תורת חיים על עבודה זרה· רבי אברהם חיים שור
דף לד
ה"ב שאינו יוצא מידי דופיו לעולם והוא מלשון שמץ ודופי כלומר הזוהמא שבו אינו יוצא ממנו לעולם:
הלכתא מתענין לשעות ואם השלים מתפלל תפלת תענית כר היא גירסת הספרים ולפי גירסא זו יש לפרש דתרתי קאמר הלכתא מתענין לשעות שאם קבל עליו תענית עד חצי היום ודעתו לאכול אח"כ או שאכל עד חצי היום ומקבל עליו תענית משם ואילך הוו תענית לענין שצריך להשלים נדרו מיהו אינו מתפלל תפלת תענית כיון דבכי האי גונא לאו מעונה הוא והדר קאמר ואם השלים שהתענה לשעות והשלים כגון שקבל עליו מאתמול להתענות עד חצי יום וכשהגיע לחצי יום נמלך וגמרו או איפכא מתפלל תפלת תענית כיון דמעונה הוא אבל בפ"ק דתענית גרסי' הלכתא מתענין לשעות ומתפללין תפלת ענינו משמע דחד מלתא הוא וכ"כ התוס' בשמעתין:
האי דורדריא דחמרא דארמאי וכו' כתבו התוספות שהעיסה שנתחמצה בהם קודם תמודם או תוך י"ב חדש אסורה ואפי' באלף לא בטיל כיון דלטעמא עביד וכ"כ בטור וש"ע סי' קכ"ג ונראה דדוקא בכה"ג שהשמרים שנותנין בעיסה לטעמא עבידי שהן מחמיצין את העיסה ולהכי לא בטלי אפי' באלף אבל שמרים שנותנין בשכר ומי דבש כדי שיהיו תופסין מהם אותן השמרים אם הן של יין של עובדי כוכבים ומזלות בטלו במשקה בששים דלאו לטעמא עבידי אלא יהא תוסס מהר. מיהו אם נתנו בהן אותן שמרים כדי שיתנו טעם במשקה ודאי לא בטלו באלף. וכ"כ בש"ע סי' קי"ד וז"ל צריך ליזהר ולבדוק ולחקור בשכר ומשקה של דבש שעושין העובדי כוכבים ומזלות אם נותנין בהן שמרים של יין ואם דרכן ליתן בו שמרים אסור לקנות מהן אם אין במשקה ששים מן השמרים והוא דלא עבידי לטעמא דלטעמא אפי' באלף לא בטיל ולפי זה היה נראה לומר דמי דבש שנתנו בו שמרים של שכר שעורים כדי שיהא תוסס מהר אין צריך לבערו ומותר לקיימו בפסח כיון דלאו לטעמא עבידי ויש במי דבש כנגדן ששים כמה פעמים בטלי וכ"כ הראב"ן מעשה היה בוורמש"א ביהודי אחד שבשל דבש והחמיצו בשמרי דבש שבשל כל השנה ודבש הראשון היה מחומץ בשמרים של שכר וזה שבישל עתה היה רביעי לו או חמישי לו והתיר לו רבינו יעקב בן רבינו יצחק להניחו עד לאחר פסח ולמכרו ונחלקו עליו חכמי דורו וטעמא הוה משום דלא קניס רבי שמעון היכא דליתא בעיניה והוא ז"ל כתב עליו דתמוה בעיניו דהא דבר המעמיד כמאן דאיתיה בעיניה דמי כדאמרינן לקמן גבי קיבה דכיון דקא מוקים כמאן דאיתיה בעיניה דמי וא"כ שמרים נמי כיון שהחמיץ בהן כמאן דאיתנהו בעין דמי ע"כ ולפי מה שפירשתי אין לתמוה כלל דאותן שמרים של שכר שנותנין במי דבש לאו לטעמיה עבידי ואין נותנין אותן לתוכו אלא כדי שיהיה תוסס ויעמוד מהר כמ"ש התו' לעיל גבי הא דקאמר האי חלא דשיכרא דארמאי אסור וכו' לכך לא חשיבי כמאן דהוו בעין ובטלי בששים מיהו מי דבש שנתנו בו שמרים של שכר עצמן נראה דצריך לבערו ולא מטעמיה אלא משום דשמרים יורדים למטה בשולי החבית ואין מתערבין בתוך מי הדבש ולכך חשיבי שמרים כמאן דאיתנהו בעין ולא בטלי ואע"ג דמתערבי למטה בתוך השמרים דהך ע"י דבש גופיה ומ"מ אין בהך שמרים ששים לבטלן ומ"מ מי דבש שנתנו בו שמרי מי דבש אחר ומי דבש הראשון נתנו בו שמרים של שכר כעובדא דלעיל נראה דלאו אסור הוא לקיימו ולמכרו אחר פסח משום דאף על גב דשמרים יורדין למטה ועומדין בפני עצמו מכל מקום כיון דלית בהו אלא מעט משמרי שכר שנתנו במי דבש הראשון אותו מיעוט בפי בששים בין שאר השמרים שבחביות דמסתמא אית בהו ששים כנגד אותן פעם שמרי שכר שבהן:
הני פורצני דארמאי בתר תריסר ירחי שתא שרי אין לפרש דלא אתי אלא לפרושי מתניתין לומר דיבשין היינו בתר תריסר ירחא שתא דא"כ הוה ליה לש"ס לסדר דבריו לעיל בתר מילתא דרב יהודה אמר שמואל ולמימר וכן אמר רב אחא בריה דרב איקא לכך צ"ל דאשמעינן נמי דהלכה כחכמים דמדשמואל לא שמעינן אלא פירושא דיבשים ואע"ג דפשוט הוא דיחיד ורבים הלכה כרבים שוא טעמיה דרבי מאיר מסתבר הוא אי נמי דלמא ידע דמאן חכמים יחידאה ולהכי איצטריך למיפסק הלכתא וכ"כ הרשב"א בתשובה וכתבו התו' דפורצני נמי דשרי לאחר י"ב חדש היינו דוקא לאחר שנתמדו. וא"ת בפרק כל הבשר גבי רמי בר תמרי דהוה אכל כחלי חוץ לתחום דסורא דא"ל רב חסדא במאי טויתנהו א"ל בפורצני ודלמא מיין נסך הויא א"ל לאחר שנים עשר חדש הוה אכתי תיקשי ליה דלמא לא ניתמדו וי"ל כיון שהיו מונחין על פני השדה דרך הפקר ודאי ניתמדו תחילה שאין אדם מפקירן קודם שמתמדן. ועוד כיון שירדו עליהן גשמים הוי להו כאילו ניתמדו. וכתב הראב"ן דכיון דחרצנים של עכו"ם לאחר י"ב חדש מותרין אפי' באכילה לכך מי שהוא משולשל מותר לו ליקח מהן לאחר י"ב חדש ולדוקם לאפר ולאכול באפר ויעצר
המורייס וגבינות בית אונייקי נראה דלכך קתני להו גבי הדדי בחד בבא משום דתרוייהו אין איסורן מחמת עצמן אלא מחמת תערובת איסור