אור ברסלב

תורת חיים על עבודה זרה· רבי אברהם חיים שור

דף ח

דף ז

שאני משה דרב גובריה נראה דה"ק מידי הוא טעמא דמספרין שבחו של מקום תחילה לפי שהוא משל להדיוט שרוצה לבקש דבר ממלך ב"ו שמסדר שבחו תחילה כדי שיעשה בקשתו וזה לא שייך לפני מלך מלכי המלכים שיאמר אדם בדעתו שהוא ית' ימלא בקשתו לפי שסיפר בשבחו מחילה דומיא דהא דאמרי' המעיין בתפילתו בא לידי כאב לב דהיינו שחושב בלבו שהוא ית' יעשה בקשתו לפי שדקדק בתפילתו ומשה שאני דרב גובריה שפיר הוה מצי לתלות שאלתו במה שסידר שבחו ית' תחילה:

וכל העיירות הסמוכות לה משתעבדות לה וכו' פירש"י ז"ל משתעבדות לה ליתן המס ולהביא להן כל צרכיהן ודבריו תמוהים חדא דא"כ למאי דדייק רב אשי בסמוך דהא דקתני מתני' ואותו האיש בלבד אתי לאפוקי משעבדיו אמאי אשמעי' תנא דינא דמשועבדין בסיפא גבי הנך דיום תגלחת זקנו ויום שעלה בו מן הים וכו' והא בהנך דקתני רישא קלנדא וסטרניא כו' נמי דינא הכי וא"כ הכי איבעי ליה למיתני בסיפא בד"א הן עצמן אבל משעבדיהן מותרין דהוה קאי אכולה מתני' וגם לישנא דאבל לא אתי שפיר כיון דבהנך דרישא נמי משעבדיהן מותרין מיהו יש ספרים דלא גרסי אבל. ועוד דא"כ מה ענין ברייתא דר' ישמעאל דאמר ישראל שבח"ל עכו"ם בטהרה הן וכו' בהך שמעתא ודוחק לומר משום דקתני הכא עכו ם שעשה משתה לבנו לחוד כיון דבעיקרא דמלתא אין ענין זה לזה. ועוד דאי משתעבדות לה היינו מה שמביאין להן כל צרכיהן א"כ מאי הוה מספקא ליה הא מילתא דפשיטא הוא דכל מה דזבני ממטו להו דכל כרכים ועיירות גדולות אין מסתפקות אלא מן הכפרים ועיירות קטנות הסמוכות להן. ועוד חימה דא"כ אמאי נקט רב מתנא ארם שעשתה קלנדא דוקא ולא נקט נמי שאר אידיהן ואי משום דקלנדא מיתני ברישא מ"מ אמאי לא בעי סתמא ארם שעשתה איד וכל העיירות הסמוכות כו' ורבי יהושע בן לוי נמי אמאי נקט קלנדא אסורה כו' ולא קאמר סתמא אסורה לכל היא כיון דעלה אי ואת"ל דריב"ל מלתא באפיה נפשיה אמר ולאו אדרב מתנא קאי מ"מ הוה יה למימר סתמא אידיהן אסורין לכל. וע"ק דרב חנן בר רבא קאמר לעיל קלנדא שמונה ימים אחר תקופה וכו' מאי קמ"ל בהכי וליכא למימר דאתי לאשמעי' זמן אידיהן של עכו"ם אימת כדי שיזהר אדם שלא ישא ויתן עמהן באותן הימים דא"כ סימנים למה לי דקאמר וסימניך אחור וקדם דאף אם יטעה אדם ויאמר דקלנדא לפני תקופה וסטרניא אחריה מה בכך דבין כך ובין כך לא ישא ויתן עמהן. ועוד דא"כ אמאי לא מפרש נמי זמן שאר אידיהן דנקט מתניתין. וע"ק כיון דסטרניא לפני התקופה וקלנדא אחריה אמאי נקט מתני' קלנדא ברישא שלא כסדרן. ופ"ק בברייתא דמייתי בסמוך דקתני אע"פ שאמרו ארם עשתה קלנדא וכו' מאי אע"פ דקאמר ודוחק לומר דאע"פ אסיפא קאי דקתני וכל עיירות הסמוכות לה וכו' דא"כ הוה ליה למיתני ארם שעשתה קלנדא אף ע"פ שכל עיירות הסמוכות לה וכו'. ע"כ נראה דהכי קמיבעיא ליה ארם שעשתה קלנדא וכל העיירות הסמוכות לה משעבדות לה שגם הן שמחים בו ואוכלין ושותין עמהן ועושין ומשמרין אותו מפני כבוד השלטון אבל הן אין מודין בו אסורות או מותרות מי אמרינן כיון דשמחין עמהן אסורות או דלמא כיון דאין מודין בו מותר ת ולהכי נקט ארם שעשתה קלנדא דוקא לפי שהיתה חשובה בעיניהן יותר משאר כל אידיהן ולכך עיירות המשועבדות לה הוצרכו לשמוח בו ולעשות עמהן מיראת השלטון וגדולי העיר אבל בשאר כל אידיהן שאינן חשובות לא היו עושין עמהן שלא היו מקפידין עליהן ולהכי נקט מתני' קלנדא ברישא אע"ג שהיא לאחר התקופה לפי שהיא חשובה בעיניהן טפי מסטרציא וטעמייהו לפי שעיקר קביעת ימים טובים שקבע אדם הראשון היו אותן שמונה ימים של אחר התקופה מרוב שמחה כשראה שלא ימות אבל אותן שמונה ימים שלפני התקופה לא היו אלא זכר לתעניותיו בעלמא ולכך אינהו נמי שקבעום לשם עכו"ם הוי חשיבא להו אותן שמנה ימים שלאחר התקופה טפי ולהכי יהיב בהו רב חנן בר רבא סימנא דלריב"ל נפקא מינה טובא דקלנדא אסורה לכל היא וסטרניא אינה אסורה אלא היא עצמה אבל משעבדיה מותרות. ואפי' לר' יוחנן איכא למימר דנפקא מינה דקלנדא כיון דחשובה היא בעיניהן יש ליזהר ולהחמיר בה טפי מבסטרניא. והשתא אתי שפיר דאשמעי' מתני' דין משועבדים בסיפא ולא ברישא משום דרישא לאו ביום אידיהן איירי בהדיא אלא בשלשה ימים שלפני אידיהן דקאי אמתני' דלעיל ובשלשה ימים שלפני אידיהן פשיטא דמשועבדין מותרין שאין שמחים עמהן אלא ביום אידם דלפני אידיהן ליכא שמחה אלא שמחזירין אחר בהמה ואינהו אין מחזירין אלא שמחין עמהן אבל סיפא דאיירי ביום איד עצמו יום תגלחת זקנו ויום שעלה בו וכו' לכר אשמעי' דהמשועבדין לאותו איש מותרין אע"ג דשמחין עמו בו ביום ואתי נמי שפיר הא דמייתי הכא ברייתא דר' ישמעאל לאשמעי' דישראל שבחוצה לארץ עושין נמי כמו אותן העיירות המשועבדות לארם דאע"ג דאין העיירות מודין באותו האיד כיון שאוכלין ושותין עמהן קרוב הדבר לומר דהוו להו כאלו פלחו ליה כך ישראל כשאוכלין ושותין עם העכו"ם בהלוליה ושמחין עמו הוו להו כאלו פלחו לעכו"ם ומקריבין עמו אע"ג שאוכלין משלהן וכו' ואין מטמאין עצמן במאכלם. ונראה דהיינו דנקט עובדי עבודת כוכבים בטהרה כיון שאוכלין משלהן. והשתא ניחא הא דקתני אף ע"פ שאמרו ארם עשתה קלנדא לכל עיירות וכו' דבכל הספרים גרסי' לכל וה"ק אע"פ שאמרו דארם עושה קלנדא לכל העיירות הסמוכות ומשעבדות לה שכך היה מנהג ארם לגזור על כל העיירות המשועבדות לה סביבותיה שיעשו קלנדא וישמחו עמה אפ"ה אין אסורה אלא לעובדיה בלבד ולכך לא קתני ארם שעשתה קלנדא אלא עשתה משמע כדפירשתי ונראה דגם בבעיא דרב מתנא גרסי' לכל העיירות בלמ"ד. וכאשר פי' הסוגיא כן משמע בהדיא בתוספתא דעכו"ם דקתני התם עיר אחת עושה ועיר אחת אינה עושה עכו"ם אחת עושה ועכו"ם אחת אינה עושה משפחה אחת עושה ומשפחה אחת אינה ע שה העושין אסורין שאין עושין מותרין קלנדס אע"פ שהכל עושין אין אסור אלא לפולחין בלבד משמע דדוק' קלנדא לחודא דחשיבא לגבייהו לכך הכל עושין ושמחין בה אע"ג שאין עובדין אותה מדקתני דאין אסור אלא לפילחין. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ט מעכו"ם אין יום החג אסור אלא לעובדין בו בלבד אבל אותן ששמחים בו ואוכלין ושותין ומשמרין אותו מפני כבוד השלטון ואין מודין בו הרי אלו מותרין:

אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם יש לו חולה וכו' עיין בב"י טור א"ח סי' קי"ט שם האריך לפרש מאי איכא בין הא דרב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת לבין הא דרבי חייא בר אשי:

עמד וישב שמונה ימים בתענית נראה שהיה מתענה בהן גם בלילות דאי לאו הכי תיקשי מהא דקתני בפרק עושין פסין אדם הראשון חסיד גדול היה כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה משמע שהיה מתענה מיום שנברא עד שנעשה בן מאה ושלשים שנה:

עמד והקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו ובסמוך נמי קאמר שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו משמע שהיה מתכוין להקריב דוקא שור שהיתה לו קרן אחת במצחו ושהיתה קודמת לפרסותיו ותימה למה זה ומה היתה כוונתו בזה ונראה לפי שאדם הראשון בשעה שחטא כפר ביחודו של עולם דאיתא בב"ר והמה כאדם עברו ברית המה כאדם הראשון מה אדם הראשון הכנסתיו לגן עדן וכו' וקוננתי עליו איכה שנאמר ויאמר לו איכה איכה כתיב אף בניו כו' שנאמר איכה ישבה בדד ואיתא באיכה רבה לא גלו ישראל עד שכפרו ביחודו של עולם ובמילה שניתנה לעשרים דורות ובעשרת הדברות ובחמשת ספרי תורה כמנין איכה ונראה דהא דקאמר וקיננתי עליו איכה רמז לו נמי שכפר ביחודו של עולם ובמילה כו' דאי לאו הכי מאי קינה איכא במלת איכה בלבד ובפרק אחד דיני ממונות איתא אמר רב אדם הראשון מין היה רבי יצחק אמר מושך בערלתו היה רב נחמן אמר כפר בעיקר היה לומר העלה במחשבתו שהוא ית' איננו עיקר היסוד חלילה אלא העולם קדמון ומן העץ אכל וברא את העולם כמ"ש הנחש וידוע כי קרבנו של אדם תמורת נפשו הוא בא נפש תחת נפש לפיכך אדם הראשון כשחזר בו והודה כל כפירתו ומחשבתו הרעה ובא להקריב קרבן הודאה בחר לו שור שהיתה לו קרן אחת במצחו ושהיתה קודמת לפרסותיו כי בזה תיקן את אשר חטא דנגד מה שכפר ביחודו של עולם הקריב שור שהיה לו קרן אחת במצחו עומד זקוף למעלה רמז לו ית' שהוא יחיד ויושב למעלה ברומו של עולם וכדאיתא בפרק הקומץ אמר רב אשי חזינא לספרי דווקני דבי רב דחטרי ליה לגגא דחי"ת כלומר חי ברומו של עולם ופירש"י ז"ל חטריה לגגא עושין למעלה כעין חוטר פי' מקל כלומר הקב"ה חי שוכן ברומו של עולם ולפי שכפירתו של אדם היתה במחשבתו הבאה מן המוח לכך קאמר שבחר לו בשור שיצא לו קרן אחת באמצע הראש ממצחו מקום משכן המוח אשר המחשבה באה משם לתקן בזה מחשבתו הרעה. והסופרים נהגו לעשות חטריה דחית נמי באמצע כמ"ש בב"י בטור א"ח סי' ל"ו. ונגד מה שחטא והאמין בקדמות יסוד העולם חלילה לכך הקריב שור שהקרן היתה קודמת לפרסותיו כי הפרסות הן הן יסוד השור שעליהן השור עומד רומזות ליסוד עולם וקרן אחת שבמצחו רמז לו ית' שהוא יחיד ויושב ברומו של עולם כדפי' והודה בזה כי יחודו ית' קודם ליסוד עולם כי הוא ראשון וברא את העולם ויסדו וזה רמז מה שהקרן היתה קודמת לפרסותיו:

מאי לאו לאפוקי משעבדיו ש"מ וריב"ל נראה דס"ל דאתי לאפוקי בני משפחתו שאוכלין ושותין עמו מיהו אין משעבדין לו אבל משעבדיו לא דכיון דהן משעבדין לו כאיהו גופיה דמיין:

ושמעיה דאודי אלמא בתר תריסר ירחי שתא נמי עביד עכו"ם דאודי וא"כ בתר י"ב חדש אמאי שרי ניחוש דלמא אודי ומשני שאני רב יצחק דאדם חשוב הוה ושמח ממ מאוד סו' עכ והלכך אודי אבל באיניש דעלמא לא חיישינן דאודי בתר תריסר ירחי שתא:

אי מינן מלכי מנייכו אפרכו וכו' משום דאי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אתנו הכי אי נמי משום דאי אפשר ליעקב ועשו שיהיו שוין בגדולה דכתיב ולאום מלאום יאמץ כשזה קם זה נופל לכך אתנו הכי דה"ל נמי כשזה קם להיות מלך זה נופל שלא יהיה רק איפרכו' דלא חשיב כמלך כדאיתא בריש מסכת שבועות וכשזה קם להיות מלך אידך נופל להיות אפרכוס:

שלחו להו מרגלית ואבן טובה איזהו מהן יעשו בסיס לחבריה וכו' לכאורה קשה מאי שלחו להו ואזלי כולי האי לא הוה להו לשלוח אלא מילתא בתרייתא לחודא אינך וס"ת איזהו מהן יעשה בסיס וכו' ונראה דהכי שלחו להו נהי דאתון מלכותא תקיפא וחשיבא כמרגליות מ"מ אנן חשיבי טפי מדידכו דהא פשיטא דלית מידי בעלמא דחשיבא כס"ת ובתר ספר תורה ישראל שקבלוה והרי הן כאינך לגבי ס"ת ובתר ישראל ליכא דחשיבא כעמלק הוא ארם דיעקב ועשו אחים הוו ולהכי שתפינהו בהדייהו והא בהא תליא כמ"ש שני גוים בבטנך וגו' והרי אנחנו לגבי ישראל כאבן טוב לגבי אינך נמצא דאתון יוונאי לגבי דידן כמרגלית לגבי אבן טבא:

בטלו דיני קנסות דכתיב בתשלומי כפל שהוא קנס אשר ירשיעון אלהים דהיינו סמוכים כדפי' רש"י ז"ל וטעם הענין דדיינים הסמוכים נקראים אלהים לפי שנמשך עליהן השפע ממנו ית' איש מפי איש עד משה רבינו מפי הקב"ה לפי שהוא ית' סמך את ידיו על משה שנא' ושכותי כפי עליך שע"י כן נאצל עליו קרני ההוד ומשה סמך ליהושע על כן היו פני יהושע כפני לבנה ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים דור אחר דור נמשך השפע ההוא זה אחר זה ע"י הסמיכה ולכך דיינים הסמוכים זה אחר זה מפיו ית' אלהים קרינן להו:

דכתיב ועשית ע"פ הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא מלמד שהמקום גורם אע"ג דבפ' הנחנקין יליף לה מרישא דקרא דאיתא התם וקמת בב"ד ועלית מלמד שב"ה גבוה וכו' אל המקום מלמד שהמקום גורם תרוייהו צריכי רישא דקרא איצטריך להמראה לאפוקי מצאן בבית פאגי כדקתני בפ"ק דסנהדרין מצאן בבית פאגי והמרה עליהן יכול שתהא המראתו המראה ת"ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם וסיפא דקרא איצטריך למימר דאין ממיתין אותו אא"כ ב"ד יושבין בלשכת הגזית:

ששת אלפים שנה הוי עלמא וכו' פירש"י ז"ל כמנין ימי השבוע וביום השביעי שבת נראה דהיינו הא דאיתא במדרש ב"ר פי"א למה ברכו ר' דוסתאי אומר שאין לו ק זוג חד בשבא תרי תלתא בשבא ארבעתא חמשתא בשבא ערובתא שבתא לית לה בן זוג תני רשב"י אמרה שבת רבש"ע לכולן יש בן זוג ולי אין בן זוג א"ל כנסת ישראל וכו' לכאורה קשה דמה ענין אחד בשבת לשני בשבת וכן שלישי לרביעי אלא לפי דהנך ששת אלפים כנגד ימי השבוע הן א"כ שני אלפים תהו הן נגד אחד בשבת ושני בשבת ושני אלפים תורה נגד שלישי ורביעי נמצא שע"י האלפים הימים מזווגים:

שני אלפים ימות הבן דוד נראה דהה"ד כי אני ה' בעתה אחישנה הבטיחנו שאם נזכה אז כשיגיע זמנו של בן דוד דהיינו בשני אלפים אחרונים ימהר לשלחו בתחילתן ולא בסופן:

תוכן העניינים

תורת חיים על עבודה זרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה