תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין
סימן ה
ע"ד המנהג בבתי משקאות שבעיר שנותנים לאכול ולשתות לכל הבא אליהם במחיר אשר הושת מבעה"ב. והנה כעת בעו"ה רבו המתפרצים ובאים שמה כמה ישראלים שאוכלים לחם בלא נט"י ובלא ברכת המוציא. אם יש על בעה"ב דשם חשש איסור משום לפ"ע לא תתן מכשול כשנותן להם לאכול ויודע בהם שיאכלו בלא נט"י ובלא ברכה:
א הנה אף שמבואר ברמ"א באו"ח (ס"ס קס"ג) דאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפ"ע לא תתן מכשול. והוא מדברי תר"י ספ"ח דברכות. שלמד זה מהא דאמרו בחולין (דק"ז ע"ב) לא יתן אדם פרוסה לשמש אלא אם כן יודע בו שנטל ידיו. וכ"פ בש"ע (סימן קס"ט ס"ב) דלא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך. אך מ"מ בנ"ד יש לצדד להתיר וללמד זכות מה שהעולם אין נזהרין כלל לחוש משום לפ"ע בזה. ומתחלה נבאר בעיקר דין זה דלפ"ע באיסור דרבנן. שהתוס' בספ"ק דע"ז (דכ"ב ע"א ד"ה תיפוק ליה) כתבו בשם ר"ת דיש איסור לפ"ע אף במידי דלית ביה אלא איסורא דרבנן והוכיחו כן מסוגיא דהתם גבי מלאכת חוה"מ דפריך ות"ל משום לפ"ע כו' אף דאיסור מלאכה בחוה"מ אינו אסור אלא מדרבנן לפיר"ת ע"ש. והיה אפשר לומר בזה דאף מי שמכשיל חבירו באיסור דרבנן יהיה באיסור לפ"ע מה"ת דלא גרע ממשיאו עצה שאינה הוגנת שעובר בזה לאו דלפ"ע מה"ת כמבואר ברמב"ם (פי"ב מהל' רוצח הי"ד) והוא מהת"כ. ומכש"כ לפי דעת הרמב"ם ריש ה' ממרים דס"ל דהעובר על איסור דרבנן עובר ג"כ בלאו דלא תסור מדאורייתא. א"כ ודאי שייך בזה לפ"ע מדאורייתא. מיהו לפמ"ש הלח"מ שם שחכמים התנו מתחלה ומחלו על כך לגבי העובר להנאתו שלא יעבור על לאו. אפשר י"ל דה"נ לענין שלא יעבור בלפ"ע כו'). מיהו מדברי התוס' בחגיגה (דף י"ח ע"א סד"ה חוש"מ) שכתבו וז"ל והא דאמרינן גבי כותים ות"ל משום לפ"ע כו' במלאכה דחוש"מ משום דסמך פשטא דקרא הוי וה"ל צדוקין מודין בה עכ"ל. וכ"כ הרא"ש בפ"ק דמ"ק כדברים האלה. לכאורה משמע מדבריהם דבשאר איסור דרבנן ליכא איסור דלפ"ע. דאל"כ הל"ל בפשיטות דאף באיסור דרבנן שייך לפ"ע וכמש"כ בע"ז הנ"ל. (ושמא יש לדחות קצת דהתוס' בחגיגה כוונתם רק ליישב פשטא דלישנא דגמרא דפריך ות"ל משום לפ"ע דמשמע דעובר בלפ"ע מדאורייתא והתוס' לא ס"ל סברא הנ"ל לומר דבאיסור דרבנן יהיה לפ"ע מדאורייתא כנ"ל. ותירצו התוס' דכיון דאסמכתא פשוטה היא נקט כהך לישנא). אך בחידושי הרמב"ן בספ"ק דע"ז וכ"כ בלקוטי הרמב"ן במס' מ"ק וכן בריטב"א ריש מ"ק מבואר להדיא שדעתם דבאיסורין דרבנן ליכא איסור משום לפ"ע, ע"ש. (וריטב"א סוף פ"ק דע"ז שם יש טעות הדפוס ע"ש). ובחי' הרמב"ן ביבמות (דפ"ד ע"ב) מבואר דאף באיסור דאורייתא בלאו שאינו שוה בכל ליכא איסור לפ"ע. רק נראה דשם כוונתו דבלאו שאינו שוה בכל ליכא איסור לפ"ע למי שאינו בתורת אותו איסור דוקא. ועוד נבאר דברינו לקמן אי"ה:
ב ולכאורה יש להוכיח עוד מדברי התוס' בפ"ק דב"מ (דף י' ע"ב ד"ה דאמר). בהא דאמרינן התם איכא בינייהו כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה. וכתבו התוס' וז"ל דכהן מיקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב אבל ישראל אע"ג דעובר על לפ"ע לא תתן מכשול לא מיקרי בר חיובא, עכ"ל התוס' שם. הרי דפשיטא להו דישראל שקידש גרושה לכהן עובר בלפ"ע. אף דעצם הקידושין בגרושה לכהן עדיין ליכא בזה איסור דאורייתא לרבא דאמר לא בעל אינו לוקה. (ומייתו ליה התוס' התם. ודוחק לפרש בכוונת התוספות דמ"ש אע"ג דעובר בלפ"ע כו' היינו רק אליבא דאביי בקידושין דס"ל קידש לוקה). רק דמ"מ לרבא נמי יש בקידושין איסור דרבנן שמא יבעול כמ"ש התוס' בפ' קמא דיבמות (ד"י סע"א). ואף דלכאורה מוכח בגמ' דסוטה (דמ"ד ע"א) דלרבא ליכא שום איסור בקידושין בגרושה לכהן ואפילו איסורא דרבנן ליכא. מהא דאמרינן התם אברייתא דולא לקחה פרט לאלמנה לכ"ג כו' לימא דלא כריה"ג דאי כריה"ג האמר הירא ורך הלבב זה המתיירא מן העבירות שבידו. ומשני אפילו תימא כריה"ג כדרבה דאמר לעולם אינו חייב עד שיבעול. והא לריה"ג התם ס"ל דאף משום עבירה דרבנן חוזר מעורכי המלחמה (כדאיתא להדיא בגמ' שם ע"ב). וא"כ מוכח מהא דמשני הגמרא דאפילו תימא כריה"ג וכדרבה דלרבה בקידושין לחוד אפילו איסור דרבנן ליכא. ולפ"ז קשה ע"ד התוס' בב"מ שם דמבואר שדעתם דאף לרבא דאמר לא בעל אינו לוקה מ"מ יש עבירה בהקידושין. שהרי התוס' כתבו שם בהדיא (בתירוצם השני) דאי אין שליח לדבר עבירה לא חלין הקידושין אף לרבא. אמנם כבר ביארנו במ"א (בחיו"ד סי') דזה לק"מ דודאי אף לרבא יש איסור דרבנן בקידושין של גרושה לכהן וכדברי התוספות ביבמות הנ"ל ומ"מ שפיר משני הגמרא בסוטה שם אפילו תימא כריה"ג כדרבה כו'. והיינו דהא דממעט הברייתא התם מקרא דולא לקחה פרט לאלמנה לכה"ג כו'. י"ל דקרא ממעט ליה שאינו חוזר מעורכי המלחמה קודם שגזרו חכמים איסור על הקידושין (וכיוצא בזה כתב המל"מ בפ"ב מהלכות סוטה ה"ח ליישב קושיית הראב"ד על הרמב"ם שם ע"ש). אבל אחר שגזרו חכמים ואסרו הקידושין לחוד ג"כ והוי זה עבירה בידו אע"ג דהוי עבירה דרבנן חוזר לריה"ג. ועוד ביארתי שם ליישב בע"א דשפיר ממעט ליה שאינו חוזר מעורכי המלחמה אף אחר שאסרו הקידושין מדרבנן. ואכמ"ל בזה. ועכ"פ זהו מוכח בבירור מגמרא דסוטה הנ"ל דלרבא ליכא שם איסור דאורייתא מיהת בקידושין של גרושה לכהן. ומ"מ מבואר שם בתוס' בב"מ שהישראל שקידש גרושה לכהן עובר בלפ"ע. וכ"כ כל הראשונים שם. א"כ מוכח דבאיסור דרבנן יש ג"כ איסור לפ"ע. (ובזה לכאורה היה אפשר לפשוט מכאן ספיקו של המהרי"ט בתשובה והובא במל"מ בפ"ב מהלכות רוצח אי אמרינן באיסורא דרבנן אשלד"ע. דלפי הנ"ל מוכח כן מהכא בקידושין של גרושה לכהן דהוי איסור דרבנן ומ"מ אמרינן אשלד"ע וי"ל). אלא שיש לדחות קצת דלעולם י"ל דבאיסור דרבנן ליכא איסור לפ"ע. ומ"ש שם התוס' והראשונים שהישראל עובר בלפ"ע היינו כיון שאם הכהן יבעול אותה אח"כ אז הוי הקידושין איסור למפרע ולוקה גם על הקידושין כמבואר שם. וא"כ ה"נ י"ל שאם יבעול אח"כ ויהיו הקידושין איסור למפרע ואז יהיה על הישראל ג"כ איסור משום לפ"ע. ועוד היה אפשר להביא ראיה מדברי הרא"ש בב"מ פא"נ סימן מ"ב שכתב שם דבריבית דרבנן ליכא איסורא ללוה רק משום לפ"ע לא תתן מכשול. ומוכח מזה דאף בריבית דרבנן יש איסור דלפ"ע.
ג איברא דלקושטא דמילתא אין ראיה כלל מהני דוכתי. דממ"ש התוס' בב"מ בישראל שקידש גרושה לכהן עובר בלפ"ע וכן מדברי הרא"ש שכתב דבריבית דרבנן ג"כ יש איסור על הלוה משום לפ"ע. מ"מ אין מזה ראיה כלל שיחלקו ע"ד הרמב"ן והריטב"א דס"ל דבאיסור דרבנן ליכא איסור לפ"ע. דזהו ודאי פשוט דאף לדברי הרמב"ן והריטב"א הנ"ל לא קאמרי רק במזמין לפניו דבר שאסור מדרבנן והוא אוכל מעצמו בזה אין איסור לפ"ע רק באיסור דאורייתא. אבל זהו פשיטא דאסור להאכיל בידים לחבירו איסור דרבנן לכ"ע. שהרי אף לקטן אסור למיספי ליה איסור דרבנן בידים. כמ"ש בהדיא הרמב"ם בסוף ה' מאכלות אסורות. ואף לדברי הרשב"א בחידושיו ליבמות (דקי"ד ע"א) שחולק וסבירא ליה דשרי למיספי בידים איסור דרבנן לקטן. הא מפורש בדברינו שם שזהו רק למ"ד קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו לדידיה נחות חד דרגא באיסורין של דבריהם ושרי למיספי ליה בידים ג"כ. משא"כ למ"ד קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו לדידיה אסור למיספי בידים איסור דרבנן לקטן. רק דבשל דבריהם אין מצווין להפרישו. ע"ש בדבריו ובדברי המל"מ סוף ה' מ"א. (וע"ש בש"ך יו"ד סימן פ"א ס"ק כ"א דאף לקטן חולה אסור להאכיל בידים איסור דרבנן). ועכ"פ פשוט דלכ"ע אסור להאכיל בידים לגדול איסור דרבנן. ולפ"ז אין ראיה כלל מדברי התוס' בב"מ הנ"ל דישראל שקידש גרושה לכהן עובר בלפ"ע אף שהקידושין הוי רק איסור דרבנן כנ"ל, דהכא הוי כמאכילו איסור בידים דהא בשעה שהשליח מקדשה בשביל המשלח נעשית מקודשת לו ונגמר האיסור והרי ספי ליה האיסור בידים. ובזה כ"ע מודו דאסור גם באיסור דרבנן כנ"ל. וזה מוכרח שהרי הריטב"א בב"מ שם כתב ג"כ דישראל שקידש גרושה לכהן עובר משום לפ"ע. והא הריטב"א גופיה בריש מ"ק ס"ל דבאיסור דרבנן ליכא איסור לפ"ע והבאתיו לעיל. וא"כ יהיה דבריו סתרי אהדדי. וע"כ לחלק כנ"ל דבקידושין הוי כמו ספי ליה האיסור בידים שבשעת הקידושין מכשילו באיסור גופיה מש"ה אסור אף שהקידושין הוי רק איסור דרבנן. משא"כ להושיט לו איסור דרבנן והוא אוכל מעצמו בזה ס"ל להריטב"א דליכא איסור לפ"ע כנ"ל. ומה"ט אין ראיה ג"כ מדברי הרא"ש בב"מ הנ"ל שכתב דיש איסור לפ"ע בריבית דרבנן. דהתם ג"כ בנתינת הריבית הרי ספי ליה האיסור בידים וזה אסור לכ"ע אף באיסור דרבנן כנ"ל. (ואף זה בודאי דגם לדברי הרמב"ן והריטב"א אף שאין איסור לפ"ע באיסורין דרבנן מ"מ יש איסור אם עוסק עמו בדבר לסייע ידי עוברי עבירה אפילו באיסור דרבנן. כדמוכח בגיטין (דס"א ע"א) ובע"ז (דנ"ה רע"ב) ומכש"כ אם ספי ליה האיסור בידים). וגם אין להביא ראיה ג"כ מדברי רש"י בע"ז (דל"ט ע"ב ד"ה אין לוקחין) בחנוונים שבסוריא שמוכרים לישראל דברים שלוקחין מן העכו"ם דמבואר שם דעוברים בלפ"ע, משום דנראה לומר שגם לפ"ד הרמב"ן וריטב"א הנ"ל דס"ל דבאיסור דרבנן ליכא איסור משום לפ"ע היכא שמזמין לו האיסור והוא אוכל מעצמו כנ"ל. מ"מ זהו רק באם מודיע לחבירו שהוא דבר איסור ואם חבירו ירצה לאכול באיסור בזה ס"ל דבאיסור דרבנן אין עליו איסור לפ"ע בכה"ג. אבל אם אינו מודיעו כלל שהוא איסור רק נותן לו בחזקת היתר ומטעה אותו להכשילו אף באיסור דרבנן בודאי הוא איסור גמור לכ"ע. והעבירה על הנותן שמאכיל לחבירו ע"י שמטעה אותו. וכמו שמבואר חילוק זה במזרחי פרשת שמיני בפי' הברייתא דת"כ דדריש לחייב את המאכיל כאוכל דמשמע דהמאכיל ג"כ חייב מלקות. וברמב"ם מבואר דהמאכיל איסור לקטן בידים הוי איסורא בעלמא ואינו עובר בלאו ואינו לוקה. וע"ז כתב הרא"ם שם בשם הראב"ע לחלק דאי מאכיל עוף טמא לבר ישראל חבירו בחזקת עוף טהור ואוכל דהוי האוכל שוגג והמאכיל מזיד מתחייב המאכיל כאלו הוא גופיה אכלו ולוקה כו' ע"ש. וכן מבואר בהדיא ברמב"ם פ"ג ה"ה מהל' אבילות דהמטמא את הכהן אם היה הכהן מזיד הכהן לוקה והמטמא עובר בלפ"ע ואם היה הכהן שוגג וזה שטימאו מזיד ה"ז שטימאו לוקה. וכ"כ הרמב"ם בסוף ה' כלאים דאם הלובש שוגג והמלביש מזיד המלביש לוקה ע"ש. וע' ברמב"ם פ"ה מה' נזירות ה' כ'. ועיין בב"י בח"מ סימן ק"פ שמדייק מהירושלמי דרפ"ה דנדרים דחיישינן טפי למכשיל חבירו על ידו יותר ממה שיכשל הוא עצמו בפשיעתו ע"ש. וה"נ י"ל לענין לפ"ע באיסור דרבנן שאף להרמב"ן והריטב"א דליכא איסור לפ"ע מ"מ במוכר לו איסור דרבנן בחזקת היתר שהאוכל שוגג והמאכיל מזיד דחשיב כאילו הוא גופיה אכלו וכל האיסור על המאכיל. וזה פשוט לכ"ע. וחלילה לומר שיהיה שום דעה שלא יהיה איסור ביד מי שנותן איסור דרבנן לחבירו בחזקת היתר. באופן שגם לד' הרמב"ם והריטב"א דאין איסור לפ"ע באיסור דרבנן היינו רק במודיעו שהוא איסור וגם זה אסור למיספי ליה בידים רק שמזמין לו והוא אוכל מעצמו. ואזדו להו ראיות הנ"ל:
ד ומעתה נבוא לפסק הרמ"א הנ"ל דאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפ"ע. דלכאורה מוכח מזה שפוסק כדברי התוס' בספ"ק דע"ז הנ"ל דבאיסור דרבנן נמי יש איסור לפ"ע. ולפי דברינו הנ"ל י"ל דעדיין אין בזה הכרעה מדברי הרמ"א דלעולם י"ל כדברי רמב"ן וריטב"א הנ"ל דבאיסור דרבנן ליכא איסור לפ"ע. דהא מקור דברי הרמ"א וה"ר יונה בברכות הוא מגמרא דחולין (דק"ז ע"ב) דלא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אא"כ יודע בו שנטל ידיו. והתם מיירי שתוחב לו לתוך פיו ממש. דהא הגמרא שם בעי למיפשט מינה דאוכל מחמת מאכיל צריך נט"י. והא כבר ביארנו שדין זה מוסכם לכ"ע דאסור להאכיל לחבירו בידים איסור דרבנן ואפילו למיספי בידים לקטן אסור כנ"ל. ואף שהב"י דייק מדברי הטור בדין זה דל"ד לתוך פיו אלא דאפילו לידו נמי אסור. וכ"מ מל' הש"ע בסימן קס"ט הנ"ל. מ"מ י"ל דגם זה חשיב מאכיל בידים. (ועיין תוי"ט רפ"ג דדמאי דלשון מאכילין משמע שנותן לתוך ידו. ועיין בהג"א ספ"ט דשבת). אבל להזמין לפניו שיאכל מעצמו י"ל דשרי כשיטת הרמב"ן והריטב"א דבכה"ג ליכא איסור לפ"ע. וי"ל עוד דאף להתוס' ספ"ק דע"ז הנ"ל דבאיסור דרבנן נמי יש איסור לפ"ע והיינו דאסור אף בכה"ג להזמין לפניו האיסור שיאכל מעצמו וכנ"ל. מ"מ זהו רק באיסור דרבנן שהחליטו האיסור מדבריהם ויש תורת איסור ומכשול על אותו הדבר עצמו מדרבנן שייך ביה איסור לפ"ע. משא"כ היכא דלא שייך כלל לומר שהדבר נחלט לאיסור בעצם רק שגזרו מדבריהם חיוב על האדם וכמו באוכל בלא נט"י דלא שייך לומר דהוי הפת איסור בעצם רק דהאי גברא הוי עובר על תקנת חכמים וכיון שאין גוף הדבר איסור ומכשול בעצם נ"ל דלכ"ע אין איסור אלא כשמאכיל לחבירו בידים וכנ"ל. ובמג"א סימן קס"ג הביא דברי הרמב"ם (ספ"ו מהלכות מעשר) דרופא חבר שהיה מאכיל לחולה ע"ה נותן לתוך ידו ואינו נותן לתוך פיו בדמאי אבל בודאי אפילו לתוך ידו אסור, וגם בדמאי דוקא כשהוא משל חולה אבל משל רופא אסור. ומקורו מהירושלמי רפ"ג דדמאי ע"ש. ולפ"ז יש להקשות על הטור והב"י דמאחר דבגמ' אמרו לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש והיינו לתוך פיו ממש כמ"ש לעיל. וא"כ מנא לן לומר דגם ליתן לתוך ידו אסור. והרי מצינו בדמאי דמחלק הירושלמי דלתוך ידו שרי ולתוך פיו אסור. ואין לומר דאדרבה למדו כן מהך דירושלמי דאם הדמאי משל רופא אסור ליתן אף לתוך ידו של חולה. וה"נ כשנותן משלו למי שלא נטל ידיו דמי להתם דאם הדמאי משל רופא דאסור ליתן אף לתוך ידו. ז"א דמבואר בגמרא גיטין (דס"א ע"א) דלרבא שם הקילו לענין טומאה וטהרה דרבנן יותר מבדמאי לענין שמותר לסייע ידי ע"ה החשוד בזה (וע"ש בתוד"ה רבא). וא"כ ה"נ לענין נט"י דרבנן (שתקנו מפני סרך תרומה כמבואר בחולין דק"ו ע"א). דיש להקל יותר מבדמאי. וי"ל דאינו אסור רק ליתן לתוך פיו אבל לתוך ידו שרי וכנ"ל אלא דבלא"ה לכאורה י"ל דאף לפ"ד הרמב"ן והריטב"א הנ"ל דליכא איסור לפ"ע באיסורין דרבנן. מ"מ הכא אסור ליתן למי שלא נטל ידיו אפילו אינו נותן לידו רק שמזמין לפניו והוא אוכל מעצמו ג"כ אסור. דהא מפורש במשנתנו בפ"ג דדמאי שאסור למכור או ליתן לחבירו דמאי (ואפילו רק אם יש חשש שימצאנו ע"ה ויאכלנו ג"כ אסור כמ"ש שם משנה ב') ותיקשי ע"ד רמב"ן וריטב"א הנ"ל דס"ל דבדרבנן ליכא איסור דלפ"ע. (ולפמ"ש י"ל קצת). וע"כ לחלק שבדבר שהוא שלו וחל עליו החיוב לעשר אסור להוציא מת"י דבר שאינו מתוקן שיכשל בו חבירו. ולא דמי לההיא דמיירו הרמב"ן והריטב"א שם. וזהו ג"כ טעם הירושלמי דאם הדמאי של רופא אסור. וא"כ י"ל דה"ה בנותן משלו למי שלא נטל ידיו דאסור בכל גוונא. רק יש לחלק לפמ"ש הט"ז ביו"ד (סימן א' ס"ק י"ז) דבהפרשת תרומה ומעשרות חל עליו החיוב אפילו אם אינו רוצה לאכול מן התבואה ולא דמי לנט"י שהחיוב חל רק על האוכל. רק דגוף דברי הט"ז שם לכאורה תמוה מדברי רש"י בגיטין (דמ"ז ע"ב ד"ה מדאורייתא) שכתב דמעשר לאו מצוה דרמיא עליה הוא אא"כ אוכלין או מוכרין כו'. מיהו בכאן שפיר יש לחלק בין מעשר לנט"י כנ"ל. וגם לפמ"ש לעיל דלרבא בגיטין יש להקל בנט"י יותר מבדמאי לענין זה ג"כ יש לצדד בזה:
ה והנה המג"א (סימן קס"ג סק"ב) כתב דאם הפרוסה של האוכל רק שהוא מושיטו לו שרי דהא אם לא היה מושיט לו נוטלו ממילא אא"כ קאי בתרי עיברי דנהרא כדאיתא בפרק קמא דע"ז ואפשר דמ"מ איכא מסייע ידי עוברי עבירה עכ"ד המג"א. והנה בגמרא בפ"ק דע"ז ד"ו סע"א דאיבעיא התם אי משום הרווחה א"ד משום לפני עור כו' למאי נ"מ דאית ליה בהמה לדידיה כו'. הב"ע דקאי בתרי עיברי דנהרא כו'. וכתב שם הר"ן דה"מ לענין איסור דאורייתא אבל מ"מ מדרבנן מיהא אסור שהרי מחוייב הוא להפרישו מאיסור והיאך יסייע ידי עוברי עבירה עכ"ל. ובתוס' ורא"ש בע"ז שם משמע דס"ל דבלא קאי בתרי עיברי דנהרא ויכול ליטלו בעצמו שרי לכתחילה ליתן לו וליכא איסור אף מדרבנן (ע"ש בתוס' דף ו' ע"ב סד"ה מניין וברא"ש שם). וברפ"ק דשבת ד"ג רע"א מבואר בתוס' וברא"ש דאף היכא שיכול ליטול בעצמו מ"מ יש בזה איסור דרבנן שחייב להפרישו מאיסור. ובש"ך יו"ד (סימן קנ"א סק"ו) מיישב סתירת דבריהם דבישראל חבירו שחייב להפרישו מאיסור יש איסור מדרבנן אפילו לא קאי בתרי עיברי דנהרא ויכול ליטלו בעצמו כנ"ל. משא"כ בעכו"ם שאינו חייב להפרישו מאיסור אז היכא שיכול ליטלו בעצמו שרי לכתחלה. עכ"ד הש"ך. וכדבריו מוכח שם במקומו בגמרא דע"ז הנ"ל. דאי נימא דגם בעכו"ם יש איסור דרבנן אפילו היכא דלא הוי בתרי עיברי דנהרא א"כ מאי קאמר הגמרא בהבעיא אי משום הרווחה או משום לפ"ע דנ"מ דאית ליה בהמה לדידיה. הא לטעמא דהרווחה לא אסור רק מדרבנן לשאת ולתת עמהם (וע"ש בפ"ק דע"ז די"ב ע"א ברש"י ד"ה ה"נ). ולטעמא דמשום לפ"ע ג"כ אסור מדרבנן אף באית ליה בהמה לדידיה. וא"כ לא נ"מ מידי בהבעיא לענין אי אית ליה בהמה לדידיה. וע"כ דלטעמא דלפ"ע שרי לכתחלה באית ליה בהמה לדידיה. ומוכח דבעכו"ם אם לא קאי בתרי עיברי דנהרא ליכא אפי' איסור דרבנן כיון שאינו מצווה להפרישו מאיסור וכנ"ל. וכן מוכח ג"כ בתוס' בחגיגה די"ג ע"א שהקשה ה"ר אלחנן דת"ל דהמלמדו תורה עובר בלפ"ע כו'. ותירצו התוספות דמיירי דאיכא עכו"ם אחר שרוצה ללמדו דליכא לפ"ע כיון דלא הוי כמו תרי עיברי דנהרא. ומוכח מדבריהם דבכה"ג אפילו איסור דרבנן ליכא בעכו"ם. ומכל זה מוכח כהש"ך דמ"ש התוס' והרא"ש בשבת דיש איסור דרבנן אף היכא שיכול ליטלו בעצמו היינו רק בישראל חבירו שמצווה להפרישו מאיסור משא"כ בעכו"ם וכנ"ל. אלא דאכתי קשה מדברי התוס' בקידושין (דנ"ו ע"א ד"ה אבל) בהא דאמרינן בלוקח בהמה במעות מעשר שני במתכוין להוציא מעות מע"ש לחולין בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם כו'. ופירש"י דבמזיד קנסו למוכר בשביל שעבר בלפ"ע כו' והקשו עליו התוס' מאי לפ"ע איכא הכא הלא אם לא יקח ממנו יקח מאדם אחר ולא שייך לפ"ע אלא בתרי עיברי דנהרא כו'. והרי לדברי התוס' בשבת יש איסור דרבנן לגבי ישראל חבירו אף דלא הוי בתרי עיברי דנהרא כיון שמצווה להפרישו מאיסור וכנ"ל. וא"כ מאי מקשו התוס' הכא לפירוש רש"י הא י"ל דקנסו בשביל שעבר בלפ"ע מדרבנן. ולקמן בסמוך נבאר יישוב דבריהם. שוב ראיתי במג"א בהלכות שבת (סימן שמ"ז סק"ד) שרמז לדברי תוס' אלו, ודבריו תמוהים דהוא מיירי שם לענין דלגבי עכו"ם ליכא איסור דרבנן היכא שיכול ליטלו בעצמו. והא מדברי התוס' אלו מוכח דגם לגבי ישראל חבירו ליכא איסור בכה"ג. ובאמת בזה יש ליישב דברי רש"י בקידושין מקושיית התוס' עליו דרש"י לטעמיה דס"ל דיש איסור דרבנן אף היכא שיכול ליטלו מעצמו ואפילו בעכו"ם וכמו שדייק המג"א שם מדברי רש"י בע"ז (דנ"ה רע"ב). והיינו ממ"ש רש"י שם (סד"ה וישראל) אבל עכו"ם לאו עובר עבירה הוא שלא נצטוה עכ"ל. מוכח מדבריו דאילו היה העכו"ם מצווה ע"ז היה אסור לדרוך עמו אע"פ שיכול לדרוך בעצמו (ולפמ"ש לעיל י"ל בזה). ולכאורה יש להוכיח כן דאפילו בעכו"ם יש איסור דרבנן אף היכא דלא קאי בתרי עיברי דנהרא ויכול ליטלו בעצמו. מהא דאיתא בנדרים (דס"ב ע"ב) ר"א ה"ל ההוא אבא זבניה לבי נורא א"ל רבינא לר"א האיכא לפ"ע לא תתן מכשול א"ל רוב עצים להסקה ניתנו. והיינו דכל דאיכא למתלי בהיתרא תלינן. וכ"כ שם התוס' והרא"ש והר"ן. ואם איתא הול"ל דבלא"ה שרי כיון שיכול העכו"ם לקנות עצים ממקום אחר. א"ו דאפילו בכה"ג יש איסור דרבנן אפילו בעכו"ם. אך ראיתי בחדושי הרב המאירי בנדרים שם שנראה מדבריו שמפרש שם דמיירי בגוונא שאפשר שלא יזדמנו לו לעכו"ם אלא על ידו ע"ש. והנה בספר המקנה בקידושין שם כתב ליישב פירש"י מקושיית התוס' הנ"ל דס"ל לרש"י דהא דאמרינן דאינו עובר בלפ"ע אם לא קאי בתרי עיברי דנהרא היינו דוקא אם הוא יכול ליקח זה הדבר בעצמו אבל אם הוא בענין שאם לא יתן לו זה יכול להגיעו ע"י איש אחר או שהוא יכול למצוא אמ"ה במקום אחר מ"מ כיון שזה הדבר עצמו אינו מגיע לב"נ בעצמו חייב משום לפ"ע, וכדמוכח מהא דאין מוכרים להם כלי זיין ואין מוכרים להם בהמה דקה משום לפ"ע. ואף שיכולין ליקח במקום אחר מ"מ עובר עליו משום לפ"ע. עכ"ל המקנה. ולדבריו צ"ל דהא דאמרינן בע"ז דאי אית ליה בהמה לדידיה שרי למכור לו היינו משום שכבר יש לו בהמה. אבל משום שיכול ליקח בהמה ממקום אחר זהו לא מהני להתיר מדאורייתא משום לפ"ע. (ולפי דבריו היה ניחא ג"כ מה שהקשיתי מגמרא דנדרים הנ"ל). אך לא נראה כדבריו מדברי כל הפוסקים דמבואר בהפך. וראיותיו של בעל המקנה הנ"ל אין מוכרחים כ"כ. דמ"ש ראיה מהא דאין מוכרים להם בהמה דקה ואף שיכול ליקח במ"א, יש לתמוה שלא הביא דברי התוס' בע"ז (די"ד ע"ב ד"ה מקום) שהקשו למה אסרו למכור בהמה דקה לעכו"ם אף היכא דאית ליה בהמה לדידיה ותירץ הר"י דשאני רביעה שהוא מתאוה לכל בהמה ובהמה. ובדבריהם אלו ניחא ג"כ בהא דפריך בספ"ק דע"ז בהא דאסור להשכיר שדה לכותי ות"ל משום לפ"ע, ולא משני דנ"מ באם אית ליה לכותי שדה אחר דליכא משום לפ"ע. וע"כ דבזה עובר משום לפ"ע כיון שיעשה מלאכה בחוה"מ גם בשדה זו שמשכיר לו מלבד שדה שלו. ואין היתר באית ליה בהמה לדידיה רק לענין הקרבה לע"ז דלא יקריב רק אחת או זו או זו מש"ה בכה"ג ליכא לפ"ע. ובזה נדחית גם ראייתו השניה של בעל המקנה הנ"ל מהא דאין מוכרים להם כלי זיין אף שיכולים ליקח במ"א דזהו ג"כ הוי דבר שאין לו קצבה. ושפיר עובר בלפ"ע בזה. אבל בדבר שיש לו קצבה ויכול ליקח במ"א אינו עובר מדאורייתא בלפ"ע. והעיקר ביישוב פירש"י בקידושין הנ"ל כמ"ש לעיל דס"ל לרש"י דבכה"ג יש איסור דרבנן וכנ"ל.
ו אך ליישב ג"כ דברי התוס' בקידושין הנ"ל שלא יהיו סותרים דבריהם בשבת הנ"ל דס"ל דיש איסור מדרבנן אף בלא קאי בתרי עיברי דנהרא לישראל עכ"פ, י"ל ע"פ דברי הריטב"א בפ"ק דע"ז שכתב לחלק בזה דדוקא במושיט כוס יין לנזיר ואמ"ה לב"נ דתבעי לה סתמא ואנו חוששים לתקלה אז אם לא הוי בתרי עיברי דנהרא שרי כיון דמצי עביד האיסור שלא על ידינו ואע"פ שאפשר שהוא מרבה באיסור על ידינו לא חיישינן. אבל אי תבע לו בפירוש לאיסורא יש איסור דרבנן משום מסייע ידי עוברי עבירה אפילו כשיכול ליטלו בעצמו כל שאנו גורמים לו לעשות איסור. וכדמוכח מהא דקיי"ל דאין מחזיקין ידי ישראל בשביעית שהרי אנו חייבין למחות בידו דכל ישראל עריבין זה לזה וכש"כ שאסור להם לגרום לעשות איסור או להרבות באיסור. עכ"ד הריטב"א. וי"ל דגם התוס' ס"ל כן. דאף שכתבו התוס' בע"ז גבי כוס יין לנזיר דמסתמא למשתי קבעי ליה. מ"מ יש חלוק בין שתובעו סתמא או שאומר לו בפירוש לשתותו דבאומר בפירוש לשתותו יש איסור דרבנן אפי' בלא תרי עיברי דנהרא. ומש"ה בההיא דשבת כתבו התוס' שיש איסור דרבנן אפילו היה העני יכול ליטלו בעצמו כיון דשם העני עומד ברה"ר ונותן לו להוציא וה"ל כאומר בפירוש. משא"כ בהך דקידושין שפיר הקשו התוס' על פירש"י במתכוין להוציא מעות מע"ש לחולין דאף במזיד יחזרו דמים למקומן שקנסו למוכר שעבר בלפ"ע דמסתמא המוכר יודע שהלוקח מתכוין לאוכלה בעירו כדפירש"י שם. והא כיון שיכול ליקח מאדם אחר ליכא לפ"ע ואפילו איסור דרבנן ליכא מסתמא כל שלא אמר לו הלוקח בפירוש בשעת מכירה שיאכלנה בעירו. (וזה ודאי דוחק לפרש דר"י דאמר יחזרו דמים למקומן מיירי רק בהתנה עמו בפירוש שיאכלנה בעירו). וראיתי בבאורי הגר"א באו"ח (ס"ס תרי"ב) שדייק מהתוספתא דספ"ב דדמאי דתני ע"ה שאמר לחבר תן לי ככר זה ואוכלנו יין זה ואשתנו לא יתן לו כו' יין ונתגלה וא"ל תן לי ואשתנו לא יתן לו כו', ובתר הכי תני לא יושיט כוס יין לנזיר ואמ"ה לב"נ, הרי דבשני אלו אסור אף בסתמא משא"כ באינך מילי לא אסור אלא באומר לו בפירוש שיאכלנו וישתנו. עכ"ד הגר"א ז"ל. רק דשם מיירי דקאי בתרי עיברי דנהרא כדמוקי לה הגמרא בהדיא. משא"כ בדלא קאי בתרי עיברי דנהרא לענין איסור דרבנן משום מסייע ידי עוברי עבירה שפיר יש לחלק בזה אף במושיט לו כוס יין לנזיר. דדוקא אם אמר לו בפירוש ואשתנו אסור מדרבנן אבל בסתמא שרי וכדברי הריטב"א הנ"ל. וכ"מ להדיא בתוספתא הנ"ל דקתני ג"כ דלא יושיט כוס יין לנזיר ואמ"ה לב"נ. דמדקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן מדייק הגמרא דמיירי בתרי עיברי דנהרא דוקא. והשתא בשלמא בברייתא דמייתי הגמרא דמסיק בה מקרא דלפ"ע לא תתן מכשול ומיירי מאיסור דאורייתא דלפ"ע מש"ה תני דוקא לא יושיט ולא קתני לא יתן. דליכא איסור דאורייתא רק בתרי עיברי דנהרא. אבל בתוספתא דדמאי הנ"ל דלא מסיק בה מקרא כלל רק אשמעינן דלכתחלה אסור. א"כ היא גופה קשיא למה תני לא יושיט ולא קתני לא יתן וכמו בכולהו אינך דחשיב התם דקתני לא יתן לו. ומדוע שינה התנא לשונו בשני אלו דכוס יין לנזיר ואמ"ה לב"נ דקתני בהו לא יושיט דוקא. ול"ל דהוא מיירי ג"כ לענין איסור דאורייתא דוקא מלבד דלא נזכר שם כלל זה דלענין איסור דאורייתא מיירי). דא"כ היאך תני בכולהו אינך מילי לא יתן. והא אם לא קאי בתרי עיברי דנהרא ליכא איסור דאורייתא בשום דבר. ולמה זה שינה את טעמו בשני אלו. א"ו מוכח כד' הריטב"א הנ"ל. ומש"ה בכולהו אינך דאין איסור רק באומר בפירוש שיאכלנו או שישתנו כדקתני בהדיא מש"ה בכה"ג יש איסור מדרבנן אף בדלא קאי בתרי עיברי דנהרא משום מסייע ידי עוברי עבירה כנ"ל. ושפיר קתני לא יתן כו' משא"כ בשני אלו דכוס יין לנזיר ואמ"ה לב"נ דרצה התנא להשמיענו דאף בסתמא אסור אע"פ שלא אמר לו בפירוש שיאכלנו כנ"ל. מש"ה בכה"ג אין שום איסור דרבנן ג"כ אם לא קאי בתרי עיברי דנהרא ושרי לכתחלה ליתן להם בכה"ג והוכרח התנא למתני לא יושיט דמיירי דקאי בתרי עיברי דנהרא. (ובכה"ג באמת אסור מדאורייתא). ומדוקדקים דברי התוספתא. ומוכח כחילוקו של הריטב"א הנ"ל. ומיושב ג"כ סתירת דברי התוס' מהך דקידושין להך דשבת וכנ"ל ובזה מיושב ג"כ סתירת דברי התוס' מהך דשבת להך דע"ז הנ"ל. ואין הכרח לדברי הש"ך לחלק בזה בין ישראל לעכו"ם וכנ"ל:
ז ונבא לבאר דינא בנ"ד. דמ"ש המג"א דאם הפרוסה של האוכל רק שהוא מושיט לו שרי כיון שהיה יכול ליטלו בעצמו ולא הוי כמו בתרי עיברי דנהרא. דבריו נראין בזה. ומה שנסתפק דאפשר דאיכא איסור משום מסייע ידי עוברי עבירה. הנה ע"כ לא מצינו שיהיה אסור מדרבנן להושיט אף היכא שהיה יכול ליטלו בעצמו משום מסייע ידי עוברי עבירה אלא באיסור דאורייתא. אבל באיסור דרבנן דיש סוברים דליכא כלל איסור לפ"ע באיסור דרבנן כמש"ל מדברי הרמב"ן והריטב"א ומסתברא בזה דאף לפ"ד התוס' דיש לפ"ע באיסורין דרבנן היינו דוקא בתרי עיברי דנהרא דבכה"ג באיסור תורה הוי איסור לפ"ע מדאורייתא בזה גזרו בשל דבריהם ג"כ. אבל אם לא הוי בתרי עיברי דנהרא דבזה אפילו באיסור דאורייתא אסור רק מדרבנן משום מסייע ידי ע"ע. ממילא בכה"ג באיסורי דרבנן שרי לגמרי ולא גזרו גזירה לגזירה כי האי. (ולא דמי להא דאין מסייעין ידי ע"ע בעסק גמור שעוסק במלאכתו עמו בדבר איסור כמו באשת חבר שבוררת וטוחנת עם אשת ע"ה וכה"ג):
וזה מבואר ג"כ לפמ"ש הריטב"א הנ"ל הטעם בזה דאסור מדרבנן אף בלא תרי עיברי דנהרא כיון דכל ישראל עריבין זה לזה וחייבין למחות בידו וכש"כ שלא יגרום לו איסור. וכבר כתבו האחרונים דהא דכל ישראל עריבין זה לזה היינו דוקא באיסורי תורה ולא באיסורין דרבנן (והפמ"ג באו"ח סימן קס"ז נסתפק בזה). ואפילו באיסור תורה שאינו מפורש קיי"ל באו"ח (סימן תר"ח) דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין. וא"כ באיסור דרבנן אם יודע בבירור שלא ישמע לו דאין עליו עבירה כלל משום ערבות וא"צ למחות בידו י"ל דכל היכא שיכול ליטול האיסור מעצמו אין איסור ג"כ להושיט לו. וכן מוכח לכאורה ג"כ מדברי הרא"ש (פ"ה דב"מ סימן מ"ב) שהובא לעיל שכתב להוכיח דבריבית דרבנן אין איסור על הלוה רק משום לפ"ע לא תתן מכשול. ולכאורה לא נ"מ מידי מהא ולאיזו הלכתא ביאר הרא"ש כן). דמה לי אם יש עליו איסור דרבנן משום לפ"ע או איסור דרבנן אחר. דהא הרא"ש גופיה בשבת ס"ל דאף אם לא קאי בתרי עיברי דנהרא מ"מ יש איסור מדרבנן משום מסייע ידי ע"ע. וא"כ לא נ"מ מידי הכא מזה. אמנם אם נימא דבאיסור דרבנן היכא דלא קאי בתרי עיברי דנהרא ליכא איסורא כלל א"ש דברי הרא"ש הכא דנ"מ לדינא. דבכה"ג שהמלוה יכול ליקח הריבית מאחר אז אין על הלוה שום איסור כלל בריבית דרבנן. ואין להקשות מהא דאמר רבא התם רב עיליש גברא רבה הוא ואיסורא לאינשי לא הוה ספי מה נפשך אי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד כו'. והיינו דמש"ה ע"כ יתפרש השטר באופן אחר שהברירה ביד רב עיליש כדפירש"י (ובאינש אחרינא דלא אתחזק בהכי דיינינן לשטרא כפשטיה וה"ל שטר שיש בו ריבית. וכ"פ בש"ע סימן קע"ז סכ"ה). והשתא אם איתא דבריבית דרבנן היכא שהמלוה יכול ליקח ריבית מאחר אז שרי להלוה לכתחלה ליתן לו. א"כ מנליה לרבא להוציא השטר ממשמעותו ודילמא הכי הוה מעשה דרב עיליש שקבל ממנו פלגא באגר ופלגא בהפסד כפשוטו והעובדא היה באופן הנ"ל שאין שום איסור בזה על רב עיליש ושרי ליה לכתחלה לעשות כן. וי"ל דגברא רבה כרב עיליש לא עביד הכי ממדת חסידות אע"פ שאין שום איסור בזה. אך לפ"ד המל"מ (פ"ד מהל' מלוה ה"ב) שהביא שם תשובת פ"מ דס"ל דהיכא דהלוה חזי שהמלוה היה מוזיף בריבית הני דמים גופייהו לישראל אחר בכה"ג אין הלוה עובר בלפ"ע כיון שהמלוה היה יכול ליקח הריבית מאחר ולא הוי כתרי עיברי דנהרא. והמל"מ חולק עליו וס"ל דבכה"ג עובר הלוה בלפ"ע דדוקא במושיט כוס יין לנזיר היכא שהנזיר יכול ליטלו מעצמו שאז לא היה נעשה איסור לפ"ע כלל מש"ה אף אם הושיט לו זה אינו עובר בלפ"ע. אבל גבי ריבית דאם לא היה זה לוה ממנו היה לוה אחר עובר בלפ"ע בשביל זה לא נפטר לוה זה מאיסור לפ"ע. ועוד דדילמא הלוה אחר היה חוזר בו ולא ילוה באיסור ונמצא שלוה זה הוא שהכשיל למלוה. עכ"ד המל"מ. ולפ"ז בריבית ליכא שום גוונא כלל שלא יהיה איסור לפ"ע על הלוה. דאף שיש לוה אחר ישראל שרוצה ללוות ממנו בריבית עכ"ז לוה זה עובר בלפ"ע לפ"ד המל"מ הנ"ל. (ובאם יש לוה אחר כותי שרוצה ללוות ממנו בריבית דהוי היתר גמור הא פשיטא שעי"ז לא נפטר הלוה ישראל מלפ"ע במה שמכשילו באיסור ריבית לישראל). וא"כ הדק"ל על הרא"ש הנ"ל. דמאי נ"מ בהא דאין איסור על הלוה בריבית דרבנן רק משום לפ"ע. כיון דגם משום לפ"ע אסור בכל גווני. ומה חילוק יש בין איסור דרבנן מחמת לפ"ע או איסור דרבנן אחר כנ"ל. ולכאורה יהיה מזה ראיה לדברי הפ"מ שהביא המל"מ וכדברי הכנה"ג ריש הל' ריבית דס"ל דכשיש ישראל אחר שרוצה ללוות ממנו בריבית אין לוה זה עובר בלפ"ע כלל. ולדבריהם ניחא דברי הרא"ש הכא כנ"ל. שוב ראיתי בספר תפארת שמואל על הרא"ש בב"מ שם שמפרש בדברי הרא"ש דנ"מ להיכא שמצילו מריבית דאורייתא ומביאו לריבית דרבנן כו'. מיהו לפ"ד המל"מ הנ"ל לא ברירא להתיר אף בכה"ג. (ועוד יש להקשות לפ"ז דאם נחליט לומר שזהו היתר גמור בכה"ג בשביל להציל חבירו מריבית דאורייתא. א"כ בעובדא דרב עיליש הנ"ל מנליה לרבא לאפוקי השטר ממשמעותו דשמא עובדא דרב עיליש היה בכה"ג בהיתר גמור. ובזה ל"ל דמ"מ מדת חסידות למנוע מזה אף בכה"ג. דכיון שההיתר בזה הוא בשביל להציל חבירו מאיסור דאורייתא אין סברא שיהיה מדת חסידות שלא להצילו מאיסור דאורייתא) וג"ז דוחק. ולהנ"ל א"ש:
ח אך י"ל דברי הרא"ש דב"מ בע"א דא"ש ברווחא. לפמ"ש הנ"י בסנהדרין בפז"ב דבריבית דרבנן אין הלוה נפסל לעדות רק המלוה כיון דבריבית דרבנן אין איסור על הלוה כדמוכח מהך דרב עיליש כו'. וכ"פ ברמ"א בח"מ סי' ל"ד ס"י בהג"ה. וא"כ שפיר נ"מ לדינא בהא דבריבית דרבנן אין איסור על הלוה רק משום לפ"ע דמש"ה לא נפסל הלוה לעדות. (ועי' ברמ"א ביו"ד ר"ס ק"ס שכתב בשם הרא"ש והנ"י דבריבית דרבנן אינו עובר רק בלפ"ע כו', הרי מבואר דמשום לפ"ע דרבנן לא נפסל לעדות. ואף דבשאר איסור דרבנן נפסל לעדות מדרבנן מ"מ בלפ"ע דרבנן הקילו). ולכאורה מכאן יש לפשוט דלפ"ד התוס' דס"ל דבאיסורין דרבנן יש ג"כ איסור לפ"ע מ"מ היינו ג"כ איסור דרבנן. דאי נימא (כמו שנסתפקנו לעיל בתחלת דברינו) דאף מי שמכשיל חבירו באיסור דרבנן יהיה עובר בלאו דלפ"ע מה"ת וכמו במייעצו עצה שאינה הוגנת דעובר בלאו דלפ"ע מה"ת כמ"ש הרמב"ם וכנ"ל. א"כ אמאי אין הלוה נפסל לעדות בריבית דרבנן אם נימא דעובר בזה בלאו דלפ"ע מה"ת. וראיתי להכ"מ בספי"ב מהלכות עדות שפירש בדברי הרמב"ם שכתב בטבח שהוציא טריפה מת"י שפסול לעדות רק בטבח ששוחט לעצמו ומוכר לאחרים אבל בשוחט לאחרים ונמצא טריפה שעובר בלאו דלפ"ע לחוד אינו פסול לעדות דהוי לאו שאין בו מלקות דהוא לאו שבכללות והובא ג"כ בסמ"ע בסי' ל"ד (ס"ק ט"ז). ולכאורה מ"מ ה"ל לפסלו לעדות מדרבנן כמבואר שם ברמ"א (בס"ב) דבלאו שאין בו מלקות נפסל מדרבנן. ומדבריהם משמע דאף מדרבנן לא נפסל משום לאו דלפ"ע. (וצ"ל דבלאו לפ"ע לא פסלוהו אף מדרבנן דבלפ"ע הקילו כנ"ל וגם י"ל משום דהוי מלתא דלא פסיקא דבלא קאי בתרי עיברי דנהרא ליכא איסורא כנ"ל). ובזה היה י"ל פרפרת א' דאדרבה מוכח מכאן דהמכשיל חבירו באיסור דרבנן עובר בלפ"ע מה"ת וכנ"ל. ויתיישב בזה קושיא חמורה שהקשה בתומים שם ע"ד הנ"י והרמ"א דבריבית דרבנן לא נפסל הלוה לעדות מהא דפריך הגמרא בסנהדרין (דכ"ה ע"א) אהא דאמר רבא לוה בריבית פסול לעדות והאנן תנן מלוה בריבית ומשני מלוה הבאה בריבית. והרי התוס' פירשו במתני' דמיירי בריבית דרבנן וא"כ הא באמת בריבית דרבנן הלוה כשר לעדות ורבא ע"כ מיירי בריבית קצוצה וא"כ מאי פריך הגמרא לרבא ממתני'. וגם למאי דמשני הגמ' מלוה הבאה בריבית דאף הלוה בכלל הפסול וקשה דהא מתני' מיירי בריבית דרבנן שהלוה כשר לעדות. והתומים תירץ דלהך דעה דס"ל דבריבית דרבנן הלוה כשר לעדות עכצ"ל דס"ל כדברי הפוסקים דבריבית דאורייתא נמי אף המלוה אינו פסול לעדות אלא מדרבנן ומתני' בריבית דאורייתא מיירי עכ"ל התומים. ודבריו תמוהין דלהדיא מבואר בד' הנ"י דס"ל דבריבית דאורייתא המלוה פסול לעדות מה"ת ומ"מ ס"ל שם דבריבית דרבנן הלוה כשר לעדות. וגם אם איתא לדברי התומים שלדברי התוס' וש"פ יהיה מוכח דאף הלוה פסול לעדות בריבית דרבנן לא היה הרמ"א סותם דבריו כד' הנ"י בזה. אמנם אם נימא כנ"ל דאף המכשיל חבירו באיסור דרבנן עובר בלפ"ע מה"ת. רק דלא נפסל לעדות אף בעובר לפ"ע מה"ת כיון דלפ"ע הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו וכד' הכ"מ כנ"ל. ולפ"ז י"ל דשפיר פריך הגמרא בסנהדרין שם לרבא דאמר לוה בריבית פסול לעדות ממתני' דתנן מלוה בריבית. והיינו דלרבא לטעמיה ליכא לשנויי כן לחלק ולומר דבריבית דרבנן הלוה כשר לעדות משא"כ בריבית דאורייתא וכנ"ל. דהא מבואר בפסחים (דמ"א רע"ב) ובב"מ (דקי"ד ע"ב) ובמנחות (דנ"ח ע"ב) דרבא ס"ל דלאו שבכללות לוקין עליו. (ואף שהתוס' כתבו שם שזהו מסוגיות הפוכות דבנזיר הגי' איפכא. מ"מ י"ל דהגמ' בסנהדרין נמי אזיל להך גירסא). וא"כ לרבא לוקין ג"כ על לאו דלפ"ע. וממילא אף בריבית דרבנן כיון שעובר בזה בלפ"ע מה"ת וכנ"ל א"כ יש לפסול הלוה לעדות מחמת שעבר בלפ"ע מה"ת והוי לאו שיש בו מלקות לשיטת רבא גופיה. ואם נימא בזה כסברת הנ"י בשהלוה בריבית אינו נפסל לעדות משום דלא משמע להו לאינשי איסורא בריבית רק למלוה דאית ליה רווחא אבל ללוה דמפסיד לא (וגם איסור לפ"ע לא משמע להו בזה) א"כ בריבית דאורייתא ג"כ יהיה הלוה כשר לעדות מה"ט. ושפיר מקשה הגמרא לרבא ממתני' ומשני מלוה הבאה בריבית. אבל לדידן דקיי"ל לאו שבכללות אין לוקין עליו וא"כ הוי לאו דלפ"ע לאו שאין בו מלקות דלא נפסל לעדות שפיר יש לחלק דבריבית דרבנן לא נפסל הלוה לעדות וכנ"ל. ולפ"ז יש ראיה מכאן דבאיסור דרבנן יש לפ"ע מה"ת וכנ"ל. ועפ"ז יש מקום ג"כ לומר בהא דבגמרא בסנהדרין שם גבי בר ביניתוס דאסהידו ביה תרי סהדי ח"א קמי דידי אוזיף בריביתא וח"א לדידי אוזיף בריביתא ופסלי' רבא לבר ביניתוס ופריך הגמ' והא רבא הוא דאמר לוה בריבית פסול לעדות וה"ל רשע כו', והקשה בנ"י דכיון דפסול הלוה אף בריבית קצוצה אינו רק מדרבנן א"כ מאי מקשה הגמרא דהא פסול דרבנן בעי הכרזה והאי עד לא הכריזו עליו ועדיין כשר הוא לעדות עד שיכריזו עליו. ולבסוף העלה מזה לחדש דא"צ הכרזה אלא לשאר עדות אבל מ"מ לאותו עדות שנפסל בשבילו לא ראו חכמים להאמינו ואפי' בלא הכרזה פסול (והובא בסמ"ע ס"ק י"ח וע"ש בש"ך ס"ק כ"ג). ולפי הנ"ל י"ל בזה דהא דלוה אינו פסול בריבית דאורייתא רק מדרבנן הוא מטעם דלא משמע לאינשי איסורא בריבית רק למלוה ולא ללוה כנ"ל. וי"ל הסברא באופן אחר ממ"ש לעיל והוא דמ"מ איסור לפ"ע ידוע לאינשי כמו בכל האיסורים שבתורה וה"נ הרי מכשילו למלוה באיסור. רק משום לאו דלפ"ע נפסל לעדות דהוי לאו שבכללות ואין בו מלקות כנ"ל. ומשום איסור ריבית בעצם שעל הלוה כמו על המלוה זהו לא משמע לאינשי כנ"ל. משא"כ לרבא לטעמיה דלוקין על לאו שבכללות ולדידיה משום לאו דלפ"ע לחוד ג"כ נפסל לעדות מדאורייתא. א"כ לדידיה גם הלוה בריבית פסול לעדות מה"ת ופסולין דאורייתא א"צ הכרזה. ושפיר מקשה הגמרא לרבא וא"ש:
ט ונחזור לדברינו. דאחר שביארנו דיש פלוגתא בפוסקים באיסורין דרבנן אי שייך איסור דלפ"ע כלל וגם באיסור דאורייתא היכא דלא קאי בתרי עיברי דנהרא אי יש בזה איסור דרבנן ג"כ יש בזה כמה סתירות כנ"ל. מעתה יש מקום לומר דבאיסור דרבנן היכא דלא קאי בתרי עיברי דנהרא ויכול לעבור האיסור בעצמו אז לכ"ע ליכא איסור דרבנן בזה. ואף שדחינו הראיה מדברי הרא"ש דב"מ הנ"ל מ"מ הסברא בעצמה נכונה. ויש להביא סעד לסברא זו מגמרא דספ"ק דע"ז הנ"ל. דתנא רשב"א לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו וכותי זה עושה בו מלאכה בחוה"מ אבל עכו"ם מאי שרי כו' דאמרינן ליה וציית כותי נמי אמרינן ליה וציית כותי לא ציית דאמר אנא גמירנא טפי מינך א"ה מאי איריא מפני שנקראת על שמו ת"ל משום לפ"ע לא תתן מכשול. והקשו בתוס' דמאי קאמר אי הכי דאמילתיה דרשב"א גופיה היה יכול להקשות ת"ל משום לפ"ע כו'. ומה שתירץ ה"ר אלחנן בתוס' דאא"ב כותי נקט לרבותא וה"ה עכו"ם ניחא כו'. מלבד שזה דוחק לומר דנקט טעמא דנקראת על שמו משום דשייך נמי בעכו"ם כיון שלא הזכיר כלל עכו"ם. וגם י"ל לדברי הר"ר אלחנן גופי' בתוס' שם (דכ"א סע"ב) שמפרש מתחלה פירכת הגמרא אבל לעכו"ם מאי שרי דדייק ממתניתין דשרי שדהו לעכו"ם וליכא מאן דפליג. וא"כ הדק"ל הכא מאי א"ה דקאמר הא מהברייתא גופיה י"ל באמת כן דלהשכיר לעכו"ם נמי אסור ולק"מ. ורק תחלת פרכת הגמרא אבל שדהו לעכו"ם שרי הוא מכח מתני' דליכא מאן דפליג עלה דשרי להשכיר שדהו לעכו"ם. וא"כ מתחלה היה יכול להקשות כן ולמילתיה דרשב"א גופיה למה לא נקט טעמו דלפ"ע כיון דפשיטא להמקשה דלהשכיר לעכו"ם שרי מכח מתני' וכנ"ל. וגם י"ל במה דמשני הגמרא חדא ועוד קאמר וקשה כמ"ש הרמב"ן והריטב"א דמ"מ היכי שביק התנא טעמא דלפ"ע דאורייתא ונקיט טעמא דמראית העין דהוי מדרבנן. ולפי הנ"ל י"ל דמתחלה לא היה יכול להקשות כן אמילתיה דרשב"א גופיה דת"ל מלפ"ע. די"ל דמש"ה נקיט טעמא מפני שנקראת על שמו דנ"מ להיכא דליכא טעמא דלפני עור כגון שאם לא ישכור לו שדה זו ישכור לו שדה אחרת ולא הוי כמו תרי עיברי דנהרא. (ואף שכתבנו לעיל סוף אות ה' דאין היתר בזה מאחר שיכול לעשות מלאכה בשדה זו וגם בשדה האחרת. מ"מ י"ל דנ"מ אם ידוע שאין ביכולתו לשכור רק שדה אחת). ואף דאכתי יש איסור דרבנן אע"ג דלא קאי בתרי עיברי דנהרא כנ"ל. מ"מ לק"מ הכא. די"ל דס"ל איסור מלאכת חוה"מ דרבנן ובאיסור דרבנן היכא דלא קאי בתרי עיברי דנהרא ליכא אפי' איסור דרבנן וכנ"ל. א"נ י"ל דאפי' תימא איסור מלאכת חוה"מ דאורייתא מ"מ לפמ"ש התוס' בחגיגה והרא"ש במ"ק דקרא דאיסור מלאכת חוה"מ הוי דרשה פשוטה שאפי' הצדוקין מודין בה. וא"כ י"ל דה"ה נמי דהכותים מודין בה. רק דידוע דברי הרמב"ן דמלאכות חוה"מ יש מהן דאורייתא ויש מהן דרבנן כו'. ולא יעשה הכותי בחוה"מ מלאכה דאורייתא רק דלאיסור דרבנן לא חייש הכותי ואנן חיישינן למראית העין אפילו באיסורא דרבנן. כדאיתא בשבת (דנ"ד ע"א) ובשאר דוכתי. משא"כ משום איסור לפ"ע הוה שרי לכתחלה בכה"ג כנ"ל. ולק"מ אמילתיה דרשב"א. רק השתא שחידש לו התרצן דכותי לא ציית דא"ל אנא גמירנא טפי מינך. דמלשון זה מבואר דהחשש בזה שהכותי יעשה איסור דאורייתא בחוה"מ. דבזה שייך לומר שהכותי טועה בדעתו וסובר דהוא יודע יותר הפשט בתורה דמלאכת חוה"מ שרי. משא"כ אם החשש שהכותי יעשה איסור דרבנן שגזרו חכמים לא שייך לומר כן שהכותי יאמר לו אנא גמירנא טפי מינך. דאף שהמה לא חיישי לגזירת חכמים מ"מ ל"ש לומר שהם גמירי טפי בגזירות חכמים (וי"ל דלענין זה דינו כעכו"ם). וע"כ דהחשש הוא שיעשה הכותי איסור דאורייתא בחוה"מ. וכיון דבאיסור דאורייתא אפי' לא קאי בתרי עיברי דנהרא אסור מדרבנן כנ"ל. א"כ שפיר פריך השתא א"ה ת"ל משום לפ"ע. דהא גם לטעמא דלפ"ע אסור לעולם. ותו ליכא נ"מ מהך טעמא דנקראת על שמו. ומשני חדא ועוד קאמר. דגם משום לפני עור יש איסור דרבנן אע"ג דלא הוי כמו תרי עיברי דנהרא וכנ"ל. וא"ש הכל ודברי הגמ' מדוקדקים. ולפ"ז יש מכאן ראיה להפוסקים הסוברים דעיקר איסור מלאכת חוה"מ הוא מדאורייתא. ומוכח ג"כ כדברינו דבאיסור דרבנן היכא דלא קאי בתרי עיברי דנהרא ליכא איסורא אפי' מדרבנן:
ומעתה מבואר דמ"ש הרמ"א דאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפ"ע היינו רק כשנותן לו משלו במתנה דאז הוי כמו תרי עיברי דנהרא דאינו יכול ליטלו מעצמו. ועיין בתוס' פסחים (דף כ"ב רע"ב) ובמהרש"א שם. אבל כשקונה ממנו במחיר כסף שבידו לקנות לו פת בכל מקום א"כ ליכא איסורא כלל. דבאיסור דרבנן היכא דלא קאי בתרי עיברי דנהרא י"ל דליכא איסורא כלל כנ"ל ואף את"ל דאפי' בכה"ג איכא איסורא בשאר איסור דרבנן מ"מ כבר כתבנו לעיל (אות ד') דיש לחלק בין איסור דרבנן שאסרו בהחלט ויש תורת איסור על אותו דבר ובין היכא שחכמים גזרו רק חיוב על האדם כמו נט"י לאכילה ואין על הפת שם איסור כלל ובכה"ג ודאי שרי. וגם מחמת שלא יברך ברהמ"ז אחר האכילה דהוי מדאורייתא מ"מ אין בזה איסור משום לפ"ע מטעם שכתב הב"ח וכן הסכים המג"א בסי' קס"ט כיון שבשעה שאוכל עדיין אינו עובר כלום רק אח"כ אינו מקיים חיובו ול"ד לאוכל בלא נט"י שעובר בשעת אכילה כו'. ועוד יש להאריך בזה הרבה ולצרף טעמים להיתר. וכעת אין להאריך יותר. וכבר מבואר שאין איסור בזה על בעה"ב המוכר להם וכנ"ל: