תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין
סימן א
שאלה. היות כאשר סופר סת"מ דמחננו היה מחזיק אצלו נער אחד שלמד אצלו אומנות כתיבת סת"מ, והיה כותב בטוב וכתב אצלו כמה פרשיות של תפילין. ונמכרו לרוב במחננו ובסביבותינו. והנער היה בן י"ז שנה וגדול בקומה. אך לא נבדק אם הביא שתי שערות. וכעת הנער איננו אתנו כי הרחיק נדוד מפה וא"א עתה לעמוד על הבירור ולבודקו. ונפשי בשאלתי כדת מה להורות. אם התפילין הללו כשרים או פסולים כי ראיתי מחלוקת אחרונים בזה. ונבוך אני מאוד בהוראה זו. דבשו"ת נו"ב מ"ת סימן א' פסק בתפילין שכתבן נער בן י"ג שנה ויום אחד ואינו לפנינו לבודקו סמכינן בזה על חזקה דרבא שכיון שהגיע לכלל שנים הגיע לכלל סימנים והתפילין כשרים בדיעבד. רק לכתחלה אין להניחו לכתוב עד שיבדקוהו. אך בשו"ת ר"ע איגר סימן ז' דעתו להחמיר בזה אף בדיעבד. ומדמי לה לחליצה דלא סמכינן בזה על חזקה דרבא. זולת אם נבדק לבסוף ונמצאו לו שתי שערות אז מחזקינן ליה בגדול למפרע מיום שהגיע לי"ג שנה. אבל בשלא נבדק כלל אין להכשיר התפילין, ומצדד שם לומר דחזקת חיוב של תפילין דמי לחזקת איסור דיבמה לשוק. ואני אין בידי להכריע בין הגדולים ובפרט להלכה למעשה. ע"כ גודל בקשתי שיורני רבינו הכרעת דעתו דעת תורה בזה. ולתשובתו אצפה. עכ"ד השואל:
תשובה בעז"ה
א הנה באתי לבאר לו להלכה. ואף שכבר האריכו האחרונים בענין זה עכ"ז אכתוב הנלע"ד בזה כפי שיחנני ה'. והנה בעיקרא דמילתא הך חזקה דרבא דכיון שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנים. נראה שזהו חזקה דאתיא מכח רובא שרוב בני אדם מביאין שערות בזמנן. וכמבואר להדיא בתוס' בנדה ושאר גדולי הראשונים שנביא דבריהם בסמוך. וחזקה דאתיא מכח רובא הוי כמו רוב ממש ועדיפא משאר חזקה דהיינו חזקה דמעיקרא. (וכנודע שנמצאים בש"ס ג' מיני חזקות בכללם. א' חזקה דמעיקרא שלמדנו מבית המנוגע. ב' חזקה דאתיא מכח רובא שדינה כרוב דעדיף מחזקה. וכמו נשחטה בחזקת היתר עומדת. וחזקתו בדוק דפ"ק דפסחים וכה"ג. ג' חזקה דאתיא מכח טעם וסברא. דחשבינן לה כמו ודאי אף להוציא ממון ועדיפא מרובא וכמו חזקה אין אדם פורע תוך זמנו וכה"ג טובא. ועיין מזה במהרי"ק שורש ע"ב ובמהרי"ט ח"ב באה"ע סי' כ"ז ובתה"ד סימן ר"ז ודבריו צ"ע לכאורה ומבואר במ"א ואכמ"ל). וכמבואר בדברי התוס' בנדה (דמ"ו ע"ב ד"ה ר"י ור"ל) במופלא הסמוך לאיש שהקדיש ואכלו אחרים דלוקין לר"י ור"ל ולא חשיב התראת ספק שמא לא יביא שערות בזמנו ונמצא שעכשיו אינו מופלא סמוך לאיש משום דאזלינן בתר רובא ורוב מביאין שערות בזמנן. הרי מבואר שזה חשוב רוב גמור ולוקין עליו. וכ"כ בשאלתות דרב אחאי בפ' בחקותי משום דרובא מייתין שערות בזימנייהו ומבואר מדבריו שם שזהו רוב גמור ע"ש. וכ"כ בפירש"י בסוף אבות ע"ש. וכן מבואר מדברי הרמב"ן במלחמות בפ"ק דחולין וכן מדברי הרשב"א בחידושיו שם לענין הא דקיי"ל התם דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם. והיכא שראה אחד ששחט ואזל ליה לעלמא שחיטתו כשירה. ומ"מ היכא דאיתיה קמן בדקינן ליה לדעת הרי"ף וסייעתו והוכיחו שם הרמב"ן והרשב"א שמצינו בכמה דוכתי שסומכין על הרוב בדיעבד ומ"מ צריכין בדיקה לכתחלה היכא דאיתנהו קמן כו'. והביאו ראיה מהך דנדה דקטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה שתי שערות כו'. אבל לענין חליצה בעיא בדיקה עכ"ד. הרי דס"ל דהא דבעיא בדיקה לחליצה הוא רק משום דהיכא דאיכא לברורי לא סמכינן על הרוב. וכ"כ הט"ז באה"ע (סי' קנ"ו סק"ב) מסברא דנפשיה ומדמי לה ג"כ לההיא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ע"ש. (רק שלא הזכיר דחזקה דרבא הוי בתורת רובא וכנ"ל. וקצת י"ל על הט"ז שם בסימן קנ"ה סק"ט שהביא קושיית הב"ח שם. ולכאורה לפי דבריו הנ"ל לק"מ). אלא שבאמת מוכח מדברי הפוסקים דלענין חליצה לא סמכינן על חזקה דרבא ולא שרינן לחלוץ בלא בדיקה אף במקום דליכא לברורי. (ואף בדיעבד אסורה אם חלץ לה בלא בדיקה ואזל לעלמא וכה"ג). ולכאורה טעמא בעי דהא בחולין שם היכא דליתיה קמן למיבדקיה סמכינן על רמא"ש מ"ה ומותר לאכול משחיטתו. מיהו י"ל דזה תליא בדין סמוך מיעוטא לחזקה. דבתוס' בכורות (דף כ' ע"ב) הביאו שיטת הר"ת דס"ל דקיי"ל לדינא דחיישינן למיעוטא היכא דאיכא חזקה בהדיה להחמיר ומה"ט פסק שם דאין חלב פוטר מן הבכורה אע"ג דרוב בהמות אין חולבות אא"כ יולדות מ"מ סמוך מיעוטא לחזקה שלא ילדה. וע"ש ברא"ש ובפ"ק דחולין סי' ט"ז. והא דסמכינן על רמא"ש מ"ה ולא סמכינן מיעוטא דאינם מומחין לחזקת איסור דבהמה. כתב שם התוס' והרא"ש משום דמיעוט שאינם מומחין הוי מיעוטא דלא שכיחא ע"ש. (ודעת הרמב"ם לכאורה משמע דס"ל דלא סמכינן מיעוטא לחזקה להחמיר, ממ"ש בפ"ד מבכורות דחלב פוטר מן הבכורה. אך מבואר בחידושי הרמב"ן והרשב"א ביבמות דף קי"ט רע"ב דאמר רבא רישא חזקה לייבום כו' ואייתי מיעוטא דמפילות וסמוך לחזקה כו'. והרי"ף והרמב"ם פסקו כמתני' התם. ופירשו הרמב"ן והרשב"א בדעתם. (וכ"כ בחי' הריטב"א בקידושין דף פ' ע"א) דס"ל דרבא מוקי מתני' דיבמות אף כרבנן דר"מ כו' דהיכא דאיכא מיעוטא וחזקה סמכינן מיעוטא לחזקה להחמיר. וכן שיטת רב האי גאון. מיהו לחד תירוצא ברשב"א שם דהמיעוט דמפילות מן הרוב אתה מסלקו מרוב שמתעברות כו'. משא"כ במיעוט העומד לגמרי נגד הרוב לא מצרפינן ליה לחזקה כו'. לפ"ז ניחא פסקי הרמב"ם דלענין רוב בהמות אין חולבות אא"כ יולדות דהמיעוט הוא עומד כנגד הרוב לא סמכינן ליה לחזקה ומש"ה פסק הרמב"ם דחלב פוטר מן הבכורה. אבל לאינך תירוצים שברשב"א וכן להרמב"ן שלא הזכיר סברא זו כלל ולא ס"ל לחלק כן (אליבא דהרי"ף וסייעתו). א"כ קשיא דלמה פסק הרמב"ם דחלב פוטר מן הבכורה. וי"ל בזה דהרמב"ם ס"ל כהך סברא שכתבו התוס' בבכורות ובחולין שם דהא דחלב פוטר היינו משום דנגד חזקת הבהמה שלא ילדה אדרבה העמד הולד בחזקת חולין שהיו במעי אמו ואין כאן צירוף חזקה למיעוט כלל). ולפ"ז ה"נ י"ל בהא דלא סמכינן על חזקה דרבא לענין חליצה. היינו משום דאף שרוב ב"א מביאין שערות בזמנן מ"מ סמוך מיעוטא לחזקת איסור יבמה לשוק. דכאן יש מיעוט גמור שאין מביאין שערות בזמנן וסמכינן ליה לחזקה. משא"כ לענין רמא"ש מ"ה דהוי מיעוטא דלא שכיחא לא סמכינן ליה לחזקה וכמ"ש התוס' והרא"ש הנ"ל. ובזה יש ליישב קושיית הב"ח והב"ש באה"ע (סימן קס"ט סק"י) דכיון שאין אנו בקיאין בגומות א"כ היאך מהני בדיקת השערות הא שערות בלא גומות לא מהני ואין אנו בקיאין בגומות ע"ש. ולפי דברינו י"ל דהא דלא סמכינן על חזקה דרבא לענין חליצה היינו משום שיש מיעוט גמור שאין מביאין שערות בזמנן וסמכינן ליה לחזקה. אבל מיעוט זה שיביאו שערות בזמנן בלא גומות זהו מיעוטא דלא שכיחא ולא סמכינן ליה לחזקה. דשערות בלא גומות לא מהני משום דהוי שומא כמ"ש הרמב"ן והנ"י. והשתא הא ודאי שהרוב מביאין בזמנן שערות כהלכתן עם גומות ומיעוט יש שאין מביאין כלל שערות בזמנן. אבל זהו לא שכיחא שיביאו בזמנן שומא דהיינו שערות בלא גומות. רק דכל מה דאיכא לברורי מבררינן. ומה שא"א לברר מחמת חסרון בקיאות אין לחוש כלל לזה מחמת חזקה דרבא. וכן מיושב בזה ג"כ שיטת ר"ת בתוס' ב"ב (דף קנ"ד סע"א) דס"ל דבעינן שתי שערות שחורות דוקא ולא לבנות דלבנות הוי שומא. והקשה עליו במל"מ מהא דקיי"ל בנדה (דף נ"ב ע"א) גומות אע"פ שאין שערות והיינו משום שבודאי היו בהן שערות ונשרו. ולדעת הר"ת הנ"ל אכתי יש לחוש שמא היו השערות לבנות ולא שחורות כו'. ולדברינו ניחא. דה"נ י"ל דכיון דחזינן שהיו שם שערות ונשרו אין לחוש למיעוטא דלא שכיחא שמא היו לבנות. דהרוב מביאין בזמנן שערות שחורות כדינן. והמיעוט אין מביאין כלל שערות בזמנן. אבל שיביאו בזמנן שומא כזו דהיינו שערות לבנות עם גומות זהו מיעוטא דלא שכיחא ולא סמכינן ליה לחזקה להחמיר ואין לחוש לו כלל לענין איסורא רק לענין ממון להסוברים דאין מוציאין ממון אף בכה"ג דהוי מיעוטא דלא שכיחא. ויבואר לקמן אות ו' אי"ה. ועוד י"ל בזה כמה קושיות ואין להאריך:
העולה מדברינו דהא דלא סמכינן על חזקה דרבא לענין חליצה הוא מטעם דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר מדרבנן. (ומה שלא הביאו התוס' ראיה לר"ת דסמכינן מיעוטא לחזקה להחמיר מהכא דאמר הגמרא דלענין חליצה לא סמכינן אחזקה דרבא ובעי בדיקה. היינו משום דיש לדחות ולומר דהא דבעי בדיקה היינו רק משום דבדאיכא לברורי לא סמכינן ארובא וכמו ברמא"ש מ"ה. ובליתיה קמן אין להחמיר. אבל לפי האמת אין להקל כלל בזה לענין חליצה מטעם סמוך מיעוטא לחזקה וכנ"ל:
ב האומנם דלכאורה הי' י"ל באופן אחר. דהא דלא סמכינן על חזקה דרבא לענין חליצה הוא מדין תורה. לפי מ"ש בתשובת הריב"ש סימן שע"ט דרובא וחזקה רובא עדיף זהו רק נגד חזקה א' אבל לא נגד שתי חזקות. ולפי"ז י"ל הכא דמש"ה לא סמכינן על חזקה דרבא לענין חליצה, משום דכאן יש שתי חזקות נגד הרוב. חזקת איסור יבמה לשוק וחזקת קטנות, (דחזקת קטנות ג"כ חשיבא חזקה. ועיין בתוס' יבמות (דף ס"ח סע"א). ובמרדכי פרק מצות חליצה ע"ש). ובכה"ג לא אזלינן בתר רובא. אבל כבר נחלקו האחרונים ע"ד הריב"ש הנ"ל והוכיחו דרוב עדיף אף משתי חזקות. (ועיין בנו"ב מ"ק באה"ע סימן מ"ג. והארכתי מזה במ"א). ומלבד זה הנה בתשובת מהרי"ט האריך לבאר דחזקת קטנות לא הוי חזקה גמורה. דלא אמרינן אוקי מילתא אחזקיה אלא בדבר שמצוי לעמוד באותה חזקה משא"כ בחזקת קטנות דכל יומא גדלה ואתאי וסוף חזקה זו להתבטל ועתידה שתגדל כו' ע"ש. וכ"כ הפנ"י בק"א לקידושין. (וכ"מ בתשובת הרשב"א שפסק הרמ"א באה"ע סימן קנ"ה סי"ד בספק אם הגיעה לשנים דחשיב ספק השקול ואזלינן לחומרא ויש לדחות קצת). וי"ל עוד דאף להסוברים דחזקת קטנות חשיבא חזקה, מ"מ כיון שידוע לנו שהגיע לכלל שנים ומחמת חזקה דרבא אמרינן שהביא סימנין בזמנו. ממילא כשעבר הזמן כבר כלה חזקת קטנות שמקודם דליתא לחזקה זו רק עד זמן הגדלות שנודע בבירור, (וכדמצינו כמה חזקות שמוגבלות בזמן. ובזה יודה אף הנו"ב במ"ק ביו"ד ססי' נ"ו ע"ש). ולפי דברינו י"ל בהא דאיתא בירושלמי פ"ז דיבמות סוף הלכה ד'. ספק הביא שתי שערות ספק לא הביא שתי שערות כמי שהביא שתי שערות להאכיל. ופשטא דלישנא דירושלמי משמע דספק אם הביא שתי שערות מאכיל את אשתו בתרומה אם הוא כהן. (וכן פי' הפ"מ בירושלמי שם. רק הק"ע פי' שם בירושלמי דאינו מאכיל בתרומה. ומ"מ הוא עצמו בש"ק שם חזר לפרש בירושלמי דמאכיל בתרומה ותלינן להקל שהביא שתי שערות). וממתניתין דיבמות שם (דף ס"ז ע"ב) דקתני ספק הביא שתי שערות ספק לא הביא, לא מוכח מידי לפי פי' הר"מ והרע"ב שם דקאי הך ספיקא על הך דינא דחולצת ולא מתייבמת. ולעולם י"ל דמאכיל אשתו בתרומה. אך ברמב"ם פ"ח מהל' תרומות הי"א כתב וז"ל. נישאת לבן י"ג שנה ויום אחד ספק שהביא שתי שערות ה"ז אסורה לאכול עכ"ל. ולכאורה למה פסק נגד פשטא דירושלמי, ובגמרא במקומו ליכא סתירה ע"ז. אמנם י"ל דזהו ג"כ תלינן בדין סמוך מיעוטא לחזקה. דהרמב"ם לטעמיה שפוסק כרבא בר"פ בתרא דיבמות (וכמ"ש הרמב"ן והרשב"א הנ"ל בדעת הרמב"ם שמפרש שם דרבא מוקי מתניתין ככ"ע וכנ"ל) דקיי"ל סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר. וה"נ בבן י"ג שנה ויום אחד שקידש אשה דאף דמחמת חזקה דרבא שהיא מחמת רובא שמביאין שערות בזמנן יש לנו להחזיקו בגדול. מ"מ סמוך מיעוטא לחזקת פנויה דידה (או חזקת איסור בתרומה) ולומר דאינה קנויה לו ואין לה לאכול תרומה בשבילו. והירושלמי ע"כ אתי כהך מ"ד דלא ס"ל סמוך מיעוטא לחזקה (וכמו שנבאר בסמוך דיש פלוגתא בזה). והנה בהך סברא שביארנו דיש כאן חזקת פנויה בהדי מיעוטא. אין סתירה לזה מדברי התוס' בכתובות (דף כ"ג ע"א) דבזרק לה קידושין אף דהוי ספק מ"מ איתרע חזקת פנויה. דבפשיטות נראה דסברת התוס' היינו רק במי שהוא בר קידושין בודאי משא"כ בספק שמא אינו בר קידושין כלל דלא איתרע החזקה. (וזהו דלא כדברי הפ"י בגיטין דף כ"ח ע"א דס"ל סברת התוס' דאיתרע חזקת פנויה לענין אשת חרש ג"כ דמביא אש"ת. וקושייתו בהך דאשת חרש כבר ביארתי במ"א דלק"מ). וגם בלא"ה יש מפרשים בדעת התוס' דאיתרע חזקת פנויה היינו רק מדרבנן להחמיר וכ"מ מלשון התוס' שם ע"ש וכן מוכח מדברי התוס' בגיטין (דף ע"ח ע"ב ד"ה והא ע"ש). ובעיקר ד"ז אי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר, לפי פירש"י בקידושין (דף פ' ע"א) י"ל דתליא בפלוגתא דר"י ור"ל התם. גבי תינוק שנמצא בצד העיסה דחכמים מטמאין וא"ר יוחנן שם דאין שורפין עליו תרומה. והיינו משום סמוך מיעוטא לחזקה (כדפירש"י שם בד"ה ואין). והא דגבי רוב שרצים שורפין תרומה ולא סמכינן מיעוטא לחזקה היינו משום דהוי רובא דאיתיה קמן (כמ"ש שם רש"י בד"ה אם רוב) ור"ל לא ס"ל סמוך מיעוטא לחזקה כלל. והך פלוגתא דר"י ור"ל איתא נמי בירושלמי דקידושין שם. מיהו לפי' התוס' שם (ד"ה סמוך) דרוב תינוקות מטפחין אינו רוב חשוב כו'. לדבריהם י"ל דבהא פליגי דר"ל ס"ל דהוא רוב כו'. אבל לפירש"י פליגי ר"י ור"ל אי סמכינן מיעוטא לחזקה להחמיר ואכמ"ל:
והנה לפי המבואר בדברינו דהא דלא סמכינן אחזקה דרבא לענין חליצה הוא מטעם סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר. לפ"ז לענין תפילין בודאי יש להכשיר בדיעבד בתפילין שכתבן מי שהגיע לכלל שנים ואינו לפנינו לבודקו ויש לסמוך בזה על חזקה דרבא שהיא מכח רובא וכנ"ל. ואין לומר הכא סמוך מיעוטא לחזקת חיוב הנחת תפילין. מלבד שבכלל אין לדמות חזקת חיוב לחזקת איסור, הנה בהך דסמוך מיעוטא לחזקה להחמיר שחידשו התוס' והראשונים בודאי לא שמענו מעולם אלא בחזקת איסור שבאותו דבר. אבל לומר סמוך מיעוטא לחזקת חיוב לא ניתן להאמר כלל. חדא דע"כ לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה רק היכא שהרוב סותר החזקה כמו בבהמה חולבת דמצד הרוב אמרינן שכבר ילדה הפך החזקה שלא ילדה וכל כה"ג. בזה אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. אבל בחזקת חיוב להניח תפילין אין הרוב סותר את החזקה, רק שדנים שהחיוב הזה שעליו להניח תפילין יהי' יי"ח גם בתפילין אלו מחמת הרוב. וסברא זו מוכרחת ג"כ ממה שמבואר בגמ' ופוסקים דע"א נאמן בהכשר התפילין משום דע"א נאמן באיסורין (וע' במג"א סי' ל"ט ס"ק י"ג) והרי היכא דאיתחזק איסורא אין ע"א נאמן. וע"כ דבחזקת חיוב לא שייך זה שהעד אינו סותר החזקה רק הוא מעיד שגם בתפילין אלו יי"ח חזקת החיוב שלו. וכבר האריכו האחרונים בכיוצא בזה במ"ש הר"ן בקידושין גבי קידשתי את בתי וא"י למי קידשתיה ובא א' ואמר אני קדשתיה נאמן אף דאין דבר שבערוה פחות משנים משום דהכא העד אינו סותר את החזקה אלא מברר כו'. (ומה שיש להעיר בזה מתוספתא ספ"ה דפסחים, מבואר במ"א) וכן מוכח מכמה דוכתי דבהכשר ציצית ותפילין וכדומה יש לסמוך על הרוב ולא שייך כאן לומר סמוך מיעוטא לחזקה וכנ"ל. (ומלבד זה, הרי נודע מ"ש הרמב"ן דהא דלא סמכינן מיעוטא לחזקה גבי רמאשמ"ה הוא משום דבהמה לא איתרעאי כו'. וי"ל דאף למאן דלא ס"ל כוותיה התם. היינו משום דהתם מ"מ מחמת הספק שעל השוחט נולד הספק גם על הבהמה אם נשחטה כראוי והכל חד. משא"כ כאן לענין חזקת חיוב הנחת תפילין שזהו על גוף האדם בודאי לכ"ע אין לסמוך מיעוטא שפוסל התפילין עצמם להחזקה שעל האדם בתורת חיוב. ולא משום זה נידון על הספק שבהכשר גוף התפילין). ומלבד כל זה, הנה פשוט דהא דקיי"ל דסמוך מיעוטא לחזקה להחמיר, היינו היכא דר"מ חייש למיעוטא לחוד בזה לדידן חיישינן למיעוטא היכא דאיכא חזקה בהדיא. משא"כ היכא דר"מ לא חייש למיעוטא בודאי אין לחוש לדידן אף היכא שיש עמו חזקה. (וכן מבואר בלשון התוס' והרא"ש לענין מיעוטא דלא שכיח ע"ש). וכבר ביארתי בתשו' אחרת (בסי' ל"ח) דאף דמסקינן בר"פ בתרא דיבמות (דף קי"ט ע"א) דר"מ חייש למיעוטא אף באיסור לאו ולא באיסור כרת לחוד דמה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. מכל מקום באיסור עשה או בחיוב עשה מודה ר' מאיר דלא חיישינן למיעוטא. (וכמבואר בהגהת המשנה למלך ספ"א מהל' יו"ט דלא אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת רק בלאו שיש בו מלקות). וכבר קדמני בזה בתשו' נו"ב (מ"ת בחיו"ד סי' ע"ח) רק שהוא לא הביא ראיה לדבריו בזה. ואני הבאתי שם כמה ראיות והוכחות לדבר. ולפ"ז פשיטא די"ל דלא אמרינן לדידן סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר רק באיסור ל"ת דמיירי התוס' והרא"ש שם ולא לענין חיוב עשה. וכבר כתבו התוס' במנחות (דס"ח סע"א) דאין להחמיר בעשה כמו בל"ת ע"ש. מכל הני טעמי נראה בפשיטות דלענין תפילין ליכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר. ויש להכשיר התפילין בנ"ד משום חזקה דרבא וכנ"ל.
ד ונחזור לדברינו. דענין חזקה דרבא הוי חזקה דאתיא מכח רובא שרוב מביאין שערות בזמנן. וכמ"ש התוס' בנדה הנ"ל ושכ"ד השאלתות ורש"י ורמב"ן ורשב"א הנ"ל. אך לכאורה קשה לפ"ד התוס' בנדה הנ"ל שם דהא דלא חיישינן במופלא הסמוך לאיש שמא לא יביא שערות בזמנן ונמצא דעדיין אינו מופלא סמוך לאיש דהטעם בזה משום דאזלינן בתר רובא שמביאין שערות בזמנן וכנ"ל. דלפ"ז תיקשי בגמ' שם דאמר אביי ת"ש כו' ר' יוסי אומר עד שלא בא לעונת נדרים אין תרומתו תרומה ומשבא לעונת נדרים תרומתו תרומה סברוה קסבר ר' יוסי תרומה בזה"ז דאורייתא אא"ב מופלא סמוך לאיש דאורייתא אתי גברא דאורייתא ומתקן טיבלא דאורייתא כו'. והשתא הא שמעינן ליה לר' יוסי דחייש למיעוטא כדאיתא ביבמות דס"ז רע"ב. וכ"כ התוס' שם בהדיא דר' יוסי חייש למיעוטא ולדידיה קטנה אינה מתייבמת שמא תמצא איילונית כו' ע"ש. וא"כ אמאי לר' יוסי הכא משבא לעונת נדרים תרומתו תרומה ומתקן טיבלא דאורייתא. ולמה לא חייש הכא למיעוטא שאין מביאין שערות בזמנן ונמצא דהשתא אכתי אינו מופלא הסמוך לאיש ואין תרומתו תרומה ולא נתקן טיבלא דאורייתא ע"י תרומתו. וכיוצא בזה קשה ג"כ ע"ד הר"ן בשבת בפראד"מ לענין נולד כשהוא מהול שכתב שם הר"ן בפשיטות דר' יוסי לא חייש למיעוטא. וראיתי בתשו' ר"ע איגר סי' ס"ב שהקשה כן ע"ד הר"ן מגמ' דיבמות הנ"ל וכן הקשה ג"כ שם ע"ד הר"ן בתשו' שכתב לפרש טעמיה דר' יוסי בנדה (דנ"ט ע"ב) דמטהר התם משום דלא חייש למיעוטא והגרע"א נדחק לתרץ זה. וכן הקשה ג"כ בתשו' ח"ס ע"ד הר"ן בזה. ונפלאתי על הגאונים האלה שהקשו בחנם ולא ראו דברי הר"ן בחידושיו לנדה (דמ"ד ע"א) שפי' להדיא בהך דר' יוסי ביבמות דס"ל דעובר פוסל דאע"ג דבעלמא לא חייש ר' יוסי למיעוטא מ"מ הכא שאני דהא דחשיב זכרים מיעוטא היינו משום דסמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות וה"ל זכרים מיעוטא. ור' יוסי סבר דמיעוטא דמפילות לא חשיב למסמכיה למחצה דנקבות. אבל ברוב גמור מודה ר' יוסי דלא חיישינן למיעוטא כלל. (והיינו י"ל עוד בפשיטות דמיעוט דזכרים הוי מיעוט המצוי וכמבואר בתוס' יבמות (ל"ו:) ובע"ז ד"מ ע"ב דאף לדידן דלא חיישינן למיעוטא מ"מ למיעוט המצוי חוששין ע"ש. וראיתי שכ"כ השעה"מ פ"ד מהל' חליצה ויבום). ומעתה מבואר שבחנם הקשו הגדולים הנ"ל על הר"ן בשבת וע"ד הר"ן בתשו' הנ"ל. ופשוט הוא דהר"ן לשיטתו שמפרש בגמרא דיבמות דר' יוסי לא חייש למיעוטא כלל נגד רוב גמור ולק"מ. ולדעת הר"ן א"ש נמי בסוגיא דנדה דלק"מ לר' יוסי הכא. אבל לפ"ד התוס' ביבמות שם שמפרשים דר' יוסי חייש למיעוטא בכל דוכתא. וא"כ לדבריהם תיקשי על ר' יוסי בסוגי' דנדה הכא וכנ"ל. (והרשב"א בחידושיו ליבמות בחד תירוצא כתב דבמקום דיעבד ל"ח ר' יוסי למיעוטא. אבל התוס' שם בהדיא פליגי ע"ז ע"ש. וא"כ קשיא). אך י"ל דלק"מ, דכיון דסבר ר' יוסי דמופלא הסמוך לאיש מדאורייתא ויליף לה מקרא דנדרו נדר והקדשו הקדש. וממילא מוכח מהך קרא דהוי נדר והקדש בתורת ודאי ולא מספקינן ליה שמא לא יביא שתי שערות בזמנו ואינו מופלא סמוך לאיש. דאין סברא לפרש בקרא ולומר דבאמת נדרו והקדשו מיתלא תלי וקאי בספיקא עד שיגדיל ונראה שהביא שתי שערות בזמנו ואז יהיה למפרע נדר והקדש. דאין זה במשמע בפירוש הכתוב. וממילא אף לר' יוסי דחייש למיעוטא בעלמא מ"מ הכא הוי תרומתו תרומה בתורת ודאי דהיכא דגלי קרא אין לחוש למיעוטא. דאף לר"מ דחייש למיעוטא מסקינן בחולין (רדי"ב) דהיכא דלא אפשר לא חייש, ומבואר שם בתוס' (די"א ע"ב ד"ה ליחוש) דהיכא שנצטרך להעמיד הפסוק בדוחק זהו ג"כ חשוב לא אפשר ולא חייש התם למיעוטא. וה"נ לר' יוסי הכא אין לחוש למיעוטא נגד פשט הכתוב דגלי לן שנדרו והקדשו הוי בתורת ודאי וה"ה לתרומה דידיה. (ויש להוסיף עוד דהתוס' שהוצרכו לתרץ דלא הוי ה"ס שמא לא יביא שערות בזמנו משום דאזלינן בתר רובא שרוב מביאין שערות בזמנן, זהו רק מחמת שהוקשה להם לענין מלקות דאין גילוי ע"ז מקרא שיהיו לוקין וא"כ ליפטרו ממלקות משום ה"ס. וע"ז צ"ל כתירוצם מחמת הרוב כו'. אבל בעיקר האיסור דנדר והקדש של המופלא הסמוך לאיש האמור במתני' דנדה שם דאסור בתורת ודאי ע"ז לא שייך כלל להקשות שמא לא יביא שערות בזמנו כו'. מאחר שזה גופא אסרה תורה וגלי קרא בזה דאין היתר מחמת הספק שמא לא יביא שערות בזמנו וכנ"ל, וניחא בזה דמתני' א"ש אף כר"ש דלקמן (ר"ד מ"ט) דלית ליה חזקה דרבא). ותדע דע"כ צ"ל כן דאל"כ בלא"ה תיקשי אפי' נימא דר' יוסי לא חייש למיעוטא. מ"מ לשיטת הר"ת בתוס' בכורות הנ"ל דקיי"ל סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר. וא"כ במופלא הסמוך לאיש אמאי תרומתו תרומה ומתקן טיבלא דאורייתא ע"י תרומתו. הא י"ל סמוך מיעוטא שאין מביאין שערות בזמנן לחזקת טבל א"ו כדאמרן ולק"מ:
ה אמנם יש לבאר במה שהעלינו לעיל דאף לדעת התוס' דחזקה דרבא הוא רוב גמור שמביאין שערות בזמנן מ"מ הכא שיש חזקת איסור אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר. דלכאורה יש לסתור זה מדברי התוס' בגמ' דב"ב (דקנ"ד סע"א) בעובדא דבני ברק בא' שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני משפחה ועירערו לומר קטן הי' בשעת מיתה ובאו ושאלו את ר"ע מהו לבודקו א"ל אי אתם רשאים לנוולו ועוד סימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה. ואיתיביה ר"י לר"ל התם דאמר ראיה בקיום שטר כו'. (דר' יוחנן היה מפרש עובדא דבני המשפחה היו מוחזקים והלקוחות היו מערערים ורצו לבודקו ולהראות שהיה גדול). וכתבו שם התוס' וז"ל וא"ת למה יש לנו לומר שהיה קטן כיון שהגיע לכלל שנותיו והא אמרינן בכמה דוכתי ובנדה קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א"צ בדיקה חזקה הביאה שערות. וי"ל שאחר שהיה זה גדול שהגיע לכלל שנותיו בדקוהו ולא היו בו סימנים ולהכי איכא לספוקי שמא הוא קטן עדיין עכ"ל התוס' שם. ולכאורה דבריהם תמוהין דמה הקשו הא אמרינן בנדה שם דה"מ למיאון אבל לחליצה בעיא בדיקה. וא"כ כש"כ הכא לאפוקי ממונא דצריך לבודקו ואין לסמוך על חזקה דרבא בזה. וראיתי בתשו' נו"ב מ"ק (חאה"ע סי' ס"א) שעמד על דברי תוס' אלו והעלה בפירוש דברי התוס' דחזקה דרבא היא חזקה אלימתא אף להוציא ממון. והא דאין סומכין על חזקה דרבא לענין חליצה ובעינן בדיקה היינו רק משום דאפשר לברר הדבר אבל בעובדא דבני ברק שכבר מת ולא היה אפשר לבודקו שפיר יש לסמוך על חזקה דרבא אף להוציא ממון. ואף דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ מוכח דחזקה דרבא אלימא טובא יותר מרובא. וחזקה זו מועיל אף להוציא ממון. עכ"ד הנו"ב שם בקצרה. ולפ"ז לדעת התוס' דחזקה דרבא מהני אף להוציא ממון מחזקתו א"כ כ"ש לענין איסורין דלא אמרינן בזה סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר. דהא חזקת ממון אלימא יותר מחזקת איסור כידוע וא"כ יש מזה סתירה לדברינו דלעיל. אך יש לקיים דברינו ולהשיב ע"ד הנו"ב הנ"ל. דעיקר דבריו שחידש דהא דבעיא בדיקה לענין חליצה הוא משום דאפשר לברר כבר קדמו בזה הט"ז הבאתיו לעיל ושכן מבואר לכאורה מדברי הרמב"ן והרשב"א ריש חולין הנ"ל. ומ"מ לדינא א"א לומר כן וכמבואר בפוסקים דלענין חליצה בכל ענין לא סמכינן אחזקה דרבא וכמ"ש לעיל. ועוד דקשה לדברי הנו"ב שהוכיח מדברי התוס' דהכא דחזקה דרבא אלימא יותר מרובא דאין הולכין בממון אחר הרוב וחזקה זו מהני אף בממון. הא היא גופא קשיא ע"ד התוס' דמנא להו זה להקשות כן בגמ' שם, דילמא באמת חזקה דרבא שהיא מחמת רוב שמביאין שערות בזמנן (וכדבריהם בנדה הנ"ל) לא עדיף משאר רוב שאין הולכין אחריו בממון ומש"ה שפיר היו צריכין לבודקו הכא בעובדא דבני ברק. (ואין לומר דהתוס' היה פשוט להם כן מסברא דחזקה דרבא עדיפא יותר מרובא, דזה אינו, דהא חזינן שיש פלוגתא בזה. וכדאיתא בנדה (ריש דמ"ט) דר"ש לא ס"ל כלל חזקה דרבא. וא"כ למה לא נימא דאף למאן דס"ל חזקה דרבא מ"מ לא עדיף מרובא וכנ"ל). שוב ראיתי דהנו"ב גופי' בסוף דבריו הרגיש בזה דמנ"ל זה להתוס' דחזקה דרבא מהני אף להוציא ממון, ותירץ דהתוס' הוציאו כן מדברי רבא שאמר חזקה שהביאה סימנים וקשה קושיית הרמב"ן דלענין מיאון לא הי' צ"ל חזקה כלל רק חוששין שהביאה סימנין אלא מדאמר חזקה מוכח דאפילו לקולא סמכינן ע"ז. עכ"ד הנו"ב. ולא הועיל כלום בתירוצו דאכתי מנ"ל להתוס' שמוציאין ממון ע"פ חזקה דרבא דילמא דינה כשאר רוב שאין הולכין אחריו בממון רק באיסורין הולכין אחר הרוב אף להקל משא"כ בממון (וע' בתוס' נדה דמ"ח ע"ב ד"ה אב"א שביארו היטב דאהני חזקה דרבא דמטעם חזקה חוששין שמא נשרו כו'. וגם לענין מופלא סמוך לאיש דלוקין לר"י ולר"ל על הקדשו ופי' התוס' משום חזקה דרבא כנ"ל. ולפנינו יבואר עוד נ"מ דמהני חזקה דרבא לענין איסורין. וכבר יש די בזה ליישב קושיית הרמב"ן מה דנקט רבא חזקה ולא אמר חוששין כו'. וגם לפ"ד הנו"ב מהני חזקה דרבא אף לענין חליצה להקל היכא דליכא לברורי וכגון דאזל לעלמא אחר חליצתו כו'). והקושיא במקומה על התוס' מנ"ל להקשות דילמא הא דהוצרכו לבודקו הוא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב. ואם נפרש דקושיית התוס' הוא דא"כ תיקשי מהכא לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב. לפ"ז שוב אין להוכיח מדברי התוס' דכאן דחזקה דרבא עדיפא מרוב ובאמת לפמ"ש התוס' בבכורות (ד"ך ע"א ד"ה ור"י) דאף לרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב היינו רק באומר קים לי בנפשאי שאני מן הרוב כו'. א"כ הדק"ל מאי מקשו התוס' הכא הא יש לומר שהלקוחות בעצמם לא ידעו בבירור אם הביא שתי שערות ובכה"ג אף לרב אין הולכין בממון אחר הרוב. אלא די"ל לפמ"ש בהפלאה בספ"ק דכתובות דרוב שכבר הוחזק לענין איסורין הולכין אחריו אף לענין ממון ג"כ. ולא אמרו דאין הולכין בממון אחר הרוב אלא היכא דלא נ"מ מהך רובא רק לענין ממון ע"ש. והארכתי מזה במ"א. ולפ"ז י"ל הכא בעובדא דבני ברק דשפיר יש להוציא ממון ע"פ רוב זה שכבר הוחזק לענין איסורין בחייו. שכבר החזקנוהו בגדול לענין מצות ואיסורין ולענין חיובים ועונשין (דהרי הכא היו ידועין שנותיו שהוא בן כ' שנה והספק היה רק אם הביא שערות). וממילא הוי כגדול לענין זה שמכירתו מכירה ג"כ. מיהו מהתוס' דכתובות שם (דף ט"ו ע"ב ד"ה ל"צ) מוכח דלא ס"ל סברת הפלאה הנ"ל. (וע' בתוס' בכורות הנ"ל סד"ה ור"י). וא"כ הדק"ל. ועוד דאם נימא סברת הפלאה הנ"ל ג"כ נסתרו דברי הנו"ב הנ"ל שהוכיח מכאן דחזקה דרבא עדיפא מרוב דהא י"ל דלא עדיף מרוב רק דבכה"ג הולכין אחר הרוב בממון ג"כ. ועוד בר מכל דין יש לתמוה על הנו"ב שלא הרגיש כלל שיש בזה סתירה בדברי התוס'. דהתוס' ב"ב שם תירצו דמיירי שאחר שהגיע לכלל שנותיו נבדק ולא מצאו בו סימנים ומש"ה יש לספק שמא עדיין קטן הוא. אבל התוס' בנדה (דף מ"ח ע"ב ד"ה בשלמא) שהוכיחו שם דכל שבדקו אחר הפרק ומצאו בו סימנים אין לחוש שמא מלפני הפרק באו, והוכיחו זה ג"כ מעובדא דבני ברק דקאמרי מהו לבודקו אלמא אי משתכחי ביה סימנים לא אמרינן דלפני הפרק באו. ואם נימא כדבריהם בב"ב הנ"ל שפירשו שאחר שהגיע לכלל שנותיו נבדק ולא נמצאו לו סימנים א"כ אם עכשיו ימצאו לו סימנים הא חזינן שאח"כ באו והיאך שייך לומר שמא מלפני הפרק באו. והיאך הוכיחו מזה התוס' בנדה דאף שלא נבדק תחלה מ"מ לא חיישינן שמא מלפני הפרק באו הא מכאן לא מוכח מידי. א"ו שהתוס' בנדה באמת מפרשים בעובדא דבני ברק שלא נבדק כלל תחילה ושפיר הוכיחו שם התוס' מכאן דלא חיישינן שמא מלפני הפרק באו. ולפ"ז לפ"ד התוס' בנדה שמפרשים כאן שלא נבדק כלל תחילה א"כ הדק"ל קושייתם בב"ב הנ"ל דלמה צריכין לבודקו ואמאי לא סמכינן בזה על חזקה דרבא דחזקה שהביא סימנים. א"ו צ"ל דלפ"ד התוס' בנדה מוכח דחזקה דרבא לא מהני לאפוקי ממונא, דהוי כמו רובא דאין הולכין בממון אחר הרוב וכנ"ל. ולפ"ז יש בזה עכ"פ סתירה בדברי התוס' אם חזקה דרבא מהני אף להוציא ממון ועדיף מרובא או לא. והיה י"ל בזה לפי מה שמצינו סתירה בדברי התוס' בכלל זה דאין הולכין בממון אחר הרוב. דלפמ"ש בתוס' רפ"ג דב"ק (דכ"ז רע"ב) ושאר דוכתי מבואר דאפי' רוב גמור לא מהני בממון. אבל לפמ"ש התוס' בסנהדרין (דף ג' ע"ב ד"ה ד"מ) דדוקא רובא לרדיא לא מהני בממון משום דלא חשיב כשאר רובא ופירשו האחרונים בכוונתם דרובא לרדיא הוי רוב התלוי בדעות בנ"א משא"כ רוב שבעצם מצד הטבע מהני בממון ג"כ. (ומיהו בב"ב דצ"ג ע"א משמע דלשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו אף ברוב שמצד הטבע ע"ש, ויש לדחות קצת). וי"ל דהתוס' בב"ב שם אזלי בשיטה זו, ומש"ה בחזקה דרבא שהוא רוב שמצד הטבע שמביאין שערות בזמנן מש"ה יש להוציא ממון ג"כ מחמת רוב זה. ושפיר הקשו. והתוס' דנדה הנ"ל אזלי בשיטתם בב"ק ושאר דוכתי דאף רוב כה"ג לא מהני בממון ולק"מ. (ועוד הי' י"ל קצת דהתוס' דב"ב והתוס' דנדה לא סתרי אהדדי דמ"ש בב"ב שם שנבדק ולא מצאו לו סימנין היינו שלא היו לו שערות אבל אחר גומות לא בדקו. וכעת היה דעתם לבדוק גם בגומות כמבואר מלשון התוס' שם ע"ש. ואם ימצאו גומות בלא שערות יחזיקו אותו בגדול למפרע שהרי מתחלה לא נבדק בגומות כלל. והתוס' דנדה שפיר הוכיחו מכאן דאם ימצאו מהני ואין לחוש שמא מלפני הפרק באו דאז הגומות ג"כ לא מהני מידי). והנה מלבד כל הנ"ל עוד יש להקשות על התוס' דב"ב הנ"ל שהקשו דלמה הוצרכו לבודקו והיה להם לסמוך על חזקה דרבא. דמאי קושיא. הא י"ל בפשיטות כיון דעובדא דבני ברק היה לפני ר"ע ור"ע לטעמיה אזיל דחייש למיעוטא. דמסקנת הגמ' בבכורות (ד"ך ע"ב) דר"ע סבר דחלב אינו פוטר מן הבכורה וחייש למיעוטא. ובספ"ק דמכות (ד"ז ע"א) ר"ט ור"ע אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם ומפרש הגמ' דהיו שואלים להעדים שמא במקום סייף נקב הוה. ומוכח דחיישי למיעוטא. ומיהו לפיר"ת שהביאו התוס' במכות שם שהיו שואלין להעדים רק שמא יכחישו זא"ז או יאמרו לא ידענו ויתבטל העדות בכה"ג ולא משום דחיישי למיעוטא. לפ"ז ניחא דברי התוס' הכא. אבל התוס' מסקי שם לבסוף דר"ע חייש למיעוטא (וכ"כ התוס' בבכורות ובחולין שם), ובזה הי' י"ל ג"כ דהתוס' דב"ב שם אזלי בשיטת ר"ת דר"ע לא חייש למיעוטא ושפיר הקשו. משא"כ התוס' בנדה הנ"ל אזלי בשיטת החולקים על ר"ת ומפרשים שם דר"ע חייש למיעוטא וא"כ שפיר יפרשו עובדא דבני ברק שלא נבדק תחלה כלל. והא דלא סמכו על חזקה דרבא שהיא מכח רובא כנ"ל, משום דר"ע לטעמיה דחייש למיעוטא וכנ"ל. ועכ"ז יותר נראה לפרש בע"א בדברי התוס' דב"ב הנ"ל באופן שיתישבו כל הקושיות בחדא מחתא. והנה מלבד כל זה עוד קשה טובא ע"ד התוס' לפי פי' הנו"ב בדבריהם דפשיטא להו להתוס' דחזקה דרבא מהני אף להוציא ממון. דלפ"ז קשה בסוף הסוגי' דב"ב הנ"ל (ר"ד קנ"ה) דה"ק ליה ר"י לר"ל בשלמא לדידי כו' אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים היכי משכחת לה דנחתו לקוחות בנכסים. והשתא מאי קושיא דילמא מיירי שהמוכר לא נבדק תחלה ומש"ה נחתו לקוחות לנכסים מחמת חזקה דרבא דכיון שהגיע לכלל שנים חזקה שהביא סימנים. והיתומים היו מערערים אח"כ לומר שיבדקו אותו ויבררו שלא הביא סימנין. (וכמו שמתחלה פירשו כן אליבא דר"ל. וע"ש בדף קנ"ד ע"ב בתוס' ד"ה לקוחות). וראיתי שהקשה כן בתשו' ר"ע איגר ולא תירץ כלום. שוב מצאתי בנו"ב חח"מ סי' ד' שהקשה כן לפמ"ש שם לפרש דברי התוס' בע"א במה שהקשו התוס' דלמה לא סמכינן על חזקה דרבא. דכוונתם בזה היינו בצירוף החזקה דאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול דחזקה זו מהני כמו חזקה דהשתא (וכמ"ש שם התוס' בדיבור שאחריו). וכמ"ש בתשו' הרא"ש דאם נבדק אח"כ ונמצאו בו סימנין הוחזק גדול למפרע מחמת חזקה דרבא בצירוף חזקה דהשתא. וה"נ בצירוף חזקה דאין העדים חותמין כו'. ובסוף דבריו שם העלה בקושיא ע"ד התוס' והרא"ש מסוף הסוגיא דפריך היכי משכחת לה דנחתו לקוחות לנכסים ודילמא מיירי שלא נבדק תחילה ואז לכ"ע סגי בקיום השטר מחמת חזקה דרבא בצירוף חזקה דאין העדים חותמין כו'. וכתב שא"א ליישב זה כלל לדעת התוס' והרא"ש. (ויש לתמוה דהנו"ב גופיה בחאה"ע סי' ס"א הנ"ל שפי' דברי התוס' דב"ב דקושייתם כפשטה די"ל דמכח חזקה דרבא לחוד יכולים להוציא ממון. א"כ לפ"ז כש"כ דתיקשי מהמסקנא דגמ' דפריך לר"ל היכי משכחת דנחתי לקוחות לנכסים אמאי לא מוקי לה בלא נבדק תחלה וכנ"ל. ושם לא הקשה הנו"ב כלום ע"ד התוס'. ועכ"פ היא קושיא עצומה):
ומפאת כל הקושיות הנ"ל נראה להוכיח בפירוש דברי התוס' דב"ב הנ"ל בקושייתם שהקשו למה יש לנו לומר שהוא קטן כיון שהגיע לכלל שנותיו כו' וחזקה הביא סימנים. שדקדקו בלשונם למה יש לנו לומר שהוא קטן כו' ולא הקשו בקצרה דמסתמא הוא גדול מחמת חזקה דרבא. אלא דמשום חזקה דרבא לחוד דהיא חזקה דאתיא מכח רובא בודאי אין להוציא ממון כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב וחיישינן בזה למיעוטא שלא הביא שערות בזמנן. רק דקושיית התוס' היא שייכא להמשך דבריהם שם מקודם. אהא דאמר ר"ע ועוד סימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה דלמה נחוש לזה שלאחר מיתה יראה גדול מה שלא היה כן בחייו. ואף שתירץ בזה ר"ת דשמא בחייו היו השערות לבנות ואחר מיתה הושחרו ונראין כסימנים והר"י פי' דשמא בחייו לא היו גומות ומחמת מיתה נתהוו שם גומות (בצמצום במקום השערות) דכל זה הוא בודאי מילתא דלא שכיחא שיזדמן כן כידוע בחוש. ואף דמ"מ יש לחוש לחששא זו לחוד שלא להוציא ממון, מ"מ עדיין קשה מאחר דבלא"ה מחמת חזקה דרבא יש להחזיקו בגדול מן הרוב שמביאין שערות בזמנן. ואף דבממון אין הולכין אחר הרוב וחיישינן למיעוטא שלא הביא שערות בזמנו. אבל עכ"פ כשבדקוהו לאחר מיתה ומצאו בו סימנין שוב אין סברא לחוש עוד כולי האי ולומר דהאי גברא היה מהמיעוט ועוד איתרמי ביה הזדמנות כזו דלא שכיחא שנשתנו בו הסימנין כנ"ל. והזדמנות מקרים כאלו יחד היא מיעוטא דלא שכיח כלל. ובכה"ג מוציאין ממון ג"כ היכא שהמיעוט הוא מיעוטא דלא שכיחא. (וכעין זה מבואר ג"כ מדברי הרמב"ם בפ"ז מהל' נחלות ה"ג במי שטבע במים שאין להם סוף ואבד זכרו דאשתו אסורה ומ"מ היורשין יורדין לנכסיו שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת כו'. וקשה דהא במשאל"ס ג"כ יש מיעוט ניצולים ואין הולכין בממון אחר הרוב ואמאי היורשין יורדין לנכסיו. אלא משום דבכה"ג הוי מיעוטא דלא שכיחא שיהיה ממיעוט הניצולים וגם שיאבד זכרו. ומוציאין ממון ע"פ הרוב בכה"ג דהוי מיעוטא דלא שכיחא וכנ"ל) ולפ"ז יהיו מיושבים כל הקושיות דמה שהקשינו לעיל מהא דר"ע חייש למיעוטא. לק"מ דמיעוטא דלא שכיח ר"ע נמי לא חייש לי'. ומעתה מיושב ג"כ הקושיא מסוף הסוגיא דה"ק ליה ר"י לר"ל לדידך דאמרת ראי' בעדים היכי משכחת לה דנחתי לקוחות לנכסים. דקשה מאי מקשי ליה ר"י לר"ל הא י"ל דמיירי שלא נבדק תחלה ומש"ה נחתו הלקוחות לנכסים מחמת חזקה דרבא, והשתא לק"מ, דמחמת חזקה דרבא לחוד לכ"ע אין להוציא ממון כ"ז שלא בדקוהו דאין הולכין בממון אחר הרוב וחוששין למיעוטא שלא הביא שערות בזמנו, והתוס' לא הקשו רק על דברי ר"ע דאמר דאף הבדיקה לא מהני עכשיו שחוששין שנשתנו הסימנים לאחר מיתה דזהו חשיב מיעוטא דלא שכיחא כנ"ל. אבל הלקוחות שלא בדקוהו עדיין היאך נחתי לנכסי מתחלה כלל, וא"ש. ובזה מיושב ג"כ עוד קושיא מה שהקשה הנו"ב שם בתחלת הסוגיא דאיתיביה ר"י לר"ל לדידך דאמרת ראיה בקיום שטרות ליקיימו שטרייהו ולוקמו בנכסי. ופירש"י ותוס' משום דחזקה אין העדים חותמין אא"כ נעשה בגדול. וע"ז הקשה הנו"ב דשמא העדים לא ידעו מזה שכבר נבדק תחלה ולא נמצאו בו סימנים. ומש"ה שפיר חתמו על השטר בלא בדיקת סימנים מחמת חזקה דרבא. רק אח"כ בבואם לפני ר"ע ונתברר זאת שנבדק תחלה ולא הביא סימנים ואזלא לה חזקה דרבא אז אין להעמיד הלקוחות בנכסים עד שיבורר ע"י בדיקה שהוא גדול. עכ"ד הנו"ב. וע"ש מה שתירץ בזה. ולפי דברינו ניחא בפשיטות דחזקה דרבא לחוד לא מהני כלל לענין ממון וכנ"ל. ושפיר אמרינן דלא היו העדים חותמין אא"כ ידעו בבירור שהוא גדול ולק"מ:
ו אלא דלפ"ז צריך לבאר לפמ"ש לעיל להוכיח מדברי התוס' בנדה (דמ"ח ע"ב) שמפרשים בעובדא דבני ברק שלא נבדק תחלה, (מדהוכיחו מכאן דלא חיישינן שמא השערות באו מלפני הפרק וכנ"ל). וכן מוכח מדברי הרא"ש בתשו' (כלל ל"ג. ובנו"ב שם האריך בביאור דבריו). שהוכיח מעובדא דבני ברק דכל שנמצאו לו סימנים אח"כ מחזיקים אותו בגדול למפרע משעה שהגיע לכלל שנים ומש"ה אם היה חי היה מועיל כאן הבדיקה למפרע. ומזה מבואר ג"כ שהוא מפרש שלא נבדק תחילה וע"ש בדבריו. ומעתה לפי פירושם כאן שלא נבדק המוכר תחלה ומ"מ בלא בדיקה אין מחזיקין אותו לגדול מחמת חזקה דרבא. וע"כ דחזקה דרבא לא מהני לענין ממון דאין הולכין בממון אחר הרוב וכנ"ל. ומוכח כאן מדברי ר"ע דאפי' בדקוהו לאחר מיתה ונמצאו בו סימנים ג"כ לא מהני דשמא נשתנו לאחר מיתה. אף שבצירוף הך חששא לחשש המיעוט הוי מיעוטא דלא שכיחא וכנ"ל. (ואין סברא לומר דלהתוס' בנדה ולהרא"ש ס"ל דגם בכה"ג לא הוי בגדר מיעוטא דלא שכיחא). ואולם כבר ביארתי במ"א דגם בזה יש פלוגתא במיעוטא דלא שכיח לענין ממון אם מוציאין ממון בכה"ג או לא. וזה תליא בטעם הדבר במה שאין הולכין בממון אחר הרוב. דלהסוברים דטעמא דמילתא משום דסמוך מיעוטא לחזקת ממון לפ"ז במיעוטא דלא שכיחא דקיי"ל דמיעוטא כי האי לא סמכינן לחזקה. (וכמ"ש לעיל אות א' שכ"כ התוס' והרא"ש) א"כ י"ל דבממון נמי לא חיישינן למיעוטא דלא שכיחא מה"ט. משא"כ לשיטת התה"ד סי' שמ"ט דהטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא משום דילפינן מקרא דבממון המע"ה וראיה הוא בירור גמור משא"כ רוב אינו ראיה ובירור. (וידוע מ"ש הש"מ בפ"ק דב"מ ד"ו ע"ב גבי קפץ א' מן המנויין לתוכן דרוב אינו בתורת בירור ע"ש). לפ"ז י"ל דאף במיעוטא דלא שכיחא חיישינן בממון ואין הולכין אחר הרוב אף בכה"ג. דאף במיעוטא דלא שכיחא מ"מ סוף סוף הרוב אינו בירור גמור ולא מהני לענין ממון:
ואחר שביארנו באריכות דלהתוס' נמי לא מהני חזקה דרבא להוציא ממון. לפ"ז שפיר י"ל ג"כ לענין איסורין במקום שיש חזקת איסור דסמוך מיעוטא לחזקה. וכמבואר בדברינו לעיל:
ז איברא דעיקר דברי התוס' בנדה (דף מ"ו ע"ב) הנ"ל שהקשו במופלא הסמוך לאיש דהוי ה"ס שמא לא יביא שערות בזמנו ונמצא שעכשיו אינו מופלא סמוך לאיש וע"ז הוצרכו לתרץ דאזלינן בתר הרוב שמביאין שערות בזמנן. הנה לדעת הרמב"ם א"צ לזה. שהרמב"ם יש לו שיטה אחרת בזה. שפסק בפי"א מהלכות נדרים ה"ג דבשנים לחוד הוי גדול לענין נדרים והקדש אע"פ שלא הביאו שתי שערות ואע"פ שאמרו אין אנו יודעין כו' ולפ"ז אין הכרח לומר מחמת שהרוב מביאין שערות בזמנן רק דבלא"ה ניחא הא דבמופלא הסמוך לאיש שהקדיש ואכלו אחרים לוקין לר"י ור"ל ולא הוי ה"ס שמא לא יביא שערות בזמנו דהא אפי' לא יביא שערות מ"מ הוי גדול לענין נדרים כשהגיע לכלל שנים לחוד וממילא הוא עכשיו מופלא הסמוך לאיש בכל ענין. אך המל"מ שם הקשה על הרמב"ם מהא דאמר הגמרא בנדה (דף מ"ה סע"ב) לאחר זמן ה"ד אי דלא אייתי שתי שערות קטן הוא. ומוכח להדיא דאף כשהגיע לכלל שנים ולא הביא שתי שערות הוי קטן לענין נדרים. וקושיא זו כבר כתובה בסמ"ג שהקשה כן על דעת הבה"ג. והאחרונים נכנסו בדוחקים ליישב דעת הרמב"ם בזה. ומחוורתא ביישוב דעת הרמב"ם הוא משום דבסוגיא דנדה הנ"ל דר"י וריב"ל דאמרי תוך זמן כלאחר זמן דקיימי לפרש במתני' דהתם שנשנה שם דין קודם זמן ולאחר זמן כו' ואיתותבו ר"י וריב"ל ממתניתין גופה. והוא תימה. (ומיהו לפירש"י לקמן דף מ"ח ע"ב פליגי בזה ר"י ור"ש אי תוך הפרק כלאחר הפרק. וא"כ י"ל דר"י וריב"ל ס"ל כר' יהודה התם בזה. רק דמ"מ קשה דהא ר' יוחנן ס"ל הלכה כסתם משנה ומסתם מתני' מוכח דתוך זמן כלפני זמן. ולפיר"ת בתוס' לקמן (דף מ"ט ע"א סד"ה ואב"א) פלוגתא דר"י ור"ש התם הוא מילתא אחריתא ולא שייך כלל להך דר"י וריב"ל. וע"ש שהוכיחו כן מהא דאיתותבו ר"י וריב"ל ולא אמר כתנאי). וגם במה דאמר שם הגמ' (דף מ"ה סע"ב) ולא היא רבא קטעי כו'. ולא היא רב המנונא מגופה דמתני' קדייק האי לאחר זמן ה"ד כו' הא תוך זמן כלפני זמן. ותמוה טובא היאך טעה רבא כ"כ בדבר פשוט בפשטא דמתניתין ולא במידי דתליא בסברא כלל. אמנם זהו נכון ומבואר היטב לפי משמעות דברי הסמ"ג שמקור דעת הרמב"ם בדין זה דבהגיעו לשנים אף שלא הביאו שתי שערות נדרן נדר ואע"פ שאמרו אין אנו יודעין כו', יצא לו זה מגמרא דגיטין (דף ס"ה ע"א) וכמו שביאר דבריו באריכות בספר קהלת יעקב למהר"י אלגאזי. ותוכן דבריו משום דהתוס' בגיטין ובנדה הוקשו בסתירת דברי רבא דבגיטין שם אמר רבא הגיעו לעונת נדרים נדרן נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת ובנדה שם רבא גופיה פסיק הלכתא דתוך זמן כלפני זמן וע"ש מה שתירצו התוס'. ולזה הבה"ג והרמב"ם בחרו להם שיטה אחרת בכאן ומפרשים דברי רבא בגיטין באופן זה. דהגיעו לעונת נדרים היינו שהגיעו לשני גדלות ולא הביאו שערות דבכה"ג נדרן נדר והקדשן הקדש אע"פ שאמרו אין אנו יודעין כו'. (ובהא דמסיים רבא וכנגדן בקטנה חולצת. ע"ז פי' בה"ג והוא דאייתיאת שתי שערות. דאע"ג דלנדר אף בלא שתי שערות דינה כגדולה מ"מ לחליצה בעיא שערות, וקרי לה קטנה דלענין למכור בנכסי אביה דמיירי אח"כ היא קטנה). ואף דרב המנונא בנדה דמותיב לר' יוחנן דאמר ת"ז כלאחר זמן וכן ר' זירא שם אינהו פשיטא להו דבהגיעה לכלל שנים ולא הביאה שערות אין נדרה נדר כשאינה יודעת להפלות. מ"מ רבא בגיטין פליג ע"ז וס"ל דבכה"ג נדרה נדר אף שאינה יודעת להפלות וכנ"ל. והשתא א"ש הא דאמר הגמרא בנדה ולא היא רבא קטעי כו'. דטעה רק בכוונת רב המנונא אבל בפשט המשנה דייק רבא שפיר ורבא לשיטתיה מפרש במתניתין דאחר הזמן הזה דנדרו נדר אפי' אמרו אין אנו יודעין כו' מיירי בלא הביאה שתי שערות ולק"מ. ולהכי סבר רבא בכוונת רב המנונא שדייק רק ממשנה יתירה ובזה דחי ליה רבא. (ולא ידע רבא דרב המנונא פליג עליה בעיקר הדין והוא מדייק מגופה דמתניתין מש"ה אבל באמת לא טעה רבא כלל). והא דמסיק הגמרא בתיובתא על ר"י וריב"ל היינו רק לסברת רב המנונא ור"ז. אבל למסקנת רבא בגיטין הנ"ל אין כאן תיובתא על ר"י וריב"ל דאינהו נמי ס"ל כן דלענין נדרים דינה כגדולה משהגיעה לשנים אף שלא הביאה שערות ולק"מ (וכמ"ש בספרי הכללים דכל היכא דאמר הגמרא רק פ"א תיובתא היינו רק מדברי המקשן שאומר כן ויכול להיות שיש לתרץ ממקום אחר. משא"כ כשאומר הגמרא ב"פ תיובתא אז מחליט הגמרא התיובתא. וכאן בלא"ה אינה תיובתא קיימת לפירש"י לקמן דתנאי פליגי בזה וכנ"ל):
ואחרי המבואר בזה. הנה אף לדעת הרמב"ם מוכח סברת התוס' דהא דלא הוי ה"ס במופלא הסמוך לאיש היינו משום דאזלינן בתר רובא שמביאין שערות בזמנן. ואין לדחות דלעולם אין כאן רוב רק דבלא"ה לא הוי ה"ס במופלא הסמוך לאיש משום דאף אם לא יביא שערות בזמנו מ"מ דינו כגדול לענין נדרים משהגיע לכלל שנים לחוד וכנ"ל. שהרי ביארנו דיש בזה מחלוקת אמוראים דרב המנונא ור"ז פשיטא להו דשנים לחוד בלא שערות לא מהני לענין נדרים. ונהי דר' יוחנן איהו גופיה אמר לעיל דתוך זמן כלאחר זמן וא"כ מוכח דסבר כסברת רבא בגיטין דבהגיע לכלל שנים אף בלא שערות הוי כגדול לענין נדרים דאל"כ תיהוי תיובתי' ממתניתין וכנ"ל. מ"מ הא על ר' יוחנן בלא"ה לק"מ הכא מחמת ה"ס דר' יוחנן סבר ה"ס שמה התראה. וקושיית התוס' הוא רק לר"ל דס"ל ה"ס ל"ש התראה והרי ר"ל לא שמענו דעתו בפלוגתא זו אם בשנים בלא שערות הוי כגדול לענין נדרים או לא. ואף את"ל דמכאן יהיה מוכח דר"ל ס"ל כר"י ג"כ בהא, מ"מ הא רב המנונא ור"ז דמותבי לר' יוחנן בהא דת"ז כלאחר זמנו מחמת דפשיטא להו דשנים בלא שערות דינו כקטן לענין נדרים. ע"כ שלא היה להם שום גילוי בדעת ר' יוחנן שיסבור דהוי כגדול לענין נדרים דא"כ לא הוו מותבי ליה כלום ממתניתין וברייתא כנ"ל. והרי הכא דר"י ור"ל דאמרי תרווייהו דלוקין על הקדשו של המופלא הסמוך לאיש ור"ל ע"כ ס"ל דשנים בלא שערות הוי כגדול לענין נדרים דאל"כ לא היו לוקין כאן לדידיה מחמת ה"ס. ומסתמא ר' יוחנן בחד שיטתא בזה ג"כ עם ר"ל. א"ו דהכא בלא"ה לא הוי ה"ס מחמת דאזלינן בתר רובא וכסברת התוס'. ולבר מן כל דין בעיקר דעת הרמב"ם שפסק דבהגיע לכלל שנים אע"פ שלא הביא שערות הוי כגדול לענין נדרים היינו דגם זה מיקרי מופלא הסמוך לאיש כמבואר בדבריו. וא"כ י"ל דהא דקיי"ל דבן י"ב שנה ויום אחד שיודע להפלות נדרו נדר כדין מופלא הסמוך לאיש, היינו רק כשיביא שערות בזמנו דאז חשיב עכשיו מופלא הסמוך לאיש. אבל אם הגיע לכלל שנים ולא הביא שערות שאז יש לו דין מופלא סמוך לאיש מכאן ולהבא. מ"מ למפרע לא הוי מופלא סמוך לאיש משנת י"ב ואילך. דאין זה סמוך לאיש. דאיש ממש לא הוי רק בהגיע לשנים והביא שערות ג"כ. ובשנים בלא שערות חשיב סמוך לאיש. וא"כ בשנה הקודמת לא הוי סמוך לאיש רק סמוך דסמוך. ובכה"ג לא גלי קרא שיהיה נדרו נדר. ומה דחשיב מופלא סמוך לאיש משנת י"ב ואילך זהו דוקא אם הביא אח"כ שערות בזמנו ונמצא שבשנה הקודמת היה סמוך לאיש ממש. ולפ"ז קמה קושיית התוס' במקומה. וע"כ צ"ל דהא דלא הוי ה"ס במופלא סמוך לאיש היינו מחמת הרוב שמביאין שערות בזמנן. אמנם בעיקר דעת התוס' שתירצו בזה מטעם רוב, קושטא דמילתא נקטו דחזקה דרבא היא חזקה דאתיא מכח רובא אבל אף אם נימא דחזקה דרבא יש לה דין חזקה ולא דין רוב מ"מ א"ש ג"כ דלא הוי ה"ס מחמת חזקה ולוקין ע"ז וכמבואר בהדיא בתוס' מכות (דף ט"ו ע"ב ד"ה במאי). ובגיטין (דף ל"ג ע"א) דמחמת חזקה נמי לא חשיב ה"ס. (אם לא נימא דהתוס' ס"ל דחזקת קטנות חזקה מעלייתא היא ואוקי חזקה להדי חזקה. והוצרכו לומר דחזקה דרבא יש לה דין רוב דעדיף מחזקה. וקצת הי' י"ל בזה לענין חזקת קטנות דדוקא אם דנים על העבר כשבא לכלל שנים שכבר הביא שתי שערות אז הוי זה נגד חזקת קטנות. משא"כ במופלא סמוך לאיש שדנים על העתיד שיביא שערות בזמנו זה לא הוי נגד החזקה כדאמרינן בעלמא שמא מת ל"ח שמא ימות חיישינן. וכן בתוס' קידושין (דף מ"ה ע"ב) דשמא קידש לא חיישינן ושמא יקדש חיישינן כו' ע"ש. ועיין בנו"ב מ"ק חיו"ד סי' נ"ו מ"ש בפי' דברי הר"מ מיוני שם דלא אמרינן חזקה על להבא ע"ש. ויש להשיב ע"ז. ואכמ"ל):
ח ומיהו אף להפוסקים שהביאו חזקה דרבא בסתימות ולא זכרו דהוי חזקה בתורת רובא. (עם היות שיש לומר שלא יחלקו בזה ע"ד כל גדולי הראשונים הנ"ל דס"ל דהוי רוב גמור וכנ"ל). מ"מ עכ"פ זהו ודאי דהיא חזקה אלימתא מדאורייתא. וכמ"ש בתשובת הריב"ש סימן קפ"ב דחזקה דרבא היא חזקה אמיתית. וכ"כ באריכות בתשובת מהרי"ט ח"א (סימן מ"א ונ"א) והאריך שם לסתור דברי חכם אחד שרצה לומר דאינה חזקה מדאורייתא. (והוא ג"כ לא זכר דברי הראשונים דהך חזקה הוי בתורת רוב). והביא ראיה מגמרא דנדה (דף מ"ח ע"ב) דלאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא סמכינן על בדיקת נשים אלמא דחזקה אלימתא היא שהביאה סימנין ובדיקת הנשים גילוי מילתא בעלמא הוא. עכ"ד המהרי"ט. ואף דמשמע הכא דלא הקילו לסמוך על נשים רק בבדיקת האשה שא"א להיות בדיקה זו ע"פ אנשים דאיסור דאורייתא הוא להסתכל שם. היינו דאי לאו ה"ט אף במקום גילוי מילתא בעלמא אין לסמוך ולהאמין לנשים כדמוכח בכתובות (דף כ"ח סע"א ע"ש). ובהג"א בפ"ק דחולין בסימן י"ד כתב בשם הר"א ממיץ בהא דע"א אינו נאמן היכא דאיתחזק איסורא. דמ"מ בעד מהימן וכשר סמכינן עליו ואפילו באשה. כדאמרינן בנדה)מ"ח:(ר"י היה מוסר לאמו כו' ולכאורה קשה דמה ראיה מהך דנדה דסמכינן אחזקה דרבא ועדות הנשים גילוי מילתא בעלמא הוא. ונראה שהוא מפרש בברייתא דנדה דברישא דלא מפליג בין תוך הפרק ובין לאחר הפרק כדמפליג ר"י אח"כ. מזה משמע דנאמנת בבדיקתה אף היכא דליכא חזקה דרבא. (וכן מסתמא מיירי נמי אף שאין עדות ברורה על השנים. וע' בב"ש סימן קס"ט סק"ט). וכן פירש הרמב"ן בנדה שם ברישא דברייתא דנשים נאמנות בין לפני הפרק או לאחריו רק שהרמב"ן כתב בטעמו דמהימני משום דמצינן לגלויי מילתא כו'. והביא שם שהרי"ף לא פי' כן. וי"ל דהר"א ממיץ נמי היה מפרש שם כהרמב"ן ומטעמא דעד כשר מהימן, (ואין פירוש זה מוסכים לרוב הפוסקים):
ועוד יש להוכיח דחזקה דרבא הוא חזקה דאורייתא מהא דפסקינן בש"ע חו"מ רס"י ל"ה לענין עדות של בן י"ג שנה ויום אחד דאם שהו מלבודקו זמן רב ואח"כ בדקוהו ונמצאו לו שתי שערות הוא בחזקת גדול למפרע משעה שהיו לו י"ג שנה. (והוא מדברי הרא"ש בתשובה, והובא לעיל בדברינו אות ו'(. דמחמת חזקה דרבא בצירוף חזקה דהשתא מחזיקין אותו בגדול למפרע. ומוכח מזה דעכ"פ חזקה דרבא היא חזקה גמורה מדאורייתא. (רק דמ"מ חזקה דרבא לחוד לא מהני לענין ממון כמ"ש לעיל רק בצירוף חזקה דהשתא). ואף שהנו"ב בתשובת בחח"מ שם רצה להוכיח מדברי הרמב"ן דפליג על הרא"ש בדין זה ממ"ש הרמב"ן בעובדא דבני ברק דמיירי שמכר ומת מיד. ומוכח מזה דאילו היה חי אח"כ לא היה מועיל הבדיקה להחזיקו בגדול למפרע. מ"מ הנו"ב גופיה בתשובה בחאה"ע שם חזר בו וכתב דאדרבה י"ל דהרמב"ן ס"ל כפי' התוס' דחזקה דרבא אלימא אף להוציא ממון. ועובדא דבני ברק ע"כ מיירי שנבדק תחלה ולא נמצאו לו שערות ומש"ה צ"ל דמיירי שמכר ומת מיד. אלא דלכאורה קשה ע"ד הרמב"ן שהוצרך לפרש שם שמכר ומת מיד, וכן קשה ע"ד הרא"ש שהוכיח מכאן דאילו היה חי היה מועיל הבדיקה להחזיקו בגדול למפרע משעת המכירה. והא י"ל בפשיטות לפי מה דקיי"ל בש"ע חו"מ (סי' רל"ה סי"ד) דאפי' היה קטן כשמכר ואח"כ כשנעשה בן כ' שנה לא מיחה שוב אינו יכול למחות. והוא מדברי הרמב"ם (פכ"ט מהלכות מכירה הי"ז) וע"ש בהה"מ. וא"כ לפ"ז בעובדא דבני ברק שפיר י"ל שלא מת מיד אחר המכירה וגם אין מחזיקין אותו בגדול למפרע. רק דהבדיקה דעכשיו יהיה מהני לברר שהיה גדול קודם מותו ולא מיחה דהמקח קיים ומש"ה השיב להם ר"ע משום דסימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה. ואין לומר דהרמב"ן והרא"ש לא יסברו כהרמב"ם בדין זה אלא שאף שלא מיחה אח"כ בהיותו בן כ' שנה מ"מ המקח בטל. דא"כ היאך סתם בש"ע הנ"ל נגד דעתם בזה. אלא י"ל דמכאן ראיה לדעת המהרמ"א ומהרש"ך בתשו' דס"ל דדוקא כשמכר כשהוא גדול אחר י"ג שנה ויום אחד והביא שערות רק שהוא פחות מבן כ' שנה דלענין למכור בנכסי אביו קטן הוא בזה מהני כשהגיע אח"כ לבן כ' שנה ולא מיחה דשוב אינו יכול למחות. אבל אם מכר כשהוא קטן ממש פחות מבן י"ג שנה שאז אין במעשיו כלום אף שאח"כ בהיותו בן כ' שנה ג"כ לא מיחה לא מהני מידי והמקח בטל. ודלא כהאחרונים החולקים עליהם בזה. ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ן והרא"ש הנ"ל. דבעובדא דבני ברק שהיורשים היו מערערים לומר שהוא קטן ממש מחמת שלא הביא שתי שערות ובזה לא מהני כלל מה שלא מיחה אח"כ בהיותו גדול. וע"כ הוכיח מזה הרא"ש שמחזיקין אותו בגדול למפרע משעת המכירה. והרמב"ן פירש שמכר ומת מיד ולק"מ:
והנה הך דינא של הרא"ש וטוש"ע הנ"ל דכשנמצאו לו אח"כ שערות מחזיקין אותו בגדול למפרע. כן מבואר ג"כ בדברי התוס' ב"ב (דף קנ"ו ע"א ד"ה בודקין). שפי' התוס' התם הא דבודקין לקידושין היינו לענין שאם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר אי משכחינן אח"כ סימנים בתראי לא הוו קידושין והיינו משום שאז מחזיקין אותה בגדולה למפרע משעה שהגיעה לכלל שנים והוו קידושי ראשון קידושין גמורים. ואין להקשות במ"ש שם התוס' דאי לא משכחי סימנים הוי ספיקא דחיישינן שמא נשרו בספיקא דאורייתא כו', דאכתי למה נחוש לקידושי שני הא בממ"נ אם נימא שהיו לה שערות ונשרו א"כ יש להחזיקה ג"כ בגדולה למפרע וכנ"ל. דלק"מ דכמו דקיי"ל לענין חזקה דמעיקרא דכל חזקה שלא נתבררה בשעתה אינה חזקה וכמ"ש התוס' בחולין (דף י"א ע"א ד"ה אתיא) ה"נ כן לענין חזקה דהשתא דכל שלא נתבררה החזקה בשעתה אין להחזיק למפרע כלל. ומש"ה דוקא כשנתבררה החזקה אח"כ שבדקו ומצאו שערות אז מחזיקין בגדלות למפרע. משא"כ כאן שלא נמצאו לה שערות כלל רק שחוששין שנשרו והוי חזקה שלא נתבררה בשעתה אין להחזיקה למפרע בגדולה והוי ספק שמא הביאה שערות קודם קידושי שני וצריכה גט משני ג"כ מספק. וסברא זו מצאתי במהרי"ט ובנו"ב. (ולקמן יבואר דא"צ לזה כאן ובלא"ה לק"מ). וכן מבואר ג"כ כדברי הרא"ש הנ"ל בתוס' קידושין (ר"ד ס"ד) לשיטה אחרת שפי' הר"י שם דבמקום סימנים א"צ עדות שנים והא דנאמן האב לומר על בנו שהוא גדול מיירי שמעיד על זמן הקודם לפני שנה או שנתים שכבר מאז היו לו שנים או סימנים. הרי דכשהאב מעיד על שנים לחוד ג"כ מחזיקין אותו למפרע בגדול כשנמצאו לו עכשיו שערות ואמרינן דהשערות באו מקודם כשהגיע לכלל שנים וכדעת הרא"ש הנ"ל. אך ברא"ש בקידושין שם הביא ג"כ דברי התוס' בשינוי לשון וז"ל שם. והכא מיירי שהאב מעיד על מעשה שהיה כבר דבההיא שעתא היה בן י"ג שנה ויום אחד וגם הביא שתי שערות עכ"ל. ולכאורה מוכח מדבריו דאע"ג דעכשיו יש לו שערות והאב מעיד שכבר היה מקודם בן י"ג שנה ויום א' אין מחזיקין אותו בגדול למפרע וצריך האב שיעיד שמקודם היה לו ג"כ שערות. ולפ"ז דברי הרא"ש סתרי אהדדי למ"ש בתשובה שם דכשנמצאו לו שערות אח"כ מחזיקין אותו בגדול למפרע משעה שהגיע לכלל שנים, ומדבריו בפסקיו כאן מוכח להפך. אך י"ל דלק"מ ואין כאן סתירה בדברי הרא"ש. וכעין מה שמצינו בקידושין (דף ס"ה ע"ב) דפליגי אמוראי במקדש בע"א דר"כ אמר אין חוששין לקידושין ור"פ אמר חוששין לקידושין. וקשה דלר"פ תיקשי מברייתא דתוספתא דגיטין בפ"ה והובא ברי"ף פ"ז דגיטין ראוה שנים שנתייחדה עמו צריכה הימנו גט שני ראה א' א"צ גט שני אחד בשחרית ואחד בין הערבים אין מצטרפין. ופי' הר"ן דבראה אחד א"צ גט שני שאפי' קידש ממש בפניו אין חוששין לקידושין דאין דשב"ע פחות משנים כו'. והשתא לר"פ דאמר דמקדש בע"א חוששין לקידושין א"כ תיקשי הכא אמאי בראה אחד א"צ גט שני כיון דקיי"ל הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה והוי כמו קידש בפנינו דחוששין לקידושין לדידיה. וצ"ל דדוקא בשני עדים שזהו בירור גמור אמרינן ג"כ ה"ה עדי יחוד ה"ה עדי ביאה. דמשום דחזקה שנבעלה מקודשת ג"כ. אבל בע"א אף למ"ד דחוששין לקידושין מ"מ זהו רק כשקידשה ממש בפניו אבל נתייחדה בפניו אין לחוש בזה משום חזקה שנבעלה דאין לדון בזה בתורת חזקה כיון דאף על הייחוד ליכא בירור גמור רק ע"א ואין דנין חזקה לחוש לקידושין ע"פ ע"א שמעיד על הייחוד. (וכן ראיתי בתשובת ח"ס חאה"ע סי' ק"א שכ"כ). וה"נ י"ל הכא בדברי הרא"ש. דודאי כשנמצאו לו אח"כ שערות מחזקינן ליה בגדול למפרע משעה שהגיע לכלל שנים. אמנם זהו רק כשיש עדים שהגיע אז לכלל שנים והוי בירור גמור על השנים בזה דנים דין חזקה דרבא לומר דמסתמא אז הביא שערות ג"כ. אבל במה שהאמינה תורה לאב לומר בני זה הוא גדול זהו דוקא כשמעיד עליו שהוא גדול ממש בשנים וגם הביא שערות ג"כ. אבל כשהאב מעיד על השנים לחוד אין לדון בזה דין חזקה לומר דמסתמא הביא שערות ג"כ אז. כיון שאף על השנים אין לנו בירור גמור ע"פ עדים. ונאמנות האב אינו כבי תרי דהא קיי"ל דהאב אינו נאמן להחזיקו בגדול למכות ולעונשין. והוי כמו נאמנות ע"א וכנ"ל דאינו מועיל אא"כ מעיד בתורת ודאי ולא בתורת חזקה וכנ"ל. ואף שיש לחלק בין הנושאים דהאב לענין נדרים והקדשות נאמן בודאי משא"כ בע"א בקידושין אף לר"פ הוי רק חשש קידושין. מ"מ סברא זו בעצמה שייכא גם כאן. ומיושבים דברי הרא"ש. וקם ליה פסק הש"ע בחו"מ ר"ס ל"ה הנ"ל על מכונו. ולא כאיזה אחרונים שרצו להרוס נגד פסק הש"ע בכאן:
ט וראיתי בלח"מ בפי"א מהלכות גירושין ה"ו במ"ש שם הרמב"ם (בקטנה שלא מיאנה והגדילה ולא נבעלה משהגדילה) וצריכה גט מד"ס שהרי לא בא עליה אחר שהגיעה לשני נערות עד שנחוש לה שמא הביאה סימנין ותהיה ספק מקודשת, ולא בא עליה אחר שהגדילה כדי שתהא א"א גמורה עכ"ל הרמב"ם. ופירש הלח"מ דהא דמשמע מדברי הרמב"ם דאילו בא עליה אחר שהגיעה לשני נערות היתה ספק מקודשת היינו בהגיעה לשנים לבד אף שבדקוה ולא נמצאו לה סימנים מ"מ היתה ספק מקודשת. אבל אם לא נבדקה אחר שהגיעה לכלל שנים הויא מקודשת גמורה מחמת חזקה דרבא. הרי דס"ל לפרש בדברי הרמב"ם דחזקה דרבא היא חזקה גמורה. וכן מוכח ג"כ דעת הרמב"ם ממה שכתב (בפ"ב מהלכות אישות הי"ד) ובש"ע אה"ע סימן קע"ב ס"ז והב"י באה"ע ס"ס מ"ג שכתב בשם מורו מהר"י ב"ר שה"ר דוראן והרשב"א פליגי ע"ד הרא"ש בתשובה (שהובא אות ו' ואות ח') מ"מ הב"י בח"מ שם פסק בפשיטות כדעת הרא"ש הנ"ל. ומזה מוכח דחזקה דרבא דאורייתא וכנ"ל. וכן משמע ג"כ דחזקה דרבא היא חזקה גמורה מהא דקיי"ל בטוש"ע יו"ד ר"ס ק"צ לענין קטנה שלא הגיע זמנה לראות דאין לה כתמים, דאם יש לה י"ב שנים ויום אחד אע"פ שלא ראתה מעולם יש לה כתם אפי' אין ידוע שהביאה שערות דמסתמא הביאה כיון שהגיעה לכלל שנותיה אא"כ נבדקה ולא מצאו לה שערות. וע"ש בטור ובב"י בשם הרשב"א. ואי חזקה דרבא לא הוי חזקה אלא מדרבנן לא היו מחמירין כ"כ בכתמים דרבנן. אלא משמע דהיא חזקה גמורה:
י מעתה לענין דינא בנ"ד בתפילין שכתבן נער גדול בשנים ולא נבדק בשערות ואינו לפנינו לבודקו, יש להקל בדיעבד כדעת הנו"ב הנ"ל. (רק לכתחלה אין להניחו לכתוב תפילין) ואין להחמיר לפסול התפילין בדיעבד מאחר דחזקה דרבא חזקה אלימתא היא מדאורייתא. ולדעת כמה גדולי הראשונים הוי חזקה בתורת רוב, ממש. ואף דלענין חליצה לא סמכינן אחזקה דרבא. י"ל דהתם משום סמוך מיעוטא לחזקה חזקת איסור יבמה לשוק. משא"כ בתפילין אין לומר סמוך מיעוטא לחזקת חיוב תפילין מכמה טעמים שביארתי לעיל (אות ג'). ואף אם נימא דחזקה דרבא הוי חזקה ולא רוב מ"מ יש לחלק בין חליצה שחזקת איסור יבמה לשוק מנגדת לחזקה דרבא והחזקות סותרות זא"ז משא"כ גבי תפילין כמ"ש לעיל שם. ומה שהחמיר בזה בתשובת ר"ע איגר סימן ז' וצידד לומר דבתפילין נמי הוי חזקת חיוב נגד חזקה דרבא. כבר ביארתי דל"ד זה לחזקת איסור גבי חליצה. ומה שהוכיח שם בתחלת התשובה דגם בדרבנן אין לסמוך אחזקה דרבא דהרי דעת הרי"ף דחליצת קטנה פסולה רק מדרבנן ובדיעבד חליצתה כשירה ומ"מ אין סומכין אחזקה דרבא. ול"ל דבחליצה מחמירין משום דעיקר חליצה מדאורייתא שהרי הקילו בה הרבה דבדיעבד מהני חליצתה משא"כ בשאר דרבנן שלא הקילו בדיעבד. עכ"ד הגאון ר"ע איגר שם. והנה מה שפשוט אצלו שדעת הרי"ף דחליצת קטנה בדיעבד חליצתה כשירה. ועשה זה ליסוד מוסד ובנה בנינים ע"ז. הך מילתא לא ברירא כלל לענ"ד. הן אמת שברא"ש פי"ב דיבמות סימן י"ג במתניתין דתנן התם קטנה שחלצה תחלוץ משתגדל ואם לא חלצה חליצתה פסולה כתב וז"ל ובירושלמי גרס חליצתה כשרה וכ"כ רב אלפס ז"ל עכ"ל הרא"ש. אך ברי"ף שלפנינו הגירסא במתניתין וכן בגמרא חליצתה פסולה, ובס' ק"נ על הרא"ש שם הגיה ברא"ש שצ"ל וכ"כ רב אלפס קודם ובירושלמי גרסינן כו'. והיינו שהרא"ש מביא מרב אלפס שג"כ גורס חליצתה פסולה וכמו שכן הגירסא בכל ספרי רי"ף שלפנינו. והדין עמו דודאי אין לשבש כל הגירסאות ברי"ף שלפנינו ולומר שהרי"ף יסבור דחליצת קטנה כשירה בדיעבד נגד דעת כל הפוסקים ונגד משמעות כמה סוגיות בגמ'. ואולם בב"י סימן קס"ט ראיתי שאף שסבר שגירסת הרי"ף במתניתין כגירסת הירושלמי מ"מ כתב הב"י דגם לגירסא זו מ"מ כיון דאסיקנא בגמרא אח"כ דהלכתא עד שתביא שתי שערות משמע דקודם לכן חליצתה פסולה. וראיתי שכ"כ רבינו ירוחם בדעת הרי"ף ע"ש. וכ"נ מדברי הה"מ. הרי דאפילו נימא שגירסת הרי"ף במתני' כגירסת הירושלמי מ"מ למסקנא דגמרא בודאי מודה הרי"ף דחליצת קטנה פסולה בדיעבד. ומדוע פשיטא ליה כ"כ להגאון ר"ע איגר ז"ל לומר בדעת הרי"ף לדינא דחליצת קטנה כשירה בדיעבד. וזה אינו. ובאמת היה נראה לומר דעיקר הגירסא כמ"ש ברי"ף שלפנינו דחליצת קטנה פסולה. וי"ל דפסולה מדאורייתא למסקנא. וכן מוכח מדברי הרי"ף בספי"ג דיבמות שהביא גמרא דנדה וכתב וז"ל הלכך כל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים הלכה היא בין לחליצה בין למיאון כו' עכ"ל. ובעל המאור השיג שם ע"ז דלענין מיאון אינו כן דחזקה דרבא מסייע לחליצה אבל לא למיאון ואשה נאמנת להחמיר אבל לא להקל כו'. ובמלחמות להרמב"ן יישב דעת הרי"ף דנשים נאמנות ג"כ לענין מיאון אע"ג דאיכא חזקה דרבא היכא דלא בעל והימנוה רבנן בדרבנן. ואם בעל לאחר זמן דה"ל ספיקא דאורייתא אפי' שני עדים גמורים מעידין על השערות ששומא הם לא מהני דחוששין שמא היו לה שערות אחרים ונשרו כו' עכ"ד הרמב"ן ואם איתא דלדעת הרי"ף חליצת קטנה פסולה רק מדרבנן תיקשי מהא דאמרינן בנדה שם דתוך הפרק לר"י אין נשים נאמנות לבודקן ולומר שגדולה היא ותחלוץ. וכן לר"ש אף לאחר הפרק אין נאמנות להקל. ואמאי ה"נ אמאי לא הימנוה רבנן בדרבנן כיון דכל פסול דחליצת קטנה הוא מדרבנן. (ול"ל ולתרץ בזה דס"ל דחזקת קטנות היא חזקה גמורה ומשו"ה אין נשים נאמנות להחזיקה בגדולה לענין חליצה אע"ג דהוי זה מדרבנן מ"מ הוי נגד חזקה דקטנות, דז"א דא"כ למה הנשים נאמנות לענין מיאון לומר שקטנה היא אע"ג דהוי זה נגד חזקה דרבא דאלימא יותר כמבואר לעיל. ואף שי"ל זה בדוחק מ"מ ל"נ כלל). אלא י"ל דלהרי"ף חליצת קטנה פסולה מדאורייתא, וא"ש. ומיהו אף את"ל דלהרי"ף חליצת קטנה פסולה מדרבנן מ"מ זהו ודאי דחליצתה פסולה אף בדיעבד להרי"ף. ובזה אזדא להו מה שרצה הגרע"א להוכיח מזה כמה חומרות, ע"ש:
יא וראיתי שם בתשובת רע"א הנ"ל. שהביא דברי התוס' דב"ב (דקנ"ו ע"א ד"ה בודקין) במ"ש שם התוס' דאם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר ואח"כ לא נמצאו לה שערות דהוי ספיקא דחיישינן שמא נשרו וצריכה גט משניהם. וזה מיירי בין באיש בין באשה כמ"ש שם התוס' אח"כ (בד"ה לחליצה) וע"ז הקשה הגאון רע"א על התוס' ג' קושיות. א' לפמ"ש בתוס' נדה (דמ"ח ע"ב) דהא דחוששין שמא נשרו הוא רק מכח חזקה דרבא. וא"כ הכא אם לא ימצאו לה שתי שערות א"צ גט מהשני דכל שבאת לומר שבשעת קידושי הראשון שהגיעה לכלל שנים ולא הביאה שתי שערות א"כ אזדא לה חזקה דרבא ותו אין לחוש כלל שמא נשרו ויש להחזיקה בקטנה עדיין. ועוד הקשה דהא הוי ס"ס ספק לא נשרו ועדיין קטנה היא וספק נשרו קודם קידושין הראשונים והיתה אז גדולה בשעת קידושין הראשונים. ועוד הקשה דאם נימא שהיו לה שערות ונשרו ממילא ראוי להחזיקה בגדולה משהגיעה לכלל שנים וכמו בנמצאו לה שערות אח"כ דס"ל להתוס' דמחזיקין אותה בגדולה למפרע משהגיעה לכלל שנים. ולא תירץ הגרע"א כלום על כל קושיותיו אלה. והניח בצ"ע גדול. והנה קושייתו האחרונה כבר ביארתי לעיל (אות ח') דלק"מ משום דחזקה דהשתא נמי בעינן שתהא חזקה שנתבררה בשעתה וכנ"ל. וגם שתי קושיותיו הראשונים יש מקום ליישב כהוגן. אך יותר נראה ליישב כל קושיותיו בחדא מחתא בפשוט. דמ"ש התוס' בב"ב שם (ד"ה לחליצה) דבודקין לגיטין ולקידושין מיירי בין באיש בין באשה. אין הפשט בדבריהם דכל הנפקותות שיש מזה באיש שיהיה באשה ג"כ באין הבדל מאומה בהכרח אף שיש סברות לחלק ביניהם. דזה אינו. רק דבהא דבודקין לגיטין ולקידושין יש נ"מ לדינא באשה ג"כ בבדיקה זו שבודקין אותה ג"כ ועכ"פ יש נ"מ בין באיש בין באשה יהיה באיזה אופן שיהיה. ומעתה פשוט הוא דפירוש דברי התוס' שם (בד"ה בודקין) במ"ש התוס' דנ"מ לענין אם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר אי משכחינן אח"כ סימנים בתראי לא הוו קידושין ואי לא משתכחי סימנים ה"ל ספיקא וחיישינן לקידושי שניהם. דפשט דברי התוס' בזה קאי על בדיקת האיש. דאם קיבלה קידושין מאחר אם אח"כ בדקו את האיש המקדש הראשון ונמצאו לו סימנים מחזיקים אותו בגדול למפרע משעת הקידושין וממילא קידושין בתראי לא הוו קידושין. ואם לא נמצאו סימנים להמקדש הראשון אז הוי ספיקא דחיישינן שמא נשרו וצריכה גט מהראשון ושמא לא נשרו והיה קטן וממילא צריכה גט מהשני ג"כ. ובזה א"ש דברי התוס' בלי שום גמגום. ולענין בדיקת האשה באמת אין נ"מ באופן זה כשיבדקוה אחר הקידושין השניים דאף אם לא ימצאו לה סימנים אח"כ ג"כ א"צ גט מהשני. הן מחמת ס"ס הנ"ל והן מחמת דבלאו חזקה דרבא לא חיישינן שמא נשרו כנ"ל והן משום שאת"ל שהיא גדולה יש להחזיקה בגדולה למפרע משהגיעה לכלל שנים (וכקושיותיו של הגרע"א הנ"ל). רק דמ"מ יש נ"מ טובא לדינא בבדיקת האשה ג"כ לענין שאם יבדקוה אחר הקידושין הראשונים ולא ימצאו לה סימנים ואח"כ נמצאו לה סימנים ופשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר אז היא צריכה גט משניהם. ומלבד זה יש עוד נ"מ בבדיקת האשה לענין קידושין הראשונים לחוד (אף בלא קיבלה קידושין מאחר) היכא שלא נתברר בעדים אם הגיעה לכלל שנים דאם ימצאו לה סימנים בודאי צריכה ממנו גט ואם לא ימצאו לה סימנים אז א"צ גט כלל. והתוס' ס"ל בזה כדעת המקילים שמתירים בזה מטעם ס"ס.)ופליגי על הרשב"א והובאו בתשובת ר' בצלאל סימן כ' ובב"ש סי' קנ"ה ס"ק כ"ב). ספק שמא לא הגיעה לשנים וספק שמא לא נשרו ע"ש. ועוד כמה נ"מ לדינא בבדיקת האשה ג"כ. והתוס' אשמעינן רבותא לענין בדיקת האיש דיש נ"מ מזה אף אם יבדקוהו אחר קידושין השניים ג"כ כשקיבלה קידושין מאחר. אבל אין הכרח שנפקותא זו בעצמה בכה"ג תהיה אף בבדיקת האשה. דזה ודאי אינו וכנ"ל. ובזה מבואר דלק"מ כל קושיותיו של הגרע"א הנ"ל ע"ד התוס'. ואדרבה עליו יש לתמוה. במה שהביא שם דברי הס"ט בנדה (דנ"ב:) בהא דאמרינן שם הלכה כדברי כולם להחמיר. והקשה המל"מ דמאי נ"מ בסימן האמצעי הא לענין מיאון סגי בסימן זוטא שבכולן דאינה ממאנת ולענין חליצה אינה חולצת עד שתביא סימן הגדול שבכולן וא"כ למאי אהני סימן האמצעי. ותירץ הס"ט דנ"מ טובא לענין אם נתקדשה לאחד אחר שהביאה סימן זוטא ואח"כ נתקדשה לאחר אחר שהביאה סימן האמצעי דחיישינן לקידושי שניהם דשמא בשעת קידושין הראשונים חשיבא קטנה עדיין ובשעת קידושין השניים היתה גדולה כשהביאה סימן האמצעי. אך הקשה ע"ז דמ"מ אין נ"מ מזה דבלא"ה צריכה גט מהשני ג"כ דחיישינן שמא נשרו כו'. וע"ז תירץ הגרע"א שם דכיון דבלאו חזקה דרבא לא חיישינן שמא נשרו א"כ כאן אם באת לומר דהסימן זוטא אינו סימן ועדיין קטנה היא א"כ הגיעה לכלל שנותיה ולא הביאה סימנים הראויים ואזדא לה חזקה דרבא וממילא אין חוששין לשמא נשרו וא"כ לא הוה חיישינן לקידושין השניים, רק משום דהלכה כדברי כולם להחמיר ושמא הסימן האמצעי הוא עיקר להחשיבה כגדולה מש"ה חוששין לקידושי שני ג"כ ושפיר הוי נ"מ. עכ"ד הגרע"א שם. וקשה דמה הועיל בתירוצו זה. הא מאי דפסקינן הלכה כדברי כולם להחמיר הוא מחמת ספיקא דדינא דמספקא לן כמאן הלכתא. וא"כ הכא כשנתקדשה לאחד אחר הסימן זוטא ואח"כ אחר סימן האמצעי נתקדשה לאחר אף לפי האמת למה תצטרך גט מהשני. הא הוי ספק ספיקא. ספק שמא קיי"ל דסימן זוטא הוי סימן וא"כ היתה גדולה בשעת קידושין הראשונים ואין בקידושי שני כלום. וספק הב' שמא קיי"ל דסימן האמצעי ג"כ לא הוי סימן רק סימן הגדול שבכולן וא"כ בשעת קידושי שני ג"כ עדיין קטנה היא וא"צ ממנו גט. והא קיי"ל דס"ס בפלוגתא דרבוותא ג"כ הוי ס"ס אף דשני הספיקות בפלוגתא דרבוותא. אמנם יש לתקן דבריו (באופן אחר מה שהוא לא כיוון לזה). דהנ"מ מסימן האמצעי הכא הוא באופן זה שהיא גדולה בודאי רק שנתקדשה לאיש אחד שהביא שערות בסימן זוטא ואח"כ נתקדשה לשני שהביא שערות בסימן האמצעי. דלא הוה חיישינן לקידושין השניים רק מחמת הספק שמא קיי"ל דסימן האמצעי הוא עיקר והוי השני גדול והראשון קטן ומשו"ה צריכה גט משניהם. ובזה אין להקשות דאכתי לא תצטרך גט מהשני מחמת ס"ס דשמא סימן זוטא הוי סימן והוי הראשון גדול ואין קידושי שני כלום. ושמא סימן האמצעי נמי לא הוי סימן רק סימן הגדול שבכולם ואף השני הוא קטן ואין קידושיו כלום. דזה אינו. דס"ס בתרי גופי לא אמרינן וכמ"ש הרא"מ בביאוריו לסמ"ג והובא בפר"ח סי' ק"י בדיני ס"ס ובתשו' רע"א סי' ו' ע"ש. מיהו גם בזה יש לפקפק לפמ"ש במ"א. אך בלא"ה א"צ לדחוק כלל כדברי הס"ט והגרע"א הנ"ל. וי"ל כאן נ"מ אחרות לדינא במה שחוששין הכא לסימן האמצעי. ואכמ"ל:
ולענין דינא כבר ביארתי לעיל להתיר בדיעבד כדעת הנו"ב. וכ"ז כשיש בירור עכ"פ שהוא בן י"ג שנה ויום אחד. ויש להכשיר התפילין וכמבואר: