תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין
סימן ב
שנית ע"ד הנ"ל
א הגיעני מכתבו שנית. ע"ד התפילין שכתבן נער גדול בקומה שלא נבדק אם הביא שתי שערות. וכבר השבתי לו באריכות להכשיר התפילין משום חזקה דרבא וכעת הודיעני מעלתו מ"ש גדול אחד בספרו בענין זה להוכיח דחזקה דרבא לא הוי חזקה כלל מדאורייתא רק מדרבנן הוי חזקה להחמיר. והוא מגמ' דרפ"ו דנדה (דמ"ח ע"א) דפריך שם הגמ' וליתני בא העליון כו' וחכ"א או חולצת או מתייבמת ואנא ידענא משום דא"א הוא ומשני אי לא תנא אע"פ שא"א ה"א רוב נשים תחתון אתי ברישא ומיעוט עליון אתי ברישא ור"מ לטעמיה דחייש למיעוטא כו' וה"מ בסתמא כו'. ואי נימא דחזקה דרבא היא חזקה גמורה מדאורייתא היאך הוה אמינא דר"מ לטעמיה דחייש למיעוטא הא בכה"ג הוי מיעוטא דמיעוטא דאף ר"מ לא חייש ליה כדאמרינן ביבמות (דקי"ט רע"ב) ובע"ז (דל"ד ע"ב). והאריך בזה. והנני להשיב למעלתו שהגדול הנ"ל לא דיבר נכונה ואין לדבריו שחר במחכ"ת. חדא דהא מצינו שם בגמ' (ר"ד מ"ט) דמוקי הגמ' התם בברייתא דר"ש לית ליה חזקה דרבא ע"ש. וא"כ הכא במתני' אי לא תנא אע"פ שא"א ה"א דטעמיה דר"מ הכא משום דחייש למיעוטא ואז הוה מוכח באמת דר"מ לית ליה חזקה דרבא. וכמו ר"ש דלית ליה חזקה דרבא. ושפיר הוצרך לשנות במשנתנו אע"פ שא"א כדי שלא נטעה במילתיה דר"מ (וממילא ה"א ג"כ בדברי חכמים דה"מ בסתמא כו'). ולפי האמת חזקה דרבא היא חזקה גמורה מדאורייתא והיאך עלה ע"ד החכם הנ"ל להקשות כזאת על משנתנו שהיה לה לסמוך על מימרא דרבא שהיה אמורא אחרון ודבריו תמוהין מאד. וכי בראיה בטילה כזו יבא לדחות מהלכה דברי התוס' והראשונים דס"ל דחזקה דרבא היא חזקה גמורה מדאורייתא כמו שהארכתי בתשובתי הראשונה. ומלבד זה הי' י"ל עוד ע"פ ד' המרדכי בחולין פ' הזרוע שביאר שם דהא דר"מ לא חייש למיעוטא דמיעוטא היינו דוקא בתרי עניני דומיא דגבינות בית אונייקי דבע"ז שם דרוב עגלים דעלמא אין נשחטים לע"ז ואיכא נמי שאר בהמות שאין נשחטין כלל לע"ז כו'. אבל אם היו נשחטין משאר בהמות לע"ז אפילו אחת מני אלף לא הוי אלא חד מיעוטא והיה ר"מ חייש ליה. וכעין זה כ' הריטב"א בחידושיו לע"ז שם ע"ש ולפ"ז ה"נ י"ל דשפיר הוה חייש ר"מ להך מיעוטא שמביאין סימן העליון עד שלא בא התחתון אף שיש ג"כ רוב שמביאין שערות בזמנן ומיעוט שאינן מביאין בזמנן מ"מ הך מיעוטא שיש שהביאו סימן העליון עד שלא בא התחתון לא חשיב בזה מיעוטא דמיעוטא לומר דר"מ לא חייש ליה ואין זה מתרי ענייני דומיא דגבינות בית אונייקי וכסברת המרדכי והריטב"א הנ"ל. (ומה שי"ל בדבריהם מכ"ד מבואר במ"א). ומיהו א"צ לזה כאן ואסתגר בקמייתא. ומ"ש מעלתו עוד בשם ס' הנ"ל להביא ראי' מהך דכל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים כו' ובעינן שם נשים כשירות דוקא. ואי חזקה דרבא היא חזקה גמורה מדאורייתא ה"ל להאמין לכל הנשים דגלויי מילתא בעלמא הוא. וכמו בכתובות דכיון דרוב נשים בתולות נישאות מהימנינן למה שראה בקטנותו כו' עכ"ד. ודבריו תמוהין דהרי בכתובות שם אדרבה לא האמינו רק לגדול שמעיד מה שראה בקטנותו וגם אותו לא האמינו רק בצירוף עוד ע"א גדול עמו כדאיתא התם בהדיא. ולא האמינו לנשים שם. והיאך עלה בדעתו להקשות משם ולהוכיח מזה דחזקה דרבא אינה חזקה מדאורייתא (ועיקר ד"ז כבר ביארתי בתשובתי הראשונה באות ח' ע"ש). וכן שאר הדברים שהעתיק לי מעלתו מס' הנ"ל הם תמוהים ותשובתם בצדם. וכשיעיין היטב בדברי תשובתי בזה מעצמו ימצא סתירה לכל דבריו של החכם הנ"ל. ופשוט שהעיקר כדברי התוס' וגדולי הראשונים הנ"ל דחזקה דרבא היא חזקה גמורה מדאורייתא וכמ"ש באריכות:
ב ומה שהקשה מעלתו לפ"ד הרמב"ן והרשב"א בחולין שהבאתי דמשמע מדבריהם דהא דלא סמכינן על חזקה דרבא לענין חליצה ובעי בדיקה היינו משום דאף במקום רובא כל היכא דאיכא לברורי מבררינן. דלפ"ז תיקשי ג"כ מגמ' דרפ"ו דנדה הנ"ל בהא דתני במתני' אע"פ שא"א כו', דמפרש הגמ' דאי לא תני הכי ה"א רוב נשים אתי תחתון ברישא כו' ורבנן לטעמייהו דלא חיישי למיעוטא וה"מ בסתמא כו'. דהיאך היה ה"א לומר כן הא א"כ תיקשי דלרבנן דר"מ נמי אף דלא חיישי למיעוטא מ"מ אכתי תהא צריכה בדיקה אם הביאה שערות כיון דכל כמה דאיכא לברורי מבררינן אפי' במקום רוב כנ"ל. פשוט הוא דלק"מ. דודאי י"ל דבמקום דאיכא תרי רובי או רובא וחזקה אז אפי' בדאיכא לברורי א"צ לברר כלל. והכא איכא תרתי, חזקה דרבא שהיא כמו רוב כנ"ל, ועוד רוב דמייתי דמייתי סימן תחתון ברישא כדאמר שם. וכ"כ האחרונים בריש יו"ד במ"ש שם בש"ע באין מכירין אותו אם הוא מוחזק לשחוט שלא יתעלף וגם אם הוא מומחה ויודע ה"ש דמותר לאכול משחיטתו מחמת הרוב כו' ומ"מ אם הוא לפנינו צריך לבודקו אם הוא יודע ה"ש אבל א"צ לשואלו אם נתעלף. וכתב שם בתב"ש דהטעם משום דאיכא בזה תרי רובי, חדא דרוב בנ"א אין שוחטין אא"כ הוחזקו כו' ועוד דרוב בנ"א אינם מתעלפים, וע"ש בשמ"ח. הרי מוכח דבמקום תרי רובי אפי' איכא לברורי לא מבררינן. וה"נ נימא בגמ' דנדה הנ"ל ולק"מ קושיית מעלתו. ובזה ניחא ג"כ לפ"ד הרשב"א שהביא הש"ך ביו"ד (סי' ק"י ס"ק ס"ו) דס"ל דאפי' במקום ס"ס צריך בדיקה היכא דיכולין לברר ע"י בדיקה, והש"ך הוכיח כדבריו מהגמ' ע"ש. ולכאורה קשה לדבריו מהא דאמרינן בנדה (דט"ו ע"ב) דאשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה, ומוכח שם דא"צ לשואלה כלל בספק ראתה ספק לא ראתה ואת"ל ראתה שמא טבלה כו'. והשתא למה לא יצטרך לשואלה כיון דאף במקום ס"ס אי איכא לברורי מבררינן. וכ"פ בהדיא בש"ע יו"ד ס"ס קפ"ד דאם שהתה אחר וסתה שיעור שתספור ותטבול בא עליה וא"צ לשאול אותה. וצ"ל משום דכאן מסייע חזקה לס"ס ובכה"ג א"צ לברר כלל. (דהכא איכא חזקת טהרה. דלמ"ד וסתות דרבנן מדאורייתא יש לאוקמי אחזקת טהרה. ואף את"ל דמ"מ כשהגיע זמן וסתה איתרע חזקת טהרה שלה מ"מ כיון שדרכה לטבול זהו ג"כ הוי כמו חזקה). וכן מצאתי להדיא שכ"כ בתורת השלמים ר"ס קפ"ה ע"ש. וראיתי להנו"ב (מ"ק ביו"ד סי' נ"ז) שהקשה להרשב"א דס"ל דבס"ס נמי היכא דאיכא לברורי מבררינן דא"כ אמאי סמכינן על סתם כלים של נכרים אינן ב"י דהוא מטעם ס"ס אף דאפשר לברר ע"י קפילא וכמ"ש הרא"ש בפ"ב דע"ז דמשום ס"ס לא הטריחוהו להטעימו לקפילא. והרשב"א גופי' פסק כן דסומכין ע"ז דסתם כלים של נכרים אינן ב"י, ותירץ הנו"ב דכיון דאין אנו דנים על הכלי דאפי' ודאי אינו ב"י אסור לבשל בו לכתחלה רק אנו דנים על התבשיל והתבשיל יש לו חזקת היתר ולכן בצירוף חזקת היתר עם הס"ס א"צ לעמוד על הבירור בזה עכ"ד הנו"ב. ואף שיש לפקפק על דבריו במה דפשיטא ליה שהתבשיל יש לו חזקת היתר. די"ל דאיתרע חזקתו כשבישלו בכלי שהוא ספק ב"י. ובכעין זה נחלקו הט"ז והנקה"כ ביו"ד ר"ס ק"ה לענין ספק כבוש, דהט"ז ס"ל שם דיש לאוקמי ההיתר בחזקת כשרות, והנה"כ ושאר אחרונים שם הסכימו דבזה איתרע ליה חזקת כשרות דידיה ושכ"כ באו"ה ע"ש. וכה"ג מבואר בתוס' יבמות (דפ"ב ע"א ד"ה שתי) גבי ב' קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ולפניהם ב' סאין א' של תרומה וא' של חולין ונפלו אלו בתוך אלו כו'. וכתבו שם התוס' דבזה ל"ל אוקי חולין אחזקייהו דמה שנפל בקופה של חולין ספק הוא ואין לו חזקת היתר כו' ע"ש. אם לא שנחלק בזה בין איסור בעין שנפל לתוך היתר ובין טעם איסור הבלוע בהיתר. אבל חילוק זה אין מוכרח בכאן לענין זה. (שוב ראיתי בתשו' שיבת ציון סי' ל"ב דנקיט בפשיטות בספק אם נ"ט בתבשיל דבכה"ג לא שייך לאוקמי התבשיל בחזקת היתר ולא הביא דברי אביו הנו"ב הנ"ל). ובעיקר קושיית הנו"ב לד' הרשב"א מהא דסתם כלים של נכרים אינן ב"י מטעם ס"ס אף שאפשר להטעימו לקפילא. י"ל בפשוט כמ"ש המנחת יעקב בקונטרס הספיקות דע"י טעימת קפילא ג"כ ליכא למיקם עלה דמילתא בבירור דשמא בישל הנכרי כמין שמבשל הישראל עכשיו ובמין במינו ליכא למיקם עלה ע"י טעימה. ואף דאפשר שבישל בה הנכרי ממין אחר ויוכר לקפילא בטעימה מ"מ כל שהבירור אינו בודאי ויכול להיות שלא יבורר בזה מודה הרשב"א דסמכינן אס"ס וא"צ כלל לברר. וע"כ לא קאמר הרשב"א בס"ס דהיכא דאיכא לברורי מבררינן אלא כשהבירור הוא בודאי שיתברר בכל אופן. והנה בתשו' נו"ב שם בסוף דבריו מסיק דמודה הרשב"א בס"ס אפי' ליכא חזקת היתר ממש מ"מ כל היכא דליכא חזקת איסור ג"כ א"צ לברר. וראיתי במעדני יו"ט בפ"ק דחולין (סי' ט"ז ס"ק ח') לענין הא דקיי"ל דבמקום רובא אי איכא לברורי מבררינן דזהו רק היכא שיש חזקה נגד הרוב או כשאין חזקה נגד הרוב רק שהמיעוט הוא מיעוט המצוי ושכיח טפי כמו טריפות דסירכות הריאה אבל במיעוט שאינו מצוי כ"כ וגם אין חזקת איסור נגד הרוב בזה אף אי איכא לברורי לא מבררינן. ודייק כן מדברי הרמב"ן ע"ש. (וכ"מ מדברי רש"י בחולין ר"ד י"ב וש"ד). ועכ"פ זה ברור דהיכא דחזקה מסייע לרובא או היכא דאיכא תרי רובי דא"צ לברר כלל. ולק"מ בהך דרפ"ו דנדה הנ"ל. (וי"ל דבתרי רובי אף שיש כנגדם חזקת איסור ג"כ א"צ לברר. דהא רובא עדיף מחזקה ובצירוף הרוב השני יש לסמוך להתיר וא"צ בירור. וכבר כתבתי בתשובתי הראשונה להעיר אי שייך לומר לענין חליצה דיש כאן ב' חזקות כו' ואין להאריך יותר):
ג ואגב גררא אמינא לבאר בענין זה מה שנשמט מתשובתי הראשונה (אות ח'). במ"ש בש"ע חו"מ רס"י ל"ה לענין עדות בן י"ג שנה ויום אחד דאם אחר זמן בדקוהו ונמצאו לו שתי שערות מחזיקין אותו בגדול למפרע. והוא מד' הרא"ש בתשו'. ומדברי הרא"ש בפ"ג דקידושין מוכח לענין נאמנות האב על הבן דאע"ג דעכשיו יש לו שערות והאב מעיד שכבר היה מקודם בן י"ג שנה ויום א' אין מחזיקין אותו בגדול למפרע אא"כ האב מעיד שמקודם היו לו ג"כ שערות. ולכאורה דברי הרא"ש סתרי אהדדי. ויישבתי שם דדוקא כשיש עדים שהגיע אז לכלל שנים והוי בירור גמור על השנים בזה מחמת חזקה דרבא מחזיקין אותו בגדול למפרע שמאז הביא שערות ג"כ משא"כ באב על הבן אף דנאמן להחזיקו בגדול היינו רק כשמעיד על גדלות ממש דהיינו על השנים והשערות ג"כ. אבל כשמעיד על השנים לחוד אין לדון בזה מחמת חזקה דרבא לומר שמקודם ג"כ הביא שערות. כיון שעל השנים ג"כ אין בירור גמור של עדים אין דנים בזה מחמת חזקה ואין האב נאמן אא"כ מעיד עדותו בתורת ודאי לא בתורת חזקה כו'. והבאתי דוגמא לדבר מקידושין כו':
הנה יש לבאר בזה מה דלכאורה קשה על פסק הש"ע ותשו' הרא"ש הנ"ל. מגמ' דנזיר (כ"ט ע"ב) מעשה בר"ח שהדירו אביו בנזיר והביאו לפני ר"ג והיה ר"ג בודקו לידע אם הביא ב' שערות אם לא הביא כו' א"ל רבי אל תצטער לבודקני אם קטן אני אהיה בשביל אבא ואם גדול אני אהיה בשביל עצמי כו'. ואמרינן שם (ריש דף ל') אי אייתי שתי שערות מעיקרא קאים בנזירות דיליה ולבסוף קאי בנזירות דאבוה ואי אייתי במיצעי מאי כו' אלא לרבי דאמר עד שיביא שתי שערות מאי איכא למימר. ופירש"י שם דאם אייתי במיצעי אחר שהדירו אביו קודם שבא לב"ד ולא ידעינן אי הני שתי שערות הוו בי' כשהדירו אביו או לא הוו ביה עד השתא הא השתא ע"כ ימנה שתי נזירות מספיקא כו'. א"כ מוכח מהכא דאע"ג שאח"כ נמצאו לו שערות מ"מ אין מחזיקין אותו בודאי גדול למפרע משעה שהגיע לכלל שנים אלא דספיקא הוה מתי הביא השערות וכמבואר. וכן לפי פי' הר"ח שבתוס' שם (ד"ה ה"ג) ג"כ מוכח כן. (והי' י"ל לפ"ד התוס' בחולין (ד"ה ע"ב ד"ה ר"ג) דלפירושם שם מוכח דר"ג דיבנה דהוא סתם ר"ג חייש למיעוטא ע"ש. וי"ל דהגמ' בנזיר הכא פריך לר"ג לטעמי' דאין להחזיקו בגדול למפרע מחמת חזקה דרבא שהיא חזקה דאתיא מכח רובא כנ"ל. כיון דהוא חייש למיעוטא. אך לפמ"ש לקמן סי' ל"ח יש לסתור זה). ולכאורה י"ל דהך עובדא מיירי שנבדק מתחלה ולא הביא שתי שערות כשהגיע לכלל שנותיו דבכה"ג אזדא ליה חזקה דרבא (וכעין מ"ש התוס' בב"ב דקנ"ד רע"ב בעובדא דבני ברק). מיהו לפ"ז הא גופה קשיא מנ"ל להגמרא בנזיר לפרש כן בעובדא זו ולהקשות אי דאייתי במיצעי מאי כו'. דילמא באמת בהך עובדא לא נבדק כלל מתחלה ומש"ה כל שנמצאו לו אח"כ שערות מחזיקין אותו בגדול למפרע בלא ספק. אלא די"ל דמוכח כן שנבדק מתחלה ולא הביא שערות דאל"כ למה היה ר"ג מצטער לבודקו מתחלה אם הביא שערות. דר"ג לא ידע מזה תחלה שנזר הוא בשביל עצמו ג"כ. והא מחמת חזקה דרבא מחזקינן בודאי שהביא שערות. ולא חלה הדרת אביו עליו. ואף דהיכא דאיכא לברורי מבררינן. זהו לענין איסור דאורייתא דספיקו לחומרא רק דסומכין כאן על הרוב ובזה קיי"ל דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן ולא לסמוך על הרוב. אבל כאן שהיה המעשה שהדירו אביו בנזיר ואם הביא שתי שערות לא חל עליו נזירות אביו. וא"כ לא מיבעי לר"ל בסוגיא דנזיר שם דס"ל דהא דהאב מדיר את בנו בנזיר הוא רק מדרבנן כדי לחנכו במצות. ולדידיה ודאי יש להקל בספיקו כדין ספק דרבנן. וכש"כ כאן שיש לסמוך על הרוב שמביאין שערות בזמנן ולא חל עליו נזירות אביו. וא"צ לבודקו כלל. וכדקיי"ל כן דלענין דרבנן סומכין על חזקה דרבא דמסתמא הביא שתי שערות וא"צ לבודקו כלל. וכדפסק הרמ"א באו"ח סי' נ"ה ס"ה ובס"ס קצ"ט ע"ש. (דדוקא באיסור דאורייתא לא סמכינן ארובא כל היכא דאיכא לברורי וצריך לברר. משא"כ באיסור דרבנן דכל ספיקא לקולא נהי דבספק השקול בדאיכא לברורי מבררינן מ"מ סומכין על הרוב בזה וא"צ לברר כלל. כמ"ש האחרונים והארכתי במ"א). אלא דאף לר' יוחנן דאמר דהאב מדיר את בנו בנזיר הלכה היא בנזיר. מ"מ להפוסקים הסוברים דספק בהלכה למשה מסיני לקולא (וכ"נ ד' הרמב"ם והר"ש בפי' המשנה בפ"ו דמקואות משנה ז' שהביאו שם התוספתא שכל דבר שעיקרו מה"ת ושיעורו הלמ"מ ספיקו טמא, ומבואר מזה דדבר שעיקרו הלמ"מ ספיקו לקולא. (וע' ברמב"ם בפ"ה מהלכות שחיטה הלי"ב ובפ"ח מה' מקוואות סוף הל' ו'). ואין להקשות מהא דבקידושין דל"ח ע"ב גבי ספק ערלה דאיצטריך למימר בהדיא דספיקה מותר. אע"ג דשאר הלמ"מ נמי ספיקא לקולא. דהתם נאמרה הלכה להתיר בספיקו אף בספק הקרוב לודאי כמ"ש הר"ן שם. ועפ"ז י"ל ע"ד הב"י ביו"ד סי' רצ"ד ע"ש בט"ז ס"ק י"ג. וראיתי בתה"ש בדיני ס"ס הביא בזה פלוגתא בספק הלמ"מ אי הוי לקולא או לחומרא). א"כ אכתי תיקשי הכא בהך עובדא למה היה צריך ר"ג לבודקו מתחלה הא יש לסמוך בזה על הרוב שמביאין שערות בזמנן דאף דאיכא לברורי א"צ לברר כלל בכה"ג כיון דמדינא אף ספיקו ג"כ לקולא וכנ"ל. א"ו מוכח דהך עובדא מיירי שכבר נבדק מתחלה כשבא לכלל שנותיו ולא נמצאו לו שערות שיצא בזה מכלל חזקה דרבא והוי ספק השקול אם הביא עכשיו שערות ומש"ה שפיר הוצרך ר"ג לבודקו כנ"ל. ולפ"ז שפיר מקשה הגמ' אי דאייתי במיצעי מאי כו' דהוי ספק גמור כיון דחזקה דרבא ליתא הכא. ואין להקשות דאכתי מאי פריך הגמ' אי דאייתי במיצעי מאי. הא כאן יש להקל לענין נזירות אביו מחמת ספיקא דרבנן לר"ל ולר"י משום ספק בהלמ"מ כנ"ל. (דספק זה דאייתי במיצעי הא ליכא לברורי ספק זה כלל). דלק"מ. דלא מיבעי להסוברים דחזקת קטנות חשיבא חזקה די"ל דהוי כאן כמו ספק דאיתחזק איסורא. אלא דאף אי חזקת קטנות לא חשיבא חזקה מ"מ כאן בלא"ה אי אפשר להקל מספיקא גרידא. דבמי שנבדק כשהגיע לכלל שנותיו ולא נמצאו לו שערות דאזדא לה חזקה דרבא וכשהביא אח"כ שערות הוי ספיקא למפרע אם היה גדול או קטן לכל דבריו בין לחומרא בין לקולא לכמה מילי כנודע. ובזה א"א להקל בשני הצדדים תמיד דהוי תרי קולי דסתרי אהדדי. ובכל כה"ג יש להחמיר בשני הצדדים ואף ספיקא דרבנן לחומרא בכה"ג. (כמ"ש בתוס' ביצה די"ד ע"א ושבת דקמ"א ע"א ובר"ן סוף פסחים ובכ"ד). משא"כ היכא דאיכא חזקה דרבא דבודאי יש לסמוך על הרוב ולהחזיקו בגדול שלא חלה עליו נזירות אביו שהוא מדרבנן לר"ל ולר"י הלמ"מ ובזה סמכינן ארובא וא"צ אף לברר כלל וכנ"ל. באופן שי"ל דהך עובדא מיירי שנבדק מתחלה ולא נמצאו לו שערות כנ"ל. אלא שמלשון התוס' בנזיר שם (דכ"ט ע"ב ד"ה והביאו, ובדף ל' ע"א ד"ה ה"ג) לא משמע לפרש כן בהך עובדא שנבדק מתחלה ולא נמצאו לו שערות כו' דלא משמע כן מסתימת דבריהם ע"ש. וכן מוכח ג"כ ממה שהקשו שם התוס' (בד"ה ה"ג) דאמאי לא פריך הגמ' כן על מתני' דהאב מדיר את בנו בנזיר אי אייתי במיצעי מאי. ודחקו ליישב זה. ואם איתא הל"ל בפשיטות דלא הוה הגמ' מצי למיפרך כן אמתני' דהא בפשיטות י"ל דמתני' מיירי שלא נבדק כלל מתחלה ואם נמצאו לו אחר זמן שערות נחזיקנו בגדול למפרע מחמת חזקה דרבא. ולא משכחת לה כלל הך ספיקא דאייתי במיצעי שיצטרך למנות ב' נזירות רק בהך עובדא דמיירי שכבר נבדק מתחלה ולא נמצאו לו שערות כנ"ל. ולא הוה מצי למימר כן אמתני' וכמבואר ומלבד זה עדיין קשה להפוסקים הסוברים דבהלמ"מ ספיקו לחומרא דדינו כמו דאורייתא ממש. א"כ הדק"ל מנליה להגמ' בנזיר שם דמיירי הך עובדא שנבדק מתחלה ולא נמצאו לו שערות דע"ז פריך אי אייתי במיצעי מאי כו' דילמא לא נבדק כלל מתחלה ויש להחזיקו בגדול למפרע מחמת חזקה דרבא. ומה שהוצרך ר"ג לבודקו אם הביא שערות ולא סמך על הרוב שמביאין שערות בזמנן. היינו משום דבדאורייתא כל היכא דאיכא לברורי מבררינן וכאן לענין מה שהדירו אביו בנזיר דהוי הלמ"מ דינו כדאורייתא וכנ"ל, אם לא נימא דסתמא דגמ' שם קאי בשיטת ר"ל דס"ל דהאב מדיר את בנו בנזיר הוא רק מדרבנן ולא כר"י דקיי"ל כוותי' דזהו הלמ"מ וזה דוחק:
אלא יש לפרש כאן ע"פ דברינו דלעיל. דהך עובדא מיירי שאביו שהדירו בנזיר והביאו לפני ר"ג לא הביא עמו עדים על השנים שהגיע לי"ג שנה ויום א' רק שאביו גופיה נאמן להעיד עליו בזה. ובכה"ג כל שאין רואין שהביא שערות אין דנים בזה מחמת חזקה דרבא כיון שעל השנים גופייהו אין בירור גמור רק ע"פ נאמנות האב דלא מהני רק כשהאב מעיד בתורת ודאי (שהביא שערות ג"כ) ולא בתורת חזקה דלא האמינה תורה לאב אא"כ מעיד על גדלות ממש דהיינו שנים ושערות ג"כ ולא באופן אחר כנ"ל. וממילא בזה אף אם נמצאו לו שערות אחר זמן אין להחזיקו בגדול למפרע כיון דאין דנים בזה מחמת חזקה דרבא. ושפיר פריך הגמ' כאן אי דאייתי במיצעי מאי דהוי ספק על למפרע אם היה גדול או קטן ואין מחזיקין בודאי למפרע בכה"ג. וזה היה דחוק להגמ' לפרש בהך עובדא שאביו הביא עדים על השנים מה שלא נזכר מזה בברייתא כלל. (ולפ"ז שפיר הקשו התוס' דלמה לא פריך הגמרא כן על מתני' דהתם דהאב מדיר את בנו בנזיר אי אייתי במיצעי מאי. דבמתני' ג"כ מסתמא מיירי שלא הביא עדים על השנים כו'(. ולפ"ז יהיה הוכחה מדברי התוס' בנזיר כדברי הרא"ש בקידושין הנ"ל דהאב צריך להעיד על השנים עם השערות. ולא כמשמעות דברי התוספות בקידושין (ר"ד ס"ד) הנ"ל. ויש לדחות ולפרש בסוגיא דנזיר בענין אחר. ואין רצוני להאריך יותר: