תורת חיים על חולין· רבי אברהם חיים שור
דף קכב
אי אמרת בשלמא פלטתו סכין לרבי ישמעאל לא בטלה רב הונא דאמר כרבי ישמעאל הקשו התוספות וא"ת והא רבי ישמעאל ולא כנסו קאמר ורבי יהודה בעי כנוס כדאמר רב הונא ותירצו דר' ישמעאל נמי בכנסו איירי אין להקשות דאם כן אמאי אית ליה דאין מטמא במגע והא לאו נונע וחוזר ונוגע הוא כיון דכנסו אף על גב דכנסן במקום אחד מכל מקום איירי שאינן מחוברין ואינן נוגעין יחד דלא בעינן כנסו אלא כי היכי דלא נימא דבטלן דכיון דכנסו גלי דעתיה ה דלא בטליה אבל מכל מקום אין נוגעין יחד וה"ל נוגע וחוזר ונוגע. מיהו נראה דוחק לאוקמי דר' ישמעאל בכנסו כיון דלא נזכר בדבריו והא דרבי יהודה שאני כיון דנקט האלל המכונת ולא קאמר סתמא האלל הם יש בו כזית וכו' לכך משמע ליה לרב הונא דבכנסו דוקא איירי לכך נראה כתירוץ ראשון שכתבו התוספות דפלונחייהו דרבי ישמעאל ונ' עקיבא בפלטתו חיה וכו' אבל קשה דהא מסיק נמי הכי דפלטתו סכין לרבי ישמעאל לא בטיל ורב הונא דאמר כרבי ישמעאל וכיון דמדרב הונא קמייתא שמעינן לה דפלוגתייהו דרבי ישמעאל ורבי עקיבא בפלטתו חיה אם כן אידך דרב הונא למה לי למסקנא לאשמעינן דלא תימא כי קאמר ר' עקיבא בפלטתו סכין אבל בפלטתו חיה לא בטיל והא מדרב הונא קמייתא שמעינן לה ולמימר דאידך דרב הונא איתמר מעיקרא דהא אידך דרב הונא אמתני' דלקמן קאי ורב הונא קמייתא אמתניתין דריש פירקין קאי ופשיטא שעל פי סדר המשניות הוה אמר להו:
מהו דתימא כי קאמר רבי עקיבא ה"מ פלטתו סכין אף על גב דרבי עקיבא בהדיא נקט מפני שהעור מבטלן ה"א דאית ליה דאין העור מבטלן לחודא אלא אם כן בטלינהו נמי איהו דהיינו פלטתו סכין אבל פלטתו חיה לא ולהכי לא מצי לשנויי מהו דתימא כי קאמר רבי עקיבא בדלא כנסו אבל כנסו לא בטיל קמ"ל טעמא דר' עקיבא מפני שהעור מבטלן לא שנא כנסו וכו' דכיון דנקט רבי עקיבא שהעור מבטלן משמע דאית ליה דתו לא מהני להו כינוס:
ואם איתא והוא שיונק מבעיא ליה כתבו התוספות תימא אכתי הוה מצי למיבעי או דלמא ה"ק עולה בן שנתו בין יונק בין שאינו יונק וא"ל ר"י כל זמן שיונק בין בן שנתו בין שאין בן שנתו. נראה דלא מצינו למימר הכי דאם כן כל זמן שיונק בזמן שיונק מיבעי ליה אי אמרת בשלמא עולא בן שנתו והוא שיונק קאמר ניחא דאתי רבי יוחנן לאוסופי אדעולא ולאשמעינן דיניקה מהניא כל זמן אפילו לאחר שנתו אלא אי אמרת עולא בן שנתו בין יונק בין שאינו יונק קאמר אם כן למה ליה לרבי יוחנן למימר כל זמן שיונק בזמן שיונק מיבעי ליה וליכא למימר דנקט כל זמן כי היכי דלא תימא דתרתי בעי בן שנתו בזמן שיונק דאם כן עולה דנקט בן שנתו אמאי לא מפרש נמי דבריו בן שנתו בין יונק בין שאינו יונק כי היכי דלא תימא דתרתי בעי בן שנתו והוא שיונק כדמסיק אלא ודאי לא חייש ש"ס להכי ואם כן רבי יוחנן נמי הוה ליה למימר בזמן שיונק. והא דקאמר ש"ס ואם איתא והוא שיונק מיבעי ליה הוה מצי למימר ואם איתא בזמן שיונק מיבעי ליה דעיקר דיוקא מדנקט כל זמן הוא אלא דעדיפא קאמר ונראה כיון דלמסקנא לרבי יוחנן כל בי שנתו קרי ליה עגל הרך א"כ מ"ש בש"ע סי' ל"ט דיש להטריף כל סרכות עגלים הרכים ולא למעך בהם כלל והיינו כל שנתו חף על גב שאינו יונק אף על גב דלאו ראיה גמורה היא מ"מ יש להחמיר כדפי':
יכול אפי' כולן מדנקט אפי' ול"ק יכול כולן משמע דס"ל דאזלינן בתר גישתא לכך נקט אפי' כלומר יכול אפי' הנ' דאית להו גישתא:
למינהו הפסיק הענין כתבו התוספות קצת תימה כיון דהפסיק הענין למה לי אלה נראה דאי לאו אלה לא הוה ידעינן ריבויא דהטמאים אהיכא קאי אי אהנך דכתיבי קודם למינהו אי אהנך דכתיבי בתר הכי אבל לישנא דאלה משמע דקאי אהנך דסמיך ליה אלא כי היכי דלא תימא דקאי אכולהו אתי למינהו והפסיק הענין. מיהו למאי שכתבו התוספות לעיל בסמוך דאביי נמי אית ליה סברא דגישתא אם כן בלאו קרא דאלה הוה מסתבר לאוקמי ריבוי דהטמאים אהנך דכתיבי בתר למינהו דאית להו גישתא לכך נראה דאביי לית ליה סברא דגישתא וכן משמע מדקאמר בסמוך תנא דידן סבירא ליה כרבי דאזיל בתר גישתא משמע דרב לית ליה הך סברא כלל ומה שהקשו התוספות מצירן ורוטבן דהתם נמי נימא למינהו הפסיק הענין יש לומר דלאו פסוק אחד הוא אלא קרא אחריתי הוא דברישא דקרא כתיב וזה לכם הטמא בשרץ ומיניה דרשינן צירן וריטבן וכיון דברישא דקרא לא כתיב אלה ליכא למימר דאתי למינהו הפסיק הענין דאם כן לא הוה ידעינן ריבויא דהטמא אהיכא קאי כדפי' וכ"כ התוספות לקמן בפירקין גבי הא דקתני הטמאים לרבות ביצת השרץ דאע"ג דמהטמאים דרשינן טובא י"ל דטובא טמאים כתיבי התם: