' ולהנ"ל ניחא. דהא דיש סוברים דפחות מכביצה א"צ נט"י הוא משום דאוכלין פחות מכביצה אינן מקבלים טומאה מדאורייתא. משא"כ ר"ע גופיה לשיטתו אזיל דלדידיה אוכלין פחות מכביצה מקבלין טומאה רק שאינם מטמאין אחרים בפחות מכביצה. ולדידיה פשיטא דפחות מכביצה נמי בעי נט"י. וא"ש. וכן מיושב בזה שיטת הרשב"א בחידושיו לשבת (דצ"א ע"א) ובחולין (דקי"ח) דמשמע דס"ל דפחות מכביצה אוכלין אינן מקבלין טומאה אף מדרבנן (וכ"מ בבעל המאור בשבת שם). והקשה עליו בס' דברי אמת הספרדי ממתניתין דפ"ג דטבול יום משנה ד' בעיסה שהוכשרה במשקה ונילושה במי פירות דרע"א לא פסל אלא מגעו. ופירש הר"ש דס"ל דמי פירות אין מחברין והוי כל חד בפ"ע. ומ"מ סובר ר"ע דמקום מגעו מיהא נפסל. ולהרשב"א א"כ יש להם דין פחות מכביצה שאינו מקבל טומאה אף מד"ס. ולפי הנ"ל ניחא דר"ע לטעמיה דלדידיה פחות מכביצה נמי מקבלין טומאה מדאורייתא כנ"ל. (ובזה י"ל ג"כ הא דאמרינן בברכות (דמ"ט ע"ב) ובפסחים (סדמ"ט) התם בסברא פליגי ר"מ סבר חזרתו כטומאתו מה טומאתו בכביצה כו'. ולשיטת הסוברים דשיעור כביצה הוא רק לטמא אחרים אבל בעצמן מקבלין טומאה בכ"ש. א"כ אין סברא כ"כ הכא לדמות חזרתו לשיעור טומאתו שיטמא אחרים. וכמו שהרגיש שם בזה בחידושי הרשב"א. ולהנ"ל ניחא. דר"מ לטעמיה דבסוטה (ד"ל ע"א) ס"ל דאין שני עושה שלישי בחולין. וממילא לדידיה אין אוכלין מקבלין טומאה כלל בפחות מכביצה, וא"ש). באופן שדברי המזרחי והפ"י נכונים דבפחות מכביצה אי מקבל טומאה תליא בפלוגתא דר"ע ורבנן. ומיושבים הסוגיות שפיר. ומעתה אם נימא דיש סברא לומר דהא דאמרינן במנחות שם יש דיחוי היינו רק אם נדחה מלקבל טומאה בעצמו. אבל אם נדחה רק מלטמא אחרים לא שייך לומר בזה כיון דאידחי אידחי. כיון שהדיחוי רק בפעולת הדבר על אחרים ולא בגוף הדבר עצמו וכנ"ל. א"כ למה מסיק הגמרא בתיובתא ממתניתין דטהרות דהניחן בגשמים ותפחו מטמאין והא איכא לשנויי דמתניתין דטהרות אתיא כר"ע דס"ל שני עושה שלישי בחולין. ולדידיה אוכלין פחות מכביצה מקבלין טומאה בעצמן רק שאינם מטמאין אחרים. ולדידיה לא שייך בזה דיחוי. ומש"ה אחר שתפחו מטמאין אחרים ג"כ. (דהך מתניתין דתני לישנא דטמאין וטהורים הכל הוא לענין לטמא אחרים. וכמו שמוכרח לפרש כן לדעת הרמב"ם וסייעתו דס"ל בפשיטות דאוכלין מקבלין טומאה מדאורייתא בפחות מכביצה). משא"כ לדידן לפום הלכתא דקיי"ל דאין שני עושה שלישי בחולין. וממילא אוכלין פחות מכביצה אינן מקבלין טומאה מדאורייתא כלל. ובזה שייך שפיר לומר דכיון דאידחי אידחי ולא יקבל טומאה עוד. ואין כאן תיובתא. אלא מוכח דהגמרא ס"ל דאין לחלק בזה. דגם למ"ד דאוכלין פחות מכביצה מקבלין טומאה רק שאין מטמאין אחרים. לדידיה נמי שייך לומר בזה דיחוי דכיון דאידחי אידחי מלטמא אחרים. ועדיין יש מקום ליישב ולקיים סברא הנ"ל דלענין לטמא אחרים לא שייך דיחוי כנ"ל. והא דמסיק הגמרא בתיובתא ממתניתין דטהרות ולא משני דמתניתין אתיא כר"ע כנ"ל. י"ל דעיקר התיובתא הוא מהא דתנן במתניתין דטהרות בהניחן בגשמים ותפחו דחייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא. ולמ"ד יש דיחוי באיסורין משמע דבאיסורין נמי שייך דיחוי ולא לענין טומאה לבד. ואף די"ל דלא שייך כאן דיחוי באיסורין כיון שמקודם ג"כ היו אסורים מה"ת אף כשהיה פחות מכזית דקיי"ל ח"ש אסור מה"ת. רק שמתחלה לא היה בהם חיוב מלקות וכיון שתפחו ועמדו על כשיעור לוקין עליהם ג"כ. דלא שמענו למ"ד רק שיש דיחוי באיסורין (שאחר שהותר איסורו שוב לא יחזור לאיסורו אחר היתרו. וכמו שאחר שנטהר אינו חוזר לטומאתו). אבל לא שיש דיחוי לענין מלקות לחוד. וכל שהיה מתחלתו אסור מה"ת ועתה כשעמד על כשיעור י"ל דלוקין עליו לכ"ע. ואכתי ליכא תיובתא. אך י"ל דהא דמסיק הגמ' בתיובתא היינו לר"ל דהוא ס"ל כאן שיש דיחוי באיסורין לפי שינויא דרבה. ור"ל גופיה ס"ל ביומא (דע"ד ע"א) דחצי שיעור מותר מה"ת. וכיון שיש דיחוי באיסורין לדידיה א"כ בפיגול ונותר וטמא כיון שמתחלה בעוד שהיה פחות מכזית היו מותרים באכילה מדאורייתא ממילא כיון דאידחי האיסור אידחי ושוב לא יתחייב עליהם אחר שתפחו ג"כ. וכמו לענין טומאה שלא יתחדש להם טומאה אחר תפיחה מאחר דמקודם אזדא ליה טומאתו. כמו כן לענין איסור מאין יתחדש להם איסור מה שמקודם כבר הלך איסורו וכנ"ל. ושפיר קמותיב הגמרא לר"ל לטעמיה וכמבואר (ובזה יהיה רווחא שמעתתא ליישב מה שהקשיתי לעיל (סוף אות ג') דמאי אהני רבה בתירוצו דפליגי אי יש דיחוי באיסורין. ובזה משני הקושיא על ר"ש ברבי ושמואל ור"ל מברייתא דבשר זקינה שצמק כו'. והרי לפי תירוצו דרבה מסיק עליהם בתיובתא ממתניתין דטהרות הנ"ל וזהו יותר תימה שהאמוראים איתותבו ממתניתין. והשתא ניחא דלא קשיא רק לר"ל לטעמיה דס"ל ח"ש מותר מה"ת. ולאינך אמוראי ניחא. די"ל דס"ל ח"ש אסור מה"ת כו'). ולא ראיתי להאריך יותר בזה בדבר שאינו נוגע לעניננו (וגם לפ"ז יהיה הוכחה מגמרא דילן דלא כהירושלמי דרפ"ו דתרומות דאמר שם דמודה ר"ל באיסורי הנאה דח"ש אסור מה"ת. וגם בשאר דברים דאמר התם בירושלמי פליג אגמרא דידן ואכמ"ל):

ז ואחר שהעלינו בדעת הרמב"ם דהא דמבואר מדבריו בפ"ד מהט"א ה"ט דבשר העגל שנתפח מטמא מדאורייתא היינו אם אח"כ קיבל טומאה מחדש אחר התפיחה שנשלם לכשיעור. אבל ממה שקיבל טומאה מתחילה זהו אינו חוזר וניעור אחר התפיחה כל שלא נתחדש בו קבלת טומאה מחדש וכנ"ל. ולענין איסור נמי בכזית חלב או נבלה שמתחלה היה פחות מכזית רק שתפח ועמד על כזית י"ל ג"כ דמדאורייתא דינו כח"ש וכנ"ל. דלא נתחדש בו האיסור אח"כ. וכמו בשרץ ונבלה שתפחו ועמדו על כשיעור דאין מטמאין אלא מדרבנן כמ"ש הרמב"ם בספ"ד מהל' אה"ט הנ"ל. וה"נ לענין איסור ג"כ דינם מדאורייתא כח"ש אף אחר התפיחה כיון שלא נתחדש בהם האיסור אח"כ. (וכדמוכח גם ממתניתין דטהרות הנ"ל). וכמו כן י"ל לענין שיעורים של מצוה כמו לענין כזית מצה בליל יו"ט הראשון של פסח דאם מתחלה היה פחות מכזית ונתפח ועמד על כזית דלא יצא בו י"ח כזית מצה. (אם לא שמתחלה היה בו כשיעור וצמק וחזר ותפח דבכה"ג באיסורין נמי חייבין. בכה"ג יי"ח המ"ע ג"כ). ויש להוכיח כן מהירושלמי שהביאו התוס' בקידושין (ר"ד ל"ח) שהקשו דאמאי לא אכלו מצה מחדש דיבא עשה וידחה ל"ת. ותירץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור. ואם איתא דיוצאין י"ח מצה בכזית שתפח. א"כ היה להם לאכול כזית מצה מחדש שע"י התפיחה עמד על כזית (וכדמשמע במשנה דטהרות שזהו בידו לעשות שיתפחו האוכלין). דלענין האיסור דינו כח"ש שבודאי נדחה מפני העשה. א"ו דהמ"ע דאכילת מצה נמי אין מקיימין אא"כ היה כזית מתחלה ולא ע"י תפיחה. (וכעין זה כתבו האחרונים לפשוט מכאן ספיקו של המל"מ לענין אם יוצאין י"ח המצוה כשאוכלו שלא כדרך הנאתו כו'. דמכאן מוכח דלא יצא י"ח בשלא כדרך הנאתו. דאל"כ היה להם לאכול מצה מחדש שלא כדרך הנאתו כו'). ואפשר לדחות ראיה זו עפ"מ שהקשה הגאון בעל או"ת דמה מקשה הירושלמי דיאכלו מצה מחדש והא אז נשתכחו השיעורין ולא ידעו כמה לאכול ולצמצם השיעור דשמא הוי פחות מכשיעור ולא יי"ח. ושמא הוי יותר מכשיעור ועוברין הל"ת שלא במקום מצוה. וכבר נאמרו ע"ז תירוצים שונים. ובפשוטו י"ל דקושיית הירושלמי היא שיאכלו יותר מכזית והקושיא קאי למ"ד חצי שיעור מותר מה"ת. וכולי האי לא טעו שהיותר מכשיעור יהיה כזית שלם. דאע"פ שנשתכחו השיעורין מ"מ לא היה הספק כ"כ בין זית לשני זיתים. וא"כ אף יותר מכשיעור שלא במקום מצוה כל שהוא ח"ש שרי מה"ת. ולפ"ז ניחא ג"כ דשוב א"א להם לצמצם ולשער כזית שתפח כו'. כיון דע"כ היו צריכים לאכול יותר מכשיעור וכנ"ל. ולק"מ ומלבד זה י"ל בכזית שתפח כיון שיוצאין בו י"ח מצה. מיגו דחשיב כזית לענין המצוה נידון בכזית גם לענין איסור חדש שבו. וכעין מ"ש בהגהות מרדכי פ"ק דחולין לענין קשר של תפילין בשבת לתרץ קושיית התוס' על ר' אליהו (בחולין שם ובעירובין דצ"ז ע"א) דמיגו דחשיב קשר לענין מצות קשירת תפילין חשיב נמי קשר שיהיה חייב משום שבת אע"פ שאינו קשר של קיימא. וכמו כן כתבו כסברא זו לענין דמיגו דהוי חיבור לענין ציצית הוי נמי חיבור לענין כלאים. (מיהו זה לא דמי להא דאמר הגמרא בסוכה ד"ז ע"א דמיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי נמי דופן לענין שבת. שזהו באופן אחר. ואין להאריך):

ומעתה לענין ברכה י"ל דכיון דחיוב הברכה מדרבנן לא החמירו בזה מדבריהם לומר שהתפיחה יהיה משלים לשיעור. וכדברי הגו"ר דתרי חומרי בהדדי לא מחמרינן להצריכו לברך. ומטומאת פיגול ונותר דרבנן שהתפיחה משלים לשיעור מזה אין ראיה לכאן. וכמ"ש לעיל בראש דברינו מכמה טעמים. וכיון שהאחרונים נחלקו בד"ז ספק ברכות להקל:

תוכן העניינים

תורת חסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה