אור ברסלב
תורת חיים על שבועות פרק רביעי - שבועת העדות

תורת חיים על שבועות· רבי אברהם חיים שור

פרק רביעי - שבועת העדות

פרק שלישי - שבועות שתים

מצוה לבעלי דינין שיעמדו ואם רצו להושיב שניהן אין מושיבין דועמדו דקרא דוקא הוא דקפיד רחמנא אעמידה וגזירת הכתוב היא ורבי יהודה סבר דועמדו לאו דוקא דלא אתי אלא לאפוקי שלא יהא אחד כו' דבעינן להשוות שני בעלי דינין שלא יסתתמו טענותיו ולכך בעינן נמי שלא יהא א' מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך והיינו דסיים רבי יהודה בדבריו אחד מדבר כל צרכו וכו':

דכתיב ועמדו שני האנשים מדסמך ועמדו לשני אנשים ולא כתב ושני אנשים אשר להם הריב יעמדו כמו שכת' התוספות אף על גב דועמדו ע"כ אאשר להם הריב נמי קאי מ"מ מדלא סמכו לאשר להם הריב מסתבר למימר דלא קפיד רחמנא בבעלי דינין שיעמדו דוקא דה"ה נמי אם שניהן יושבין אלא שלא יהא אחד יושב וכו' אבל בעדים דסמך להו עמידה ודאי בעינן בהו קרא כדכתיב שיעמדו דוקא. והשתא ניחא דיליף לה מדסמך ועמדו לשני אנשים ולא קאמר דעדים דברי הכל בעמידה משום דלא שייך בהו טעם דשמא יסתתמו טענותיו דרבי יהודה לא קאמר הך סברא אלא משום דסמך קרא עמידה לשני אנשים ולא סמכיה לבעלי דינין:

בא ואפרח עלי בר אוזא ושדי עלוואי ומיקום פי' והיתה עומדת עד שגמרה כל טענותיה שהעומד מפני ת"ח צריך לעמוד עד שיעבור מכנגד פניו והיינו דפריך והאמר מר מחלוקת בשעת משא ומתן כו' וכיון דבשעת גמר דין ע"כ הוצרך לישב א"כ ההיא שעתא לא חלק לה כבודה כיון דבעלי דינין בעמידה ומשני דיתיב כמאן דשרי מסאני כו':

האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא כו' לא ליזיל לכאורה משמע דאסור לו למיזל אפילו רוצה למחול על כבודו ולעשות לפנים משורת הדין וכן משמע קצת מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק קמא מהלכות עדות הואיל ואין כבודו שילך לפניהם עשה של כבוד תורה עדיף ויש לו להמנע. אבל אין נראה לפרש כן דודאי אם רוצה למחול על כבודו שפיר דמי ולא ליזיל דנקט ש"ם היינו דלא בעי למיזל ולהכי כתב הרמב"ם ויש לו להמנע ולא כתב וצריך להמנע וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהדיא גבי אבידה בפ' י"א מהלכות גזילה וז"ל ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר האבדה בכל מקום ואף על פי שאינה לפי כבודו ופשיטא שאין לחלק בין אבידה לעדות דמאי שנא ואפילו לדעת הרא"ש ז"ל דפליג על דברי הרמב"ם שכתב בפרק אלו מציאות דכיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגביה דידיה שמזלזל בכבוד התורה במקום שאינו חייב י"ל דהשתבע אבדה שאני דאם רוצה לעשות לפנים משורת הדין אפשר לו לוותר ממונו כמו שעשה רבי ישמעאל בר יוסי וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בעצמו שם אבל גבי עדות לא שייך למימר הכי שיוותר ממון רב לכך אם הוא רוצה לעשות לפנים משורת הדין למחול על כבודו שפיר דמי:

דף לא

ורואה זכות לעני וחוב לעשיר ה"ה איפכא ואורחא דמלתא נקט שכל אדם נושא פנים לעשיר ואינו רוצה לגלות חובתו שמא ירדפהו:

אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה כו' נראה דדוקא בכי האי גונא שזה לבוש סמרטוטין וזה לבוש בגד חשוב כל כך עד שהוא שוה מאה מנה דכיון דשל זה פחותין מאוד ושל זה יקרין מאוד יש לחוש שמא ישא לו פנים בשביל בגדיו היקרין כל כך אבל אם של זה חשובין ושל זה אינן חשובין לית לן בה דבשביל דבגדיו של זה חשובין יותר משל חבירו לא ישא לו פנים. ולכך אין נוהגין האידנא לומר לבעל דין לבוש כמותו או הלבישו כמותך לפי שאין אנחנו רגילין לילך באיצטלית בת מאה מנה. ובש"ע סי' י"ז כתב ואם היה אחד מהן מלובש בבגדים יקרים והשני מלובש בבגדים בזויים אומרים למכובד וכו' וצריך לומר דבגדים יקרים היינו דוקא בגדים יקרים הרבה כאיצטלית בת מאה מנה:

שלא אתחייב לו שבועה ממקום אחר ולא יגלגל כו' כתבו התוס' כגון שאין לו כדי לפרוע כו' ולדעת הרמ"ה שכתב הטור סי' ע"ה דמי שנתחייב שבועה מן התורה וזה גילגל עליו שבועה ממקום אחר והשיב על הגלגול איני יודע דה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם איכא למימר דלהכי ירא מן הגלגול טפי משבועה זאת דאיירי שאינו יודע על הגלגול ואם יתחייב לו שבועה יהיה מוכרח לשלם:

שילח ביד עבדו וכו' הרי אלו פטורין אע"ג דבכל התורה כולה קיימא לן שלוחו של אדם כמותו שאני הכא דגלי קרא מדכתיב אם לוא יגיד בוי"ו כדאמר לקמן וא"ת מתני' בהדיא קתני דלא אמרינן בשבועת העדות שלוחו של אדם כמותו וא"כ אמאי כתב הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה"ש אין העדים חייבין בשבועת העדות עד שיכפרו וישבעו אחר תביעת בעל דין עצמו או שלוחו וי' דהרמב"ם ז"ל איירי בבא בהרשאה דעדיף משלוחו כדאמר לקמן בהדיא אמר שמואל בבא בהרשאה ואף על גב דסתם דבריו י"ל שסמך עצמו על מ"ש בפ"ד מה"ש גבי שבועת הפקדון וז"ל אחד הנשבע לבעל הממון עצמו או לשלוחו הבא בהרשאתו ששלוחו של אדם כמותו. ובכסף משנה כתב עליו שם בפרק ז' מה"ש וז"ל נראה דיליף לה מדגרסינן בפ"ש העדות ת"ר שילח ביד עבדו או שא"ל הנתבע משביע אני כו' יכול יהו חייבין ת"ל אם יגיד מנלן אמר רבי אלעזר א לוא יגיד אם לו לא יגיד ונשא עונו הא לאחר לא יגיד פטור משמע דשבועת הפקדון דלא כתיב אם לא יגיד חייב כדקיימא לן בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו עכ"ל ודבריו תמוהים מאוד חדא דהא בפ"ו בבא בהרשאה איירי כמו שכתב שם הרמב"ם ז"ל בהדיא ובבא בהרשאה ש"ס ערוך הוא דבשבועת העדות נמי אמרינן שלוחו של אדם כמותו כדאמר שמואל לקמן בבא בהרשאה ועוד היאך לא ראה לפניו דהא בפרק תשיעי מה"ש כתב הרמב"ם ז"ל בהדיא דבשבועות העדות נמי אמרינן דשלוחו של אדם הוי כמותו:

דף לב

אמר אין לא אמר לא מדלא קתני שבועת העדות כיצד היה רץ אחר שנים וא"ל שבועה כו' דהוה רבותא טפי ולעיל דמשני דס"ד אמינא כיון דרץ אחריהן כמאן דא"ל דמי אין להקשות אמאי קתני עד שישמעו מפי התובע ולא קתני רץ אחריהן משום דאיצטריך למיתני הכי דומיא דרישא דקתני או שאמר להן הנתבע כו' דאתי לאשמעינן דפטורין אע"ג ששמעו מפיו לכך קתני נמי עד שישמעו מפי התובע:

האי מאי אי אמרת בשלמא כו' נראה דס"ד דהא דמשני אמר לאו דוקא וכו' הכי פי' אי לאו דשמואל ה"א דאמר לאו דוקא אלא ה"ה רץ אחריהן והא דלא קתני רץ אחריהן דהוה רבותא ספי ה"א דלאו קושיא היא דאי לא תימא הכי דלאו קושיא היא גבי פקדון דקתני שבועת הפקדון וכו' והתם פ"כ צ"ל דלאו דוקא קתני ולאו קושיא היא הכי נמי וכו' ולכך פריך האי מאי כו' פי' דלמא לעולם אימא לך דקושיא מעלייתא היא והיא הנותנת דאמר דהכא דוקא דאל"ה אמר אחר ל"ל ומשני דלמא אורחא דמילתא דאי לאו הא דשמואל ה"א דאמר לאו דוקא והא דלא קתני רץ אחריהן משום דאורחא דמלתא קתני קמ"ל שמואל דאמר דוקא:

תניא כוותיה דשמואל וא"ת מאי איצטריך ש"ס לאתויי ראייה למילחיה דשמואל כיון דליכא מאן דפליג עליה ואדרבא מתניתין דהכא ודלקמן משמע נמי כוותיה כדפריך מנייהו תנינא. וי"ל דהשתא דמייתי ש"ס מתניתין דשבועת הפקדון דקתני אמר לו תן לי פקדון כו' ואמר דהתם ע"כ לאו דוקא הוא מדכתיב וכחש בעמיתו א"כ מסתמא אמר דשבועת העדות נמי לאו דוקא הוא דומיא דאמר דשבועת הפקדון דדוחק לחלק בינייהו וא"כ קשיא עליה דשמואל דאית ליה דאמר דהכא דוקא הוא לכך מייתי לה ברייתא דמחלק בהדיא בין אמר דשבועת העדות לבין אמר דשבועת הפקדון דבשבועת העדות קתני בא אחריהן פטורין ובשבועת הפקדון קתני חייבים:

ואי ס"ד בב"ד מי מחייב כתבו התוספות תימה דלמא קרא כי אתי לשבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חטין ושעורין וכוסמין כו' י"ל דאחת נמשמעה קול אלה דכתיב ברישא דקרא קאי דאתי לאשמעינן שאם שמעה קול אלה חמשה פעמים חייב אכל אחת ואחת אבל חטין ושעורין וכוסמין לא כתיבי ברישא דקרא ולא איירי מנייהו מידי הלכך סיפ' דקרא דלאחת לא קאי עלייהו וטעמא דשבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חטין ושעורין וכוסמין דחייבין על כל אחת ואחת אע"ג דלא הזכיר לשון שבועה אלא חד זימנא משום דסברא היא כיון דלא אמרו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות סתמא והזכירו חטין ושעורין וכוסמין דעתייהו למיחל שבועה אכל חד וחד באפיה נפשיה ו כיון דכל חד מין אחד הוא הוה להו כאלו נשבעין שלשה שבועות על שלשה דברים ולא איצטריך קרא להכי אבל כשהשביעו עליהן חמשה פעמים על דבר אחד אי ל ו קרא דלאחת ה"א דאין חייבין אלא אחת דאין שבועה חלה על שבועה. והשתא ניחא דבריש פרק שבועת הפקדון קתני ר' אליעזר אומר עד שיאמר שבועה באחרונה ר"ש אומר עד. שיאמר שבועה לכל א' וא' ופליגי את"ק אע"ג דאינהו נמי דרשי קרא דלאחת מדלא פליגי אהא דקתני התם בריש' השביע עליו חמשה פעמים כו' חייב על כל אחת ואח אלא צ"ל דלא שייך למידר' קרא דלאחת אלא אשבועה דכתיב ברישא דקרא ואשמעי' שאם השביע עליו חמשה פעמים וכו' ואע"ג דלאחת גבי שבועת העדות כתיב שבועת הפקדון ילפי' לה משבועת העדות כדאמר לקמן:

הכל מודים בעד טומאה כתבו התוספות ואין העד יכול לומר בלא עדותי וכו' דהרבה פעמים זכות תולה. ועוד נראה דזימנין אין הבעל רוצה להשקותה כדי שלא תמו' דניח' ליה שתחיה ולא בא אלא לגרש' ולהפסיד כתובת':

כגון שכפרו שניהן וחזר אחד מהן והודה כו' ואתי לאשמעי' שהשני פטור והא דלא משני כגון שהודו שניהן וחזר אחד מהן וכפר תוך כדי דיבור דהוה ניחא טפי דהוה אתי לאשמעינן חיובא דכופר משום דהודו שניהן לא נזכר במתני' אבל השתא ניחא דכפר אחד והודה אחד אכפרו שניהן דרישא קאי וה"ק כפרו שניהן אם כפרו כאחד שניהן חייבין ואם בזא"ז הראשון חייב והשני פטור ואם חזר אחד מהן והודה והשני עומד בכפירתו הכופר חייב:

אבל כפירה והודאה אימא לא כתבו התוספות קצת תימה דכפירה והודאה נמי מרישא שמעינן לה דטעמא כשכפר תוך כדי דיבור אף שני חייב משום דראשון נמי יכול לחזור עדיין ולהודות וכו' י"ל דאי לאו סיפא ה"א דטעמא דרישא כשכפר תוך כדי דיבור אף שני חייב לאו משום דראשון יכול לחזור עדיין אלא משום דכיון שכפר שני תוך כדי דיבורו של ראשון ה"ל כאלו כפרו שניהן בבת אחת בצמצום וכי הדדי נינהו ולכך שניהן חייבין וכמ"ש התו' לעיל:

דף לג

כגון שהיתה שנייה בשעת כפירה ראשונה קרובין בנשותיהן פירש"י ז"ל שנשאו שתי אחיות ואינן כשרין לעדות אחד וכו' ודבריו תמוהים דכיון דחד מנייהו כשר להעיד בעדות זו א"כ תיקשי ליה לרבי יוחנן דמפרש לה מתני' דקתני כפרו שניהן כאחד שניהם חייבין בכפרו זה אחר זה תוך כדי דיבור ראשון אמאי חייב לימא אנא לא קעבידנא מידי בכפירתי כיון דאכתי הוה פש ליה שני עדים כשרים להעיד דהיינו עד שני מכת ראשונה כי הייתי סבור שלא יכפור עדותו וחד מעידי כת שניה. ועוד תימה לפירושו דא"כ אמאי נקט ש"ס ונשותיהן גוססות משמע דתרוייהו גוססות והא בחדא נמי סגי ליה דכשמתה חדא מנייהו שניהן כשרין בעדות אחד מהו דתימא רוב גוססין למיתה וכו'. לכך נראה לפרש דהא דקאמר כגון שהיתה שנייה בשעת כפירת ראשונה קרובין בנשותיהן לאו שהן קרובין זה לזה בנשותיהן קאמר אלא שהן קרובין זה לזה בנשותיהן לתובע או לנתבע קאמר שנשותיהן של שנייה קרובות הן לתובע או לנתבע ולכך בעליהן פסולין להעיד לו ואפילו כי מתה חדא מנייהו אכתי אידך פסול להעיד לו ולהכי איצטריך למימר דתרווייהו גוססות וכיון דהשתא מיהא לא שכיב אתי שפיר דכת ראשונה שניהן חייבין דכי כפר ראשון לא פש ליה אלא חד סהדא דכת שניה פסולין להעיד לו נמצא שהפסיד בכפירתו לכך ראשון נמי חייב וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מה"ש וז"ל היתה הכת הב' קרובין לתובע או לנתבע בנשותיהן והרי הן גוססות אף הראשונה חייבת:

בחצי נזק צרורות ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה משום קרנא כו' תימה והא פשטא דמתני' לא משמע הכי וא"כ אמאי דחיק נפשיה לאוקמי מתני' בדוחקא וקמיבעיא ליה משביע עדי קנס מהו לוקמא כפשוטה ולא תיבעי מידי וי"ל מדנקט מתני' חצי נזק תשלומי כפל תשלומי ד' וה' ואונס מפתה דכולהו איכא לאוקמי במידי דלית ביה קנס ולא קתני מוציא שם רע ול' של עבד דליכא לאוקמי אלא משום קנס לכך מספקא ליה משביע עדי קנס מהו א"נ כיון דר"ע ור' יוסי הגלילי אית להו משביע עדי קנס פטור כדאמרי לקמן וקיימא לן הלכה כר"ע מחבירו ניחא ליה לאוקמי סתם מתני' דהכא כוותיה אפי' בדוחקא ולהכי קמיבעיא ליה:

מאי קמ"ל כולהו ממונא נינהו פי' אא"ב משביע עדי קנס חייב ומשום קנסא נקט להו שפיר דרישא אשמעינן אע"ג דכולהו קנסי נינהו ואית בהו צד כל דהו דלאו ממון דאלו הוה מודה הוה מיפטר אפ"ה חייב וסיפא נמי אשמעינן הכי דאע"ג דאית בהו צד כל דהו דלאו ממון דהכני בני וחבל בי חברי כו' בי"ה קרובין הן לצד מיתה אפ"ה חייב אא"א דכולהו ממונא נינהו מאי קמ"ל וליכא למימר דסיפא מיהא אשמעינן דאע"ג דאית בהו צד כל דהו דלאו ממון חייב דכיון דבין רישא בין סיפא בחד בבא קתני להו משמע דתרוייהו חד גוונא אתי לאשמעי' ומשני דודאי רישא וסיפא חד גוונא אשמעינן ורישא חדא קמ"ל וסיפא חדא קמ"ל רישא אשמעינן דחצי נזק צרורות ממונא הוא לאפוקי חצי נזק דעלמא וסיפא נמי אשמעינן דשהדליק את גדישו בי"ה ממונא הוא לאפוקי מדרבי נחוניא בן הקנה:

שאנס איש פלוני את בתו כו' פירש"י ז"ל בלשון ראשון דאת בתו של פלוני קאמר וטעמא דפטורין דבעינן שישמעו מפי התובע ולא משמע כן אלא משמע דטעמא דפטורין משום דכפירת ממון בעינן דומיא דשאר כולהו מילי דנקט להו מתני' דטעמא דכולהו משום דלאו כפירת ממון הוא. ודוחק נמי לפ' דאת בתו דקתני אאיש פלוני דלעיל קאי. לכך נראה כלשון שני וכמ"ש התוס' דאיירי שנתארסה ונתגרשה וכ"כ הרמב"ם ז"ל. וא"ת א"כ אמאי איצטריך למיתני שאנס איש פלוני את בתו דפטור משום דלא הוי כפירת ממון תיפוק ליה דבעי' שישמעו מפי התובע ואפי' הוי כפירת ממון נמי פטור וליכא לאוקמי נמי בבא בהרשאה דכיון דלא מטא לידה לא מני למיכתב הרשאה עלויה. ועוד אי בבא בהרשאה איירי אם כן ייתורא דרישא דקתני שאיש פלוני כהן שאיש פלוני לוי למה לי לאשמעי' דבבא בהרשא חייבין הא מסיפא שמעינן לה ונראה דאע"ג דהא דקתני שאנס איש פלוני את בתו כו' דפטור משום דלאו כפירת ממון הוא משנה דלא צריכא היא כיון דבלאו ה"נ פטור משום דבעינן שישמעו מפי התובע אפ"ה איידי דתני לעיל שאנס איש פלוני את בתו וכו' הרי אלו פטורין דאורחא דתנא היא למיתני דבר והיפוכו אע"ג דלא איצטריך. והשתא ניחא הא דנקט מתני' כל הנך מילי דמעיקרא קתני שאני כהן לאשמעי' דכל דליה ביה כפירת ממון דפטורין והדר תני שאיש פלוני כהן כו' לאשמעינן דיוקא הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין בבא בהרשאה דלגופיה לא איצטריך דכיון דקתני שאני כהן פטור כ"ש שאיש פלוני כהן דפטור דאיכא תרתי לריעותא והדר תני שאנס איש פלוני כו' ושחבל בי בני ושחבל בי חברי כו' לאשמעינן דאע"ג דאית בהו צד ממון הרי אלו פטורין ונקט לכולהו איידי דנקט להו לעיל:

דף לד

אדרבא מביטוי הוה ליה למילף שכן חטאת מחטאת אברייתא גופא אדר' שמעון דיליף נמי תחטא מתחטא לא מצי פריך הכי דר' שמעון ס"ל דג"ש ממש היא דהכי גמיר ליה מרביה וכן משמע מדנקט ר' שמעון בהדיא תחטא תחטא לג"ש ואגזירה שוה לא פרכינן מידי אבל הא דקאמר הכא מסתברא מפקדון הוה ליה למילף שכן תחטא מתחטא לאו מג"ש קאמר דא"כ מאי איצטריך ליה לר' אליעזר למימר נאמר כאן או אין וכו' אלא ודאי ר"א לא גמר ליה הך ג"ש ולא יליף אלא במה מצינו משום דדמיין להדדי במילי טובא ולהכי נקט לישנא דמסתברא מפקדון הוה ליה למילף דלא הוי אלא סברא בעלמא:

תבעיה וכפריה ועבריה כתבו התוס' אית דלא גרסי ועבריה משום דשבועת ביטוי איתא לשעבר כו' י"ל דשפיר גרסי' ליה וה"ק ועבריה שבועת העדות ופקדון תרוייהו ליתנהו אלא לשעבר אבל ביטוי איתא נמי להבא:

לימא רבי יוסי הגלילי לית ליה דר' אחא אע"ג דבידיעה גמורה בלא ראיה עדותן מתקיימת אפילו לרבנן בדיני ממונות וכיון דאית להו בדיני ממונות אית להו נמי בדיני נפשות אפילו הכי כרבנן אתי שפיר דבדיני נפשות לא משכחת לה ידיעה גמורה בלא ראיה דאם הודה מעצמו לפני עדים ואמר הרגתי את פלוני לא מהימן דאין אדם משים עצמו רשע אלא אית ליה הא דרבי אחא דדאין מחייב בדיני ממונות בדדמי אע"ג דליכא ידיעה גמורה א"כ בדיני נפשות נמי משכחת לה ידיעה בדדמי בלא ראיה כההיא דשמעון בן שטח וא"כ מנא ליה לרבי יוסי הגלילי דבתביעת ממון דוקא איירי:

ונמצא גמל הרוג בצדו מדלא נקט ונמצא גמל הרוג ביניהם משמע דדוקא בעינן שימצא גמל ההרוג בצד גמל האוחר דהוה ליה אומדנא דמוכח חדא דחזקתו לבעוט ולהרוג ועוד דכיון דנמצא בצידו מסתמא איהו הרגו אבל נמצא ביניהם לא אמרינן בידוע שזה הרגו והשת' הוי אך אומדנ' דומיא דהא דשמעון בן שטח דהוי נמי אומדנא דמוכח:

אמר ליה המנונא את עול תא וא"ת אמאי א"ל המנונא את ולא אמר ליה רב המנונא את ושמא מש ם דרב יהודה רביה הוה ותו מאי איצטריך למימר ליה הכי וכי עד השתא לא הוה ידע דרב המנונא הוא וי"ל דה"ק ליה חם נונא את פי' דג חם לכך עול תא כדאיתא בפ"ק דקידושין דבעו מיניה מדר' המנונא עבד שסרסו רבו בבצים מהו לא הוה בידיה אמרו לו מה שמך אמר המנונא אמרו לו לאו המנונא אלא קרנונא וכתבו התוס' שם בשם ר"ח פי' אתה אומר המנונא היינו חם נונא דג חם ואינו כן אלא קרנונא דג שהוא קר והכא כיון דהשיב לו שפר לכך קא"ל חמנונא את פי' דג חם ולכך עולמתא:

מאן תנא שביעת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה ר' שמעון היא כתבו התוס' תימה כיון דר' שמעון גמר ג"ש מנא ליה לרבא הא דקאמר מאן תנא כו' הא אין ג"ש למחצה ואפי' היתה קבלה כו' ושמא קסבר דמעילה מעילה ג"ש היא ודבריהם תמוהים מדקאמר בסמוך דלמא מזיד כשוגג פריך דגמר לה ממעילה דהנך נפישן ואי מעילה ממעילה ג"ש היא אפי' בלא נפישן נמי הוה ליה למימר דגמר לה ממעילה משום דג"ש היא ולא איצטריך לה למילתא אחריתי אלא להך מילתא אלמא דאפי' בתר דקמה ליה ג"ש דתחטא תחטא ס"ל לרבא דאי לאו דהנך נפישין לא הוה גמרינן לה ממעילה דמעילה מעילה לאו ג"ש היא ועוד דלעיל קאמר אדרבא מעדות הוה ליה למילף שכן תחטא מתחטא וע"כ לאו מג"ש דתחטא קאמר דהא אכתי לא קמה ליה ג"ש אלא במה מצינו קאמר כיון דדמיין להדדי ואי אמרת דמעילה מעילה ג"ש היא מאי קאמר הא לא שייך למילף במה מצינו ממקום אחר כיון דאיכא ג"ש. ואפ' אם נפרש דמג"ש דתחטא תחטא קאמר מ"מ קשה מאי פריך דלמא ס"ל לר' שמעון דמעילה מעילה ג"ש היא וליכא לאוקמא אלא להך מילתא לאפוקי ג"ש דתחטא איכא לאוקמי למילתא אחריתי דמה פקדון ממון וכו'. לכ"נ דמעילה מעילה פשיטא דלאו ג"ש היא ומה שהקשו התו' מאי טעמיה דר' שמעון הא אין ג"ש למחצה י"ל דלא אמרי' אין ג"ש למחצה אלא היכא דליכא סברא כנגדה אבל היכא דמסתבר טפי למימר ממקום אחר כי הכא דמסתבר טפי למילף ממעילה כיון דהנך נפישן לא ילפינן מג"ש אלא חד מלתא דמה להלן ממון וכו' והדר ילפינן ממעילה כיון דמסתבר חבר טפי. וכה"ג צ"ל למ"ד דון מינה ואוקי באתרא ולא אמרינן דון מינה ומינה דהא אין ג"ש למחצה אלא כיון דמסתבר טפי למילף מאתריה לא חיישינן להא דאין ג"ש למחצה. וכ"כ רבינו שמשון בספר כריתות דהיכא דאיכא טעמא רבא אמרי' יש ג"ש למחצה ומייתי ראיה מפ"ק דקדושין דקאר"נ בר יצחק לעולם יליף שכיר שכיר ואיצטריך ס"ד אמינא מוכר עצמו דלא עבד איסורא כו' אלמא דאיצטריך קרא במכרוהו בית דין שהיובל מוציאו אע"ג דמג"ש דשכיר שכיר מצי למילף דאין ג"ש למחצה אי לאו משים סברא דעבד איסורא דמסברא לקנסוה וליעבד ג"ש למחצה עכ"ל:

דף לה

יכול אפי' אמר כל העומדין כאן ת"ל וכו' פירש"י ז"ל הרי ייחד עדיו דכיון דאמר עומדין כאן אותן העומדין אצלו ייחד וקשה דא"כ למה לי קרא פשיטא כיון דייחד בפירוש לאותן העומדין אצלו ואי משום דאיכא למימר דכל העומדין כאן כולן במשמע א"כ קרא נמי לא מהניא מידי דלא משתמע מיניה דכל העומדין כאן היינו דוקא לאותן העומדין אצלו וגם לישנא דכאן לא משמע כפירושו דהא לא קא מראה עלייהו באצבע ואיכא למימר דכל הסיעה קא וא"כ ה"ל למימר לכל העומדין אצלו לכך נראה דמייתי ראיה לדשמואל מדקתני ברייתא ועדיו ביניהן ולא איצטריך למיתני הכי דפשיטא דבהכי איירי וע"כ צריך לאוקמי כדשמואל דאשמעי' דאע"ג דקאי עלייהו פטורין והכי פי' דברייתא ראה סיעה של בני אדם וכו' ואמר להו משביע אני עליכם כו' לא ייחד עדיו דמשביע אני עליכם איכא למימר שאינו משביע כל הסיעה כולה שיבאו ויעידו לו אם יודעין לו עדות אלא לקצתן קאמר דהיינו שהוא משביע את כל מי שיודע עדות ביניהן שיבא ויעיד לו וכיון שלא ייחדן דלא ידעינן מי ומי הם פטורין והא דקאמר יכול אפי' אמר כל העומדין כאן שהוא משביע את כל הסיעה כולה שאם כולן יודעים לו עדות שיבאו כולם ויעידו ת"ל והוא עד והרי ייחד עדיו דאע"ג דלא ייחדן בפני עצמן הרי ייחדן בכלל אחרים וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה"ש ובערכין פרק השיג יד מייתי הך ברייתא וגרסינן התם ראה סיעה של בני אדם מומדין ועדיו בינייהו ואמר משביעני עליכם אם יודעים אתם לי עדות שתבאו ותעידוני יכול יהו חייבין ת"ל והוא עד והרי לא ייחד עדיו יכול אפי' אמר כל מי ת"ל והוא עד והרי ייחד עדיו ופירש"י ז"ל שם והרי לא ייחד עדיו שהרי השביע את כולן. יכול אפי' אמר כל מי שיודע עדות אני משביע לא יהו חייבין. ת"ל והוא עד והרי ייחד עדיו שהרי לא השביע אלא עדיו ע"כ ולפי גירסא זו נמי צ"ל דמייתי ראיה לדשמואל מדקתני ברייתא ועדיו ביניהן דלא איצטריך למיתני אלא לאשמעי' דאע"ג דקאי עלייהו פטורין:

אלף דלת מאדני כו' כתבו התוס' דבפי' ר"ח גרסי' דאינו נמחק ואע"ג דאינו שם בפני עצמו שמא משום דשם המיוחד הוא יש להחמיר בו יותר. וקשה כיון דטעמא משום דשם המיוחד הוא אע"ג דאינו שם בפני עצמו א"כ מאי איריא יו"ד ה"א משם הוי"ה ואל"ף דל"ת משם אדנות אפי' אות אחת מהן נמי דמה לי אות אחת מה לי ב' אותיות וליכא למימר דנקט שתי אותיות משום סיפ' לאשמעי' דמצבאות אפי' שתי אותיות נמחקות דא"כ ליתני יה"ו משם הויה ואדנות משם אדנות דאינו נמחק לאשמעי' דאפי' צבא מצבאות הרי זה נמחק דהא פשיטא דצבא מצבאות כמי נמחק דמה לי שתי אותיות מה לי שלש אותיות כיון דלאו שם המיוחד הוא ולא שם בפני עצמו הוא. ועוד דמשמע דטעמא די"ה משם הויה וטעמא דא"ד משם אדנות הוי דומיא דאל מאלהים דהתם ע"כ טעמא משום דשם בפני עצמו הוא. ונראה דאם כתב א"ד משם אדנות הוה ליה כאלו כתכ י"ה משם הוי"ה והוה ליה כאלו כתב שם בפני עצמו דהנך שני שמות כי חדא נינהו והא בהא תליא ולכך שם הויה קורין אותו בשם אדנות וכך הוא מנוקד וזה לשון ספר דרך אמונה הנה גלה לנו ששני שמות אלו שם הויה ושם אדנות נכללי' באחד להורות על ייחודם והוא יאדונהי וכ"כ בספר הזוהר בכמה מקומות וזה ל' שערי אורה נמצא למד כי כל הממשלה והשלטנות היא ביד אדנ"י ולפיכך הוא מורה ל' אדנות שזה השם הוא אדון כל הארץ בכח ידו"ד השוכן בו. ולפ"ז נראה דדוקא כתב א"ד משם אדנות אינו נמחק אבל כתב א"ה משם אהיה כיון דאינו שם בפני עצמו נמחק ודלא כמ"ש בהגהת ש"ע טור י"ד סי' רמ"ז דיש מחמירין בא"ה מאהיה כמו בא"ד מאדני:

שלא נקרא צבאות אלא על שם ישראל דלא אשכחן במקרא צבאות לחודא דליהוי שם אלא ה' צבאות כתיב או אלהים צבאות משמע דה"ק ה' אלהים של ישראל שנקראין צבאות.

מה כאן שבועה אף להלן שבועה כתבו התוס' תימה ותיפוק ליה משבועת הפקדון מג"ש דתחטא תחטא וכו'. נראה דלאו קושיא היא דהא דבשבועת העדות חייב אפי' במושבע מפי אחרים ילפינן לה מדכתיב ושמעה קול אלה דמשמע מפי האחרים ולהכי איצטריך למילף מסוטה דאלה אינה אלא בשבועה למימר דמושבע מפי אחרים נמי חייב כמו במקולל מפי אחרים דהוי כאלו כתיב ושמעה קול שטעה אבל מג"ש דתחטא לא מצינו למילף אלא דבעדות חייב בשבועה כמו הפקדון וה"א מה התם מפי עצמו הכא נמי מפי עצמו מפי אחרים לא דפשטא דקרא דושמעה קול אלה בקללה איירי כדמשמע ממתני' לכך יליף לה מסוטה דאלה אינה אלא בשבועה והוי כאלו כתיב ושמעה קול שבועה

דף לו

יכך אלהים וכן יככה זו היא אלה הכתובה בתורה תימה דלא גמרינן לעיל אלא שבועה שאון עמה אלה שהיא כשבועה שיש עמה אלה אבל אלה שאין עמה שבועה כיש עמה שבועה מנא לן כמ"ש התו' ונראה כגירסת הספרים דגרסינן ומניין לעשות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה ושבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה והכי פי' דבריית' מעיקרא יליף דאלה אע"ג דמשמעותה ל' קללה מ"מ אינה אלא בשבועה מדכתיב בסוטה בשבועת האלה ובתר דמייתי לה דאלה תרתי משמע שבועה שהיא בקללה יליף מייתורא דקול ולא כתיב ושמעה אלה לומר לך דבשמעה אחד משתי הקולות חייב בין קול שבועה בלא קול קללה בין קיל קללה בלא קול שבועה דהי מנייהו מפקת דהא קול סתמא כתיב וליכא למימר דדוקא קול שבועה קאמר דא"כ לכתוב בהדיא ושמעה שבועה ותו לא ואי לאו דילפינן מעיקרא דאין אלה אלא בשבועה איכא למימר דקרא לא איירי בשבועה כלל דסתם אלה קללה לחודא במשמע. והכי אית' בירושלמי מי דפרקין אין לי אלא אלה שיש עמה שבועה מניין שאין עמה שביעה כיש עמה שבועה ת"ל ושמעה אלה ושמעה קיל לעשות שאין עמה אלה כיש עמה אלה. הא אלה בלא שבועה לא ר' יוסי בשם ר' יוחנן לא שנויא היא אלה בלא שבועה היא כשבועה בלא אלה.

והוא דאמר לאו לאו כתבו התו' ולאו דשבועה ממש היא וכו' אבל הראב"ד כתב וכן לאו לאו והן הן אם נתכוין ללאו והן שאמר סבירא שבועה היא וכן ימין ושמאל אם נתכוין לימין ושמאל הבור' שבועה היא וכ"כ הטור סי' רל"ו ובש"ע שם משמע דאזלינן בתר כוונתו וקשה קצת דא"כ אמאי כתב שם מי שנשבע בשמים ובארץ ובשמש אף על פי שאין כוונתו אלא למי שבראן אינה שבועה משמע דלא אזלינן בתר כוונה ויש לחנק בין שמים וארץ לבין ימין ושמאל והן ולאו:

הכי גרסי' בספרים ישנים אלא לעולם לא תיפוך וכי לית ליה בממונא וכן אלא דרש"י ז"ל ור"ח הגיהו לעולם תיפוך משום קושיא דשתוי יין לרבנן ודוחק להגיה הספרים. ועוד תימה כיון דמעיקרא בעי למימר דשבועה דמתני' איסורא היא ולא ממונא והשתא צריך ל מר דשבועה דמתניתין נמי על ידי ממון היא באה א"כ חסר דהוה ליה לפרש ולמימר נמי דאיסורא דמתני' אית ביה ממונא כי היכי דמפרש לה הא דסוטה. וע"ק דאמאי קאמר רבינא אלא מעתה ושתויי יין כו' בלאו הכי נמי תקשי אמתניתין דקתני וחכמים פוטרין ולא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן א"כ שתויי יין ופרועי ראש דבמיתה הכי נמי דלית להו. ע"ק מעיקרא כי פריך והא לית ליה לר' מאיר מכלל לאו וכו' אמאי לא פריך נמי שחכמים דפוטרין והא אית להו בעלמא מכלל לאו אתה שומע הן. לכ"כ כמ"ש הרמב"ן ז"ל דאף על גב דשמעינן להו לרבנן בעלמא דאית להו מכלל לאו אתה שומע הן הכא משום הכי פטרינן דבעינן קרא כדכתיב ושמעה קול אלה אבל לא שמעה ברכה ונשמעת מתוכה קללה. והשתא ניחא דשבועה דמתני' איסורא גרידא הוא דהא עדים הוא דקא עבדי איסורא ובדידהו ליכא ממונא. ושפיר גרסינן אלא לעולם לא תיפוך וכי לית ליה בממונא כו' וטעמיהו דרבנן דפטרי משום דבעינן ק וא כדכתיב אבל בעלמא אית להו מכלל לאו כו' אפילו בממונא. ומה שהקשה ר"ת ז"ל מהא דבספ"ק דנדרים דלית ליה לר' מאיר גבי נדר מכלל לאו כו' אע"ג דליכא אלא איסורא תירץ רבינו נסים ז"ל בפ' שני דנדרים דנדר איסורא דאית ביה ממונא הוא משום דלא משכחת בהו בלא חפצא דהא אינם חלים על דבר שאין בו ממש אבל שבועות אינן אלא איסור גרידא שהוא חל בגופו כיון דאיסור גרידא נינהו אפילו לרבי מאיר מודה דאמרינן בהו מכלל לאו אתה שומע הן:

דף לז

תוכן העניינים

תורת חיים על שבועות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה