אור ברסלב

תורת חיים על חולין· רבי אברהם חיים שור

דף עח

דף עז

אותו ואת בנו פרק חמישי

מניין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשין כתבו התוספות דמעיקרא קשיא ליה משום דשור הפסיק הענין דמשמע למעוטי וכו' ולפי זה הא דפריך ש"ס ואימא במוקדשין אין בחולין לא וכו' לא אתי אלא לפרש לן ברייתא ואין נראה דא"כ הוה ליה למימר מאי קאמר הכי קאמר מניין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשין והא שור הפסיק הענין וכו' ועוד אי מעיקרא קשיא ליה משום דשור הפסיק הענין לא הוה ליה לאתויי רישא דקרא דשור או כשב או עז כי יולד וגו' כיון דעליה קאי אלא הוה ליה למימר ת"ל ושור או שה וי"ו מוסיף וכו' גם מה שכתבו דלפי המסקנא ל"ל דלשום דרשה נכתב שם לא ידענא מאי שום דרשה דליכא למימר לאשמעינן דאינו נוהג בחיה דומיא דקדשים דממשמעותא דשה נפקא ליה כמ"ש התוספות לקמן ונראה לפרש דאיצטריך שאם צריך לפסח וקרבן תמיד וכיוצא בהן ואין לו אלא אותו שנשחט כו ביום אביו או בנו דסלקא דעתך דאתי עשה דקרבן ודחי לאו דאותו ואת בנו אע"ג דבמחוסר זמן איכא לאו ועשה עשה דקרבן שאני כדאשכחן בשבת דאתי עשה דקרבן ודחי שבת אף על גב דבשבת איכא כמה לאוין וכמה עשין וקל וחומר הוא ומה שבת דסקילה עשה דקרבן דוחה אותו ואת בנו דלאו בעלמא לא כ"ש לכך איצטריך קרא דלא דחי והא דפריך ואימא בחולין אין במוקדשין לא שפיר פריך דליכא למימר דלא בא להפסיק אלא משום דלא תימא במוקדשין דוקא דכיון דאפסקיה אפסקיה ותו ליכא הקישא ולפי מה שפי' ניחא טפי לישנא דאימא קדשים וכו':

מאי לאו מאו נפקא והכי קאמר אלו נאמר שור ושה ובנו ולא ק לא או ולא אותו הייתי אומר כו' ת"ל שור או שה אותו ואת בנו ואתי או לחלק ואותו לדחנניא לא מאותו נפקא לחלק ואו אתי לרבות כלאים וכן לעיל דמשני לחלק מבנו נפקא לכך לא קאמר לחלק מאותו ואת בנו נפקא משום דבעי לאוקמי אפילו לחנניא:

הרי הוא אומר בנו מי שבנו כרוך אחריו וא"ת אכתי והא כתיב אותו דמשמע זכר ונימא דנוהג ן בזכרים בין בנקבות כחנניא וי"ל דלרבנן כיון דאותו לאו מיותר הוא דאיצטריך ליה לחלק הלכך אע"ג דאותו זכר משמע מ"מ כיון דגלי קרא בנו מי שבנו כרוך אחריו על כרחך צ"ל דאותו היינו אותו מין דכתיב ברישא דקרא קאמר דהיינו מין שור ומין שה ופרה וכבשה נמי מין שור ושה נינהו אבל חנניא דלא איצטריך ליה קרא לחלק לכר אית ליה דנוהג נמי בזכרים מדכתיב אותו דאי לאו הכי אותו דכתב רחמנא למה לי וכיון דאפשר לומר דאותו היינו מין שור ושה אתי שפיר הא דקאמר ש"ס דחנניא סבר דלא איצטריך קרא לחלק ולא קאמר דלדידיה נמי אותו לחלק הוא דאתי ומשמעותא דאותו יליף נמי דנוהג בזכרים אי נמי ממשמעותא דבנו דמשמע בן שלו דהיינו זכר אלא כיון דנקבות כתיבי בקרא דבנו היינו מי שהוא כרוך אחריו דהיינו אמו אי לאו דאית ליה ייתורא למילף מיניה דנוהג נמי בזכרים מסתבר למימר דאין נוהג בזכרים אע"ג דאותו ובנו זכר משמע איכא למימר דאותו מין קאמר כדפי' לכך איצטריך למימר דלחנניא לא איצטריך קרא לחלק וייתורא דאותו לזכרים אתי. והשתא מה שכתבו התוספות וא"ת ולשתוק מאותו ומבנו ולכתוב בן נראה דהקושיא מעיקרא ליתא דבן לאו לישנא מעליא הוא דכיון דכתיב אותו איצטריך למיכתב בנו דאי כתיב אותו ואת בן לא הוה ידעינן איזה בן דע"כ צ"ל הכי דאי הוה ניחא לישנא דבן א"כ הדרא קושיא לדוכתא דכיון דבן נמי משמע כרוך אחריו כמו שתירצו התוספות א"כ אמאי לא קאמר ש"ס דלחנניא נמי אותו לחלק הוא דאתי והא דנוהג בזכרים יליף לה מייתורא דוי"ו דבנו מדלא כתיב כן וכתיב בנו דמשמע בן שלו דהיינו זכר אלא ודאי וי"ו דבנו לאו מיותר הוא דלא ניחא למיכתב לישנא דבן וכיון דליכא ייתורא איכא למימר דבנו של אוחו מין קאמר ולעולם אינו נוהג אלא בנקבות דגלי קרא מי שהוא כרוך אחריו ולהכי איצטריך ייחורא דאותו:

תוכן העניינים

תורת חיים על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה