תורת חיים על חולין· רבי אברהם חיים שור
דף קלח
וכיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ נתון פירש"י ז"ל כיפה כובע קטן ותימה דבזבחים תנן שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין ואי כיפה כובע הוא ועל זה ציץ נתון הרי אין שערו נראה בין ציץ למצנפת שהכיפה היתה מפסקת ביניהן ועוד דמאי ראיה מייתי מקרא דושמת אותו על פתיל תכלת דנא איירי בכובע כלל. לכך נראה דכיפה של צמר היינו פתיל תכנת דקרא שהיו אורגין מצמר צבוע תכלת רצועה רחבה כרוחב הציץ והציץ היה נקוב משני קצותיו והרצועה דהיינו פתיל תכלת היה למטה ממנו נכנס מנקב לנקב והיו קושרין את הפתיל כנגד העורף. וכ"כ הערוך כיפה של צמר חוט דעמרא דגדלין מעשה עבות ורחב שחי אצבעות שיעור ציץ כדאמרינן בס"ג דפרק ראשית הגז כפה של צמר מונח בראש כ"ג ועניו ציץ שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת וכיצד היה מונח מצנפת בראשו ובתחילת פדחתו סמוכה לשערו מניח את הציץ ואמרו חכמים שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין עכ"ל וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות כלי המקדש שכתב שם כיצד מעשה הציץ עושה טס של זהב רחב שתי אצבעות וכו' והוא נקוב בשתי קצותיו ופתיל תכלת למטה ממנו נכנס מנקב לנקב כדי שיהיה נקשר בפתיל כנגד העורף:
אלמא מתנות דכהן לא מזבין איניש וכיון שלא מכר לו ממתנות לכך אינו מנכה לו מן הדמים כשלקחן בלא משקל הכא נמי מתנות דכהן לא מזבין איניש ולכך כששייר המוכר חייב דחזקה הוא שלא מכר לו מתנות כהונה ושיירן אצלו וכ"כ הרמב"ם ז"ל:
שלוח הקן פרק שנים עשר
כל היכא דתנן בחולין ובמוקדשין לצורך פירש"י ז"ל דאותו ואת בנו אי לאו דאשמעינן ליה ה"א דאינו נוהג אלא במוקדשין דהא בקדשים כתיב הלכך אשמעינן דנוהג הוא בחולין ולא משמע כן אלא משמע דאתי לאשמעינן דאותו ואת בנו נוהג במוקדשין לאפוקי מהנך דתנן אבל לא במוקדשין ולהכי לא קתני איפכא במוקדשין ובחולין לכך נראה המ"ש בר"פ אותו ואת בנו דאיצטריך למיתני דנוהג במוקדשין לאשמעינן שאם היה צריך לפסח או לקרבן תמיד ואין לו אלא אותו שנשחט בו ביום אביו או כנו דאסור לשוחטו ולא אמרינן דאתי עשה דפסח ותמיד ודחי לאו ועשה דאותו ואת בנו כי היכי דאשכחן דעשה דפסח ותמיד דחי שבת אע"ג דבשבת איכא כמה לאוין וכמה עשין