תורת חיים על עבודה זרה· רבי אברהם חיים שור
דף ל
הרי אמרו אימת ישן עליהן והא דאמר לעיל דמסר נפשיה היינו דוקא איין דמעלי אבל משום מיא לא מסר נפשיה כך כתב רש"י ז"ל וכ"כ הרי"ף והרא"ש ז"ל שיש לחלק בין מים ליין. מיהו הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות רוצח והטור בסימן קי"ו כתבו כל המשקין האסורין משום גילוי שנתגלו בין ביום בין בלילה אסורין ואפי' היה בצידן אדם ישן אימת ישן על הזוחלין משמע דס"ל דאם יש בצידן אדם שהוא ער מותרין דאימת פר עליהן ובכל משקין האסורין משום גילוי איירי אפי' ביין מדכתב ברישא כל המשקין האסורין וכו' וקשה מהא דאמרי' לעיל דמסר נפשיה וכו'. ועוד דמדברי הר"ן משמע קצת דגרסי' ההוא קסתא דחמרא וכן משמע קצת דהא שיעור קסתא היינו לוג כדאי' בפ' ערבי פסחים ואין סברא דאתי למישאל ולהכניס עצמו בספק סכנתא משום לוגא דמיא וא"כ משמע דס"ל דביין נמי לא מסר נפשיה. לכך נראה דאין נחש מסר נפשיה אלא מספק כגון שהרואים עומדין קצת רחוק מן היין ואין עומדין בצידו ממש דסבר שיכול לברוח ולא יהרגוהו ובהכי איירי עובדא דרבה בר רב הונא ודר' ינאי דלעיל אבל בעובדא דהכא דהוה ניים גבה דהיינו בצד היין ממש הלכך אי לאו דישן הוא הוה אשרי' אימת ער עליהן דכולי האי לא מסר נפשיה דלאו שטיא הוא שימסור עצמו בשביל כך להריגה ודאי כדמשמע בסמוך דקאמר מי טיף טיף אין בו משום גילוי וביין איירי כדפירש"י ז"ל אלמא מתיירא הנחש ולא מסר נפשיה כולי האי. ושמא משום הכי דקדק הרמב"ם ז"ל וכתב ואפי' היה בצידו אדם ישן ולא כתב ואפי' היה שם אדם ישן:
פי תאינה אין בו משום גילוי טעמא כדמסיק משום שנא' שומר פתאים ה' וא"ת מאי שנא תאנים וענבים שהקב"ה שומר את האדם שלא יאכל ממנו נחש משאר כל הדברים האסורין משום גילוי דלא אמרינן הכי וי"ל דכי היכי שהוא ית' שומר פתאים דוקא ולא החכמים לפי שהחכמים יכולין לשמור את עצמן שלא יבאו לידי מכשול מה שאין כן שוטים דלא אפשר להו לשמור עצמן הכי נמי משקין דשייך בהו גילו כגון יין ומים וחלב שמשימין אותן בכלים תמיד ואפשר לו לאדם לשומרן ולכסותן יפה מפני הנחשים לכך אין שמירתו ית' עליהם אבל תאנים וענבי' מלתא דלא אפשר הוא שצריך לייבשן בחמה לעשות מהן גרוגרות וצימוקין ואין דרכן להיות בכלים תמיד לכך שמירתו ית' עליהן מפני תיקון עולפו ואבטיח דבסמוך כיון דנתגלתה היה לו לש מרה ולכסותה וכה"ג איתא בס"פ מפנין גבי הקזה דפריך ש"ס מעלי שבתא נמי קיימא מאדים בזוזי ומשני כיון דדשו ביה רבים שומר פתאים ה' פי' כיון דרבים הורגלו בו מפני דוחקן שיהו קרובין סעודת שבת כמילתא דלא אפשר דמי ולכך שמירתו יתברך עליהן מפני תיקון העולם כדפי' ושמא מהאי טעמא איתא בפ' ערבי פסחים גבי זוגות דמאן דקפיד קפדינן בהדיה ומאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה דדבר קשה הוא על האדם לשמור עצמו תמיד שלא יאכל תרי ולא ישתה תרי וכמעט מלתא דלא אפשר הוא לכך שמירתו ית' עליו ולכך מאן דקפיד ושומר א"ע אין שמירתו עליו:
לא ישפכם בר"ה וכו' לא זו אף זו קתני לא זו לר"ה דאסור שלא יזיק בהן את הרבים אלא אפילו להרביץ בהן ביתו אסור שלא יזיק לבני ביתו ואפילו לגבל בהן את הטיט אסור אע"ג דלא יזיק אלא לעצמו ואפי' להשקותו לבהמתו ובהמת חברו אסור אע"ג דליכא סכנת נפשות אלא ממון והא דקתני ולא ירחץ בהן פניו ידיו ורגליו אחי לאשמעי' דאפי' גב היד וגב הרגל ורומני דאפי אסור כדמסיק אבל קשה כיון דקתני שלא ישקה מהן את בהמתו כל שכן בהמת חברו וא"כ ה"ל למיתני איפכא ולא ישקה מהן לא בהמת חברו ולא בהמתו כמ"ש התו' וי"ל דאיצטריך למיתני ולא בהמת חברו לאשמעינן דאפי' שונרא של חברו אסור להשקות מהן אע"ג דשונרא דידיה מותר להשקות מהן של חברו שאני דזימנין דבעי לזבוני ומפסיד ליה מניה כדמסיק. והוה מצי למיפרך השתא בהמתו אסור בהמת חברו לא כ"ש אלא דעדיפא פריך אחרים היינו ת"ת ורבינו נסים ז"ל פי' ולא ישקה מהן בהמתו בראויה לאכילה לפי שהאוכל ממנה ניזוק ולא בהמת חברו אפי' כשאינה ראויה לאכילה משום דמכחש לה וקשה דא"כ אמאי מוקי לברייתא דבסמוך דקתני אבל משקהו לבהמת עצמו בשונרא לוקמה בבהמה שאינה ראויה לאכילה דהשתא דמוקי לה בשונרא דחיק נפשיה דהא בהמה קתני ושונרא חיה היא כדאיתא בבכורות: