תורת חיים על עבודה זרה· רבי אברהם חיים שור
דף לג
ולהכי בעידנא דקא שדי ליה נעשה כזורק מים לטיט לכאורה משמע דביין של איסור דהיינו ביינו של עובדי כוכבים ומזלות איירי ואפ"ה שרי כיון דהולך לאיבוד ולהכי התיר ר"ת ז"ל המלח שמשימין עליו דם בשעת רתיחה כמ"ש התוס' ותימא דא"כ מאי איצטריך למימר והכא בעידנא דקאי שרי ליה הוה ליה למימר והכא נעשה כזורק מים לטיט ותו לא למה ליה להזכיר שעת זריקת היין ועוד דא"כ ישראל עומד על גביו למה לי ודוחק לומר דבעינן ישראל עומד על גביו שיראה שלא ישתמש בו עובדי כוכבים ומזלות ביין אחר הזפיתה דמשמעות הלשון דבעינן ישראל עומד על גביו כשעוסק במלאכתו בשעת זפיתה. לכ"נ דביין היתר של ישראל איירי אלא דקיימא לן כחו של עובדי כוכבים ומזלות כגון שמערה מכלי אל כלי יין היוצא אסור כדאמרינן בפ' השוכר את הפועל המערה מחבית לבור קלוח היורד אסור ומוקי לה רב ששת בעובדי כוכבים ומזלות המערה דאתי מכחו ואשמעי' רב זביד דלא אסרינן כחו של עובדי כוכבים ומזלות אלא כשמערה אותו למקום שאינו הולך לאיבוד אבל כשמערה אותו למקום שהולך לאיבוד אין דרך ניסוך בכך ושרי והיינו דנקט דהכא בעידנ' דקא שדי ליה ויוצא מכחו נעשה כזורק מים לטיט והשתא ניחא דבעינן ישראל עומד על גביו בשעת מלאכה כדי שלא יגע עובדי כוכבים ומזלות את היין בידו לנסך, וכן הא דאמר רכ פפי האי עובדי כוכבים ומזלות דשדא חמרא לבי מילחי דישראל שרי ביין היתר של ישראל איירי ולהכי נקט לבי מילחי דישראל דכיון דהמנח של ישראל הוא מסתמא גם היין דידיה הוא אלא שהעכו"ם עוסק במלאכתו של ישראל הוא וצ"ל שהיו רגילין לזרוק מעט יין במלח בשעת עשייתו ללבנו וכמ"ש בש"ע בטור י"ד ס"ס קל"ד בהג"ה ולעיל נמי כי קתני עכו"ם ריבבן ועיבדן כו' בנודות דישראל איירי אלא שהעובד כוכבים ומזלות אומן הוא ועוסק במלאכתו דישראל ולפ"ז אין מכאן ראיה להתיר את המלח שמשימין עליו דם בשעת רתיחה דשאני הכי דאין דרך ניסוך בכך ולהכי שרי כיון דיין דישראל ה א ולא נאסר זויות כמאן דלקח או שכר ממנו אותו המקו' דמי דמירתת מעולם ומ"מ יש להתירו מטעם אחר לפי שהדם נותן טעם לפגם הוא במלח וכמ"ש בש"ע שם וגם הראב"ד ז"ל פירש מייתא א זביד כי האי גונא כמ"ש רבינו נסים ז"ל:
הני מאני דקוניא מהו לאשתמושי בהו בפיסחא אין לפרש דקמיבעיא להו מי אמרינן דבלעי ואסירי אפי' בהגעלה כדאמר בסמוך התורה העידה על כלי חרש וכו' או דלמא לא בלעי כלל ושרי לאשתמושי בהו אפי' בלא הגעל' דומיא דכלי זכוכית שאין צריכין שום הכשר כמו שפסק בב"י סי' תנ"א. דא"כ כי משני זה תשמישו בחמין וזה תשמישו בצונן צריך לומר דכל שתשמישו בצונן אפי' הגעלה לא בעי בין ביין בין נסך בחמץ בפסח ואמאי כתב הטור בסי' תנ"א בשכר של שעורים שנותנין בחביות של חרס דהתיר רבינו יואל ליתן בהן יין בפסח ע"י הגעלה דהא דאמרי' כלי חרס א נו יוצא מידי דופיו לעולם היינו דוקה כשבלע ע"י האור אבל בצונן סגי להו בהגעלה משמע דהגעלה מיהא בעי לכך נראה דקמיבעיא להו מי אמרינן דבלעי טובא ואסירי בהגעלה א"ד לא בלעי סובא אלא קצת ושרי לאשתמושי בהו ע"י הגעלה דלא העידה התורה על כלי חרס אלא היכא דבלע סובא כדכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר דע"י בישול בלע סובא וכן משמע מפי' רש"י ז"ל שכתב זה תשמישו בחמין לענין חמץ נשתמשו בו כל ימות השנה חמין ובלעי טובא משמע דס"ל דע"י צונן נמי בלעי אלא דלא בלעי טובא והשתא אתי שפיר דלא תיקשי כי תשמישו בצונן מאי הוי אכתי אסור כיון דאיסור לח הוא והוה ליה ככבוש וכל כבוש כמבושל דמי וכמ"ש בב"י בי"ד ריש סי' ק"ה דאיסור לח ששה' בכלי של היתר ג' ימים אסרו וצ"ל דודאי הכלי נאסר כשנתנו בו איסור לח צונן יום שלם מיהו בהגעלה שריא אפי' בכלי חרס דלא מהניא ליה הגעלה הני מילי כשנשתמש בו חמין דבלע טובא אבל כשנשתמש בו צונן לא בלע אלא פורתא אע"ג דכבוש הוא ומהניא ליה הגעלה וכ"כ בש"ע דחביות של חרס שנתנו בהן שכר שעורים דמותרים בהגעלה. ונראה דאף על גב דמדינא שרי מ"פ יש להחמיר שאותן חביות שנותנין בהן שכר שעורין כל השנה שאין להגעילן לצורך פסח אפילו בחביות של עץ דעינינו רואות דאע"ג דרוחצין ומדיחין אותן היטב בחמין ומגעילין אותן יפה עדיין ריח השכר נרגש בו ויוצא מפי המגופה וחמץ בפסח במשהו וגריעי טפי מבית שאור ובית חרוסת והמחמיר תע"ב: