תורת חיים על חולין· רבי אברהם חיים שור
דף קלז
אתיא גיזה גיזה נראה דגזירה שוה גמורה היא כדמשמע בסמוך דפריך אלא גיזה גיזה למאי אתא והיינו משום דהוה ליה למיכתב ראשית צמר צאנך חתן לו דומיא דראשית דגנך ראשית עריסותיכם ראשית פרי האדמה דנקט קרא בכולהו גוף הדבר ההיא אלא לכך נקט לשון גיזה למילף גיזה ואף על גב דאיצטריך למיכתב לשון גיזה לגזירה שוה מכל מקום יליף מיניה רבי בסמוך דשוטף את הרחלים פטור משום דאיהו דייק לישנא דקרא אף גב דליכא שום יתורא:
ת"ל לא תעבוד ולא תגוז משום דהוה ליה למיכתב לא תגוז וכתיב ולא תגוז וי"ו מוסיף על ענין ראשון והוה ליה כאלו כתיב לא תעבוד ולא תגוז בכור שורך ובכור צאנך והא דלא כתב לן הכי בהדיא משום דאורחא דמלתא הוא לעבוד בשור ולגוז את הצאן ולפי זה מ"ש התוספות גבי הא דפריך ולילף גיזה גיזה מבכור ואם תאמר והיכי מצינן למילף מבכור דאפילו שור הא צאן כתיב וי"ל דה"א דצאן לאו דוקא כי היכי דלא תגוז בכור צאנך לאו דוקא לאו ראיה היא דצאנך דהתם דוקא הוא ואיסור גיזה דבכור שור מוי"ו דולא תגוז נפקא לכך נראה דגז צאנך נמי דוקא היא והכי פריך ונילף גיזה גיזה מבכור כיון דגזרה שוה הוא נילף מהתם מה גיזה דהתם שור נמי במשמע ולא כתיב צאן אלא משום דאורחא דמלתא הוא אף גזירה דהכא שור נמי במשמע ולא כתיב צאן אלא משום דאורחא דמלתא הוא:
עשויות שעושות שתי מצות ראשית הגז ומתנות נראה דדריש הכי משום דעשויות כתיב והוה כאלו כתיב עשות עשות תרתי זימני דהיינו שעושות שתי מצות:
וליטעמיך מתנות חדא מי לא מיחייבא פי' ולדידך דאמרת ראשית הגז ומתנות מי ניחא דכיון דמתניתין חדא נמי מיחייבא אם כן הוי ליה למיכתב חמש צאן עושות דהוה משמע חדא מצוה דהיינו ראשית הגז וליכא למימר דה"ק דכיון דחמש נינהו עושות תרתי אבל בבציר מהכי לא עבדי אלא חדא דהא בבציר מחמש נמי משכחת לה דעבדי תרתי בכורה ומתנות:
ובלבד שיהו מחומשות נראה דמתניתין הכי משמע ליה מדקתני רבי דוסא בן הרכינס אומר חמש רחלות גוזזות מנה מנה ופרס חייבות בראשית הגז ולא קתני חמש רחלות גוזזות שבעה מנים ופרס חייבות בראשית הגז משמע דס"ל לרבי דוסא דדוקא מחומשות בעינן אם כן לרבנן נמי בעינן מחומשות דע"כ לא פליגי עליה אלא בשיעורא דלדידהו בכל שהן סגי אבל בהא דבעינן מחומשות לא אשכחן דפליגי ולפ"ז שמואל ור"י ור' ינאי כולהו אית להו דמחומשות בעינן דבהא לא פליגי כיון דמתניתין הכי משמע כדפי' וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות בכורים וכ"כ בכסף משנה שם דהא ליכא מאן דפליג וכ"כ בש"ע ודלא כמ"ש בב"י סימן של"ג וז"ל אבל הרמב"ם לא הצריך שיהיו מחומשות וטעמו משום דכל אינך אמוראי ר"י ושמואל ור' ינאי לא הזכירו שיהיו מחומשות משמע דפליגי עליה דרב בהא והוה ליה יחיד לגבייהו ע"כ וטעמא דר' דוסא דלא מחייב בראשית הגז בבציר משבעה מנין ופרס נראה משום דס"ל דראשית הגז בששים וקסבר דבציר מחמש סלעים לא יהבינן ליה לכהן דיליף לה מדכתיב לעמוד לשרת כדאמרינן לקמן הלכך חמש רחלות גוזזות מנה מנה ופרס דאיכא בחלק ששים דידהו חמש סלעים לכך חייבות בראשית הגז בציר מהכי לא כיון דליכא בחלק ששים שיעור חמש סלעים:
ושמואל אמר ששים ונותן סלע אחת לכהן מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מבכורים משמע דהכי הלכתא שכתב שם כמה צאן יהיו לו ויהיו חייבות בראשית הגז אין פחות מחמש והוא שיהיה בגיזה שלהן אין פחות ממשקל ששים סלע ותהיה גיזת כל אחת מחמשתן אין פתות ממשקל שנים עשר סלעים משמע דס"ל דראשית הגז בששים וכ"כ בב"י דהרמב"ם ז"ל פסק כר"י ורב ושמואל דאמרי בששים ומ"מ יש לחמוה עליו שלא הזכיר שם כלל כמה נותנין מהן לכהן והוה ליה למיכתב דנותן לו מהן סלע ובש"ע סימן של"ג העתיק לשונו וגם עליו יש לתמוה כן. עוד כתב בש"ע שם מי שיש לו גיזות רבות של ראשית הגז ורוצה לחלק לכהנים לא יתן לכל אחד פחות ממשקל חמש סלעים וכתב עליו בהג"ה שם אבל אינו חייב ליתן רק חמש סלעים מהכל והוא מדברי הטור שם שכתב וכן אם יש לו אפילו כמה מנין אינו נותן לו אלא משקל חמש סלעים ודבריו תמוהים דכיון דפסק בש"ע דראשית הגז בששים אין חילוק בין רב למעט דלעולם צריך ליתן חלק ששים והטור שכתב דאפילו אם יש לו כמה מנין אינו נותן לו אלא משקל חמש סלעים היינו משום דלית ליה ראשית הגז בששים דפסק כרבי ינאי דאמר שש לכהן חמשה ואחד לו כמ"ש בהדיא שם:
התם בארץ הכא בחוץ לארץ מכאן משמע בהדיא דפאה נוהגת בחוץ לארץ וזהו מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ק מהלכות מתנות עניים וכבר נתפרש בש"ס שפאה נוהגת בחוצה לארץ מדבריהם ודלא כמ"ש בכסף משנה שם דצ"ל דהיינו מדאמרינן בסוף פרק הזרוע לוי זרע בכישאר ולא הוו עניים למשקל לקט וכו' ומשמע דבחוצה לארץ הוה מדאתא לקמיה דרב ששת דהוה בבבל:
בשלמא דר"י אדר"י נא קשיא פירש הא דאמרת לן משמיה דר"י בשש לא קשיא אהא דא"ל רבי יוחנן לחיטי בששים: