תורת חיים על סנהדרין· רבי אברהם חיים שור
דף נא
סד"א הואיל ואחמר בהו רחמנא בכהני דרבי בהו מצות יתירות תידון בשריפה חימה דמאי איצטריך למימר משום דרבי בהו מצות יתירות תיפוק ליה דבת כהן חמירה משום דמחללת את אביה שאומרים שזו ילד וכו' כמ"ש בהדיא את אביה היא מחללת וליכא למימר דדוקא בזנות היא מחללת את אביה אבל בשאר עבירות לא מדקאמר לקמן כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא אפי' לרשיעא בר צדיקא כמאן כי האי תנא ואי האי תנא לא קאמר אלא בזנות אבל בשאר עבירות לא אנן אמאי קרינן רשיעא אפי' בשאר עבירות אלא ודאי בשאר עבירות נמי מחללת את אביה ועוד תימה דמאי קאמר לעיל אדרב' שרפ' חמור' שכן ניתן לבת כהן שזינתה ומאי חומר' שכן מחלל' את אביה מאי רבות' דבת כהן הא בת ישראל נמי מחללת את אביה ואומרים עליו ארור שזו ילד וכו' מדקאמר כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא כו' כי האי תנא אלמא דבישראל נמי דינא הכי ועוד מדקאמר כמאי כי האי תנ משמע דר"ע ור"ש דפליגי עליה דרבי ישמעאל לי' להו הך סברא ותימה דאם כן אמאי קאמר לעיל אליבא דרבי שמעון מאי חומריה שכן מחללת את אביה והתוס' כתבו דכולי עלמא אית להו הך דרשה דאין מקרא יוצא מידי פשוטו והא דקאמר כי האי תנא לפי שהוא הזכירה ודבריהם דחוקים דכמאן כי האי תנא לא משמע הכי. על כן נראה דפשטא דקרא דאת אביה היא מחללת לאו שאומרים עליו ארור שזו ילד ארור שזו גדל קאמר אלא לפי שבת כהן יש לה מקדושת אביה שאוכלת בתרומה וקדשים ונותנין לה הזרוע והלחיים וכיוצא בהן ועל ידי הזנות היא מחללת עצמה מקדושת אביה לכר קאמר הכתוב את אביה היא מחללת פי' היא מחללת את עצמה מקדוש' אביה וכן תרגם אנקלוס בהדיא ובת גבר כהן ארי תתחל למטעי מקדושת אביהא היא מתחלא בנורא תתוקד וכי קאמר לעיל ומאי חומרא שכן מחללת את אביה היינו שמחללת עצמה מקדושת אביה קאמר כפשטא דקרא אבל הך דרשה דאומרים עליו ארור שזו ילד וכו' דוקא רבי ישמעאל הוא דדריש הכי כיון דלדידיה גזירה שוה דאביה לא איצטריך והשתא ניחא הא דאיצטריך למימר סלקא דעתך אמינא הואיל ואתמר בהו רחמנא בכהני דרבי בהו מצות יתרות דלא מצי למימר משום דמחללת את עלמה מקדושת אביה מתרומה וכו' דדוקא בזנות היא מחללת את עצמה מקדושת אביה כדאמר בסמוך דכיון שנבעלה לה לפסול לה פסלה אבל בשאר עבירות לא ולפ"מ שפי' דאת אביה היא מחללת היינו שמחללת א"ע מקדושת כהונתה קאמר ניחא טפי הא דקאמר בסמו' סד"א כי תחל לזנות אמר רחמנא הני מילי היכא דקא מיתחלא השת' הא כיון דקא מיתחלא וקיימא מעיקרא וכו' ובש"ע סי' ת"ך פסק שהקורא לרשע בן צדיק רשע בן רשע פטור והיינו מה דהכא ולא ראיה גמורה היא כיון דלאו כ"ע דרשי לקרא הכי:
סד"א קרא לאפוקי מדרב וכו' וא"ת א"כ אמאי כתיב באש תשרף דמשמע היא ולא אביה תיקשי מאי שנ' מיניה דידיה כדפריך לעיל וי"ל דשאני הכא משום דבעי למימר דלזנות את אביה היינו מאביה ולא כתב לן קרא שום טעמא לכך איכא למימר דגזירת הכתוב הוא דהיא באש תשרף ולא אביה אבל לעיל דאת אביה היא מחללת טעמא הוא לכך פריך שפיר דהאיך סלקא דעתך דאיירי נמי בחילול שבת דא"כ מאי שנא מיניה דידיה דכיון דבזנות איכא טעמא דאת אביה היא מחללת ובשבת ליכא טעמא אין סברא לאוקמי קרא נמי אמילתא דלית ביה טעמא ולומר דגזירת הכתוב הוא:
מכלל דכי איתה גביה לא אכלה לאו דוקא דאיתה גביה אלא כיון שנתארסה לישראל נמי אינה אוכלת בתרומה כדתנן בפ' אלמנה לכ"ג העובר והיבם והארוסין פוסלין להכי לא פריך ש"ס לרבי ישמעאל דמוקי קרא דובת כהן בארוסה א"כ איש ל"ל:
ורבי ישמעאל סבר מדקאמר ליה בת ובת וכו' וא"ת היכי ס"ד דהדר ביה דא"כ בת ובת למה לי דהא לא אתי בת ובת אלא לאפוקי מג"ש והתוס' כתבו דלא תימא דוקא ארוסה מדינא דלעיל וקשה דא"כ מאי קבעי ור' ישמעאל האי את אביה מאי דריש ביה דלמא איצטריך ליה גזרה שוה דלא תימא דארוסה ונשואה תרוייהו בשריפה מדינא דרבי שמעון ורבי עקיבא דאמרי שני כללות נאמרו וכו' אלא ודאי צריך לומר דמאן דדריש חד כללא הכי גמירי ליה דלא שייך למידרש שני כללות ומאן דדריש שני כללות סבירא ליה איפכא. לכך נראה דאפי' ליתא לג"ש איצטריך בת ובת לאשמעינן דאפילו הזקינה בשריפה זקנה לאו בכלל בת היא כמ"ש לעיל: