תורת חיים על סנהדרין· רבי אברהם חיים שור
דף צו
טעין תלת מאה כודנייתא נרגא דפרזלא דשליט בפרזלא וכו' פי' נבוכדנצר רצה לכבוש את ירושלים דרך טבע בחרב וחנית ובכלי זיין רב ולכך שדר ליה לנבוזראדן תלת מאה כלומר מספר גדול של פרדות טעונין כלי זיין חשוב ברזל חדוד דשליט בפרזלא והראה לו הקב"ה כי הוא נלחם בהם בישראל ולולי כן לא יכול להם שכל כלי זיין שלו אינן חשובין לכלום ולכך כולהו בלעתינהו חד דשא דירושלים ובעי למיהדר ולא אשתייר אלא חדא מנייהו וכבשה בו לבד ולא זו בלבד אלא דמחייה בקופא ואיפתח שלא הוצרך לחתך ולשבר הפתח בחודו של אותו גרזן אלא הכה בו בקופא בלבד ונפתח ויליף לה מדכתיב בסבך עץ קרדומות דמשמע שלא הכה אלא בקופא מקום שהעץ מסתבך בקרדום רמז כי לא בכחו גבר כי אם ברצונו יתברך ולפי זה יתורץ הפסוק ועתה פתוחיה יחד בכשיל וכלפות יהלומון קשה חדא למה אמר בכשיל לשון יחיד הל"ל בכשילין או בכשילות כמו שאמר וכלפות וכן קרדומות ועוד דקאמר בכשיל וכלפות וקשה ממ"נ או הל"ל כשיל וכלפות או בכשיל ובכלפות כה"ג אשכחן בכמה מקראות כמו לעשות בזהב ובכסף ובנחושת לכ"נ דקושיא חדא מתרצת השניה דאלו נאמר כשיל וכלפות יהלומון הוה משמע שהפתחים שברו את תרווייהו הכשילין והכלפות וכן אלו נאמר בכשיל ובכלפות יהלומון הוה משמע שאלו הב' מינים שברו את הפתחים ובאמת שכל הפטישים נשתברו בפתחים אלא פטיש אחד נשתייר ושבר הפתח לכך אמר בכשיל וכלפות יהלומון ומלת יהלומון משתמע לתרי אפי וה"ק ועתה פיתוחיה יחד בכשיל וכלפות יהלומון דיהלומון קאי אכשיל ר"ל כי בכשיל נשתברו הפתחים וקאי נמי אוכלפות ר"ל שהכלפות נשתברו ע"י הפתחים וה"ק וכלפות יהלומון ר"ל הפתחים אותן והיינו ממש כמ"ש כאן שכל הפטישים נשתברו זולת א' שבר את הפתח ועוד נראה שהיה רמז להא דאיתא בבראשית רבה כיון שנברא הברזל התחילו האילנות מרתתים אמר להן מה לכם מרתתים עץ מכם אל יכנס בי ואין אחד מכם נזוק כך ישראל שהיו באותו הדור הן עצמן החריבו את ירושלים וכמ"ש ורדו בכם שונאיכם מכם ובכם שהרגו זה את זה ושפכו בקרבה דם צדיקים וכמו שהיה בחורבן בית שני שנחרב ג"כ ע"י הנהו בריוני דהוו התם כדאיתא בהנזקין ולכך נפתח בסבך עץ קרדומות רמז שהן עצמן גרמו להן דומיא דעץ שנכנס בקרדום וכמו שאמרו מיניה וביה אבא אזל נרגא וכו'. ונראה דלכך כתיב לא האמינו מלכי ארץ כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים בשערי דייקא שכל כך חזקים היו שהרי כולן תברינהו חד דשא ומה שאמר שוור בר שוור פי' שיחרב המקדש בדילוג ומהירות בו ביום ולא יעכב שאלו שהה עד למחר היה בטל חרון אפו יתברך ולא היה יכול להחריב דחרון אפו לא היה אלא אותו יום בלבד כדאיתא באיכה רבה אשר הוגה ה' ביום חרון אפו א"ר אחא יום אחד היה חרון אפו של הקב"ה וזה שנאמר ולא זכר הדום רגליו ביום חרון אפו ולכך קאמר שוור בר שוור דגם כשבא בראשונה עם סנחריב רצה להחריב מיד ולא רצה לעכב עד למחר כדאמר לעיל דאמרי ליה נשדי ביה ידא האידנא וטעם דחרון אפו יתברך לא היה אלא באותו יום לפי שביום ההוא חזרו המרגלים ובכו ישראל בלילה ההוא בכייה של חנם ונגזר עליהם בכייה לדורות כי פקד ה' עון אבות על בנים באותו יום לכך אלו שהה עד למחר נתבטלה הגזרה ומה שאמר דמטא זימנא דמקדשא חרוב והיכלא מיקלי לכאורה הוא כפל ונראה דמקדשא חרוב רמז לסילוק קדושת שכינתו יתברך משם והיכלא מיקלי כפשוטו שכ"ז שלא נסתלקה השכינה לא הוה אפשר לשלוט בו כדאיתא בפתיחתא דאיכה רבה אמר הקב"ה כ"ז שאני בתוכו אין העכו"ם נוגעין בו א"נ דמקדשא חרב רמז למקדש שלמעלה והיכלא מיקלי הוא מקדש שלמטה דמקדש שלמעלה נעשה חרב ע"י שנשרף מקדש שלמטה ואין הקב"ה בא במקדש שלמעלה עד שיבנה מקדש שלמטה ואפשר דהיינו הא דכתיב יודע כמביא למעלה וגו' כלומר כאלו הביאו הקרדום למעלה לשבר פתח ירושלים שלמעלה דהא בהא תליא דמקדש שלמעלה מכוון נגד מקדש שלמטה וירושלים שלמעלה נגד ירושלים שלמטה והיינו דאמר בסמוך גבה היכלא שבקש לעלות לרקיע אל מכון שבתו שלמעלה ומה שאמר דרכו ביה מן שמיא נקט לשון דריכה שהוא ברגלים כי המקדש שהוא הדום רגליו של הקב"ה שנאמר ולא זכר הדום רגליו ובעת החורבן בעט בו כביכול ברגליו. ועוד נראה דלהכי כתיב בסיפא דהנך קראי שלחו באש מקדשיך לא כתיב שלחו אש במקדשיך רמז שהמקדש ברח לו מן האש וגבה לעלות למעלה ומן השמים דרכוהו שירד למטה וזהו לארץ חללו משכן שמך והא דקאמר הוה קא זיחא דעחיה יליף לה משום דבתר הכי כתיב אמרו בלבם נינם יחד שרפו כל מועדי אל בארץ.
אלו נהרות בבל ותרגמא צינייתא דבבלאי דקלים רעים של נהרות בבל שאין נושאין פירות. ונראה דלהכי כתיב בסיפא דקרא דעל נהרות בבל ע ערבים בתוכה תלינו כינורותינו פי' בוכים היו כשראו דקלי נהרות בבל שאין נושאין פירות והרי הן כערבי נחל שאין נושאין פירות לעולם:
שלה להו בקריבא הוא פי' כשישראל חוטאין ומרחיקין עצמן ממנו יתברך גם הוא מתרחק עצמו מהן כמ"ש אם תעזבני יום יומים אעזבך וכשהן חוזרין אליו בתשובה גם הוא חוזר אליהן שנאמר שובו אלי ואשובה אליכם לכך שלח להו בקריבא הוא סבור היה שעדיין לא חטאו הרבה ולא נתרחק מהן שכל זמן שלא נתרחק מהן שומע תפילתן בעת דוחקן אע"ג שאינו עמהן שנא' קראוהו בהיותו קרוב כלומר כ"ז שלא נתרחק ועדיין קרוב הוא שלחו ליה הלך בדרך מרחוק שכבר חטאו הרבה ונתרחק מהן שלח להו אית להו צדיקים דבעי רחמי דאע"ג שנתרחק הוא שומע תפילתן של צדיקים שנאמר רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע נקט לשון שועה דרך משל אע"פ שנתרחק דלשון שועה לא שייך אלא במי שקורא מרחוק כמו ותעל שועת העיר השמים וכמו ותעל שועתם אל האלהים הדר שלח להו הדרי רשעים בתשובה ובעו רחמי וכו' דכשחוזרין בתשובה גם הוא ית' אע"ג שנתרחק חוזר אליהן כדפירשתי ושומע תפילתן