תורת חיים על חולין· רבי אברהם חיים שור
דף קכד
אלא אמר רבא הכי קאמר תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו וכו' וא"ת כיון דמגיה המשנה הל"ל חסורי מחסרא והכי קאמר דה"ק משמע דפרושי קמפרש לה וי"ל דודאי פירושי קמפרש לה דמתניתין הכי משמע כדקאמר רבא מדנקט ר"מ אינו צריך לא לגרור את הטפילה וכו' ולא קאמר נמי דאינו צריך לחלקו לג' חלקים משמע דמודי ר"מ דחולקו לג' חלקים והא כצד דהא כשממעטו מבפנים מד' טפחים סגי ליה אלא ודאי צ"ל דבתנור שנטמא כבר מודי ליה ר"מ דחולקו לשלשה ולא איצטריך למימר דגורר נמי את הטפילה דכיון דצריך לחולקו לשלשה על כרחו גורר את הטפילה תחילה דכיון שהטפילה מבחוץ וגוף התנור מבפנים א"א לחלקו אלא א"כ יגרור הטפילה תחילה וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שכתב שיקרע על ארכו עד שישוב ג' חתוכים אחר שיגרר הטיט הנוסף אשר על גב התנור ובתנור שלא נשמא עדיין פליג ר"מ עליה וסבירא ליה דאינו צריך לגרור אלא הטפילה לא איצטריך למימר דאינו צריך לחלקו לשלשה דכיון דאינו גורר את הטפילה על כרחו אינו חולקו דאי אפשר לחלקו אא"כ יגרור הטפילה תחילה כדפי' ות"ק דנקט תנור שנטמא רבותא אשמעינן דאפילו בתנור שנטמא סגי ליה בהכי וכ"ש בתנור שלא נטמא ואתי רבי מאיר ופליג עליה בחדא וסבירא ליה כוותיה בחדא:
הכי גרסינן במסכת כלים בפ"ק וחכ"א בד"א בגדול אבל בקטן תחילתו כל שהוא שיריו ברובו משמע בהדיא דשיריו ברובו אתנור קטן דאיירי בה קאי ותימא דאם כן אמאי מפרש אביי בסמוך דשירי גדול ברובו קאמר ועוד דאמאי לא קתני נמי שיריו דקטן כמה הוו וע"ק כיון דשיריו ברובו אגדול קאי ולא אקטן אם כן איכא למימר דבד"א דרבנן אתחילתו לחודא קאי דקאמר ר"מ תחילתו ד' וקאמרי אינהו בד"א בגדול אבל בקטן תחילתו כ"ש אבל בשיריו דגדול פליגי דלר"מ בד' ולדידהו ברובו וא"כ מאי פריך דסמוך והאמרי רבנן בארבעה ועוד קשה דקתני תנור תחילתו ארבעה ופירש"י ז"ל אין תנור פחות מארבעה ולפירושו לא אתי שפיר לישנא דתחילתו דהוה ליה למיתני תנור ארבעה ושיריו ארבעה וע"ק דהא דאמר דבי ינאי דכל שהוא הוה טפח היינו דתנור קטן לא הוה בציר מטפח מיהו כל תנור שהוא למטה מארבע תנור קטן הוא ואם כן מאי פריך בסמוך שיריו ברובו רובו דטפח למאי חזי דלמא שיריו דסיפא הוה דומיא דשיריו דרישא דלא קאי אתנור שהיה תחילתו רק ארבעה אלא אתנור גדול קאי הכי נמי שיריו דסיפא לא קאי אתנור קטן שהיה תחילתו רק טפח אלא אתנור קטן שהיה תחילתו טפחים ושלש קאמר דשיריו ברובו. לכך נראה דהכי קאמר תנור תחילתו פירוש כשמתחילין לבנותו ארבעה משיתחיל בו ארבעה טפחים מקבל טומאה אף על גב שעדיין לא נגמר והא דקתני משתגמר מלאכתו אהסקה קאי כדפירש"י ז"ל ושיריו ארבעה שאם היה גדול ונטמא ושברו צריך שלא יהא בו שבר של ארבעה וקאמרי רבנן במה דברים אמורים בגדול אבל בקטן תחילתו כל שהוא משיתחיל בו טפח כדמפרש בסמוך מקבל טומאה שיריו דקטן ברובו שאם נטמא ושברו צריך שלא ישתייר רובו ובסמוך דקאמר אמר מר שיריו ברובו רובו דטפח למאי חזי לא גרסינן ליה וכן משמע מפירש"י ז"ל שכתב ה"ג אמר מר שיריו ברובו משמע דבספרים אחרים לא הוה גרסינן ליה והא דקאמר אביי שירי גדול ברובו מלתא באפי נפשיה היא ומימרא דאביי היא וקאי אמתניתין דקתני שירי גדול בארבעה וקאמר איהו מנפשיה דשירי גדול ברובא ופריך עליה ממתניתין דאמרי רבנן ארבעה ומשני דמימרא דאביי דאיירי בתנור בר תשעה ורבנן בתנור בר שבעה ולא בעי לשנויי הא דצלקיה מצלק הא דעבדיה גיסטרא משום דמשמע דאביי עליה דמתני' קאי לכך איצטריך לאוקמי בשני תנורים בענין אחד כמו שכתבו ריב"א ז"ל וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל דשיריו ברובו דקתני מתניתין אתנור קטן דאיירי ביה קאי שכתב בפרק י"ו מכלים תנור גדול שיריו ארבעה ספחים והקטן שיריו ברובו וכן כתב בפירוש המשנה בפרק ה' דכלים וכן התנור הקטן כאשר נפסד ונשאר ממנו רובו ר"ל רוב גובהו מקבל טומאה. ובפרק ט"ו דכלים כתב נמי תנור שהתחיל לבנותו אם היה גדול משיתחיל בו ארבעה טפחים ויסיקנו מקבל טומאה ואם היה קטן משיתחיל בו טפח ויסיקנו:
הכי גרסינן בתורת כהנים בנבלתה ולא בשני חצאי זיתים שישנן על העור וכן נראה דלמאי דגרסי' ולא בעור שיש עליו שני חצאי זיתים משמע דלאו בנוגע בבשר איירי אלא בעור מאחוריו והיינו כבר פדא וא"כ תיקשי מינה לרבי יוחנן
יכול אף במשא ת"ל והנושא יטמא כתבו התוספות דיטמא יתירא הוה דהוה מצי למיכתב והנוגע בנבלתה יטמא עד הערב והנושא וקשה דא"כ לעולא דאמר בסמוך כתיב ונשא וקרינן נושא בעינן נושא והוא דנישא בבת אחת א"כ יטמא יתירא דכתב רחמנא למה לי דהא ליכא למימר דאי לאו יטמא ה"א דבמשא נמי בעינן שיהא כזית מחובר ממש כמו בנוגע דמדאיצטריך מיכתב ונשא וקרינן נושא לאשמעינן דבעינן מרודד אלמא דלא בעינן כזית לחובר ממש וליכא למימר דה"א דהך קרי וכתיב לאשמעינן מחובר ממש הוא דאתי דאם כן קרי וכתיב למה לי והא מסברא הוה ידעי' דבעינן מחובר ממש דומיא דנוגע לכך נראה דלאו מייתורא דיטמא דריש וכן משמע מפירש"י ז"ל שכתב ת"ל והנושא יטמא והרי זה נושא את הנבלה ומה שהקשו התוספות דמאי שנא אהל ממשא נראה דלאו קושיא היא דמגע ואהל דמיין להדדי דהא דקאמר אין נוגע וחוזר ונוגע לאו דוקא בשני חצאי זתים המרוחקין זה מזה עד שאין ויכול לנוגען בבת אחת קאמר דהא מתניתין סתמא קתני היו עליו בשני חצאי זתים משמע דאפילו הן סמוכין זה לזה ויכול לנוגען בבת אחת אפ"ה אין מטמא בנוגע וטעמא דמלתא משום דמאי דנגע בהאי גיסא לא נגע בהאי גיסא ומאי דמאהל אהאי גיסא לא מאהל אהאי גיסא ולכך הוה ליה נוגע וחוזר ונוגע ומאהיל וחוזר ומאהיל ואפילו הן מחוברין ודבוקין זה בזה שאין חיבור כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק ראשון דשאר אבות הטומאות אבל במשא לא שייך למימר הכי דליכא למימר הכי דנשא האי לא נשא האי דמשא בכחו של אדם תליא ולית ליה לאדם אלא כח אחד נמצא דאותו כח הנושא חצי זית זה נושא נמי אידך חצי זית ולכך מצטרפין והא דקאמר לקמן בשלמא במשא ונאכל הא קא טעין ליה לכוליה והא קא מאהיל אכוליה אלא נוגע הא לא נגע בכולי אפי' לקמן: