תורת חיים על סנהדרין· רבי אברהם חיים שור
דף ע
ערב תשעה באב לא יאכל אדם בשר ולא ישתה יין משמע בהדיא דליכא איסורא למיכל בישרא ולמשתי חמרא אלא בערב תשעה באב בלבד ואפי' בערב תשעה באב מפרש בגמרא בפרק שלשה פרקים שאינו אסור אלא בסעודה שמפסיק בה והוא שתהיה אחר חצות ובירושלמי איתא הני נשי דנהיגי דלא למשתי עמרא מגו דעייל אב מנהגא פי' מנהג יפה הוא וכתב הטור ויש נוסחאות דגרסי נשי דנהיגי דלא למיכל בישרא ולמשתי חמרא מנהגא ומזה נהגו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מראש חדש וכו' ותימה כיון דמנהג יפה הוא אמאי לא תקנוהו האנשים מעיקרא וכי הנשים יותר חכמות היו מן האנשים ועוד דלא אשכחן בשום מקום שתיקנו הנשים איזה מנהג או דין ואמאי נהגו הך מילתא טפי משאר דברים לכך נראה דהך גירסא דלא למיכל בישרא ולמישתא חמרא לזו עיקר היא אלא הגירסא האמתית דלא למשתי עמרא הוא והשתא ניחא לפי שתיקון השתי ומלאכת הצמר מלאכת הנשים הוא דאין חכמת אשה אלא בפלך ותנן נמי בפרק אע"פ דאשה עושה בצמר ואפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר ומפני צער החורבן נהגו הנשים לבטל מלאכתן דלא למשתי עמרא מגו דעייל אב וקאמר בירושלמי דיפה הן עושות וכי האי גונא איתא בירושלמי פ"ק דתענית הביאו הטור בסי' תי"ז נשי דנהיגו דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא מנהגא והיינו נמי לפי שראש חדש מועד שלהן הוא על שלא נתנו נזמיהן לעגל לכך נהגו שלא לעשות בו מלאכה וכ"כ בהדיא הטור שם מפרקי דרבי אליעזר לפי שלא רצו נשים ליתן נזמין לבעליהן במעשה העגל לכך נתן להם הקב"ה שכרן שיהו משמרות ראש חדש יותר מהאנשים ודוקא הנך תרתי מילי דבדידהו תליא מילתא וכיון דנהגו בעצמן למנוע מלאכתן בימים ההם קאמר בירושלמי דיפה נוהגות וכן ראוי לנשים לקיים המנהג אבל שינהגו הנשים מנהג דלאו בדידהו תליא ויסכימו על זה חכמי הש"ס ויאמרו דמנהגא הוא ונכון לעשות גם האנשים כן אין סברא לומר כן דכיון דמנהג יפה הוא אמאי לא נהגו כן מעצמן ולכך נראה מה שנשתרבב המנהג שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מגו דעייל אב אין למנהג ההוא שורש לא בש"ס בבלי ולא בירושלמי דמדינא דגמרא ליכא איסורא אלא בערב תשעה באב אחר חצות בסעודה שמפסיק בה וזה כתבתי לפי שורת הדין אבל מ"מ כיון שהוכפלו הצרות בימים הללו אסור לפרוץ גדר לאכול בשר ולשתות יין לא מדין הש"ס אלא מפני צער החורבן כי גם השכינה עמנו בצרה ובכל יום היא קובלת אוי לי שהחרבתי את ביתי וכל המיקל בזה אינו חס על כבוד קונו ולכך יש מחמירין ונוהגין בו איסור משבעה עשר בתמוז כמ"ש הטור והמחמיר תבא עליו ברכה והרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות תענית כתב ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל אפילו של עדשים אא"כ היה בשבת:
לא נברא יין בעולם פי' בעה"ז אלא לנחם אבלים וכו' קצת קשה אמאי לא קאמר סתמא לא נברא יין אלא לנחם אבלים ונראה לפי ששכרן של צדיקים לעה"ב נמשל ליין כדאמרינן בפרק אין עומדין עין לא ראתה אלהים זולתך זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית וכיון דשכר רוחני של מצות נמשל ליין רוחני גם את זה לעמת זה עשה אלהים לשלם לרשעים בעה"ז שכר מעט מצות שעושין ביין גשמי כדי להאבידן מן העה"ב והיינו דנקט לא נברא יין בעה"ז לאפוקי יין של עה"ב המשומר לצדיקים ונראה דהה"ד בס"פ ואתחנן וידעת כי ה' אלהיך האל הנאמן שומר הברית והחסד לאהביו ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו רמו שהוא ית' משלם לצדיקים את שכרן לעה"ב ביין המשומר וזהו שאמר שומר הברית והחסד לאוהביו אבל לרשעים משלם שכרן בעה"ז ביין גשמי שמאדים בו פניהם כדאמר בסמוך וזהו ש מר ומשלם לשונאיו אל פניו רמז ליין שמאדים פניהן כדי להאבידן מן העה"ב וכיון דשכר מצות יין הוא או רוחני או גשמי נראה דהיינו מה שנאמרו מספר שלש עשרה ווין גבי יין כדאמר בסמוך לפי ששכר של עה"ב נכלל במספר שלשה עשר כדאשכחן גבי רבי אליעזר בן פדת תליסר נהרי דמשכי אפרסמונא דכיא וגבי רבי שמעון בן יוחאי דהוי יתיב אתלת עשר תכתכא פיזא ורבי אבהו דאחוו ליה תלת עשר נהרי אפרסמון כדאיתא בב"ר סוף פ' חיי שרה והיינו כמנין אה"בה ומספר שלש עשרה מדות של רחמים והרשעים שמחליפין עולם העומד בעולם העובר בתענוג יין גשמי ומהפכין שלש עשרה מדות שו רחמים לרוגז לכך נהפך להן טובתן לרעה לעה"ב בגיהנם שמקבלין בו עונש במספר שלשה עשר שהצדיקים מקבלין שכר במספר י"ג וזהו טעם שלש עשרה פעמים ווי רמז לדבר תנו שכר לאובד אוב"ד בגימטריא שלשה עשר שע"י השכר מקבל עונש ואבדן במספר י"ג:
שנאמר תנו שכר לאובד לפי שה שע שותה הרבה יותר מדאי עד שמשתכר לכך נקט קרא גביה לשון שכר אבל אבלים אין שותין אלא מעט לפכוחי צעריהו נקט גבייהו לשון יין ויי"ן בגי' שבעים רמז לימי שנותינו שבעים שנה ורמז נמי לעץ הדעת שאכל ממנו אדם וכמ"ד גפן היה לומר שהמיתה גזרה היא על האדם מששת ימי בראשית ומה"ט מברין נמי בעדשים לומר שגלגל החוזר בעולם היא:
הכי גרסי' י"ג ווין נאמרו ביין בפתח תחת הוי"ו ומלשון וי וכתבו הפו' לא קחשיב ויפת לפי שהוא שם והיו"ד מיסוד התיבה היא ולא הוי לשון וי ועוד נראה דלא חשיב אלא הנך לפי שכולן מנוקדין בפתח תחת הוי"ו דהוי לשון וי אבל ויפת הוי"ו מנוקד בק"מץ ואינו לשון וי לכך לא חשיב ליה:
רבי יהודה אומר חטה היה ואע"ג דעץ הדעת כתיב בב"ר פריך לה ומשני מתמרות היו כארזי הלבנון וצריך לומר דלאו חטה ממש היה דא"כ מאי כי טוב העץ למאכל דקאמר והלא חטה ממש אינה ראויה לאכילה אלא פת חטין היה שהיתה הארץ מוציאה אז גלוסקאות כמו שיהיה לעתיד. וכן איתא בב"ר אתפלגין רבי נחמיה ורבנן רבי נחמיה אומר מוציא יא לחם מן הארן שכבר הוציא לחם מן הארץ ורבנן אסרי המוציא לחם מן הארץ שהוא עתיד להוציא חם מן הארץ שנאמר יהי פיסת בר בארץ. פי' לפי שיסדו לומר בנוסח ברכת המוציא לחם מן הארץ ולא תיקנו לומר המוציא תבואה או דגן מן הארץ דלחם לא מיקרי עד אחר האפייה ואין הארץ מוציאה לחם אלא תבואה אלא לפי שקודם שחטא אדם היתה מוציאה גלוסקאות וכן לעתיד תוציא גלוסקאות לכך כשאדם רואה בעה"ז דוגמא ליצירה ראשונה או אחרונה חייב להזכירה כדאשכחן בברכת נשואין שיסדו לומר אשר יצר את האדם בצלמו והתקין לו ממנו בנין עדי עד אע"ג דהשתא אין האשה נבראת מן האיש מזכירין על הדוגמא שבח יצירה ראשונה שהיתה יותר גדולה. וס"ל לר' נחמיה דיש לומר מוציא לחם להזכיר שבח יצירה ראשונה דמוציא לשעבר משמע ורבנן סברי דיש לומר המוציא לחם להזכיר שבח יצירה אחרונה דהמוציא לחם לעתיד משמע. ובהא קמיפלגי דמר סבר לשעבר היתה מוציאה גלוסקאות ולא לעתיד ומ"ס איפכא ונראה דהיינו הא דתנן בפ' כיצד מברכין על הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ וקאמר בגמרא ת"ר מהו אומר המוציא לחם מן הארץ רבי נחמיה אומר מוציא לחם מן הארץ אמר רבא במוציא כולי עלמא לא פליגי דאפיק משמע דכתיב אל מוציאם ממצרים כי פליגי בהמוציא רבנן סברי המוציא דאפיק משמע דכתיב המוציא לך מים מגור החלמיש ורבי נחמיה סבר המוציא המפיק משמע דכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. רש"י ז"ל פי' שם דאפיק משמע שהוציא כבר ואנן לשעבר בעינן שהרי כבר הוציא לחם זה מן הארץ שהוא בא ליהנות ממנו וקצת קשה דאם כן אמאי תיקנו לומר בורא פרי הגפן בורא פרי העץ הוה להו לתקן ברא כיון שכבר ברא גפן זה שהוא בא ליהנות ממנו. ועוד דמסיק התם ש"ס והלכתא המוציא לחם מן הארץ וקצת תימה כיון דבמוציא ליכא מאן דפליג אמאי פסיק לברך המוציא והלא עדיף לצאת ידי שניהם והתוס' כתבו דירושלמי מפרש טעמא שלא לערב האותיות עול' מוציא ולפי מה שפירש' נראה דרבא סבר דליכא מאן דפליג דדוקא לשעבר היתה הארץ מוציאה גלוסקאות ולא לעתיד והכי פי' דברייתא ת"ר מהו אומר דכיון שתיקנו לומר המוציא לחם ולא תבואה כדי להזכיר שבח יצירה ראשונה שהיתה מוציאה גלוסקאות כדפירש' אם כן לשון עבר בעינן לכך בעי מהו אומר וקאמר תנא קמא המוציא ורבי נחמיה אמר מוציא אמר רבא במוציא כ"פ ל"פ וכו'. והשתא ניחא דמסיק והלכתא המוציא וכו' דאפשר דסבירא ליה לסתמא דש"ס דהא והא איתא שכבר הוציאה הארץ גלוסקאות וגם לעתיד תוציא גלוסקאות ולהכי עדיף טפי לברך המוציא דהמוציא עבר ועתיד משמע עבר מדכתיב המוציא לך מים עתיד מדכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים נמצא דכשאומר המוציא הוא כולל העבר והעתיד בחד זימנא דהוי שבח טפי. מיהו ודאי עיקר טעמא דמלתא משום דקיימא לן כרבנן דאמרי דאסיק משמע כדאמר התם בהדיא אלא דלא תיקשי והלא מוציא עדיף כיון דליכא מאן דפליג בהכי לכך יש לומר דטעמא דמילתא כדפירש' וכן צריך לומר למ"ש התוספו' דטעמא משום עירוב אותיות הוא מכל מקום עיקר טעמא הוי משום דקיימא לן כרבנן כדאמר התם בהדיא:
בדבר שקלקלו בו נתקנו לפי פשוטו משמע דלאו בו נתקנו מחטאם קא ר אלא בו נתקנו שלא הלכו ערומים, ועוד נראה לפרש דבו נתקנו מחטאם קאמר כדאיתא בפרק עושין פסין היה רבי מאיר אומר אדם הראשון חשיד גדול היה כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה ופירש מן ה שה מאה ושלשים שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה ופי' רש"י ז"ל זרזי תאנים ויעשו להם חגורות מתרגמינן ועבדו להו זרזין משמע דהעלאת זרזי תאנה על הבשר צער ועינוי הגוף הוא ולכך חשיב ליה בכלל התשובה בהדין שאר עינויים. והשתא איכא למימר דהא דכתיב ויעשו להם חגורות לא נתכוונו לכסות בשר ערותם בלבד אלא לעשות תשובה נמי נתכוני ולכך העלו זרזי תאנים על בשרם לסבול צער ועינוי על חטאם והיינו דקאמר הכא בדבר שקלקלו בו נתקנו כי בו בדבר עשו תשובה ותקנה על חטאם. ולפי זה ניחא הא דכתיב וידעו כי ערומים הם ויתפרו עלה תאנה ודרשו חכמים שהיו ערומים מן המצות שבידם וקשה דא"כ מאי קאמר ויתפרו עלה תאנה מה ענין זה לזה והשתא י"ל דה"ק וידעו כי ערומים הם מן המצוה ולכך ויתפרו עלה. תאנה ויעשו להם חגורות שהעלו זרזי תאנים על בשרם ק"ל שנה לענות נפשם ולתקן חטאם כדפי':
שכפאתו אמו על העמוד להלקותו כדאית' בפרק אלו הן הלוקין כיצד מלקין אותו כופ' שתי ידיו על העמוד: