אור ברסלב
תורת חסד סימן ד

תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין

סימן ד

סימן ג

א ע"ד שאלתו. שבבהכ"נ דשם מכבר נבנה עזרת נשים העליונה בכותל מערב. וגם בכותל צפון יש ע"נ למטה עם גראטעס קטנים בכותל צפון הנ"ל. וכעת שנתרבו ב"ה אנשי קהלתו ק"ק אוסטראווצי יש דוחק גדול בע"נ הנ"ל עד שבימים הנוראים היה ס"נ כמעט מחמת גודל הדוחק ובקיץ העבר שהיה שריפה ר"ל ברחוב בית הכנסת הנ"ל. והבהכ"נ הנ"ל נשאר על עמדו רק שהע"נ שלמטה בכותל צפונית הנ"ל נתקלקל לגמרי מחמת השריפה ורוצים אנשי קהלתו להעמיד ע"נ אצל כותל צפונית הנ"ל על הע"נ שלמטה. ויען שבכותל צפונית מהבהכ"נ יש שתי חלונות. ובאם שיבנו שם ע"נ למעלה על הע"נ שלמטה כנ"ל. יהיו השתי חלונות של בהכ"נ הנ"ל פונים לבנין החדש של ע"נ העליונה. ע"כ רוצים לעשות כמה חלונות בכותל ע"נ העליונה כנגד חלונות בהכ"נ הנ"ל. אלא שמ"מ עדיין אפשר שיאפיל מעט אור מהבהכ"נ הנ"ל מכפי שהיה בראשונה. ומבואר בש"ע (סימן ק"נ ס"ד) דבהכ"נ צריך אור גדול. ועוד רוצים אנשי קהלתו לחתוך בכותל צפונית מהבהכ"נ הנ"ל שיהיה פונה להע"נ העליונה איזה גראטעס קטנים באורך הכותל צפונית דבהכ"נ הנ"ל בין החלונות הנ"ל ובגובה רק ערך א' רבע. כדי שיוכלו הנשים לראות ולשמוע קדושה וברכו בשבת ויו"ט בעת התפלה ע"י הגראטעס הללו. ומבואר באו"ח ס"ס קנ"ב שאסור לסתור דבר מבהכ"נ אא"כ עושה ע"מ לבנות. והטעם מחמת שבהכ"נ נקרא מקדש מעט והוי בכלל איסור נתיצת אבן מבהמ"ק כו'. וכאן בנידון דידן לא הוי ע"מ לבנות ולתקן כי לא יהיה בזה שום תיקון לגוף כותל בהכ"נ הנ"ל רק יהיה תיקון להע"נ החדשה שיבנו שם. ושואל כת"ר אם יש בזה היתר מפני הדוחק וצורך גדול כנ"ל, עכ"ד השאלה:

הנה ע"ד האיסור לסתור דבר מבהכ"נ אם אינו עושה ע"מ לבנות. ומקור ד"ז מהמרדכי דמגילה דמייתי מהספרי מנין לנותץ אבן מן המזבח ומן ההיכל ומן העזרה שהוא בל"ת ת"ל ונתצתם את מזבחותם וגו' לא תעשון כן לה' אלהיכם, וס"ל להמרדכי דבהכ"נ שקרוי מקדש מעט הוי ג"כ בכלל איסור זה. רק דבנותץ ע"מ לבנות שרי דההיא נתיצה בנין מקרי עכ"ד. וברמב"ם (פ"ו מהל' יסוה"ת ה"ז) דהאיסור בנותץ אבן מן ההיכל הוא דוקא בסותר דרך השחתה. וכן בשורף עצי הקדש דלוקה ג"כ רק בדרך השחתה. וכ"כ ברמב"ם (פ"א מהלכות בית הבחירה הי"ז) דהנותץ אבן דרך השחתה לוקה כו'. וכתב שם הכ"מ שאם נותץ כדי לתקן שרי. אלא די"ל דמ"מ אין היתר אא"כ סותר ע"מ לבנות במקומו. וכדאמרינן בשבת (דל"א ע"ב) דלא חשיב סותר ע"מ לבנות אלא ע"מ לבנות במקומו דוקא. וה"נ י"ל דכשנותץ ע"מ לבנות במקומו הך נתיצה חשיבא בנין. משא"כ כשסותר ע"מ לבנות שלא במקומו חשיב כנותץ ואסור. (ואף דאין ראיה כ"כ משבת דהתם גמרינן ממשכן כו' מ"מ אפשר דה"נ י"ל כעין סברא זו לדוגמא אף שאין הכרח מהתם). מיהו מדברי הרמב"ם (פ"י מה"ש הט"ו) מבואר דכל סותר ע"מ לבנות חייב בשבת רק אם סתר דרך השחתה פטור. (וצ"ל בדעתו משום דלר' יוחנן בשבת שם דאמר דר' יוסי כר"ש ס"ל כו' ממילא לית ליה הך דעולא דאמר דלר"י נמי בעינן סותר ע"מ לבנות במקומו דוקא. וכ"מ בשבת (דמ"ב ע"א) דכיבוי גחלת של עץ הוי איסורא דאורייתא אליבא דר"י (וחייב סקילה וכדפירש"י שם). ולעולא דבעי סותר ע"מ לבנות במקומו ה"נ במכבה אינו חייב רק במכבה ע"מ להדליק במקומו כמבואר שם בהדיא בדל"א הנ"ל). אך י"ל דכאן צריך שיהיה התיקון עכ"פ בגוף בהכ"נ אבל אין היתר לנתוץ מחמת תיקון אחר או לצורך מצוה אחרת. ואף לפ"ד מהר"ם גלאנטי (בס' קרבן חגיגה) שהובא בקצרה במל"מ (פ"ט מהלכות כלי המקדש ה"ג) שמפרש שם בדברי הרמב"ם שכתב הקורע פי המעיל לוקה שנאמר לא יקרע וה"ה לכל בגדי כהונה שהקורען דרך השחתה לוקה. ופירש מהר"ם גלאנטי הנ"ל דבמעיל לוקה הקורעו אפי' שלא בדרך השחתה משא"כ בשאר בגדי כהונה אינו לוקה רק הקורע דרך השחתה דוקא. והביא שם ראיה מגמ' דזבחים (דצ"ה ע"א) דמעיל שנטמא מכניסו בפחות מג' על ג' ומכבסו משום שנאמר לא יקרע. וכ"פ הרמב"ם ד"ז במעיל שנטמא. ומדלא אמרו כן רק במעיל ולא בשאר בגדי כהונה מוכח דדוקא במעיל שחייב אם יקרענו לצורך הכיבוס אע"פ שאינו דרך השחתה מש"ה אמרו בו תקנה זו. משא"כ בשאר בגדים יכול לקורען לצורך כיבוס דלא הוי השחתה. עכ"ד. (והמל"מ שם השיג עליו, ומ"מ במל"מ בפ"י מהל' מעה"ק הל' כ' הביא דבריו אלו בסתם ולא חלק עליו, ע"ש). ולפ"ז מוכח דכל שעושה לצורך מצוה אין זה חשוב דרך השחתה ושרי. וא"כ ה"נ בנותץ אבן מבהמ"ק דאינו אסור רק דרך השחתה. ממילא דלצורך מצוה שרי שאין זה דרך השחתה. מ"מ י"ל דכל זה לצורך מצוה שהיא תיקון בגופו וכמו בבגד שנטמא שאם לא יקרע אותו כדי לכבסו בעזרה שוב לא יהא ראוי עוד למצותו. משא"כ אם אינו מתקן בגוף הדבר כלום דבלא זה התיקון הוא ראוי למצותו כמקדם רק שעושה כן לצורך מצוה אחרת זהו חשיב השחתה ואסור. ויש להביא ראיה דלאו דלא תעשון כן הוא אפילו עושה כן בשביל איזו מצוה ולא רק דרך השחתה בעלמא שיעשה זה בלא שום סיבה. מהא דאמרינן בגמרא דע"ז (די"ג סע"א) דאם הקדיש והחרים והעריך בזה"ז בהמה תיעקר כו' ופריך ולישווייה גיסטרא ומשני אביי דא"ק ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לה' אלהיכם. הרי דאף שעושה כן משום מצוה שלא יבא לידי תקלה מ"מ עובר בלא תעשון. ול"ל משום דזהו רק מצוה מדרבנן שחששו לתקלה ולכן לא הותר איסור דאורייתא דלא תעשון ע"י שמתקן רק במצוה דרבנן. דז"א דמבואר שם בתוס' (ע"א ד"ה אמר) דאף אי צב"ח דאורייתא מ"מ התירו שם לעקור הבהמה. דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת כיון שיש קצת טעם ע"ש. ומ"מ בהך מילתא גופה לא התירו לאו דלא תעשון בשביל מצוה זו אף שיש בזה טפי טעם להתיר כיון שאינו עושה בשביל השחתה רק בשביל מצוה. ולמה התירו יותר לעבור באיסור צב"ח דאורייתא שזהו איסור מוחלט. וגם הי' י"ל בזה כמ"ש הר"ן בגיטין פרק השולח אהא דר"א ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה אע"ג דהוי מצוה דרבנן ושיחרור עבדו הוא איסור עשה דאורייתא. דכיון שלא אסרה תורה אלא במתנת חנם וכאן עושה בשביל המצוה דרבנן שרי. וה"נ הכא כשעושה משום מצוה דרבנן אין זה השחתה בעלמא. וכעין זה מבואר בתוס' כתובות (ד"ז ע"א) לענין מלאכת יו"ט דאמרינן מתוך שהותרה לצורך כו' ובלבד שיהא צורך מצוה כו' דאף משום מצוה דרבנן שרי וחשיב צורך היום ע"ש. וי"ל בזה. (ול"ל דאם לישווייה גיסטרא יש בזה ג"כ איסור צב"ח מלבד איסור דלא תעשון. דזה אינו דכבר הוכיח בתשובת נו"ב מ"ק חיו"ד סימן פ"ג דכיון שממיתה בזה לא שייך איסור צב"ח. ע"ש. וכ"כ בתשובת עה"ג). א"ו דאיסור דלא תעשון הוא אפי' עושה כן בשביל מצוה וכנ"ל. ומש"ה התירו צב"ח דאורייתא ולא לאו דלא תעשון דחמיר טפי (ורבא דמשני התם שינויא אחרינא מ"מ לא פליג על אביי בעיקר ד"ז דבכה"ג אסור מלא תעשון כו'(:

ב ולכאורה יש להוכיח עוד מהא דאיתא בסנהדרין (דע"א ע"א ודקי"ג ע"א) דתניא ר"א אומר כל עיר שיש בה אפי' מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת ואמרינן מ"ט דא"ק ואת כל שללה תקבוץ ושרפת באש והיכא דאיכא מזוזה לא אפשר דכתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם. והרי איסור זה נלמד ג"כ מהך קרא דלא תעשון כן דמיניה ילפינן איסור נותץ אבן מהיכל. ואם נימא לענין נותץ אבן מהיכל דאם עושה לצורך מצוה אחרת שרי כיון שאינו עושה דרך השחתה א"כ ה"נ לענין איסור לאבד כתבי הקודש דנפ"ל ג"כ מהך קרא יהא שרי לשורפם בעיר הנדחת כיון דיש מ"ע בשריפתן ושורף בשביל המצוה ובכה"ג ליכא איסור מקרא דלא תעשון. א"ו מוכח דאיסור דלא תעשון כן הוא אף בעושה זה לצורך מצוה אך יש לדחות ראיה זו בשני אופנים. חדא דמבואר מדברי הרמב"ם (פ"ו מהלכות יסוה"ת ה"ז וה"ח) שכתב בנותץ אבן מן ההיכל וכן בשורף עצי הקדש. שהאיסור בזה הוא רק כשעושה דרך השחתה. אבל באיסור מאבד או שורף כתבי הקודש לא כ"כ שם. ומשמע דאיסור זה הוא בכל ענין. וכמו שנבאר לקמן שיש סברות לחלק בזה בין נותץ אבן מהיכל ובין מאבד כתה"ק. וכ"מ מדברי הפוסקים שנחלקו לענין איסור מחיקת השם ע"מ לתקנו אי שרי. ובנותץ אבן ע"מ לבנות במקומו ולתקנו שרי לכ"ע. וא"כ אין ראיה מגמרא דסנהדרין הנ"ל דמיירי מאיסור מאבד כה"ק שזה אסור אף לצורך מצוה. משא"כ בנותץ אבן י"ל דשרי אף לצורך מצוה אחרת ג"כ. ועוד יש לדחות. דאפי' אם נימא דאיסור מאבד כה"ק ואיסור נותץ אבן מהיכל דינן שוה לענין זה כיון דתרווייהו איסורי נפ"ל מחד קרא דלא תעשון כו'. מ"מ י"ל דאין ראיה מגמרא דסנהדרין הנ"ל. דלעולם י"ל דשרי לנתוץ לצורך מצוה דכיון שעושה בשביל המצוה אין זה דרך השחתה. מיהו יש לחלק בזה. דכ"ז כשהמצוה הוא ענין אחר לעצמו ולכן כשנותץ כדי לקיים אח"כ מצוה אחרת עי"ז אינו חשיב דרך השחתה. משא"כ היכא שההשחתה גופה היא המצוה וכמו בעיר הנדחת שנצטוינו לשרוף ולהשחית א"כ כששורף כדי לקיים בזה מצות השחתה בודאי חשיב זה דרך השחתה ויש בזה איסור משום מאבד כה"ק. ולא דמי להיכא דאין תכלית עשייתו להשחית רק עושה לתקן אח"כ במצוה אחרת והחילוק מבואר וראיתי בתורת חיים בסנהדרין (בדע"א הנ"ל) שהקשה בהך דר"א דעיר שיש בה מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת דכיון שיש בה מזוזה לא אפשר לשרוף דכתיב לא תעשון כן כו'. דאמאי לא נימא דאתי עשה דאת כל שללה תקבוץ ושרפת באש ודחי ל"ת דלא תעשון כן לה' אלהיכם. והניח בקושיא. והנה זה ודאי דאין לדחות קושייתו על פי דברי התוס' בעירובין (ד"ק ע"א) דעשה שבא ע"י פשיעה אינו דוחה ל"ת והכא בעיר הנדחת העשה דשריפה בא על ידי פשיעה ועבירה דידהו ואינו דוחה לל"ת. דזה אינו דהתוס' לא קאמרי כן התם אלא היכא שהעשה היה יכול להתקיים בלתי דחיית הלאו אם לא היתה בזה פשיעה ופשיעתו גרמה שיבא העשה במקום ל"ת ויצטרך לדחותה בזה אינו דוחה עשה לל"ת בכה"ג. אבל היכא שמחמת הפשיעה בא לו כל עיקר חיוב העשה דאי לאו הפשיעה לא היה כאן חיוב עשה כלל בודאי בכה"ג שפיר העשה דוחה לל"ת. וכדמוכח מעשה דשריפת נותר שדוחה ל"ת ואיצטריך קרא לאסור שריפת נותר ביו"ט. (כדאיתא בשבת דכ"ד ע"ב ובפסחים דף פ"ג ע"ב ובתמורה דף ד' ע"ב). אף שהעשה בא לו רק ע"י פשיעה ועבירה שעבר בלאו דלא תותירו כו'. דכיון שעי"ז שהותיר בא חיוב העשה לשרוף הנותר שפיר דוחה העשה לל"ת. דהא אם לא היה פשיעה ולא היה מותיר לא היה מקום לחיוב העשה וכנ"ל. (וכמדומה שכ"כ בת' רע"א). וכן גבי אונס ומפתה שנתחייב בעשה דולו תהיה לאשה דפריך הגמרא בכתובות (ד"מ ע"א) דהך עשה לידחי ל"ת כו' אף שהעשה בא ע"י עבירה ופשיעה מ"מ כיון שזה עיקרו של עשה זו דאי לא היה עושה העבירה והפשיעה לא היה בא לחיוב עשה זו מש"ה בכה"ג שפיר עשה דוחה ל"ת. (וכ"מ ג"כ ביבמות דף ו' ע"ב דמ"ע להמית חייבי מיתת ב"ד ג"כ דוחה לל"ת דשבת כו'). וא"כ ה"נ בעשה דשריפת עיר הנדחת דודאי דוחה לל"ת ושפיר הקשה הת"ח הנ"ל. (ומלבד זה הא הכא בסנהדרין לר' אליעזר קיימינן דר"א הוא דאמר דעיר שיש בה מזוזה אינה נעשית עיר הנדחת. והך סברא שכתבו התוס' בעירובין שם דעשה שבא ע"י פשיעה אינו דוחה לל"ת הא זה כ"כ התוס' שם לר' יהושע דס"ל בניתנין מתן אחד שנתערבו בניתנין מתן ד' דניתנין במתן אחד. אבל לר' אליעזר התם דס"ל דינתנו במתן ד' י"ל דס"ל דאפי' בכה"ג עשה דוחה ל"ת. וכדפירש רש"י שם בהדיא דטעמיה דר"א התם משום דעשה דוחה ל"ת בזה. ובזה י"ל מה שהקשו בשעה"מ ובטורי אבן ע"ד התוס' דעירובין הנ"ל מגמרא דזבחים (דף צ"ז ע"ב) בהא דאמרינן יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל דפריך הגמרא שם ניתי עשה ולידחי ל"ת. והא התם ע"י פשיעה בא דחיית העשה לל"ת ומה פריך הגמרא. ולהנ"ל י"ל דהגמרא בזבחים בעי לשנויי אליבא דכ"ע שיהיה ניחא אף לר"א דאיהו לא ס"ל כלל הך סברא דעשה שעל ידי פשיעה אינו דוחה לל"ת כנ"ל. רק שקושיא זו בגמרא דזבחים כבר יישבתי במ"א בכמה אופנים):

אך י"ל על קושיית הת"ח הנ"ל. לפי מה דאמרינן בריש תמורה (דף ד' ע"א) דאיסור מוציא שם שמים לבטלה נפ"ל מאת ה' אלהיך תירא. וכמבואר ברמב"ם סוף הלכות שבועות דבכלל יראתו שלא יזכיר שמו לבטלה וכמ"ש ליראה את השם כו'. ולפ"ז י"ל ג"כ לענין איסור מחיקת השם או בשורף אזכרות דמלבד הל"ת דלא תעשון כן יש בזה ג"כ איסור עשה דאת ה' אלהיך תירא שבכלל יראתו שלא לזלזל בשמו ית'. ומסברא נראה דמוחק השם הוי זלזול טפי ממזכיר שמו לבטלה. וא"כ יש באיסור זה עשה ול"ת. וממילא לק"מ קושיית הת"ח הנ"ל דליתי עשה ולידחי לא תעשה דלא תעשון כן. דז"א דהא אין עשה דוחה ל"ת ועשה. ועוי"ל על קושית ת"ח הנ"ל. דבשילהי סנהדרין שם דאמרינן והיכא דאיכא מזוזה לא אפשר דכתיב לא תעשון כן. פירש"י וז"ל ובמזוזה הואיל וכתוב בה אזכרות א"א לשורפה משום קרא דלא תעשון כן ואנן בעינן שללה וליכא דהאי שלל שמים הוא עכ"ל. ולכאורה דברי רש"י תמוהים דאדרבה אליבא דר"א דס"ל דאינה נעשית עיר הנדחת צ"ל דס"ל דהאי לאו שלל שמים הוא רק שללה (ומש"ה היכא דאיכא מזוזה דחשיב ג"כ שללה ומ"מ א"א לקיים בה ואת כל שללה תשרוף מש"ה בכה"ג אינה נעשית עיר הנדחת). אבל אם נימא דר"א ס"ל נמי דמזוזה שלל שמים הוא. א"כ לא חל עליה כלל חיוב המצוה לשרוף כיון דדרשינן שללה ולא שלל שמים. ולמה יפטר ע"ז מעיקר המצוה שמחוייב לשרוף כל שללה דידה. והיו אפ"ל לפירש"י דר"א ס"ל בהך דרשא שללה ולא שלל שמים דדרשינן הכי דאינה נעשית עיר הנדחת רק היכא שלא נמצא בה כלל שלל שמים רק שללה. אבל כל שנמצא בה שלל שמים ג"כ שוב לא צותה התורה לשרוף שללה כלל לר"א. ואם נפרש כן סרה מהר קושית הת"ח הנ"ל דליתי עשה ולידחי ל"ת שהרי לר"א ליתא כלל לעשה הכא בכה"ג דאיכא נמי שלל שמים. ולק"מ. רק דלפ"ז יש לדקדק בגמרא דסנהדרין שם למאי איצטריך הגמרא התם כלל לאתויי הא דאסור לשרוף המזוזה מקרא דלא תעשון כן. ובקצרה הל"ל בלא"ה דמקרא דשללה מוכח דכל היכא שיש בה שלל שמים ג"כ אינה נעשית עיר הנדחת לר"א. (ואולי מה"ט גופיה חשיבא שלל שמים משום דחשיב קודש לענין זה שאסור לשורפה כו'). ומלבד זה י"ל על קושית ת"ח הנ"ל, דהא בסנהדרין שם (דקי"ב ע"ב) מסיק הגמ' בהא דתרומות ירקבו דמיירי בתרומה ביד כהן דממונו הוא (ומש"ה נאסרה באכילה. משא"כ בתרומה שביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת ע"ש). הרי דאע"ג דממונו הוא מ"מ כיון דקודש הוא א"א לזלזל בו ולשורפו וכמ"ש בפירש"י והרע"ב בפירוש המשנה, והיינו דכיון דחזינן דגלי קרא הכא שללה ולא שלל שמים מש"ה מסתבר אף בהך דהוי ממונו כיון דהוי קודש אין לזלזל בו ולשורפו. וה"נ לענין שריפת מזוזה לא מסתבר לזלזל ולשורפם משום דעשה דוחה לא תעשה. ובפרט לפמ"ש בה"ע בעיקר הדבר דקיי"ל דעשה דוחה לא תעשה אף דלא תעשה חמיר מעשה (כדאיתא ביבמות דף ז' ע"א), שהטעם בזה משום דהל"ת על תנאי נאמרה וכאילו אמר לא תעשה כן אלא בדבר פלוני כו' ע"ש. והארכתי בזה במ"א. וכאן בעשה דשריפת עיר הנדחת אדרבה אמרינן שהעשה נאמר על תנאי דכל שהוא קודש אין לזלזל בו ולשורפו כנ"ל. והיינו מדגלי קרא שללה ולא שלל שמים כנ"ל. (ואולי י"ל כן גם בכוונת רש"י שכתב ע"ז והאי שלל שמים היינו דלענין זה הוי כמו שלל שמים ולא קאי ע"ז העשה דשריפה כו'. וכל זה אם לא נגיה ברש"י דצ"ל בדבריו והאי לאו שלל שמים הוא וא"ש בפשוט) ואח"ז בא לידי ס' יד המלך וראיתי שם שהביא קושיית הת"ח הנ"ל ותירץ בזה ע"פ מה דאמרינן בזבחים (דצ"ז ע"ב) דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. וה"נ אין עשה דוחה לל"ת של מחיקת השם הקדוש. ויש לעיין בזה ואכמ"ל:

ג אך לפמ"ש בתשו' הרמ"א (סי' ק'). בהא דהותר מחיקת השם גבי סוטה, דלעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים. והביא שם תשו' רב האי גאון. והרמ"א פירש דבריו שם דכיון דאיסור מחיקת השם נפ"ל מקרא דלא תעשון כן לה' אלהיכם מש"ה אינו אסור רק כשעושה דרך מחיקה ודרך איבוד אבל כשעושה לצורך ותקון שרי וכמו דשרי למחוק ע"מ לתקן ה"נ שרי בשביל המצוה לעשות שלום כו'. ולכן למד אחיתופל בכאן בק"ו דשרי למחוק השם בשביל תיקון כל העולם (בסוכה דנ"ד ע"ב ובמכות די"א ע"ב). אבל אין ללמוד מכאן להתיר איסור אחר לעשות שלום בין איש לאשתו, דשאני מחיקת השם בסוטה דליכא בזה שום עבירה ואיסור כיון שעושה בשביל המצוה וה"ז תיקון ושרי עכ"ד הרמ"א. ולפ"ז מוכח מכאן דאף כשעושה לצורך מצוה אחרת נמי שרי וחשיב דרך תיקון ולא דרך השחתה. וא"כ ה"נ בנותץ אבן מהיכל דשרי ג"כ לצורך מצוה אחרת דאין זה דרך השחתה (ובנותץ יש להתיר בזה יותר מבמוחק השם וכמש"ל). ואמנם בשו"ת תשב"ץ (ח"א סי' ב') מסיק דהיתר מחיקת השם גבי סוטה גזה"כ הוא ואין ללמוד מכאן היתר לדברים אחרים כו' ע"ש. ואין להביא ראיה לדברי הרמ"א הנ"ל דהיתר מחיקת השם בסוטה הוא מטעם דהוי כמוחק ע"מ לתקן ואין כאן עבירה כלל. דאי נימא דגזה"כ הוא בסוטה להתיר איסור לאו דמחיקת השם. א"כ למה לא יליף מהכא הגמרא בריש יבמות דעשה דוחה ל"ת. דהא לק"מ. חדא די"ל דשאני הכא בסוטה שמצותה בכך. וכמ"ש התוס' ביבמות (רד"ד) דמש"ה לא מצי למילף דעשה דוחה לל"ת מאשת אח שהותרה במקום ייבום דשאני התם שמצותו בכך (וע"ש ברש"י ובתוס' בדף ו' ע"א אהא דאמרינן שכן הכשר מצוה). ועוד דהא כתבו התוס' שם (דף ה' ע"א סד"ה ואכתי) דמש"ה לא ילפינן מעשה דמצורע משום דעדיף משאר עשה דגדול השלום דע"י שיטהר מותר לבא לאשתו כו'. וא"כ ה"נ מה"ט אין למילף דעשה דוחה ל"ת ממחיקת השם דגבי סוטה בשביל לעשות שלום בין איש לאשתו דעדיף משאר עשה כנ"ל. מיהו אף לדברי הרמ"א הנ"ל דהיתר מחיקת השם בסוטה הוא דכיון שעושה לצורך מצוה חשיב כמו תיקון ושרי. מ"מ אין מזה ראיה להתיר למחוק או לנתוץ אבן מהיכל לצורך מצוה אחרת שיעשה אח"כ. די"ל דדוקא בסוטה דבעידן המחיקה מקיים המצוה שצותה התורה והוי התיקון בשעת מעשה. משא"כ אם המצוה תתקיים אח"כ ובשעה שמוחק או נותץ עדיין ליכא שום תיקון והוי מקלקל לשעתו י"ל דיש בזה איסור מקרא דלא תעשון כן. והרי אף לענין חיוב דשבת כתבו התוס' בשבת (דק"ו ע"א) בשם ר"ת לחלק כן דהיכא שאין התיקון בא באותה שעה אלא לאחר מיכן חשיב בזה מקלקל ופטור. וה"נ יש לחלק הכא לענין איסור דלא תעשון כן. אלא דמלשון הרמ"א שם לא משמע לחלק כן, וגם מדברי הש"ג בספ"ד דשבועות ג"כ לא משמע כהך חילוקא שביארנו. שהביא שם מגמרא דבכורות (דכ"ה ע"א) גבי שתי שערות שבפרה דאם עיקרן מאדים וראשן משחיר דגוזז במספרים ואינו חושש כיון שאינו מתכוין לגוז רק לתקן הפרה, ויליף מזה הש"ג דשרי למחוק ע"מ לתקן אח"כ אפי' אין התיקון בהמחק גופי' ע"ש. ומוכח דס"ל דאין חילוק בין אם התיקון בשעת מעשה או אח"כ. ושמא עדיין יש לחלק באופן אחר. דשאני התם במחיקת השם דסוטה דהמחיקה זהו גוף המצוה וא"א לעולם למצוה זו בלי מחיקה. משא"כ במצוה הבאה במקרה אם יצטרך לנתוץ אבן מהיכל וכדומה זהו אסור בכלל לא תעשון כן וכמו שמחלק הגמ' בכה"ג במכות (ד"ח ע"ב) כיון שאם מצא חרוש אינו חורש השתא נמי לאו מצוה היא. וכן בכמה דוכתי בש"ס חשיב בכה"ג הכשר מצוה ולא מצוה גופה, וי"ל דבכה"ג אין להתיר הכא:

ד והנה בשו"ת תשב"ץ שם נראה שמשוה הענינים להתיר מוחק ע"מ לתקן כמו בנותץ ע"מ לתקן. והביא שם ראיה מהא דנותץ אבן מן המזבח וההיכל שעבר בלאו וכש"כ נותץ כל המזבח וההיכל ומ"מ מצינו שמותר לסתור כל ההיכל כולו כדי לתקן כדאשכחן לבבא בן בוטא שהשיא עצה להורדוס לסתור ההיכל ולבנותו כולו בפ"ק דב"ב (דף ד' ע"א). וה"ה נמי למחיקת השם שאם הוא מתכוין לתקן מותר למחוק שהרי מחיקת השם ונתיצת ההיכל בחד לאו נפקי מלא תעשון כן עכ"ד התשב"ץ. אמנם הב"י ביו"ד (סי' רע"ו) הביא בשם הר"י אסכנדרני דס"ל דבניכר צורת האות אלא שנפסלה בנגיעתה לגגה וכדומה אסור למחוק ע"מ לתקן. וכ' וז"ל ול"ל דכל מחיקה שהיא לתיקון שריא דהנותץ אבן מן המזבח לא מיחייב אלא בעושה דרך השחתה אבל אם נפגמה שצריך שתהא אחרת במקומה שרי שכן מצינו בני חשמונאי שנתצו מזבח שבנה עזרא מפני שטימאוהו עכו"ם (כדאיתא ביומא דט"ז ע"א ובע"ז דנ"ב ע"ב) דהתם שאני דא"א לנו בלא מזבח וגם א"א לנו לבנות מזבח במקום אחר במקדש שמקום המזבח מכוון ביותר כדאיתא ביומא אבל הכא אפשר לגנוז היריעה כו' עכ"ל (ובשו"ת רדב"ז ח"ב סי' תקצ"ו תמה על הר"י אסכנדרני שהקשה מבני חשמונאי שנתצו המזבח שבנה עזרא. דהא בגמרא דע"ז שם אמרינן קרא אשכחו ודרוש ובאו בה פריצים וחללוה מכיון שנכנסו עכו"ם להיכל יצאו כליו לחולין וכיון שיצאו לחולין קנינהו בהפקירא וה"ל דידהו וכשנשתמשו בהן לעכו"ם נאסרו כדפירש"י שם. וכיון שהמזבח יצא לחולין א"כ פשיטא דמותר לנותצו שהרי לא נשאר עליו קדושה. עכ"ד הרדב"ז. ואין זה תימה כ"כ שהרי מתחילה דאמר הגמרא שם לימא מסייע ליה מזרחית צפונית בה גנזו כו'. ובעי להוכיח מכאן דנאסרו הכלים אף שהן בקדושתן ולא ידע מהך דרשא דנפקו לחולין ע"י שבאו פריצים וחללוה. ומ"מ לא הוה קשיא ליה דהיאך נתצו המזבח. ור"פ נמי שחידש הך דרשא לדחות הסייעתא מכאן מ"מ לא אמר זה לתלות טעם היתר הנתיצה בזה. ושפיר הקשה הר"י אסכנדרני מהכא). ולכאורה י"ל לפ"ד הר"י אסכנדרני הנ"ל דא"כ לענין בהכנ"ס יהיה יותר חמיר לאסור לנתוץ ממנו אף ע"מ לבנותו. מאחר דכל הטעם דבמקדש ומזבח מותר לנתוץ ע"מ לבנות כיון שא"א לבנותם במקום אחר. משא"כ בביהכנ"ס דאפשר לבנות ולעשות במקום אחר כפי שירצו. וי"ל דכיון דכל איסור נתיצה מבהכ"נ הוא משום שנקרא מקדש מעט אין להחמיר בו יותר מבהמ"ק ממש אע"ג דבבהכנ"ס לא שייך הטעם. וי"ל בזה כדאמרינן בזבחים (דמ"ח סע"ב) כלום מצינו טפל חמור מן העיקר ע"ש. (וכן איתא שם דס"ג ע"א ובמנחות דצ"א ע"ב ובבכורות די"ד ע"ב, ומיהו התוס' בב"ק דכ"א סע"א ס"ל לחלק בזה ע"ש). ומכ"ש אם נימא דאיסור נתיצה מבהכנ"ס הוא רק מדרבנן א"כ פשיטא דאסרו כעין דאורייתא ולא יותר. וראיתי בפמ"ג שנסתפק בזה אם נותץ מבהכ"נ דרך נתיצה והשחתה לוקה דומיא דמקדש או דקרא דלא תעשון הוא במקדש דוקא. ולכאורה י"ל דבבהכנ"ס האיסור לנתוץ הוי מדרבנן. דהא מבואר בר"ן בפ"ג דמגילה דקדושת בהכנ"ס דרבנן דכיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם וממילא איסור נתיצה דכתיב במקדש אלא שאסרו ג"כ בביהכ"נ שנקרא מקדש מעט י"ל דהאיסור בזה ג"כ הוא מדרבנן דמה שנקרא מקדש מעט הוי אסמכתא בעלמא ובגמרא פ"ק דיומא (די"א ע"ב) דממעט הר הבית והלשכות והעזרות דפטורין מן המזוזה דמה בית שהוא חול אף כל שהוא חול יצאו אלו שהן קודש. ובתר הכי מייתי פלוגתא דר"מ ורבנן בביהכנ"ס אי חייב במזוזה (ולרבנן דפטרי נמי טעמייהו משום שאין לה בעלים מיוחדים או משום דלית בה בית דירה) ומוכח ג"כ דמדאורייתא לא חשיבא קודש כלל. (ומיהו בתר הכי דאמר התם אימא רי"א לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד משמע דהוי דאורייתא ויש לדחות. אך ברמב"ם בהלכות מזוזה פ"ו הל' ל"ו כתב הטעם דביהכ"נ פטורה מן המזוזה ג"כ לפי שהן קודש. ומצאתי בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' רפ"א שעמד על דברי הרמב"ם בזה ויישב דבריו). וכעת ראיתי בח"ס שם (בסי' רס"ד) שהקשה ע"ד הר"י אסכנדרי שכתב הטעם בהיתר נתיצת המזבח. ע"מ לבנותו משום דמקום המזבח מכוון ביותר וא"א לבנותו במ"א. וע"ז הקשה מקרא דנחמיה שהיה שובר בשערי ירושלים הנשארים מבית ראשון כדי לבנות חדשים. והיאך הותר לו זה דהא חומת ירושלים ומגדלותיה נבנו משירי הלשכה וא"כ יש בהם קדושה והיאך הותר לנותצם שהרי חומת ירושלים לא היתה מכוונת ביותר והיה יכול להוסיף על העיר ועל העזרות כמבואר ברפ"ב דשבועות ומ"מ הותר לו לשבור ע"מ לתקן. עכ"ד הח"ס. ומלבד דזה לא ברירא שיהיה איסור נותץ בחומת העיר דהרי בספרי פרט בהדיא מניין לנותץ אבן מן המזבח ומן ההיכל ומן העזרה כו'. מיהו אף אם נימא דיש איסור נותץ בחומת העיר מ"מ י"ל ג"כ כמ"ש לעיל דכיון דעיקר איסור נתיצה כתיב בהיכל ומזבח. והתם שרי לנתוץ ע"מ לתקן כיון שמקומם מכוון וא"א לבנותם במ"א. ממילא א"א להחמיר ולאסור יותר בקדושת חומת העיר שיהא אסור לנתוץ אף ע"מ לתקן דלא מצינו שיהא טפל חמור מן העיקר וכמו דאמרינן בגמרא דזבחים הנ"ל. והיוצא מדברינו דהא דשרי לנתוץ ע"מ לבנות זהו אליבא דכ"ע אף להפוסקים החולקים גבי מחיקת השם וס"ל דהיכא דצורת האות ניכרת אע"פ שנפסלה אסור למחוק ע"מ לתקן וכמ"ש הר"י אסכנדרי הנ"ל משום דבהיכל ובמזבח א"א לבנותם במקום אחר ובהכרח לתקנם. וכפי שביארנו דממילא ה"ה דגם בביהכנ"ס שרי לנתוץ ע"מ לתקן. וגם בלא"ה יש לחלק דבנותץ אין סברא שיהיה אסור ע"מ לתקן שזה דבר הכרחי בכל בנין שמוכרח לתקנו בשום פעם. כיון שאם לא יתקן יפול וכמ"ש הפמ"ג. משא"כ במוחק ע"מ לכתוב שאין זה דבר הכרחי שיצטרך למחוק כי אם במקרה ושפיר י"ל דהמחיקה נאסרה לעולם אף ע"מ לתקן ומלבד זה יש לחלק עוד דגבי נתיצה דכתיב ונתצתם את מזבחותם ובתר הכי כתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם. ולא אסר נתיצה במקדש רק בכה"ג דהוי נתיצה כזו מצוה בע"ז משא"כ נותץ ע"מ לבנות במקומו דכה"ג בע"ז לאו מצוה היא ה"נ ליכא איסורא בכה"ג בנתיצת היכל. משא"כ במחיקת השם דאסור בכל ענין. וכבר כתבנו לעיל דבמחיקת השם מלבד הל"ת דלא תעשון כן יש בו איסור עשה דמזלזל בשמותיו ית'. וליכא בזה ילפותא להתיר. ועוד יש בזה סברא לחלק כמ"ש הרדב"ז (בח"א סי' ע"ז) דבנותץ אבן מן המזבח ע"מ לתקן הוי התיקון בגוף המזבח משא"כ במוחק השם ע"מ לתקן דאינו מתקן אלא להס"ת ע"ש. ועכ"פ מבואר דנותץ ע"מ לתקן שרי לכ"ע:

ה ומעתה נבאר לענין דינא בנ"ד, דהט"ז (סי' קנ"א ס"ק ג') כתב דאסור לנתוץ מביהכנ"ס רק ע"מ לבנות במקומו שיחזור ויבנה וימלא מקום הנתיצה. אבל אם רצה לנתוץ קצת במקום אחד שיהיה שם גומא אע"פ שהוא לו לצורך אסור. ומה"ט אסור לעשות גומא בכותל שיוכל להחזיק שם ע"י עץ את הדף שקורין שטענדער ע"ש. והא"ר שם השיג עליו דאין אסור רק בנותץ דרך השחתה אבל לצורך שרי. והפמ"ג שם הביא ראיה מהא דהמבשל בעצי הקדש לוקה (כדאיתא במכות דכ"ב ע"א) אף דאינו עושה דרך השחתה כ"א להנאתו לבשל בו מ"מ כיון שמשחית לעצי הקדש לוקה. וה"ה בעושה גומא לצורך שטענדער אע"ג שעושה לצורך תפלה עכ"ד הפמ"ג. וראייתו של הפמ"ג אינה מוכרחת. דהא התם מיירי במבשל גיד בחלב שאסור באכילה ובהנאה. דמש"ה חייב שם ג"כ משום מבשל ביו"ט דהוי בישול שלא לצורך כיון שאסור ואינו ראוי לאכילה. (וכמ"ש רש"י בפסחים דמ"ז ובביצה די"ב). וא"כ מש"ה נמי חייב על שריפת עצי הקדש דהוי דרך השחתה ושלא לצורך כלל כיון דבישל בהן דבר שהוא אסור באכילה ובהנאה. אבל אם בישל בעצי הקדש דבר היתר י"ל דאינו לוקה. ואולי קצת י"ל דברי הפמ"ג לפמ"ש התוס' בביצה (די"ב רע"ב) דמוכיח שם הגמרא דהאי תנא לית ליה מתוך כו'. ופי' התוס' דאע"ג דבעינן צורך קצת מ"מ כיון שהיה בדעתו של זה לאוכלו באיסור הוי צורך קצת. ומ"מ עדיין אין זו ראיה גמורה. וראיתי בח"ס יו"ד (סי' רס"ז) שהביא ראיה ממתניתין דפסחים (דפ"א סע"ב) הציקנין שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה וקשה דהא עוברין בל"ת דלא תעשון כן ששורפין עצי הקדש וע"כ מפני שלא היה דרך השחתה לית לן בה. ושוב דחה זה די"ל דהא דהתירו לציקנין לשרוף הנותר בעצי הקדש היינו משום דאתי עשה דושרפת את הנותר ודחי ל"ת דלא תעשון כן והוי בעידנא דמיעקר ל"ת מקיים לעשה עכ"ד הח"ס אמנם לכאורה א"א לומר התם שההיתר בזה מטעם עשה דוחה ל"ת. דהא שם מיירי דאפשר לו לשורפו בעצים אחרים (וכדפירש"י שם ר"ד פ"ב דאכסנאי אין לו עצים משא"כ מתני' דהתם מיירי בבעה"ב כו'). והא קיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת כל מקום שאתה יכול לקיים שניהם. וכי משום ציקנות וצרות עין של זה שחס על עצים שלו ושורף עצי המערכה האם זאת יהיה נחשב לומר שא"א לקיים שניהם שידחה העשה לל"ת. ולפ"ז מוכח מכאן דכל שעושה לצורך מצוה אחרת אין זה דרך השחתה ושרי. וא"כ ה"נ שרי לנתוץ ע"מ לתקן לצורך מצוה אחרת אף שלא לבנות במקומו. אך בלא"ה יש לדחות ראיית הח"ס. דהא מבואר בתוס' בפסחים שם דהא דיכולים ליהנות משל הקדש הטעם משום דלב ב"ד מתנה עליהם והתנו ג"כ על הציקנין דאל"כ מתוך ציקנותן היו נמנעים מלשורפו ובאים לידי עבירה וא"כ לק"מ. רק די"ל דהח"ס שהוקשה בזה סובר דה"ט דלב ב"ד מתנה עליהן מהני רק לענין איסור הנאה שנהנין מקדשים אבל לא לענין האיסור בעצם בשריפת עצי הקדש דאסור מלא תעשון כן דע"ז לא מהני לב ב"ד מתנה להתירו. ואמנם לפמ"ש המל"מ (בפ"ח מהלכות כלי המקדש ה"ו) דהא דהיכא דלב ב"ד מתנה עליהן מ"מ לא יצא הדבר לחולין היינו דוקא היכא דליכא שום תכלית לאותו דבר שיצא לחולין אבל אם יש קצת מצוה באותו דבר שיצא לחולין מתנין הב"ד שיצא לחולין לגמרי בלא פדיון ע"ש. וא"כ הכא שהציקנין היו נמנעין מלשרוף הנותר ובאין לידי עבירה מש"ה לב ב"ד מתנה שהעצים של הקדש שיבערו הציקנין יהיו יוצאין לחולין לגמרי ואין להם דין עצי הקדש כלל וממילא ליכא איסור משום לא תעשון כן דה"ל כשאר עצי חולין ולק"מ:

והנה לכאורה מוכח בפשיטות כדברי הט"ז דאף כשעושה לצרכו אסור. דאי נימא כמ"ש האחרונים כדברי הא"ר דנותץ ומאבד אינו אסור אלא כשעושה דרך השחתה בלי שום צורך כלל. א"כ מאי איריא דכתב רחמנא לאו זה בהקדש הא אף בחולין אסור כשעושה דרך השחתה שלא לצורך כלל מלאו דבל תשחית. וכמבואר ברמב"ם (פ"ו מהל' מלכים ה"ט) דכל המאבד מאכלות והורס בנין וקורע בגדים ומשבר כלים עובר בב"ת. (מיהו לפמ"ש שם בהגהת המל"מ דעובר רק בב"ת מדרבנן ומדאורייתא אינו עובר רק באילנות לבד, ניחא הכא דבקדשים אסור לאבד ולנתוץ מדאורייתא. אבל להסוברים דאיסור ב"ת דאורייתא הוי בכ"ד שעושה דרך השחתה שקורע בגד או שובר כלי דעובר בלאו זה דב"ת מדאורייתא. וגם מדברי הרמב"ם בהל' מלכים שם משמע דעובר מדאורייתא בכל דבר רק דאינו לוקה כ"א באילנות. וא"כ קשה). ודוחק לומר משום דלענין איסור בל תשחית אין איסור אם עושה לצורך מקומו או לצורך דמים כשהוא מעולה בדמים לקוצצו. משא"כ בהקדש אין היתר אלא כשעושה לצורך גופו. דהיכא רמיזא חילוק זה בקרא. (אם נימא דכל שעושה לצרכו אין זה דרך השחתה. ומ"ש מלאו דבל תשחית. ובלא"ה נמי קשה דהא בנותץ אבן מהיכל וממזבח לא משכחת כלל שיהא לצורך דמים או לצורך מקומו כו'). א"ו כדברי הט"ז דבההקדש גם לצורך אסור ואין היתר רק כשעושה ע"מ לתקן ולבנות במקומו כנ"ל. וכל שאינו עושה לתקן בעצם הדבר חשיב דרך השחתה לענין זה אף שעושה לצרכו. ואולי הא"ר נמי אינו מתיר כלל כשעושה לצרכו גרידא רק כשעושה לצורך איזו מצוה. וכבר הארכתי לעיל בפרט זה:

ו ונבא לנ"ד שרוצים לחתוך ולסתת באורך הכותל צפונית מביהכ"נ גראטעס קטנים להע"נ העליונה שישמעו הנשים קדושה וברכו בשעת התפלה. דודאי בהא תליא. דאם נימא דאין היתר לנתוץ ולסתור רק ע"מ לבנות במקומו. וכמשמעות דברי הט"ז הנ"ל. לפ"ז אין היתר בכאן לסתור בכותל ביהכ"נ בשביל שיהיה תיקון להע"נ. דקדושת הע"נ פחותה מביהכ"נ. וכמ"ש בתשו' מהר"ם מלובלין (ס"ס נ"ט) דעיקר הקדושה היא בביהכנ"ס של אנשים. ובתשו' מהרי"ט (ח"א סי' קל"ב) נסתפק בע"נ של בית הכנסת אם יש לו בעלים מיוחדים. דדילמא בהכנ"ס גופיה דקדוש מיקרי שאין לו בעלים אבל שאר מקומות שאין להם קדושה יש לו בעלים מיקרי כו'. והרי אף בבהמ"ק עזרת ישראל מקודשת יותר מע"נ כמבואר במשנה (פ"ק דכלים משנה ח') ומכש"כ בביהכ"נ דקדושתו הוא משום שעיקרו עשוי לומר בו כל דבר שבקדושה ומקום מיוחד לתפלת הצבור. משא"כ בע"נ אף שהנשים מתפללות בו והן חייבות ג"כ בתפלה מ"מ כיון שהן אינן בני צירוף לעשרה י"ל דלא חשיב תפלת הצבור רק כמו תפלת יחיד שמתפללות כאו"א. ואף שהן ג"כ יכולות לענות קדושה וברכו עם הצבור. (ומלבד זה מאחר שהיא פתוחה לבהכנ"ס אפשר דיש בה קדושת בהכנ"ס. וכמ"ש בתשו' מהרי"ט ח"ב סי' ד' מהא דהלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש תוכן קודש כדתנן פ"ג דמע"ש ומייתי לה הגמרא בפסחים דפ"ו ע"א ובזבחים דנ"ו ע"א ואכמ"ל). מ"מ קדושת ביהכנ"ס של אנשים גדולה ממנה כמבואר. וממילא אין להתיר לסתור בכותל ביהכנ"ס של אנשים בשביל שיהיה תיקון להע"נ (וכעין מה שכתב הרדב"ז לענין מוחק את השם ע"מ לתקן דכיון שהתיקון אינו בשם עצמו רק דמתקן בס"ת כו'). אבל אם נימא דשרי לסתור ולנתוץ ג"כ בשביל מצוה אחרת דאין זה דרך השחתה וכד' הא"ר הנ"ל וכמשמעות דברי הרמ"א בתשו' הנ"ל. י"ל דה"נ שרי לסתור בכותל בשביל התיקון להע"נ שישמעו קדושה וברכו דמ"מ יש בזה מצוה ושוב אין זה סותר דרך השחתה ואע"פ שאין זה ע"מ לבנות במקומו כנ"ל:

ז ולענין דינא אף שאין להקל כדעת הא"ר הנ"ל. מ"מ יש לצרף היתר זה להתיר לסתור בכותל בהכנ"ס ע"י כותי. דבלא"ה י"ל דכיון דקדושת בהכנ"ס דרבנן וכמ"ש הר"ן והובא לעיל וממילא איסור הנתיצה ג"כ דרבנן הוי. וא"כ אם יעשו זאת ע"י כותי הוי שבות דשבות במקום מצוה דיש להתיר לכ"ע. ומצורף לזה דלהך דעה דבסותר לצורך מצוה אחרת ג"כ שרי אפי' לישראל עצמו לעשות כיון שאין זה דרך השחתה כנ"ל. ולרווחא דמילתא יש לעשות באופן זה לומר לכותי א' שהוא יאמר לכותי אחר שהוא יסתור הכותל. דבתשו' חוות יאיר (סי' מ"ו) דעתו להתיר בכה"ג אף לענין מלאכת שבת שיאמר לכותי א' שיאמר לחבירו לעשות ולא אסרו שבות דשבות אלא כששבות אחד מצד האמירה והשבות השני מצד המלאכה משא"כ בכה"ג דהוי אמירה לאמירה י"ל דלא גזרו כלל מכש"כ באיסור מלאכה דרבנן דשרי לומר לכותי שיאמר לחבירו לעשות אף שלא במקום מצוה עכ"ד. ואף שבעל עה"ג (שם בסי' מ"ט) חולק עליו. מ"מ יש לצרף כל זה להיתרים הנ"ל. ובכה"ג דנידון דידן דהוי אמירה לאמירה באיסור דרבנן במקום מצוה בודאי גם העה"ג מודה דשרי ובפרט שהפמ"ג בפתיחתו לאו"ח מצדד לומר דלא אסרו שבות דשבות רק באיסורי שבת משא"כ בשאר איסורים באיסור דרבנן י"ל דשרי לומר לכותי לעשותו אף שלא במקום מצוה ע"ש. וכ"ד הפר"ח באו"ח סי' תס"ח ע"ש. ואף דיש לסתור דבריהם ולהוכיח דגם בשאר איסורים אסור אמירה לכותי אף באיסור דרבנן. דכן משמע מדברי התוס' בר"ה (דכ"ד ע"ב ד"ה שאני ר"ג) וכן משמע מדברי הראב"ד שהביא הרא"ש בפ"ז דב"מ (סי' ו') יעו"ש ואכמ"ל ולפלפל בזה. מ"מ חזי לצרופי בנ"ד עם כל היתרים הנ"ל להתיר לעשות ע"י כותי את הגראטעס בכותל בהכנ"ס לתוך הע"נ העליונה. ואף שבברכי יוסף (סי' ק"נ) הביא בשם הב"ד שאינו נכון לבנות ביהכנ"ס ע"י כותי. לא ראיתי מקפידין בזה כ"כ. ובפרט בנ"ד דהוי לסתור ולא לבנות פשיטא דאין לחוש לזה כלל:

ח וע"ד החשש השני שהחלונות של ביהכ"נ בכותל צפונית שיהיה פונים להע"נ העליונה שיבנו מחדש ויעשו כנגדן בכותל הע"נ העליונה חלונות הרבה שיבא האורה לבהכנ"ס ע"י החלונות. אלא שעכ"ז חוששין שיאפיל מעט מאור בהכנ"ס מכפי שהיה בראשונה. ומבואר בש"ע סי' ק"נ דבהכנ"ס צריך אור גדול. הנה ד"ז מקורו מדברי האגודה בפ"ק דב"ב (ד"ז ע"א) בעובדא דתרי אחי חד מטייה איספלידא דלפי' הר"י בתוס' שם (ד"ה א"ל) מוכח דבאכסדרה שצריך אור גדול לא סגי בהרחקת ד"א. וכתב האגודה דה"ה לבהכנ"ס שצריך ג"כ אור גדול דמי שרוצה לבנות כנגד חלונות בהכנ"ס צריך להרחיק יותר מד"א. ובא"ר שם הביא דברי הכה"ג בחו"מ סי' קנ"ד דצריך להרחיק מחלונות בהכנ"ס ח' אמות. וע' בשו"ת נו"ב מה"ת סי' ט"ז שפסק בזה דזה תלוי לפי ראות עיני החכמים מד"א ועד ח' אמות. וע"ש בכנה"ג דמסיק שם דאם רואין שעדיין יהיה בביהכנ"ס אור גדול סגי ליה בהרחקת ד"א. וכ"כ בתשו' ע"ב למהר"ם אלמושנינו סי' י"ג דהיכא שיש לביהכ"נ אורה גדולה מצד מזרח ומצד דרום אז אפילו לדברי האגודה הנ"ל יכולים לבנות מצד מערב כנגד חלונות של ביהכנ"ס בהרחקת ד' אמות. (ועיין בתשו' מהרח"ש ח"א סי' י"א שחולק לגמרי על ד' האגודה הנ"ל ושהרב מוהרש"ך עשה מעשה כנגד ד' האגודה הנ"ל לבנות כנגד חלונות בהכנ"ס בהרחקת ד"א. ואולי עובדא דמהרש"ך היה ג"כ באופן הנ"ל שהיה לביהכ"נ אורה גדולה כנ"ל. ומוהרח"ש שם לא נחית להך חילוקא). ובנ"ד א"צ להאריך בזה משום דכל הגדולים מיירו ביחיד שרוצה לבנות לו בנין לצרכו ולהאפיל על בהכ"נ של רבים דהרבים יכולים למחות בידו שירחיק מהחלונות ובזה נחלקו הגדולים כמה יהיה שיעור ההרחקה מבהכנ"ס שצריך לאורה דומיא דאיספלידא. אבל אם הרבים עצמם בבהכנ"ס שלהם רוצים להוסיף בבנין לצורך בהכנ"ס (כמו בנ"ד שצריכין בהכרח לבנות הע"נ שהוא ג"כ בכלל קדושת בהכנ"ס כנ"ל. וגם עי"ז מסתמא יהי' ג"כ חיזוק להכנסות וצרכי בהכנ"ס של אנשים כידוע). אף אם יתמעט עי"ז קצת אורה מביהכ"נ של אנשים אם כולם מרוצים ואין מוחה לא מצינו שיהא איסור בזה. וע"כ לא שמענו שיש איסור (אף אם ירצו הקהל) רק בסתירת הבנין דהוי נותץ ואסור אם לא באופן שכתבנו לעיל. וכן אם ירצו הצבור לעשות מבהכנ"ס גופיה שיהיה שמה הע"נ אסורים משום שמורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. (וגם בזה אפשר דשרי ע"י זט"ה במא"ה). משא"כ אם רוצים להוסיף בבנין חוצה לו לעשות ע"נ אצלו אף שעי"ז יתמעט קצת אור מבהכנ"ס יכולים לעשות כן לצורך בהכנ"ס. כמבואר מדברי הפוסקים. ובפרט שכפי הנראה עדיין יהיה בבהכנ"ס אור גדול מחלונות שבשאר צדדים וגם מצד צפונית ג"כ יהיה אור רב ע"י החלונות שכנגדן שירבו בחלונות בכותל הע"נ, (דכבר חילקו בכה"ג גם לענין יחיד שרוצה לבנות נגד חלונות בהכנ"ס דבכה"ג סגי ליה בהרחקת ד"א כנ"ל). ובזה מהראוי שישתדלו להוסיף אור שמה כפי שיוכלו שישאר בבהכנ"ס אור רב לפי ראות עיניהם. ואין להאריך בזה יותר:

תוכן העניינים

תורת חסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה