תורת חיים על חולין· רבי אברהם חיים שור
דף צז
ליטעמיה קפילא פירש"י ז"ל נחתום ובערוך פי' מבשל ולפירושו ניחא ספי מה שכתבו התוספות דטעמא כיון דקפילא הוא לא משקר שלא יפסיד אומנתו כיון דאומן מבשל הוא:
כל איסורים שבתורה משערינן כאלו הן בצל וקפלוט כתבו התוספות דלא נקט כבשה בלפת כדקתני מתני' גבי גיד הנשה משמע דאין שיעורן שוה דגיד לא יהיב טעמא וכו' וכתבו עוד ומדאמר רב נחמן גיד בששים משמע דבשר בלפת הוא שיעורא בששים ולפי זה פליגי ר"י אדרבא דלעיל וכו' ולא משמע כן מדסידר ש"ס מילתא דר"י בלי שום מחלוקת משמע דליכא מאן דפליג עלה ועוד תימא דמסתמא כולהו נותן טעם דקתני מתני' חד שיעורא נינהו דלא שייך לפרש נותן טעם בתרתי גווני וכיון דנותן טעם דרישא היינו בבשר בלפת שהוא שיעור ששים כולהו נמי שיעור ששים נינהו וא"כ תיקשי מתני' לר"י דאמר כל איסורין שבתורה משערינן כאלו הן בצל וקפלוט שהוא טפי הששים. ועוד כיון דבשר ולפת היינו ששים ומשום דגיד לא יהיב טעמא כולי מאי אם כן גיד שנתבשל עם הגידין בנותן טעם דקתני מחני' היינו נמי בששים כיון דלא יהיב טעמא כולי האי ואם כן חתיכה של נבלה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בנותן טעם דקתני מתניתין היינו נמי בששים דומיא דגיד ש נתבשל עם הגידין דהא וכן קתני משמע דשוין הן וקשיא ליה מתני' לר"י דאמר כבצל וקפלוט. לכך ראה לפרש דכולהו נותני טעם דמתניתין שוין הן דהיינו שטעם האיסור נרגש בהיתר ולכי שאין טעם הגיד נרגש בבשר וכן כל הנך דנקט להו מתני' מין במינו נינהו ואין טעם האיסור נרגש בהן לכך קאמר כיצד משערינן אותה וקאמר כבשר בלפת כלומר לחומרא משערינן לפי' שהבשר נותן טעם יפה בלפת יותר משאר צמחים כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה נמצא כשמשערין האיסור בבשר וההיתר בלפת חוטרא הוא וכן שאר כולהו דנקט מתני' בבשר בלפת משערינן להו ואף על גב דקצת איסורין אין נותנין טעם כל כך מכל מקום לא פלוג רבנן בשיעורין וכיון דטעמא דבשר בלפת משום חומרא הוא בא ר"י והוסיף חומרא אחריתי לפי שיש כמה איסורין דיהיב טעמא טפי מבשר בלפת לכך קאמר דיש לשער כל איסורין שבתורה כאלו הן בצל וקפלוט דעבידי לטעמא ואין לך איסור דיהיב טעמא טפי מהני והיינו דא"ל רבי אבא לאביי ולישערינהו בפלפלין ותבלין כו' דעבידין לטעמא טפי מהנך דאפי' באלף וכו'. והשיב לו דקים להו לרבנן דאין לך באיסורים דיהיב טעמא טפי מבצל וקפלוט. וכל זה מדינא דכל איסור דלא יהיב טעמא בטל הוא ומותר אלא לפי שאין כל אדם בקי לשער בבשר בלפת או כבצל וקפלוט וזימנין שאין אדם רוצה להטריח עצמו ולשער בהכי לכך אמרו רבנן בששים כיון דהכי אשכחן גבי זרוע בשלה ושיעור ששים חומרא היא טפי מנותן טעם דאין לך איסור נותן טעם כולי האי אלא כיון דחזינן בזרוע בשלה דבהכי סגי אזלינן בתריה בכל מקום לחומרא. ורב נחמן דאמר גיד בששים ואין גיד מן המנין לא אתי לאשמעינן דגיד בששים הוא דהא מחני' בבשר בלפת קתני אלא אתי לאשמעינן דמי שאינו בקי או שאינו רוצה לשפר בבשר בלפת או בבצל וקפלוט דקיימא לן דמשערין ליה בששים וקאמר שאם משער את הגיד בששים צריך לשערו בששים של היתר ואין הגיד מן המנין ואף על גב דבשאר איסורין נמי דינא הכי אשמעינן בגיד דאף על גב דלא יהיב טעמא כולי אפילו הכי אינו מן המנין אבל כחל הוה מן המנין אי נמי רב נחמן לאו בגיד גופא איירי דהא קיימא לן אין בגידין בנותן טעם אלא בשמנו של גיד איירי כמו שכתב רבינו נסים ז"ל וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהלכות מאכלות אסורות שכתב שם וכן שומן של ג"ד הנשה שנפל לקדירה של בשר משערינן אותו בששים ואין שומן הגיד מן המנין ואף על פי ששומן הגיד מדבריהם וכו':
ואיבעיא להו בששים ואחת כו' כתבו התוספות דשמא רבי יהושע בן לוי עצמו הוא מסופק וקשה דאם כן דלמא רב שמן נמי הוה מסופק ואף על גב דלא קאמר ואיני יודע אם הוא מן המנין כו' דהא רבי יהושע בן לוי נמי לא הוה אמר להו ואיני יודע כו' אף על גב דהוה מסופק ועוד מדנקט שני גדולי הדור לא פירשו את הדבר משמע דרבי יהושע בן לוי לא הוה מספקא ליה אלא הנך שני גדולי הדור לחודא. לכך נראה דרבי יהושע בן לוי גופיה לא היה מספקא לה מידי בלישניה דהא משמע דמשמיה דנפשיה קאמר הכי ופשיטא דאיהו גופיה הוה ידע אי קאמר מאי בהדי דידה אי לבר מינה ולא עלה על דעתו לפרש דבריו משום דהוה סבר דליכא למיטעי בהך לישנא דכ"ע ידעי דמשמעות הלשון הוה בהדי דידה דוקא או לבר מינה דוקא דהא בכמה דוכתי אשכחן תנאי דנקטי במלתייהו לשון עד ואנן מספקינן אי עד ועד בכלל היא אי לאו אטו אינהו גופייהו נמי היה מספקא להו הא פשיטא דאינהו הוו ידעי מאי קאמרי ולא עלה על דעתן לפרש בהדיא דמיפשט הוה פשיטא להו דלשון עד הוה עד בכלל או לא הוה עד בכלל והכא נמי ריב"ל הוה פשיט ליה מאי קאמר ולא הוצרך לפרש דבריו אלא לפי ששני גדולי הדור היה מספקא להו בהאי לישנא אי בהדי דידה קאמר אי לבר מינה הוא לכך קאמר ליה רבי זירא לרב שמן מי עדיפת את משני גדולי הדור דכיון דאינהו הוה מספקא להו לדידך נמי איבעי לך לספוקי והוה לך למימר ואיני יודע כו' אלא ודאי פשיטא לך בהדי דידה קאמרי לכך קאמר ראה שאתה מטיל בה גבול היתר