תורת חיים על סנהדרין· רבי אברהם חיים שור
דף כט
ולא מבקש רעתו ידיננו דסמיך ליה ושפטו העדה ולהכי לא דריש איפכא והוא לא אויב לו ידיננו ולא מבקש רעתו יעידנו דהא מסתבר טפי לאוקמי קרא בדיין דבדיין אפילו רבנן מודו דשונא לא ידון והא דדריש קרא לעד אע"ג דעדים לא כתיבי התם בהדיא מ"מ כולה הרשה מיירי שהעדים העידו שהרגו בשוגג או במזיד:
ואומר הולך רכיל מגלה סוד מייתי ראיה דמגלה סוד כי הכא מיקרי הולך וא"כ הוי בכלל דלא תלך רכיל בעמך דפשטא דקרא דלא תלך רכיל במוציא ומוליך ל' הרע מאדם לחבירו איירי:
אמרינן להו סהדי שקרי אאוגרייהו זילי לכאורה תימה דמה איכפת לו שיהא בזוי בעיני השוכרו ואין זה איום. וי"ל דה"ק סהדי שקרי אפילו אאוגרייהו זילי שאפי' השוכרים שנהנין מהן מבזין אותן כ"ש שאר כל אדם נמצא שיגיע להן בושת גדול מכל העולם כולו. ונראה דהיינו דקתני מתני' ומאיימין עליהן והדר קתני ומוציאין את כל האדם לחוץ לפי שצריך לאיים עליהן בפני הכל כדי שיתבייש הרבה אם יעיד שקר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י"ז מהלכות עדות מאיימין עליהן בפני הכל ומודיעין אותן כח עדות שקר ובושת המעיד בה בעה"ז ובעה"ב אח"כ מצאתי שכ"כ בסמ"ג לאוין סי' רי"ו וז"ל ובגמרא אומר שאומר להם סהדי שקרי אפי' אאוגרייהו זילי:
מסייע ליה לר"י וכו' מפורש לקמן בסמוך ומפני מה לא טען לו הקב"ה לפי שלא טען הוא במדרש רבה פ' בראשית לא משמע הכי אלא משמע שלא רצה קב"ה להניח את הנחש שיטעון כן דאיתא התם ויאמר ה' אלהים אל הנחש עם אדם נשא ונתן עם חוה נשא ונתן ועם נחש לא נשא ונתן אלא אמר הקב"ה נחש זה רשע בעל תשובות ואם אומר אני לו עכשיו הוא אומר לי אתה צוית אותם ואני צויתי אותם מפני מה הניחו צוויך והלכו להם אחר צוויי אלא קפץ עליו ופסק את דינו:
שנאמר אמר אלהים לא האכלו ממנו ולא תגעו בו ומתוך התוספת גירעו שדחף הנחש את חוה על האילן עד שנגעה בו אמר לה כשם שאין מיתה על הנגיעה וכו' וא"ת כיון דידעה חוה שלא נצטוו על הנגיעה אמאי השגיחה עצמה בדברי הנחש במה שאמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה וכו' וי"ל דבטעה שצוה הקב"ה לאדם שלא לאכול מן העץ לא היתה חוה שמה ולא שמעה הצווי דהכי משמע מדכתיב ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל ן הגן וגו' אלא שאח"כ אמר לה אדם לחוה את מצות השם שלא לאכול מן העץ ולפי שהנשים דעתן קלות לכך עשה לה סייג וגדר והוסיף לה על צוויו של מקום ואמר לה שהקב"ה אסר גם הנגיעה כדי שתתרחק ממנו לגמרי וכיון שחוה היתה סבורה שהקב"ה אסר גם הנגיעה לכך כשדחפה הנחש עד שנגעה באילן ולא מתה האמינה לו שכשם שאין מיתה בנגיעה ק אין מיתה באכילה וחזקיה דיליף מהכא שכל המוסיף גורע ממה שהוסיף אדם לחוה קא יליף שע"י כן אכלה חוה וגרמה שגם הוא אכל ממנו דכיון שאכלה היא ולא מתה אכל הוא ע"כ. והשתא ניחא מה שאמרה חוה הנחש השיאני ואוכל דלכאורה אין זה תשובה כלל למה שאמר לה הקב"ה מה זאת עשית. ונראה לפי שהנחש הטעה את חוה במה שאמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה וכו' כיון שלא נצטוו על הנגיעה לכך אמרה הנחש השיאני ואיתא במדרש רבה וכן פי' רש"י ז"ל השיאני הטעני פי' שע"י כן שהטעה אותי ואמר כשם שאין מיתה בנגיעה כו' אכלתי דלא הויא מזידה גמורה כל כך:
מהכא אמתים וחצי ארכו פירש"י ז"ל דל אל"ף מהכא קרי ביה מתים שתי מאות אמה ומסיפא דקרא דכתיב ואמה וחצי רחבו הוי שמעינן דרישא נמי מאתים אמה קא' ולא טפחים. ועוד יש לפרש דמוי"ו דוחצי יליף דאי כתיב אמתים חצי ארכו הוה משמע דחצי ארכו של ארון היה אמתים נמצא דכל ארכו היה ארבע אמות השתא דכתיב וחצי הרי שכל ארכו אינו אלא אמתים וחצי:
אמר ליה ניזיל וניהדר פירש"י ז"ל נשלם החצי שקבלנו משמע דפלניא ופלניא אמרו כן דרך שאלה אם מוטל עליהם לשלם החצי שקבלו כבר ועוד יש לפ' שהיורשים אמרו כן כיון שאדם עשוי שלא להשביע את בניו א"כ ניזיל וניהדר עובדא שיחזירו לנו אידך פלגא שפרענו להם וכן משמע קצת לשון הטור בסי' כ"ה דמייתי הך עובדא וזה לשונו שם א"ל ניזיל וניהדר בו מאידך פלגא דפרעינן וכן משמע בהדיא מדברי הרי"ף ז"ל בפרק זה בורר: