תורת חיים על חולין· רבי אברהם חיים שור
דף צא
ולרבי יהודה איצטריך פירש"י ז"ל דאע"ג דתרוייהו דאיסורא קא פטור ליה בחד מלקות משמע דלא איצטריך למיתני שתי ירכות משתי בהמות אלא משום ר' יהודה לחודיה ותימא דבסוף פרק אותו ואת בנו מייתי ש"ס הך ברייתא ופירש"י ז"ל שם ומדנקט ב' בהמות ש"מ בימינו' קאמר ות"ק דהכא כר' יהודה ס"ל דאין נוהג אלא באחת וא"כ אמאי קאמר ולרבי יהודה איצטריך והא לת"ק נמי איצטריך למינקט שתי בהמות כיון דס"ל דאינו נוהג אלא באחת לכך וראה לפרש דהא דקאמר ולר' יהודה איצטריך היינו לר' יהודה דאמר אינו נוהג אלא באחת איצטריך למיתני ברייתא שתי בהמות בין לת"ק בין ר' יהודה דת"ק נמי כר' יהודה ס"ל דאינו נוהג אלא באחד מיהו קצת קשה דהוה ליה למימר ואליבא דר' יהודה איצטריך:
מהכא וישכם אברהם בבוקר כתבו התוס' דגרסי' וישכם אברהם בבוקר אל המקום וגו' ומייתי קרא מסדום שהלך להתפלל, על הפיכת סדום שהיתה בבקר אף על גב דהך קרא בתר הפיכת סדום כתיב יש לומר דחזר אל המקום אשר עמד שם בתחילה לחזור ולהתפלל עליהן:
מיד בא השמש ששקעה קודם זמנה ונראה דהיינו הא דתיקן יעקב תפילת ערבית באותה שעה כמ"ש חז"ל ולא תיקנה קודם לכן דשמא נאנס אז ולא התפלל מנחה לפי ששקעה עליו החמה פתאום שלא בעונתה וקיימא לן מי שנאנס ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים הראשונה לשם חובה והשנייה לתשלומין לכך עמד הוא ותיקן אז תפילת ערבית והתפלל אותה שתים:
שתהא נוחה ליכבש לבניו פירש"י ז"ל כארבע אמו' ועוד יש לפרש כי ההיא דאית' בפ' המוכר פירות דילי' ר' אליעזר דהילוך קונה מדכתיב קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וקאמר ש"ס ורבנן התם משום חביבותא דאברהם הוא דקאמר ליה הכי כדי שיהא נוח לכבוש לבניו ופירשב"ם ז"ל דהוו להו כיורשין ולא כגזלנין ולא יהיה רשות לשטן לקטרג ולא פתחון פה למדת הדין והכא נמי יש לפרש הכי דקנאה יעקב כששכב עליה דקיימא לן הקונה בית או שדה מחבירו והציע בהן מצעות ושכב עליהן קנה כמ"ש בבית יוסף סי' קצ"ב ולכך קפלה כל ארץ ישראל תחתיו כדי שיקנה בשכיבתו את כולה שלא יהא מקום לקטרג ולומר שלא קנה בשכיבתו אלא מקצתן כגון ארץ הכנעני לחוד ולא כל ארץ שבעה עובדי כוכבים ומזלות והיינו דנקט הכא לישנא דנקט התם שתהא נוח ליכבש לבניו:
אמר לו גנב אתה או קוביוסטוס אתה שמתיירא מן השחר אתה וכו' וא"ת מנא ליה דא"ל יעקב הכי וכן תשובת המלאך שהגיע זמנו לומר שירה מנא יליף לה וי"ל דהל"ל שלחני ותו לא דמאי איצטריך למימר ליה טעמא כי עלה השחר אלא ודאי תרתי מילי קאמר ליה דמעיקרא הוה א"ל שלחני ותו לא ואמר לו יעקב וכי גנב או קוביוסטוס אתה שמתיירא מן השחר אתה משום דברישא דקרא כתיב ויאבק איש עמו עד עלו' השחר ולכך כשעלה השחר ופסק מלהתאבק עמו עוד ואמר לו שלחני אמר לו וכי גנב אתה וכו' כיון שלא פסקת ולא אמרת לי שלחני עד עלות השחר אז חזר המלאך והשיב לו כי עלה השחר פירש הגיע זמני לומר שירה שזמנה בשחרית ומהרש"ל מחק בספרו הא דקאמר שמתיירא מן השחר אתה ובחנם מחקו דארישא דקרא קאי כדפריש':
אלא אחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש קדוש תימא דמאי איצטריך להגיה כת שנייה הוה ליה למימר אלא אחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש קדוש ה' צבאות וי"ל דאין התרצן מגיה דברי רב חננאל אלא מפרש דבריו כדברי הברייתא וה"ק כת אחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש נוסף על אותו קדוש שאמרה כבר ואחת אומרת קדוש ה' צבאות נוסף על אותן שתי פעמים קדוש שאמרה כבר דהיינו שכל שלש הכיתות כולו כאחד פותחים את פיהם יחד מעיקרא ואומרים קדוש ואז מסתלק' הכת הפחותה שבהן ואחר כך חוזרין אותן שתי כתות שנשארו ואומרים קדוש ואז מסתלק' כת שנייה שאינה חשובה כשלישית נשתייר כת שלישית ואז היא חוזרת ואומרת קדוש ה' צבאות וגומר נמצא כת אחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש קדוש פירש שתי פעמים קדוש ואחת אומרת קדוש קדוש קדוש ה' צבאות וגומר:
ותמימי דרך מזכירין את השם אחר שתי תיבות וכו' תימא למה זה תמימי דרך מזכירין את השם אחר שתי תיבות ומלאכי השרת אין מזכירין עד לאחר שלש תיבות ונראה לפרש לפי שאמרו באגדת חלק גדולים תמימי דרך יותר ממלאכי השרת והכי איתא נמי במ"ר פ' במדבר הביאי רש"י ז"ל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל עתיד להיות מחיצתן של תמימי דרך לפנים ממחיצת מלאכי השרת והן רואין אותן ושואלין מה הורה לכם הקב"ה לפי שאין יכולין ליכנס במחיצתן. וטעם הענין נראה לפי שהוא ית' שמו אין סוף לאחדותו האציל ממנו עשר ספירות וזה סדרן הראשונה כת"ר השניה חכמ"ה השלישית בינ"ה ונראה כי תמימי דרך שורש יסודם היא ספירה השנייה הנקראת חכמ"ה ומלאכי השרת שורש יסודם היא ספירה שלישית הנקראת בינ"ה כמו שנא' ה' בחכמה יסד ארץ דהיינו תמימי דרך הנקראים ארץ חפץ ועם הארץ שבגינם נברא הארץ ועוד דהחכמה נקרת ראשי' כמ"ש ראשית חכמה וכן תמימי דרך נקראים ראשית תבואתה כונן שמים בתבונה היינו מלאכי שמים כונן בבינ"ה ואפשר דלהכי יסדו לומר אשר יצר את האדם בחכמה וכן משמע בזוהר חדש פרשת בראשית ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה למה ברא הקב"ה הארץ שהוא עולם השפל בסוד החכמה והשמים שהוא עולם גדול ממנו בתבונה שהוא דבר קטן מן החכמה וכו'. עד והקב"ה ית' שמו ברא השמים בסוד התבונה שהוא ענין הבינה וכו' ע"כ נמצא לפי זה כאשר נשמותיהן של תמימי דרך חוזרות להתדבק אל יסוד מחצבן דהייני החכמ"ה הרי הן לפנים ממלאכי השרת שיסוד מחצבן תבינ"ה שהיא יותר חיצונה מחכמ"ה. ונראה דהיינו הא דאית' בב"ר א"ר אחא בשעה שבא הקב"ה לבראת את האדם נמלך במלאכי השרת א"ל נעשה אדם א"ל אדם זה מה טיבו אפר להם חכמתו מרובה משלכם הביא לפניהם את הבהמה חיה ועוף וכו' רמז להם לפי שהאדם שורש יסודו היא החכמ"ה שהיא לפנים מן הבינ"ה לכך אמר להם חכמתו מרובה משלכם. והשתא ניחא הא דקאמר הכא חביבין תמימי דרך לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת שתמימי דרך מזכירין את השם אחר שתי תיבו' שנ' שמע ישראל וגו' ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר שלש תיבות שנה קידם וגו' לפי שמלאכי השרת שורש יסודם היא ספיר' של שית נמצא שהן רחוקים שלש מעלות מהש"י דהיינו אין סו"ף עילת העילות לכך אין מזכירין את השם אלא לאחר שלש תיבות ק' בינ"ה ק' חכמ"ה ק' כת"ר ה' צבאות עתיקא קדישא עילת העילות אבל תמימי דרך שיסוד' ספירה שניה ואינם רחוקים מעילת העילות אלא שתי מעלות לכך מזכירין את השם אחר שתי תיבות שמע חכמ"ה ישראל כת"ר ה' אלהינו עילת העלות וכ"כ בספר שערי אורה דשלש קדושות רומזות לכת"ר חכמ"ה בינ"ה אלא שהוא מהפך הסדר וכתב קדוש כת"ר קדוש שני חכמ"ה קדוש שלישי בינה ואתי נמי שפיר לפי זה הא דקאמר ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו תמימי דרך למטה טעמא דמלתא נמי נראה משום דכל הקרוב קרוב קודם לימר שירה והשתא כי פריך והאיכא ברוך ומשני ברוך אופנים הוא דאמרי ליה ופירש"י ז"ל שהם מכסא הכבוד עצמו לפי מה שפי' ניחא דאופנים נמי שורש יסודם היא ספירה שניה דהיינו החכמ"ה כמו תמימי דרך דגבייהו נמי כתיב וארא והנה אופן אחד בארץ וא"כ אינהו נמי בכלל ה' בחכמה יסד ארץ נינהו כמו תמימי דרך ונראה דלהכי בכל דבר קדושה וכל דבר חובה שמוטל על האדם לקד' או לברך יסדו חז"ל שלא להזכיר את השם עד לאחר שתי תיבות כגון מאה ברכות שחייב אדם לברך בכל יום וברכת הנהנין וכל הברכות שבעולם אין מזכירין בהן את השם עד לאחר שתי תיבות שבכולן אומרים ברוך אתה ואח"כ אדנ"י לפי שאין ראוי להזכיר השם עד לאחר שתי תיבות כדפי' וכן אחר כל תפילה ותלמוד תורה כשהן בעשרה חובה הוא לקדש השם ולומר אחריהם קדיש יסדו חכמים שלא להזכיר בו שמו הגדול עד לאחר שתי תיבות שאומרים יתגדל ויתקדש ואח"כ שמיה רבא ומה שעונין אחריו יהא שמיה רבא מברך אע"ג דליכא אלא חד תיבה י"ל דכיון דאתיהב רשותא אתיהב כדאמר הכא במלאכי' כלומר דקדושת אופנים לאו באפי נפשייהו מקדישין אלא שהן עונין קדושתן על קדושת השרפים שאומרים ק' ק' ק' וכו' עד מלא כל הארץ כבודו ועל זה עונין ברוך כבוד ה' ממקומו וכן משמע ממה שיסדו והאופנים וחיות הקדש מתנשאים לעמת שרפים לעמתם משבחים וכו' וכיון דחד קדושה נינהו הלכך כיון דכבר אתיהב רשותא אתיהיב והכי נמי ביהא שמיה רבא כיון דלאו מלתא אחריתי היא אלא על שעונין על הקדיש הלכך כיון דאתיהיב וכו' וכן בחובת ברכו שמוטל על האדם יסדו לומר ברכו את ה' המבורך ולא יסדו ברכו ה' כדי שלא להזכיר את השם עד לאחר שתי תיבות ומה שעונין אחריו ברוך ה' המבורך לעולם ועד אע"ג דליכא אלא חד תיבה היינו נמי כיון דלאו מלתא אחריתי היא אלא שעונין על דברי המברך לכך כיון דאתיהיב רשותא אתיהיב:
הוי אומר יעקב נעשה שר למלאך וא"ת לאיזה ענין נעשה יעקב שר למלאך ועוד למה זה נגע מלאך בכף ירכו של יעקב דוקא ולא במקום אחר ובמדרש רבה איתא ויגע בכף יריכו נגע בצדיקים ובצדיקות בנביאים ובנביאות שעתידין לעמוד ממנו. ונראה שהמלאך היה מתאבק עם יעקב בשביל הבכורה והברכה שלקח מעשו כי שרו של עשו היה ולא רצה המלאך להודות לו עליהן ולכך נגע בכף יריכו רמז לו שאינו מסכים על השבועה שנשבע לו עשו ליעקב בשעה שמכר לו הבכורה כמ"ש וישבע לו וימכור את בכורתו ליעקב דסתם שבועה בימים ההם היתה בדרך זה שהנשבע שם ידו תחת ירך המשבי' כדאשכחן גבי אברהם וביעקב שהשביע את יוסף וטעמא דמלתא כתב הר"א בן עזרא ז"ל שהוא רמז שהנשבע הוא ברשותו של המשביע ותחת ידו כאלו הוא עברו וכך היו משביעי' כל מלכי עכו"ם ומסתמא נשבע עשו גם הוא כמנהג ולכך בא המלאך לקעקע יריכו של יעקב כאלו הוא בא לבטל את השבועה ולערער על הבכורה והברכה דהא בהא תליא כדאיתא במדרש רבה ויחרד יצחק חרדה גדולה היה מצטער וכ' אמר עכשיו לבכור ברכתי גם ברוך יהיה:
והיינו הא דאיתא במדרש לא אשלחך כי אם ברכתני הודה לי על הברכות שברכני אבי לפי שבא עליו לערער עליהן כדפי'. וענין קניית הבכורה כתב הרמב"ן ז"ל שהיתה לנחול מעלת האב ושררתו עליו שיהיה לו כבוד ומעלה על צעירו ולכן היה אומר ליצחק אני בנך בכורך לומר כי הוא הבכור הראוי להתברך וכן כי זה הבכור שים ימינך על ראשו וכו' וכיון שעל כרחו של מלאך הוצרך להודות לו ליעקב על הברכה והבכורה נמצא שנעשה שר לעשו גם למלאך דהא בהא תליא. והיינו דקאמר הכא דיעקב נעשה שר למלאך. ולפי מה שפי' א"ש הא דא תא בתרגום מגילת אסתר גבי וכראות המן את מרדכי בשער המלך ולא קם ולא זע ממנו וז"ל ומרדכי כי לא קם וכו' אלהין פשט ית רגליה ימיניה ואחוי ליה שטר זבינת' דאזדבן ליה בטולמ' דלחם דמכתבא באסטרקליליה כל קבל ארכובתיה וכו' וחימא למה זה קשר מרדכי שטר המכירה על רגלו לכאורה נראה שקשרו קבל ארכובתו למעלה על יריכו לפי שכך היה מנהגן כדאשכחן בפ' מי שמת מי שמת ונמצא דייתיקי קשורה על יריכו ולפי מה שפירש נראה משום דהמן נתקנה במרדכי על דבר הבכורה והברכה שלקח יעקב מעשו כדאיתא בתרגום מגילת אסתר גבי ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו וז"ל ארום מויאו ליה דמרדכי אתי מיעקב דשקל מן עשו אבא דאבוי דהמן ית בכורתא וית ברכתא וכן יסד הפייט המן הודיע איבת אבותיו וכו' ואולי מרדכי ניצוץ ובן גילו דיעקב הוה ולהכי איתא במדרש רבה פרשת תולדות ובמגילת אסתר כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה אמר רבי חנינא כל האומר רחמנא ותרן היא יוותרו בני מעיו אלא מאריך אפיה וגבי דיליה זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו דכתיב ויצעק צעקה גדולה ומרה והיכן נפרע לו בשושן הבירה דכתיב ויזעק זעקה גדולה ומרה הענין תמוה דמה ענין צעקת מרדכי לצעקת עשי. לכך נראה דה"ק דכיון דגרם יעקב לעשו לצעוק צעקה גדולה ומרה בשביל הבכורה והברכה אע"ג דלבסוף הסכים הקב"ה על ידו מ"מ מעיקרא אבק מרמה מיהא הוי לכך נענש מרדכי שהיה מבני בניו ובן גילו שהוצרך ג"כ לצעוק צעקה גדולה ומרה על דבר הבכורה והברכה מדה במדה דשנאת המן על מרדכי בשביל הבכורה וברכה הוה כדפי' והיינו דנקט במדרש וגבי דיליה דיליה ממש אותו הדבר עצמו גבה והמן נמי נראה דבן גילו דעשו הרשע הוה והיינו דאיתא במדרש רבה ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו בזוי בן בזוי להלן כתיב ויבז עשו את הבכורה וכאן כתיב ויבז בעיניו. וכי היכי דיעקב קנה מעשו את הבכורה דהיינו השררה בלחם ונזיד ככה מרדכי נמי שקנה את המן לעבדא בטולמא דלחם ולהכי קשר מרדכי את שמר המכירה על יריכו מקום השבועה אשר נשבע לו עשו ליעקב על מכירת הבכורה וכאשר זחה דעתו של המן על מרדכי פשט את יריכו בשטר מכירתו אשר עליו להראות לו שגם הוא גם אבותיו וכל אומתו כולם המה עבדיו מימים קדמונים ע"י הבכורה שקנה יעקב מעשו נשבע לו בשימת יד תחת יריכו ולהכי קשרו על ירך ימינו דנראה לומר כי גם עשו שם ידו תחת ירך ימינו של יעקב בשבועתו שהרי המלאך לא נגע בכף יריכו של יעקב אלא כדי לבטל השבועה כדפירש והמלאך בכף ירך ימינו נגע כדאמר לעיל הירך המיומן שבירך. ונראה דהיינו דאיתא בפ"ק דעבודת כוכבים אחת לשבעים שנה מרכיבין אדם שלם על חיגר כלו' בא להראות שאין ממש בבכורתו של יעקב שלא הסכים המלאך על ידו דלכך נגע בכף יריכו ועשאו חיגר לבטל השבועה כדפירש ואגב אורחא נראה לפרש דלכך בשע' שיצאו ישראל ממצרים בא עמלק להלחם עמהם ולא שום עובדי כוכבים כי נפל עליהם פחד' לפי שבשעה שיצאו ישראל ממצרים חתם הקב"ה על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו דלכך קראם אז בני בכורי ישראל כדאיתא במדרש והענין הוא כי ישראל ראשית אונו של הקב"ה הן שבשעה שבא להראות אח כח מעשיו לבראת את העולם העלה את ישראל בראשית מחשבתו וע"י כן ברא העולם ומלואו כמ"ש בראשית ברא אלהים בשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו והכי איתא בהדיא בתרגום שיר השירים גבי אחזו לנו שועלים דעמלק לא בא להלחם אלא בשביל הבכורה והברכה ז"ל בתר דעברו ית ימא אתא עליהון עמלק רשיעא די נטר להון דבבו על עיסק בכרותא ובורכתא די שקל יעקב אבונא מן עשו ובהכי ניחא מה שאמר משה ליהושע צא והלחם בעמלק ולא יצא הוא עצמו לפי שאמר משה בלבו הריני מעמיד נגדו להלחם מי שירש בכורתו של יעקב אשר לקח מיד עשו כדי שיגין עליו זכותי של יעקב בעל הבכורה לפי שהבכורה אשר לקח יעקב מעשו נתנה ליוסף בנו שנא' ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי ויהושע זכה לבכורתו של יוסף שנא' בכור שורו הדר לו ופירש"י ז"ל מלך היוצא ממנו והוא יהושע שורו שכחו קשה כשור לכבוש כמה מלכים הרי יהושע נקרא בכורו של יוסף. וכיון שהבכורה באה ליעקב מן הדין והקב"ה הסכים על ידו לכך נצחו יהושע לעמלק:
גפן אלו ישראל וכן הוא אומר גפן ממצרים תסיע וכו' וכה"ג דריש במדרש רבה פרשת וישב גפן אלו ישראל שנא' גפן ממצרים תסיע ובגפן שלשה שריגים משה ואהרן ומרים והיא כפורחת הפריחה גאולתן של ישראל עלתה נצה הנצה גאולתן של ישראל הבשילו אשכלותיה ענבים גפן שהפריחה מיד הנצה ענבים שהנצו מיד בשלו. וכוס פרעה בידי מכאן קבעו חכמים ארבע כוסות של לילי פסח כנגד ארבע כוסות שנאמרו כאן וכוס פרעה בידי וגו' ונתת כוס פרעה וגו' ותימא דמאי ענין גאולתן של ישראל לחלומו של שר המשקים ומאי קאמר דמכאן קבעו חכמים ארבע כוסות של לילי פסח מה ענין זה אל זה ונראה לפרש לפי שהיה נגזר על ישראל שיהיו משועבדים במצרים ארבע מאות ושלשים שנה כמ"ש ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה יצאו כל צבאות ה' וגו' וכמ"ש הרמב"ן שם ועיקר שיעבודן של ישראל לא היה אלא שמנים ושש שנה משנולדה מרים דלהכי נקראת מרים על שם וימררו את חייהם כדאי' במדרש חזית נמצא שלא נשתעבדו אלא חלק חמישים ממה שהיה נגזר עליהם דחמשה פעמים פ"ו עולה ת"ל ומהאי טעמא היה בא שר של מצרים לעכב על ישראל שנא' והנה מצרים נוסע אחריהם כדאיתא במדרש לפי שבא בטענה שפדיין לא נגמר זמן שעבודן ומהאי טעמא נמי לח רצה הים לקרוע מתחלה כיון דאכתי לא נשלם זמן שנקבע להן ונראה דהיינו כשחזרו המרגלים אמרו עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי וגו' אמרו ישראל נתנה ראש ונשובה מצרימה וכי שוטי' היו לחזור ולהיות משועבדי' לפרעה אלא לפי שלא נשתעבדו שם כי אם חלק חמישית היו מסופקים בו במשה שמא הוציאן מעצמו שאלו הוציאן ברשותו של מקום לא היו עמלק ושאר עובדי כוכבים יושבין ושומרין עליהן להורגן וחששו שלא יגיע להן כאשר הגיע לבני אפרים שמיהרו את הקץ ונהרגו לכך רצו לחזור למצרים ולהיות משועבדים עד תשלום ח"ל שנה והנה ידוע כי חלומותיהן דשר המשקה והאופה מאת ה' היתה זאת כדי שיגיע הרוחה ליוסף הצדיק בפתרונן כי הגיע השעה שיצא למלוך מיד לולי שאמ' לשר המשקים כי אם זכרתני אתך וכיון דעיקר חלומותיהן לטובתו של יוסף הוה שימלוך על ידיהן ועל ידי כן יבאו שמה יעקב ובניו לקיים מה שנ' כי גר יהיה זרעך וגו' לכך הראה לו הקב"ה אז בחלומו של שר המשקים את כל הקורות אשר יגיע על ידו לבני ישראל עד שיצאו ממצרים והודיעו נמי מהירות הקץ והיינו דאיתא במדרש רבה שם אמר לו אתה בשרתני בשורה טובה אף אני אבשרך בשורה טובה בעוד ג' ימים וכו' דיוסף הבין דעיקר חלומו לא בא אלא בשבילו לבשרו טובתן של ישראל משום דהוה קשיא ליה ייתורא דחלום למה לה דהוה מצי למימר והנה שלשה שריגים ענבים לפני וכוס פרעה בידי ואשחט וגומר מדנקט והנה גפן לפני והיא כפורחת עלתה נצה הבשילו אשכלותיה ענבים שאין כל זה לענין שר המשקים ודאי לבשרו ולהודיעו כל הקורות הוא בא שיבאו ישראל הנמשלים לגפן מצרימה להיות משועבדים לפרעה ולהכי המשילן עתה לגפן לומר לו מה גפן זה דורכין אותו ובועטין בו ואחר זמן הוא עולה על שלחן מלכים כך ישראל יהיו משועבדים שמה בעבודת פרך והכל יהיו דורסין עליהן כמה שכתוב עודך מסתולל בעמי מלשון דרך סלולה ואחרי כן יעלו למדריגה העליונה להיות כמלכים כמה שכתוב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים והכי איתא בהדיא במדרש פרשת בחקותי דמהאי טעמא נמשלו ישראל לגפן ובא נמי להודיעו מהירת הקץ ולהכי נאמר לו והיא כפורחת עלתה נצה הבשילו אשכלותיה שכל זה למהירת הענין כדאמר במדרש מיד הנצה ומיד בשלו וכו' ומדנאמר לו כוס כוס ארבע זימנין דבחד זימנא הוה סגי דהוה מצי למימר וכוס פרעה בידי ואשחט אותם אל תוכו ואתן אותו על כף פרעה הבין יוסף דבהא נמי לבשרו הוא בא לפרש דקרא שבא להודיע מהירות הקץ וקאמר שכל כך ימהר הקדוש ברוך הוא את הקץ עד שיהא ראוי להן לישראל לשתות בשביל כך ארבע כוסות לפי שהכוס רמז לישועה שנאמר כוס ישועות אשא ורמז לו שיחסר משיעבודן ארבעה חלקים ולא ישתעבדו אלא חמישית לכך ראוי להן לשתות ארבע כוסות ישועות על ארבע חלקי ישועות אף על גב דבחלומו דשר המשקה לא נאמרו כוס כוס אלא שלשה פעמים ופעם רביעית אמר לו יוסף בפתרונו י"ל כיון דשר האופים ראה בחלומו פתרונו דשר המשקים כדאיתא במדרש רבה לכך גם פתרונו שייך לחלומו ועולה למנין והשתא ניחא מה שקבעו חכמינו ז"ל ארבע כוסות בליל פסח נגד ארבע כוסות הללו שהרי כל עיקר ארבע כוסות הללו לא נאמרו אלא בשביל כן כדפי' ונראה דלהכי כתיב וכוס פרעה בידי ולא כתיב וגביע פרעה כמ"ש גבי יוסף ואת גביעי רמז למה שפי' כו"ס בגימטריא שמנים וששה וכתיב כו"ס ארבע זימנין רמז שיחסר מן השיעבוד פ"ו שנים ארבע זימנין ושמא להכי כתיבי ארבע לשוטת של גאולה והוצאתי והצלתי וכו' עד ד' חלקים שנגאלו ממנו ולהכי כתיב וחמשים עלו בני ישראל מחומשים שלא נשתעבדו אלא חלק חמישית ולפי מה שפי' נראה דהיינו הא דכתיב בפרשת ויגש למה נמוח נגדך קנה אותנו ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה ויקן יוסף את כל אדמת מצרים וגו' ואת העם העביר אותי לערים וגו' רק אדמת הכהנים לא קנה כי חוק לכהנים וגו' ויאמר יוסף אל העם הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה הא לכם זרע והיה בתבואת ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם וגו' ויש לתמוה דמאי קמ"ל הכתוב בכל זה וכבר אמרו חז"ל בפרק אלו טרפות דיש מקראות נראין שראויין לישרוף ח"ו והן הן גופי תורה ודרשו שם ולהכי כתיב ואת העם העביר אותו לערים נ"מ דלא ליקרו לאחי גלות' פירש"י ז"ל לאחר זמן גולים בני גולים ולכך הגלה. ונראה דכולה ענינא להכי נכתב ואת העם העביר אותו לערים כדאמרן שלא יאמרו לישראל גולים אתם. וכי היכי שלא יאמרו מצרים לישראל עבדים משועבדים אתם לפרעה לכך קנאן לעבדים דישראל עבדים לפרעה הוו ולא למצרים דמצרים גופייהו עבדים לפרעה היו כדפירש"י ז"ל בפרשת יתרו גבי אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים ולפי שראה יוסף בחלומו של שר המשקים שעתיד הקב"ה לוותר להן לישראל ד' חלקים משעבודן כדפי' לכך יוסף נמי היה נראה לו לוותר להם למצרים ארבעה חלקים משעבודן דכיון שקנאן רק בלחם בלבד כמו שא"ל קנה אותט ואת אדמתנו בלחם שורת הדין היה שיהיו משועבדין ליתן לו כל חמשה החלקים והוא אמר להן ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם הרי שוויתר להם ארבעה חלקי השעבוד. ועוד נראה לומר דלכך וויתר להן יוסף ארבעה חלקי השעבוד שאם יבא שר של מצרים ויקטרג לפני הקב"ה לעתיד כאשר יוותר להם לישראל ארבעה חלקי השיעבוד כדאיתא במדרש יהיה לו יתברך מקום להשיב ויאמר לו הרי גם לאומה שלך נחסר משועבודן ארבעה חלקים שהרעב והעבדות נגזר היה על המצריים מפיו יתברך שהרי כשמת יעקב חזר הרעב כמות תהיה ויוסף וויתר נגדם ארבעה חלקים. והיינו דאיתא במדרש רבה ובזוהר הים ראה וינוס מה ראה ראה ארונו של יוסף דכתיב וינס ויצא החוצה לפי שהים לא רצה לקרוע מעיקרא בטענה שעדיין נחסרו ארבעה חלקי השעבוד וכאשר ראם ארונו של יוסף נזכר כי מדה במדה הוא כי היכי דיוסף וויתר להן למצריים ארבעה חלקי השעבוד כך וויתר הקדוש ברוך הוא לישראל ארבעה חלקי השעבוד ואתי נד שפיר הא דכתיב רק אדמת הכהנים לא קנה וכו' לפי שצפה יוסף שאין שבת לוי עתיד להשתעבד לפרעה כמ"ש רש"י ז"ל וכן איתא במדרש רבה והטעם כתב הראב"ן ז"ל לפי שהמנהג בכל עם להיות להם חכמים מורי תורתם לכך הניח להן פרעה שבט לוי שהיו חכמיהם וזקניהם כמ"ש יורו משפטיך ליעקב ולפי זה היה לו מקום לעוז"א לטעון לפניו יתברך שגזר ואחר כי גר יהיה זרעך סתמא משמע דשבט לוי נמי בכלל ולכך הניח להן יוסף למצרים גם כן מורי עניניהן דהיינו העובדי כוכבים ומזלות שלא יהיו משועבדים ולכך לא קנה אדמתן. א"נ איפכא לפי שיוסף היה מוכרח להניח לעובדי כוכבים ומזלות של מצרים אדמתן כי חוק להן מאת פרעה לכך גם הוא יתברך הניח להן לישראל שבט לוי מורי תורתנו הקדושה שלא יהיו משועבדים לפרעה ולא היה שום מקום לשר מצרים לטעון כלום וכיון דארבע כוסות הן נגד ארבעה חלקי השיעבוד שנחסר להן ניחא מה שתיקנום על היין דוקא ולא בשאר משקים לפי שאותן ת"ל שנים שנגזרו על ישראל להשתעבד במצרים כדי לזכותן בחומר השעבוד מזוהמת הנחש הוה ולכך כתיב ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים דכשם שמצרפין זהב וכסף בתוך הכור להסיר סיגן כך נצטרפו ישראל במצרים להסיר זוהמתן וזוהמת הנחש ביין הוה כמ"ד עץ שאכל אדם הראשון גפן הוה ולהכי שלח יוסף לאביו יין ישן כדאיתא במדרש יי"ן יש"ן עולה ת"ל רמז שהגיע השעה שתתקיים הגזירה דת"ל שנה וזהו יין ישן פי' מזמן אדם הראשון וכיון דוויתר להן ארבעה חלקי השיעבוד דיין ישן לכך תיקנו ארבע כוסות על היין. ונראה דהי"ט הא דאיתא במדרש והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום מפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים מה שלא צוה כן בפסח דורות היה רבי מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעביר עליך ואראך והנה עתך עת דודים הגיע שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצית להתעסק בהן כדי שיגאלו שנאמר ואת ערום ועריה ונתן להם שתי מצות דם פסח וכו' ויש להקשות אמאי הקדים להם ארבעה ימים ולא פחות או יותר מכן ועוד כי לא הוה בידם מצוה מאי הוי כיון שהגיע השעה והכתיב בעתה אחישנה ודרשו זכו אחישנה לא זכו בעתה דאף על גב דיש לחלק דשאני התם דלא הוה להו שום מצוה ונראה לפרש דנהי דהגיע השעה לפי חשבונו יתברך וחסדו שחישב להן הזמן משנולד יצחק מכל מקום ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה כתיב וכבר דחק הרמנ"ן ז"ל ומפרש שהמקרא מסורס הוא כאלו כתיב כי גר יהיה זרעך ארבע מאות שנה ועבדום וענו אותם ומ"מ היה מקום לבעל דין לטעון כמו שטען שר של מצרים ושר של ים על שהקדים להן הקב"ה ארבעה חלקים ולכך הקדים להן הוא יתברך לקיחת הפסח קודם שחיטתו ארבעה ימים יום לחלק שבזכות קד מת מצוה זו זכו לקדימת הגאולה ארבעה כנגד ארבעה כי מצוה זו גדולה היתה וראויה לומר נגדה חלקי השעבוד שלא נשתעבדו אלא לצרף חומרם והמה נצטרפו באותן ארבעה ימים צירוף גדול מאוד ששמו נפשם בכפם ונסתכנו סכנה גדולה ועצומה כדאיתא במדרש שכ' אחד קשר אותו בכרעי מטתו ושאלום המצרים למה זה לכם והשיבום לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ואותה סכנה בכל אחד מד' ימים הוה אלא דעיקר סכנה היתה ביום ראשון ולהכי נקרא שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול אע"ג דקריעת ים סוף יותר גדול הוה אלא לפי שביום השבת היה אותו הנס יותר גדול מבשאר ימים דכיון דדשו דשו קרו ליה הכי. ואגב אורחא יש לדקדק במדרש זה למה זה היה אז שינהם קהות טפי מבשאר כל הימים אטו לא אכלו ישראל כל ימי היותם במצרים שה ככשים ושה עזים והלא הרבה צאן הוה להו ואי לאו לאכילה למה היו רועי צאן חנם ודוחק לומר בשביל חלב וגיזה בלבד ועוד דלחלוב ולגוז אלהיהן נמי גנאי להם. ונראה דבשאר כל הימים כששחטו אותן לכוונת אכילה לא הוה איפכת להו למצרים דאין זה נוגע לאלהיהן שבשמים דהיינו למזל טלה כיון שלא נתכיונו עליו אכל השתא כיון שהשיבום לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו וידוע כי טעם מצות שחיטת פסח היה כדי לבטל סבלות מצרים שהיו עובדים למזל טלה ראש המזלות סבורים היו שאין ח"ו מנהיג למעלה הימנו לכך צוה הקב"ה לשוחטו להודיעם שאין בו ממש נמצא עתה ששחיטה זו נגעו ונתכוונו למזל סלה אלהיהן שבשמים לכך קאמר שיניהם קהות על ששוחסין אלהיהן ולהכי היו ישראל באותן ארבעה ימים בסכנה עצומה וכמו שאמר משה לפרעה הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו לכך זכו בד' ימים הללו לותר להן ד' חלקי השיעבוד ועוד נראה דמהאי טעמא תיקנו חז"ל לאכול בליל פסח ארבעה חתיכות מצה כל אחד בכזית דהיינו ברכת המוציא ואכילת מצה ושל כריכה ואפיקומן לפי שאכילת מצה באה על שם מהירת הקץ כדאמרינן מצה זו שאנו אוכלין על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם וכיון שמיהר את הקץ ד' חלקים תיקנו לאכול ממנו ארבעה חתיכות רמז לארבע חלקי מהירות. ועוד נראה לפרש דכיון דעשרון של תורה שיערו חכמים בבצים כמו שאמרו מ"ג בצים וחומש חייבין בחלה ורביעית של תורה שיערו באצבעות כמו שאמרו רביעית של תורה אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע לכך כי היכי דתיקנו תכמים לאכול ארבע חתיכות מצה הבאים מעשרון שהוא מ"ג בצים וחומש ככה תיקנו לשתות ארבע פעמים מן ד' רגיעיות שעולה בצירופן ג"כ לארבעים ושלשה פעמים אצבע על אצבע וחומש אצבע דוק ותשכח והן רי"ו חופשי אצבע כמנין אותיות שם של ע"ב היוצא מן ויסע ויבא ויט שעל ידו נקרע הים כידוע רמז שלא רצה הים לקרוע מתחילה לפי שלא נשתעבדו ישראל רק פ"ו שנה חומש הזמן עד שהוצרך לקרוע ברי"ו אות ות של שמו הגדול ולהכי תיקנו להיות רי"ו חומשין בד' כוסות לרמוז שכל אות משמו יתברך עשה פעולתו אע"ג דלא נשתעבדו אלא חומש השיעבוד ועדיין צריך ליתן טעם למה זה וויתר להן הוא יתברך ארבעה חלקים מן השיעבוד ולא פחות או יותר:
ונראה שהוא כנגד ארבעה זכויות שנמצאו אז בישראל כדאיתא בסוף אמור רבה בשביל ארבע דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שיני את שפם ולא שינו את לשונם ולא נמצא בהן עריות ולא לשון הרע. מיהו נראה דוחק לומר שהוא יתברך וויתר להם ארבעה חלקי השיעבוד דהא אמרינן מ"ד רחמנא וותרן הוא יותרו לו מעיו וחייו. לכך נראה לפרש דהוא יתברך לא וויתר מגזירתו דח"ל שנה כלום דאף על גב דיוצאי מצרים לא נשתעבדו אלא חלק חמישית מכל מקום נתקיימה הגזרה כולה דשאר ד' ח קים שמר להן הקב"ה לישראל לשאר גליות שהן ארבע גלות בבל מידי אנטיוכס ארם אע"ג דגלות בבל לא נמשך כי אם שבעים שנה וגלות ארם נמשך יוסר מאלף ות"ק שנים י"ל הוא יתברך חישב ושקל את הצער ועינוי שסבלו ישראל במצרים אותן פ"ו שנה וכפי משקל הצער ההוא סבלו ישראל נרות ועינוי בכל אחד מארבע גליות פעמים היו הצרות תכופות זו לזו ולפעמים היו מרווחות ובאריכות והוא יתברך יודע לכוון המשקל. דמעיקרא נמי כי א"ל הקב"ה לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה לשאר ארבעה גליות נמי נתכוין וכן משמע במדרש רבה פ' לך לך דאיתא התם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו אימה זו בבל חשכה זו מדי גדולה זו מלכות אנטיוכוס נופלת עליו זו ארם ועליה קאי ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו' ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבודו וגו' משמע דגזרה דת"ל שנה אשאר ארבע גליות נמי קאי וסיפא דקרא לאו מלתא אחריתי הוא אלא ארישא נמי קאי דבמצרים ובשאר גלות בין הכל יהו משועבדים בעינוי ת"ל שנים נמצא שמגיע לכל גלות פ"ו שנה ואיתא תו התם וגם את הגוי אשר יעבדו מאי וגם הוא הוא מצרים וגם לרבות ארבע גליות וכן משמע קצת מהא דאיתא במדרש שהקב"ה שאלו לאברהם כשיבאו בניו לידי חטא במה הוא רוצה שיהיו נדונים בגיהנם או בשיעבוד גליות ובירר לי שעבוד גליות עובדי כוכבים שנאמר אם לא כי צורם מכרם ועל ברירה זו אמר לו יתברך ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ת' שנה ושיעבוד גלות לשון רבים לאו אגלות מצרים לחודא קאי אלא גם אשאר ד' גליות ונראה דהיינו הא דכתיב ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל וגו' ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם ואיתא במדרש רבה וכ"כ רש"י ז"ל אהיה עמהם בגלות זו אשר אהיה עמהם בשאר גליות אמר ליה משה מה אני מזכיר להן כו' דייה לצרה בשעתה אמר ליה יפה דברת כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם. הענין תמוה דמה הוצרך הוא יתברך לגלות לו למשה עתה סוד ארבעה גליות אחרות:
לכך נראה דמשה אמר לפניו יתברך כיון שעדין לא הגיע זמן הקץ שהרי לא עבדו רק פ"ו שנים לכך יאמרו ישראל אין זה אלא שהוא יתברך עושה כן ברחמיו למען שמו הגדול כמו שיסדו בזולת למען שמך מהר לגאלנו כגאלת את אבותינו. ולהכי ישאלוהו מה ענין שם רחמים זה שהוא גורם למהר את הקץ כ"כ לכך הוצרך הוא יתברך לגלות לו למשה סוד שאר ד' גליות ואמר אהיה אשר אהיה פי' אל תתמה על מהירת הקץ כי שורת הדין כך הוא ששאר ד' חלקי השיעבוד שמור הוא לישראל לד' גליות אחרות כי ע"כ נקראתי אהיה אשר אהיה שאהיה עמהם גם בצרת שאר ד' גליות דמעיקרא נמי לא קבעתי להן זמן ת"ל שנה אלא לכל הגליות בכלל. אמר ליה משה דייה לצרה בשעתה השיב לו יתברך לך אני מודיע סוד זה אבל לישראל לא תגלה אלא כה תאמר לישראל אהיה שלחני אליכם פשטא דקרא לפי שפעולת שם אהיה היא פעולת הרחמים הגמורים כמו שהאריך בזה בסוף ס' שערי אורה ועוד נראה שהשיב לו שיאמר לישראל שהוא יתברך חישב את הקץ מימות אברהם משנולד לו יצחק דאז התחיל להיות גר בארץ דכתיב ויגר אברהם ויגר יצחק כדפי' רש"י ז"ל בפרשת בא ואל ענין זה מורה שם של אהיה כי בשם זה בחר הוא ית' באברהם דכתיב אתה הוא האלהים אשר בחרת באברם אתה הוא ה' האלהים ר"ת אהי"ה בשם זה בחר בו באברהם ולהכי צידד הוא יתברך בשם זה ומצא זכות לחשוב את הקץ מימות אברהם משנולד יצחק. אי נמי לפי ששם אהיה עולה בגימטריא כ"א ויצחק היה בדור כ"א מבריאת העולם וצידד הוא יתברך בשם זה שהוא עולה במספר כ"א לחשוב את הקץ משנולד יצחק שהיה בדור כ"א ולפי מה שפי' יש לפרש הא דכתיב בפרשת ואתחנן כי תוליד בנים וגו' העדותי בכם היום כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ וגומר לא תאריכון ימים עליה כי השמד תשמדון לכאורה נראה דכי השמד תשמדון קרא יתירא הוא מדכתיב ברישא דקרא כי אבד תאבדון וכיון שנאבדין חלילה מהו עוד כי השמד תשמדון ונראה שהוא יתברך רמז להן לישראל שלא יחטאו כיון שעדיין יש לו עליהן ארבעה חלקי השיעבוד אשר גזר עליהן דהיינו מספר פ"ו ארבעה פעמים סך הכל שמ"ד שנים והן שמורין בידו לארבע גליות והיינו דקאמר כי השמד תשמדון פירש אותן שמ"ד שנים שמוטלים עליכם תשמדון על ידיהן אם תשחיתו שיבא משקל הצרות תקוף זה אחר זה ובקושי עד תשמדון. ומהאי טעמא אשכחן בכמה מקומות בש"ס שגזרו העובדי כוכבים ומזלות גזירה על ישראל רמז לאותן שמ"ד שנים: