תורת חיים על עבודה זרה· רבי אברהם חיים שור
דף ס
אי איכא טופח להטפיח בעי הדחה ובעי ניגוב כתבו התו' בחנם הזכיר הדחה דכל ניגוב צריך שיתן מים תחילה אלא לפי שהיה ר"ל וכו' ודבריהם דחוקים לכ"נ דהא דקאמר אי איכא טופח להטפיח היינו בשולי הגת שכן דרך להיות שם טופח להטפיח אבל דופני הגת כבר נתייבשו דכל כלי שיש בו יין או מים כשמערין אותו הדפנות מתייבשין בשעה מועטת כי הטיפות יורדות למטה ונשאר פעמים בשוליה טופח להטפיח ולכ"ק דבעי הדחה ובעי ניגוב הדחה בעי בשביל דופני הכלי וניגוב בעי בשביל השולים שיש בהן טופח להטפיח דדפנות לא בעי ניגוב כיון דלית בהו טופח להטפיח וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שכ' בפי"ב מהמ"א עכו"ם הנמצא בבית הגת אם יש שם לחלוחית יין כדי לבלול הכף עד שתבלול הכף לכף שניה צריך להדיח כל בית הגת וינגב מדכתב צריך להדיח כל בית הגת ולא כתב צריך להדיח בית הגת משמע דאתי לפרש טעמא דהדחה דאע"ג דהדחה בכלל ניגוב הוא מ"מ איצטריך להזכיר הדחה בשביל שאר כל בית הגת דלא בעי ניגוב כגון בדפנות כדפירשתי:
טעמא דאין מניחו הא מניחו שרי מפורש לקמן בסמוך:
כל שבזב טמא בעכו"ם עושה יין נסך לא אתי לאשמעינן אלא דזריקה בעכו"ם מותר כמו שכתבו רש"י ז"ל והתו' וכתבו התוס' דכן הלכה שאם זרק אבן או כל דבר ליין ואפי' בכוונה מותר בשתיה אבל הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהמ"א כתב עכו"ם שנטל חבית וזרקה לבור הרי זה מותר בהנאה וצר ך לומר דמפרש מתני' דזה היה מעשה והכשירו היינו שהתירו בהנאה דאי אפי' בשתייה הל"ל והתירו מיהו תימה מדנקט הרמב"ם וז"ל סתמה וזרקה לבור משמע דלאו בדאזיל מיניה איירי אלא שזרקה ממש וא"כ אמאי לא התיר אלא בזרקה בחמתו הא אפי' שלא מחמהו נמי מותר בזריקה ממש וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל מהאי טעמא וצ"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל דלית הלכתא כרב אשי וגם הרי"ף ז"ל השמיט מילתא דרב אשי משמע דס"ל דלית הלכתא כוותיה ובש"ע סימן קכ"ד פסק כהרמב"ם ז"ל שכתב או שנטל חבית וזרקה בחמתו לבור מותר בהנאה ואסור בשתיה ובסי' קכ"ה העתיק לשון הטור שכתב זרק אבן או חפץ לתוך היין מותר אפי' בשתיה וכו' והיינו דעת ש"י ז"ל והתוס' וא"כ אין דבריו מכוונים