תורת חיים על שבועות· רבי אברהם חיים שור
פרק רביעי - שבועת העדות · דף לב
אמר אין לא אמר לא מדלא קתני שבועת העדות כיצד היה רץ אחר שנים וא"ל שבועה כו' דהוה רבותא טפי ולעיל דמשני דס"ד אמינא כיון דרץ אחריהן כמאן דא"ל דמי אין להקשות אמאי קתני עד שישמעו מפי התובע ולא קתני רץ אחריהן משום דאיצטריך למיתני הכי דומיא דרישא דקתני או שאמר להן הנתבע כו' דאתי לאשמעינן דפטורין אע"ג ששמעו מפיו לכך קתני נמי עד שישמעו מפי התובע:
האי מאי אי אמרת בשלמא כו' נראה דס"ד דהא דמשני אמר לאו דוקא וכו' הכי פי' אי לאו דשמואל ה"א דאמר לאו דוקא אלא ה"ה רץ אחריהן והא דלא קתני רץ אחריהן דהוה רבותא ספי ה"א דלאו קושיא היא דאי לא תימא הכי דלאו קושיא היא גבי פקדון דקתני שבועת הפקדון וכו' והתם פ"כ צ"ל דלאו דוקא קתני ולאו קושיא היא הכי נמי וכו' ולכך פריך האי מאי כו' פי' דלמא לעולם אימא לך דקושיא מעלייתא היא והיא הנותנת דאמר דהכא דוקא דאל"ה אמר אחר ל"ל ומשני דלמא אורחא דמילתא דאי לאו הא דשמואל ה"א דאמר לאו דוקא והא דלא קתני רץ אחריהן משום דאורחא דמלתא קתני קמ"ל שמואל דאמר דוקא:
תניא כוותיה דשמואל וא"ת מאי איצטריך ש"ס לאתויי ראייה למילחיה דשמואל כיון דליכא מאן דפליג עליה ואדרבא מתניתין דהכא ודלקמן משמע נמי כוותיה כדפריך מנייהו תנינא. וי"ל דהשתא דמייתי ש"ס מתניתין דשבועת הפקדון דקתני אמר לו תן לי פקדון כו' ואמר דהתם ע"כ לאו דוקא הוא מדכתיב וכחש בעמיתו א"כ מסתמא אמר דשבועת העדות נמי לאו דוקא הוא דומיא דאמר דשבועת הפקדון דדוחק לחלק בינייהו וא"כ קשיא עליה דשמואל דאית ליה דאמר דהכא דוקא הוא לכך מייתי לה ברייתא דמחלק בהדיא בין אמר דשבועת העדות לבין אמר דשבועת הפקדון דבשבועת העדות קתני בא אחריהן פטורין ובשבועת הפקדון קתני חייבים:
ואי ס"ד בב"ד מי מחייב כתבו התוספות תימה דלמא קרא כי אתי לשבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חטין ושעורין וכוסמין כו' י"ל דאחת נמשמעה קול אלה דכתיב ברישא דקרא קאי דאתי לאשמעינן שאם שמעה קול אלה חמשה פעמים חייב אכל אחת ואחת אבל חטין ושעורין וכוסמין לא כתיבי ברישא דקרא ולא איירי מנייהו מידי הלכך סיפ' דקרא דלאחת לא קאי עלייהו וטעמא דשבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חטין ושעורין וכוסמין דחייבין על כל אחת ואחת אע"ג דלא הזכיר לשון שבועה אלא חד זימנא משום דסברא היא כיון דלא אמרו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות סתמא והזכירו חטין ושעורין וכוסמין דעתייהו למיחל שבועה אכל חד וחד באפיה נפשיה ו כיון דכל חד מין אחד הוא הוה להו כאלו נשבעין שלשה שבועות על שלשה דברים ולא איצטריך קרא להכי אבל כשהשביעו עליהן חמשה פעמים על דבר אחד אי ל ו קרא דלאחת ה"א דאין חייבין אלא אחת דאין שבועה חלה על שבועה. והשתא ניחא דבריש פרק שבועת הפקדון קתני ר' אליעזר אומר עד שיאמר שבועה באחרונה ר"ש אומר עד. שיאמר שבועה לכל א' וא' ופליגי את"ק אע"ג דאינהו נמי דרשי קרא דלאחת מדלא פליגי אהא דקתני התם בריש' השביע עליו חמשה פעמים כו' חייב על כל אחת ואח אלא צ"ל דלא שייך למידר' קרא דלאחת אלא אשבועה דכתיב ברישא דקרא ואשמעי' שאם השביע עליו חמשה פעמים וכו' ואע"ג דלאחת גבי שבועת העדות כתיב שבועת הפקדון ילפי' לה משבועת העדות כדאמר לקמן:
הכל מודים בעד טומאה כתבו התוספות ואין העד יכול לומר בלא עדותי וכו' דהרבה פעמים זכות תולה. ועוד נראה דזימנין אין הבעל רוצה להשקותה כדי שלא תמו' דניח' ליה שתחיה ולא בא אלא לגרש' ולהפסיד כתובת':
כגון שכפרו שניהן וחזר אחד מהן והודה כו' ואתי לאשמעי' שהשני פטור והא דלא משני כגון שהודו שניהן וחזר אחד מהן וכפר תוך כדי דיבור דהוה ניחא טפי דהוה אתי לאשמעינן חיובא דכופר משום דהודו שניהן לא נזכר במתני' אבל השתא ניחא דכפר אחד והודה אחד אכפרו שניהן דרישא קאי וה"ק כפרו שניהן אם כפרו כאחד שניהן חייבין ואם בזא"ז הראשון חייב והשני פטור ואם חזר אחד מהן והודה והשני עומד בכפירתו הכופר חייב:
אבל כפירה והודאה אימא לא כתבו התוספות קצת תימה דכפירה והודאה נמי מרישא שמעינן לה דטעמא כשכפר תוך כדי דיבור אף שני חייב משום דראשון נמי יכול לחזור עדיין ולהודות וכו' י"ל דאי לאו סיפא ה"א דטעמא דרישא כשכפר תוך כדי דיבור אף שני חייב לאו משום דראשון יכול לחזור עדיין אלא משום דכיון שכפר שני תוך כדי דיבורו של ראשון ה"ל כאלו כפרו שניהן בבת אחת בצמצום וכי הדדי נינהו ולכך שניהן חייבין וכמ"ש התו' לעיל: