תורת חיים על שבועות· רבי אברהם חיים שור
פרק שביעי - כל הנשבעין · דף מו
אומן אומר קצצת לי שתים והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחח הך ברייתא ודאי איירי כגון שאמר שעדיין לא פרע אותה א' כיון דמוקי לה בסמוך כר' יהודה דבעי הודאה במקצת כמ"ש התוס' ושפיר קתני בזמנו נשבע ונוטל דלא עבוד רבנן תקנתא לשכיר אלא בזמנו עבר זמנו המוציא מחבירו עליו הראיה דאם אמר שכבר פרע אותה אחת פשיטא דליכא תקנתא לר' יהודה כיון דבעי הודאה במקצת אלא אפי' אמר שעדיין לא פרע כיון דעבר זמנו ליכא תקנתא והמע"ה ולא איצטריך למיתני דאז נשבע ב"ה שבועה דאורייתא דמלתא דפשיטא היא דמודה מקצת חייב שבועה דאורייתא והא דפריך לעיל ואי לא מייתי ראיה פקע ואמאי ישבע ב"ה ויפסיד אומן לא מצי לשנויי דהתם נמי איירי כגון דאמר שעדיין לא פרע אותה אחת ולא איצטריך למיתני דאז נשבע ב"ה שבועה דאורייתא דברייתא דלעיל כיון דרבנן היא דלא בעי הודאה במקצת מדקתני רישא כיצד בזמן שא"ל שכרתני כו' דליכא הודאה במקצת לכך דייק שפיר אמאי קתני המע"ה דמשמע דליכא תקנתא בקציצה אלא בפריעה והא בקציצה נמי משכחת לה תקנתא לשמואל כגון דאמר שכבר פרע אותה אחת דתיקנו רבנן שישבע ב"ה ויפסיד אומן אע"ג דבעלמא כופר הכל פטור בלא שבועה. וא"ת מאי פריך דלמא שמואל דאמר בזו ישבע ב"ה ויפסיד אומן במודה מקצת דוקא איירי כגון דאמר שכבר פרע אותה אחת וי"ל כיון דקיימא לן כרבנן דלא בעו הודאה במקצת ובי רב ספוקי הוה מספקא להו אי אמרינן קציצה מידכר דכירי אינשי אי לאו א"כ אמאי שלחו ליה לשמואל במודה מקצת דוקא ולא שלחו ליה הכי בכופר הכל מי תיקנו רבנן שישבע שכיר ונוטל א"ד קציצה מידכר דכירי אינשי וישבע ב"ה אלא ודאי אין ה"נ אינהו בכופר הכל נמי שלחו ליה נמצא כי אמר להן שמואל בזו ישבע ב"ה ויפסיד אומן בכופר הכל נמי קאמר הכי אע"ג דבעלמא כופר הכל פטור בלא שבועה הכא חייב לישבע מתקנת' דרבנן ולכך פריך שפיר אמאי פקע ישבע ב"ה ויפסיד אומן וכן משמע קצת מדלא השיב שמואל בקצרה קציצה מידכר דכירי אינשי משמע דה"ק בזו תקנו רבנן שישבע ב"ה ויפסיד אומן משום דקציצי מידכר דכירי:
עבר זמנו המוציא מחבירו עליו הראיה הקשו התו' כיון דאיירי שעדיין לא פרע אותה אחת אמאי אמרי' המע"ה והא מפרש לעיל טעמא כו' והכא השהה והרי עבר י"ל דנאמן במגו דאי בעי אמר שכבר פרע אותה אחת ולא הוי מגו דהעזה כיון דעבר זמנו ומסייע ליה הך חזקה דאין שכיר משהה שכרו וכה"ג משמע קצת בריש ב"מ גבי סלעין דינרין מלוה אמר ה' ולוה אמר ג' ר"ע אומר איני אלא כמשיב אבדה ופטור ופירש"י ז"ל מדהל"ל ב' והשטר מסייעו וכו':
דשלח רב הונא בר אבין כו' כי הא דרבא כו' לגירסת התו' ניחא דמייתי להו דאיצטריך לאתויי ראיה דמה"ט דדברים העשוין להשאיל ולהשכיר לחוד אינו נאמן אע"ג דשאר כולהו איתנהו לטיבותא אבל לגי' רש"י ז"ל קשה דמאי איצטריך לאתויי ראיה להך מלתא והא סברא הוא דכיון דעשוין להשאיל ולהשכי' דאינו נאמן:
וספרא דאגדתא כתבו התו' נראה דכ"ש שאר ספרים שדרך להשאילן וכו' ותימה כיון דספרים עשויין להשאיל ולהשכיר הא דתנן בהגוזל בתרא וכו' אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' טוען כתב דדברים העשויין להשאיל ולהשכיר הן הכלים שבני אותה המדינה עושין אותן מתחילת עשייתן כדי להשאילן ולהשכירן וליטול שכרן כגון היורות גדולות של נחשת שמבשלין בהן בבית המשתאות וכו' וכן אם היה לאדם משאר הכלים ויש לו עדים שהוא משאילו ומשכירו תמיד כו' הרי הוא ככלים העשויין להשאיל איל ולהשכיר ורבא דאפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר היינו שנתברר לו בעדים שהן מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ובפרק המקבל כתבתי דדברי רבינו תם עיקר וכ"כ רב אלפס ז"ל: