תורת חיים על חולין· רבי אברהם חיים שור
דף ס
שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו ובסמוך נמי קאמר שור שהקריב אדם הראשון קרנותיו קודמות לפרסותיו משמע דאדם הראשון מתכוין היה להקריב דוקא שור שהיה לו קרן אחת במצחו ושהיתה קודמת לפרסותיו ותימה למה זה ומה היתה כוונתו ונראה לפי שאדם הראשון בשעה שחטא כפר ביחודו של עולם דאיתא בבראשית רבה והמה כאדם עברו ברית המה כאדם הראשון מה אדם הראשון הכנסתי לג"ע וכולי דנתי אותו בגירושין דכתיב ויגרש את האדם קוננתי עליו איכה שנאמר ויאמר לו איכה איכה כתיב אף בנוי וכולי שנאמר איכה ישבה בדד ואיתא באיכה רבה לא גלו ישראל עד שכפרו ביחודו של עולם ובמילה שניתנה לעשרים דורות ובעשרת הדברות ובחמשת ספרי תורה מנין איכה. ונראה דהא דקאמר קוננתי עליו איכה שנאמר ויאמר לו איכה איכה כתיב רמז לו שכפר בייחודו ובמילה וכולי דאי לאו הכי מאי קינה איכא במלת איכה בלבד ובפרק אחד דיני ממונות איתא אמר רב אדה הראשון מין היה שנאמר וכו' ר' יצחק אמר מושך בערלתו היה וכו' רב נחמן אמר כופר בעיקר היה כלומר העלה במחשבתו שהוא ית' איננו עיקר היסוד חלילה אלא יסוד העולם קדמון ומן העץ אכל וברא אח העולם כמ"ש הנחש וידוע כי קרבנו של אדם תמורת נפשו והוא כא נפש תחת נפש והאדם עולם הקטן לכך אדם הראשון כשחזר בו על כפירתו ומחשבתו הרעה ובא להקריב קרבן הודאה בחר לו שור שהיה לו קרן אחת במצחו ושהיתה קודמת לפרסותיו תחתיו כי בזה תיקן את אשר חטא כנגד מה שכפר ביחודו של עולם הקריב שור שהיה לן קרן אחת במצחו עומד זקוף למעלה רמז לו יתברך שהוא יחיד ויושב למעלה ברומו של עולם. וכדאיתא בפרק הקומץ אמר רב אשי חזינא לספרי דוקני דבי רב דחטרי ליה גגא דחי"ת כלומר חי ברומו של עולם ופירש"י ז"ל חטריה לגגיה עושין למעלה כעין חוטר פירש מקל כלומר הקב"ה חי שוכן ברומו של עולם ולפי שכפירתו של אדם היתה במחשבתו הבאה מן המוח לכ"ק שבחר לו בשור שיצא לו קרן אחת באמצע הראש ממצחו מקום משכן המוח אשר המחשבה הבאה משם לתקן בזה מחשבתו הרעה. והסופרים נהגו לעשות חטריה דחי"ת נמי באמצע כמו שכתב בב"י בטור א"ח סימן ל"ו ונגד מה שחטא והאמין בקדמות יסוד העולם חלילה לכך הקריב שור שהקרן היתה קודמת לפרסותיו כי הפרסות הן הן יסוד השור שעליהן השור עומד רומזת ליסוד העולם כיון דהשור נעשה תמורת אדם שהוא עולם קטן וקרן אחת שבמצחו רמז לו יתברך שהוא יחיד ויושב ברומו של עולם כדפירש והורה בזה כי יחודו יתברך קודם ליסוד העולם כי הוא ראשון וברא את העולם ויסודו וזה רמז מה שהקרן היתה קודמת לפרסותיו:
הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי וא"ת ואלא מאי וכי בשביל שאמרה דבר הגון ימעט את החמה וליכא למימר שכוונתה היתה שיעשה אחד מהן גדול מחבירו לא שימעט אחד מהן דא"כ אכתי ישתמשו שני מלכים בכתר אחד מלך גדול ומלך קטן כיון ששניהם נתמנו על שררה אחת להאיר על העולם נמצא ששניהם יש להן כתר אחד לכך נראה שכוונת הירח היתה שאחד מהן ימשול ביום ובלילה להאיר על העולם לבדו והשני יסתלק לגמרי משררה זו וכיון שקטרגה לכך נענשה ואמר לה לכי ומעטי את עצמך והשתא ניחא דקאמר הואיל ואמרתי דבר הגין אמעט את עצמי משום דנוח היה לה שתסלק לגמרי משררה זו ממה שתרד מגדולתה ותתמעט כמו שאמרו או חברותא או מיתותא משל לשר העיר שכעס עליו המלך והורידו מגדולתו ונתן לו שררה קטנה בעיר ההוא להיות שוטר העיר כשיטא דשררה קטנה זו בזיון היא לו ומוטב לו שיסתלק לו לגמרי שלא יהיה לו שום שררה בעיר:
אמר לה לכי ומעטי את עצמך שבתחילה היה אור הלבנה מאיר כאור החמה ונתמעט אורה ונעשה כהה. ועוד יש לפרש שאלמלא קטרגה הלבנה היתה עומדת במלואה כל החודש כמו החמה ולפי שקטרגה נענשה שתתמעט מחצות החדש ואילך ולפ"ז קלקלתה תקנתה שע"י שנתמעטה חדשי הלבנה ניכרין דהיינו בכל ראש חדש בשעת מולד הלבנה וע"י כן קובעין ישראל המועדות ומקריבין שעיר חטאת בכל ראש חדש לכפר עליהן שאלמלא כן לא הוה ידעינן מתי הוא תחילת החדש או אמצעיתו. ולהכי הוה קא מיתבא דעתה כשאמר הקב"ה הביאו כפרה בר"ח על שמעטתי את הירח משום דהא בהא תליא שאלמלא שנתמעטה לא היו ניכרין ראשי חדשים להקריב בהן קרבן כפרה לכבודה וא"כ נמצא שבדבר שנתקלקלה בו נתקנה ואתי שפיר מה שקבע קרבן כפרה זו לכבודה בר"ח דוקא משום דאז בזיונה גדול שכמעט אינה נראית אז לגמרי ולהכי קא בעי נמי ליתובי דעתה ואמר לה זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים דע"י שנתמעטה מונין בה ימים ושנים וקובעין המועדות דאלו היתה תמים במילואה לא הוה אפשר לקבוע התועדות על ידיה כדפי' ונראה דהא נמי דא"ל לכי ומשול ביום ובלילה בפמוטא תליא מלתא דפ"י שהיא צריכה להתמעט עצמה ולהתקרב אל החמה כידוע שכל עוד שהיא מתקרבת אל החמה היא מתמעטת והולכת כיון שמקבלת אורה מן החמה על ידי כן היא מושלת גם ביום שעד שלא שקעה החמה הלבנה עומדת באמצע הרקיע להיות קרובה א' החמה וכן הא דאמר ליה צדיקים יקראו על שמך יעקב הקטן כו' בקטנותא תליא נמצא שכל הפיוסים תלויין במה שנתמעטה: