תורת חיים על עבודה זרה· רבי אברהם חיים שור
דף נג
דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם וכו' וא"ת והא כתיב נמי פסילי אלהיהם תשרפון באש אע"ג דלאו מחוברין נינהו ועבודת כוכבים ומזלות של עובד כוכבים ומזלות יש לה ביטול ואפ"ה צוה הכתוב לשורפן וי"ל משום דהוה להו אלהי כסף וזהב והיו ישראל חוטפין אותן במלחמה וקנאן בהגבהה והוה להו עבודת כוכבים ומזלות של ישראל אבל באשירה לא שייך למימר הכי אי נמי שאני התם דבהדיא פירש הכתוב בסיפא דקרא שעל ידי ביטול הן מותרין דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך ודרשינן לעיל פסלו לאלוה לא תחמוד פסלו מאלוה ולקחת לך אבל גבי אשורה כתיב סתמא ואשריהם תשרפון באש משמע דאין להן ביטול כלל. וא"ת היאך קאמר ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי להו והא בתר הכי כי נתן הקב"ה את הארץ לאברהם ולזרעו קנאום והוה להו עבודת כוכבים ומזלות דישראל וי"ל דאע"ג דקי"ל חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו מ"מ איסור' לא ניח' ליה דליקני
מדפלחי ישראל לע"ג גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודת כוכבים ומזלות וכי אתו עובדי כוכבים ומזלות שליחותא דידהו עביד נראה דהיינו הא דאיתא באגדת חלק וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם א"ר חנינא לאחר עשרים וארבע דורות נגבה פסוק זה שנאמר ויקרא באזני קול גדול לאמר קרבה דת העיר ואיש כלי משחיתו בידו לכאורה קשה למה זה גבה הקב"ה חובו של מעשה העגל בשעת חורבן ירושלי' וארץ ישראל ונרא' לפי שא"י קדושה היא וטהור' אשר ה' דורש אותה ולכך אינה סובלת עליה טומאח עבודת כוכבים ומזלות ועובדיה ומקיאה אותן ובשעה שחטאו ישראל בעגל וגלי אדעתייהו דניחא להו בעבודת כוכבים ומזלות ואיוו לאלוהות הרבה אז הוסיפו ישראל טומאה בא"י שעל ידי כן נאסרו כל האשרות שבארץ ישראל ונעשו עבודת כוכבים ומזלות אבל קודם מעשה העגל אע"ג דנעבדו מ"מ כיון דלאו דידהו הוו ולא נאסרו לאו עובדי כוכבים ומזלות מיקרי כמ"ש התוספות בפרק כל האלילים גבי העובדי כוכבים ומזלות העובדים את ההרים. וכיון דישראל סימאו את א"י במעשה העגל לכך עלה על דעתו של הקדוש ברוך הוא שלא יביאם שם שהרי לבסוף לא גלו משם אלא בשביל שעבדו שם עבודת כוכבים ומזלות כל שכן שלא היו ראוים להביאן לשם לולי תפילתו של משה שאמר ואם אין מחני נא מספרך אז השיב לו יתברך ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם פירוש ביום החורבן בשעה שאפקוד עליהם טומאת הארץ שטימאוה שם בעבודת כוכבים ומזלות ופקדתי עליהם גם סומאה הראשונה שטמאוה במעשה העגל ולכך לאחר עשרים וארבע דורות ממעשה העגל צירף הקב"ה ופקד פון אבות על בנים כיון שאחזו מעשיהן בידיהן וגזר על האר' להקיא אותן כדרכה שאינה סובלת טומא' עכו"ם ולהכי צוה הכתוב לאבד את כל המקומו' אשר עבדו עם העכו"ם. ונראה דלהכי כתיב ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך ולא כתיב אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם וגו' כדאמר בתר הכי לפי שקודם שנגפם עדיין היה לו ית' לב עליהן לכך אמר סתמא אל אשר דברתי לך ולא רצה להזכיר את הארץ כלו' שאינם ראויים לכך וכ"ש שלא ר"ל אשר נשבעתי לאברהם כיון שע"י כן טמאוה במעשה העגל דירושה היא להם מאבותיהם כדפי' נמצא דע"י השבועה אדרבא אינם ראויים לכך אבל אחר שנגפם כמ"ש ויגוף ה' את העם וגו' כתיב מיד אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם וגו' כי אז נסתלק חרון אפו ית' מהן:
מפני שמעמידין אותן בשעה שהשלטונים עוברין לפי מה שפירש"י ז"ל קשה דמפרש בגמרא דשלטונים מניחין דרך זו והולכין בדרך אחרת למה זה הם מניחים דרך זו כיון שהוא מוכן ומזומן לצרכן ועוד דא"כ עיקר הטעם חסר ממתני' דקתני מפני שמעמידין אותה בשעה וכו' דאין בזה טעם כלל ועוד אמאי נקט בימוסיאות לשון רבים הוה ליה למיתני בימוס של שלטון הרי זה מותר וכו' כדקתני בכולה פירקא לשון יחיד והרמב"ם ז"ל מפרש שכל שלטון כשמעמידין אותו הוא מעמיד בימוס לעצמו להקריב עליו ומניח בימוסיאות של שלטונים הראשונים שעבדו וכיון שהוא מניח את הראשונים נתבטלו והיינו דקתני מפני שמעמידין אותן בשעה שהשלטונים עוברין פירוש בשעה שהשלטון מת או מעבירין אותו אז מעמידין בימוס חדש והרא"ש ז"ל גריס בשעה שהשלטונים עומדין ולפי זה ניחא ספי ומפרש בגמ' דה"ק מפני שמעמידין אותה בשעה שהשלטונים עוברין דכיון דמעמידין בימוס חדש לכל שלטון מסתמ' לכך מעמידין לו בימוס חדש לפי שמניח דרך בימוס זו והולך לו להקריב דרך בימוס אחרת שמתוקן לו נמצא שכל הראשונים בטלים: