אור ברסלב

תורת חיים על חולין· רבי אברהם חיים שור

דף קה

דף קד

בית שמאי אומרים מקנח והוא הדין למדיח ובית הלל אומרים מדיח והוא הדין כו' תימא כיון דתרווייהו בעינן כדפירש"י ז"ל והתוס' אמאי קאמר לעיל הוא תני לה והוא אמר לה בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה אמאי לא הזכיר נמי הדחת פה והוה ליה למימר בלא נטילת ידים ובלא קינוח והדחת פה. ועוד תימא דקאמר לעיל אלימא ב"ש שומרים מקנח ולא בפי מדיח וב"ה אומרים וכו' אמאי נקט ולא בעי ה"ל למימר ולא סגי מדיח ולא סגי מקנח ועוד אמאי דחוק לאסוקי דלא פליגי הל"ל דקינוח עדיף מהדחה ולב"ש לא סגי אלא בקינוח ולב"ה בהדחה לחודא נמי סגי כמ"ש התוספות ומה שכתבו דפשיטא ליה לש"ס דהדחה עדיפא ולהכי נקט מקנח ולא בעי מדיח דעדיפא ואיידי דנקט לב"ש ולא בעי נקט נמי הכי לב"ה דוחק הוא למימר דנקט הכי איידי ועוד דאם כן כי פריך אלא הא דאמר רבי זירא כולי תיקשי נמי הוה ליה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ותו לא היה צריך למימר אלא ב"ש אומרים מקנח ולא בעי מדיח וב"ה אומרים אף מדיח וכולי ועוד מה נפשך אי קינוח והדחה כל חדא עביד פעולה אחריתי אם כן לה שייך למימר דהדחה עדיפא מקינוח כיון דאין שוין זה לזה ואי תרוייהו עבדי פעולה חדא אם כן אמאי לא סגי בהדחה לחודא דעדיפא או ליבעי הדחה תרתי זימני ואמאי תיקנו למיעבד הדחה וקינוח. על כן נראה דמדיח דנקט ב"ה לאו הדחת פיו קאמר אלא מדיח ידיו קאמר דהיינו נ"י ולהכי נקט לעיל בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה ולא נקט הדחת פה והשתא ניחא דקאמר אלימא ב"ש אומרים מקנח ולא בעי מדיח דאית להו דאין צריך לנקות אלא הפה לחוד אבל ידים לא ובית הלל אומרים מדיח ולא בעי מקנח דאין צריך לנקות אלא ידים לחוד אבל משום פה ליכא למיחש אלא הא דאמר כולי ולהכי לא מצי למימר דב"ש אית להו דוקא מקנח דעדיף וב"ה סברי דבהדחה לחודא נמי סגי דקינוח הפה לא מהניא לידים והדחת ידים לא מהניא לפה ולא שייך למימר דב"ה אית להו דבחדא מנייהו סגי דמה נפשך אי חיישי לפה בעי קינות ולא מהני הדחה ואי חיישי לידים בעי הדחה ולא מהניא קינוח ולהכי לא מצי לשנויי נמי דב"ש תרתי בעי וב"ה סברי דסגי בחד כמ"ש התוספוח דלא שייך למימר הכי כלל והשתא ניחא דצ"ל דהא דמסיק דב"ש אומרים מקנח וה"ה למדיח היינו דתרווייהו בעינן כמ"ש ר"ח ז"ל. וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות פ"א דמדיח היינו הדחת ידיו שכתב מי שאכל גבינה או חלב תחילה מותר לאכול אחריו בשר מיד וצריך שידיח ידיו ויקנח פיו בין הגבינה ובין הבשר. אחר כך מצאתי שכ"כ גם כן הר"ן ז"ל. ובש"ע סימן פ"ט כתב אכל גניבה מותר לאכול אחריו בשר מיד ובלבד שיעיין ידיו וכולי וצריך לקנח פיו ולהדיחו ולפי מה שפירש' אין צריך רק לקנח פיו ולא להדיחו. ובטור א"ח סימן קע"ג כתב ב"י דברי הרמב"ם והר"ן ז"ל ומסיק דהעולם נהגו לעשות קינוח והדחה לפה וכן ראוי לעשות:

ואלו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתי אכילנא בגבינה אחר בשר קאמר דקאי אהא דקאמר דאלו אבא כי הוה אכיל בישרא האידנא כולי משמע דבשר אחר גבינה לא היה ממתין מסעודה לסעודה לכ"נ דבסעודתא שרגילין לעשות אחת שחרית ואחת ערבית קאמר והטעם מפני שבשר מוציא שומן ומושך טעם זמן ארוך או משום בשר שבין השינים לכך צריך להמתין כ"כ אבל בשר אחר גבינה לא והתוספות כתבו דאפילו לאלתר אם סילק השלחן וברך מותר ולפי זה צ"ל דטעמא משום הכירא הוא שאם יאכל בשר וגבינה בסעודה אחת חיישינן שמא אתי למיכל בהדי הדדי וקשה דאם כן מאי איריא גבינה אחר בשר אפילו בבשר אחר גבינה נמי ליבעי סעודה אחריתי וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהמ"א וכן פסק ב"י בש"ע סימן מ"ט דצריך להמתין שש שעות כשיעור מסעודה לסעודה ובהגה"ה שם כתב נמי דעת התוספות ודעת הרמב"ם נראה עיקר

מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה כתבו התוספות דהא דדרשינן והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים וכולי אסמכתא בעלמא הוא דהא טעמא דמים אחרונים הוי משום מלח סדומית כדאמר בסמוך ואנו לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו לא נהגו במים אחרונים ולא ידענא מנא להו למימר שאין מלח סדומית מצוי בינינו דאי משום דסדום רחוק הוא ממנו ואין מביאין משם מלח אם כן תיקשי לאביי וכן שארי אמוראים דבסמוך דכולהו בבבל הוו שהוא רחוק מסדום אמאי היו נזהרין במים אחרונים ועוד מדקאמר אביי ומשתכח כי קורטא בכורא משמע דבכל מלח שבעולם משכחת לה קורטא בכורא וקשה מה נפשך אי מלה סדומית מצוי הוא בכל העולם אמאי לא משכחת לה אלא כי קורטא בכורא ואי לא מצוי הוא כלל האי קורטא מהיכא אתי' לכך נראה דבכל מלח שבעולם משכחת לה כי קורטא בכור' מלח רע שמסמא את העינים כמו מלח סדומית והאי קורטא מלת סדומית קרי ליה כיון שטבעו כמלח סדומית הוא. ואם כן במלח שלנו נמי איכא למימר דמשכחת לה האי קורטי וצריך ליזהר במים אחרונים וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ו מהלכות ברכות כל פת שהמלח בו צריך נ"י באחרונה שמא יש בו מלח סדומית או מלח שטבעו כמלח סדומית וכתב שם בכסף משנה משום דאיכא למימר בא"י דמשכח מלח סדומית שסדום קרובה להם אבל בשאר ארצות לא חיישינן ובעלי הש"ס בהיו בבבל משמע דהוו חיישי להכי לכך כתב או מלח שטבעו כמלח סדומית ע"כ ועוד נראה דמים אחרונים תרתי טעמי אית להו חדא משום מלח סדומית כדאמר בסמוך ואידך משום זוהמא דידים מזוהמות פסולין לברכה כדאמר בס"פ אלו דברים ומ"ש החוספות דהיינו דוקא להם שהיה הדבר עליהם חובה ליטול אחר סעודה לכך נחשבות כזוהמות דוחק הוא ותרוייהו טעמי צריכי טעמא דמלח סדומית איצטריך למי שאוכל פת חרבה ושאר דברים יבשים דלא שייך כהו זוהמא וטעמא דזוהמא איצטריך למי שלא אכל בסעודתו מלח ולפי זה דרשה דוהתקדשתם והייתם קדושים דרשה גמורה היא ולאו אסמכתא והא דבעי לקמן מאי מצוה ולא קאמר והתקדשתם כבר תירץ הרמב"ם ז"ל דההיא דרשה למברך המוציא הוא ומשום כבוד ברכה כדמסיק התם אני ה' זו ברכה. גם הראב"ד ז"ל בהשגות מחלק בין אוכל דברים יבשים דלא שייך בהו זוהמא לבין אוכל דברים לחים לענין ברכה אם יש לברך על מים אחרונים. ולכך נראה מי שאוכל וידיו מזוהמות צריך ליטול מים אחרונים קודם שיברך ברכת המזון אפי' אי ליכא למיחש משום מלח סדומית וכן כתב בש"ע סימן קפ"א דמים אחרונים חובה וכתב שם בסוף הסימן דיש שאין נוהגין ליטול מים אחרונים וכו' והנראה בעיני כתבתי:

כל מילי דצייר וחתים ומני וכייל לית לן רשותא וכולי והא דאמר בפרק המפקיד שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול וכולי משמע דדבר שאינו מדוי ושקול עדיף טפי מפורש שם:

תוכן העניינים

תורת חיים על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה