תורת חיים על חולין· רבי אברהם חיים שור
דף מג
והאמר ר"י הלכה כסתם משנה פי' רש"י ז"ל והתוספות דאע"ג דסיפא דמתני' דאלו כשרות מסייע ליה מכל מקום פריך מכח דמאי אולמא האי סתמא מהאי סתמא וקשה דלמא אית ליה לר"י שום סברא דמתני' דאלו כשרות עדיפא ממתניתין דאלו טרפות ואי ידע ש"ס דליכא שום סברא בעולם למימר דהאי עדיפא מהאי א"כ למה ליה לאתויי הא דאמר ר"י הלכה כסתם משנה בלאו הלכה נמי תיקשי מאי אולמיה דברי האומר בכזית דפסו' ר"י הלכה כוותיה מדברי האומר אף על גב דליכא כזית ועוד דאי מכח אולמיה פריך הוה ליה לפרש דבריו ולמימר והאמר ר"י הלכה כסתם משנה וכ"ת ר"י סתמא אחרינא אשכח ואלו כשרות כו' מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא. וע"ק דלקמן בפיסקא דניטל הכבד פריך הא נשתייר הימנה כלום כשרה אף על גב דלא הוי כזית והתנן ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית כשרה אמאי לא סידר ש"ס הך שקלא וטריא אמתני' דאלו כשרות הבי' דסליק ענינא דה"נ סידר ש"ס אמתניתין דאלו כשרות מימרא דר"י וריש לקיש דר"י אמר אלו טרפות דוקא וריש לקיש אמר אלו כשרות דוקא ולא סידר לה אמתניתין דאלו טרפות כיון דאכתי לא סילק ענינא על כן נראה כגירסת הספרים דלא גרסינן במשנה דאלו כשרות כזית אלא ה"ג ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כל שהוא ולא פליגי אהדדי ולקמן גרסינן והתניא ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית כשרה ומברייתא פריך ולא ממתני' וכ"כ הרשב"א ז"ל בתורת הבית וכן משמע קצת בתוספתא דרישא וסיפא לא פליגי דברישא דאלו טרפות קתני ניטלה הכבד ולא נשתייר בה כדי להעלות ארוכה טריפה ובסיפא דאלו כשרות קתני ניטלה הכבד ונשתייר בה כדי להעלות ארוכה כשרה משמע דרישא וסיפא לא פליגי. והשתא פריך שפיר ומי אמר ר"י הכי דלכה כברייתא דפליגא אמתני' ואמר בכזית והאמר ר"י הלכה כסתם משנה כו' וה"מ לאתויי סיפא דקתני בהדיא דנשתייר הימנה כל שהיא כשרה אלא דניחא ליה למיפרך מרישא אף על גב דפריך מדיוקא דהכי אורחא דש"ס בכולהו דוכתי וא"ת אם כן סיפא למה לי למיתני דנשתייר ממנה כל שהוא דכשרה הא מדיוקא דרישא שמעינן לה כמ"ש התוספות לעיל ויש לומר דאי מרישא ה"א דכל שהוא פחות מכזית לא חשיב וכמאן דלא נשתייר כלום דמי לכך קתני סיפא בהדיא דנשתייר הימנה כל שהוא דכשרה:
קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום כחב הראב"ן ז"ל דטעמא משום דאכלה ביה ופעיא ביה חוזר וניקב משמע דס"ל מדנקט רבה ושט דדוקא בושט לא הוי קרום אבל בשאר נקובי דטרפות דלא שייך האי טעמא הוי קרום ואין נראה דהא לקמן בפירקין קאמר דזהו פסול שחוזר להכשרו אתי למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום אלמא דושט לאו דוקא הוא הוא וכן פירש"י ז"ל דבכל נקובי דטרפות לא מהניא להו סתומה והא דנקט רבה ושט יש לומר דנקובה קמייתא דמתני' מפרש והוא הדין לכולהו דנקובת הושט מיתני ברישא:
וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים כתב הרא"ש ז"ל תמיה לי כיון דאין לו בדיקה מבחוץ ניחוש דלמא אי הוה מצי למבדקיה היו מוציאין הארס וסופו לקלקל לפנים ויש לומר דרוב פעמים אפשר שיהא ניכר טיפה הארס אף על הושט מבחוץ אלא להחמיר קאמרי דאין לסמוך על בדיקת חוץ וכו' אבל הר"ן ז"ל כתב דכיון דשני עורות הן אפי' האדים החיצון אין סופו לירד לעור בפנימי דסימנים קשים הן אצל דריסה ולפי' אתי שפיר הא דמייתי ש"ס עובדא דההיא ספק דרוסה דאתאי לקמיה דרבה דאתי לאשמעינן דעור החיצון אין צריך בדיקה כלל אפי' להחמיר מדקאמר ליה אביי והא מר הוא דאמר וושט אין לו בדיקה אלא מבפנים ואי עור החיצון בעי בדיקה מאי קשיא ליה דלמא עדיין היה רוצה לבדוק נמי עור הפנימי אבל לפירוש הרא"ש לא אשמעינן בהך עובדא מידי:
אין חוששין שמא הבריא לשון ניקב כמו וברא אותם אי נמי לשון חוץ הוא אין חוששין שמא יצא לחוץ דתרגומו של חוץ ברא כמו חיוי ברייתא דבסמוך ועל לשון ראשון שפירש"י ז"ל דאין חוששין שמא נקוב היה ונתרפא קשה דאם כן עיקר חסר דהוה ליה למימר אין חוששין שמא ניקב והבריא:
קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה כתבו התוספות לקמן פסקינן דחיישינן לספק דרוסה ואם כן ישב לו קוץ בושט חוששין נמי שמא הבריא וכן כתבו הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכ"כ בש"ע לענין דינא ולעיל דאמר רבה ניקב זה בלא זה כשר צ"ל דאיירי שניקב ע"י חולי ובחיצון לא ניכר שום חולי כ"כ רבינו נסים ז"ל וכ"כ התוספות בפ' השוחט ובש"ע. ותימא כיון דחוששין שמא הבריא אמאי קתני לקמן מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה ניחוש שמא ניקב כולו והבריא. ומכח קושיא זו פסק הראב"ן ז"ל דלא חיישינן שמא הבריא והא דחיישינן לספק דרוסה משום דדרוסה שכיחא וכמ"ש התוספות וש"ס דקאמר קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה לא חש להאריך ולחלק בהכי ולדבריו הסכים הרא"ש ז"ל ודבריהם דחוקים חדא דטפי הוה ליה לשנויי שאני דרוסה דשכיח ממאי דמוקי לה להא דעולא דלא כהלכתא דהא קיימא לן חוששין לספק דרוסה. ועוד דישב לו קוץ בושט נמי שכיח הוא שיצא לחוץ כמ"ש רבינו ירוחם ז"ל דכשמותחת צוארה והקוץ נתחב לרחבו הוא נוקב וכן צ"ל למאי שכתבו התוספות דשאני דרוסה דשכיחא דאי לאו דס"ל דנקיבת קוץ נמי שכיחא אכתי תיקשי להו מההיא דפ' ד' אחין אהא דישב לו קוץ בושט דסבירא ליה דחוששין שמא הבריא ולא אמרינן כיון דנשחטה נעמידנה בחזקת מה שהיתה קודם שנולד בה הספק כו' אלא צ"ל דנקיבת קוץ נמי שכיח הוא. ועוד מדנקט ש"ס ולעולא מ"ש מספק דרוסה ולא נקט סתמא ומ"ש מספק דרוסה דהא ודאי אדעולא קאי משמע קצת דאתי לאשמעינן דדוקא לעולא קשיא לאפוקי לדידן דכיון דאנן קיימא לן חוששין לספק דרוסה ממילא חיישינן נמי שמא הבריא. על כן נראה דכיון דקיי"ל חוששין לספק דרוסה חוששין נמי שמא הבריא ושאני מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד דליכא שום סברא למימר שניקבה גם הצד השני דכיון דחלל דבית הכוסות רחב הוא ואין שום דבר דוחק שם את המחט מהיכא תיתי למימר שנקבה צד השני דהא ליכא שום ריעותא בצד השני והוה ליה כניקב עור הפנימי ע"י חולי דלא חיישינן לחיצון אבל ישב לו קוץ בושט לרחבו תקוע מצד זה לצד זה כיון דליכא רווחא שני הצדדין דוחקין את הקוץ וכשמותחת צוררה איכא למיחש שניקב מעבר לעבר הלכך אף על גב דלא חזינן בניקב אפי' עור הפנימי חיישינן שמא כבר ניקב שניה ונתרפא. וישב לו קוץ בושט דקאמר לאו שנתחב בו ראש אחד של הקוץ וראשו השני אינו תקוע בצד השני של ושט אלא איירי כדפירשתי שהוא תקוע לרחבו מצד זה לצד זה וכן משמע מדברי רבינו ירוחם ז"ל שכתבתי לעיל והרמב"ם ז"ל נמי כתב נמצא קוץ עומד בושט הרי זה ספק נבלה אבל אם נמצא הקוץ לארכו אין חוששין לו כולי משמע נמי כדפי' ועוד יש לחלק דעובי בית הכוסות הוא עב לכך לא חיישינן ביה שמא הבריא כמ"ש הרא"ש ז"ל בעצמו. ולכך נראה דמ"ש בהגהת ש"ע סי' ל"ג ויש מכשירין אם אין קורט דם מבחוץ דלא חיישינן שמא הבריא כו' ונהגו להקל בישב לו קון בושט אם אינו נקוב משני צדדין ואין קורט דם מבחוץ כו' שאין לסמוך על מנהג זה בישב לו קוץ כדפי' מיהו אותן שמלעיטין אווזות בגילגולי עיסה שמייבשין בתנור ושכיח הוא שנמצא בתוך הושט כמין שחין ובועות על ידי שמסרטין בהו את הושט אם לא נמצא שום ריעותא בעור החיצון לא קורט דם ולא שום חלודה ולא שום לבנונית כנגד השחין או בועה שבעור הפנימי יש להכשיר אותן דלא דמיא לקוץ שהוא חד ונוקב אבל הנך חלקין הן ושמין אותן בתוך המים בשעת הלעטה והוה ליה כניקב על ידי חולי שמכשירין היכא דליכא ריעותא בעור החיצון:
הי ניהי תורבץ הושט י"מ תורבץ מלשון רובץ שהושט רובץ ועומד שם כשחותכין אותו וטעות הוא בידם דאם כן תיקשי לשמואל דאמר כל שחותכו ומרחיב זהו תורבץ הוושט אמאי קרי ליה תורבץ והלא אינו רובץ עומד שם כשחותכין אותו אלא מרחיב שלכך נראה דתורבץ הוושט היינו חצר הושט כדרך שעושין חצר גדול לפני הטרקלין ולפני הבית כך יש לו לושט מקום רחב לפניו והוא חצרו של הושט והוא מלשון תרביצא דאפדנא דפרק המוכר פירות ובפרק קמא השותפין איתא וחד מטיא תרביצא והיינו דקאמר שמואל כל שחותכו ומרחיב זהו תורבץ הושט וכו' דכשם שהחצר שלפני הטרקלין הוא רחב יותר מן הטרקלין כך חצרו של הושט הוא מקום רחב שבו יותר מן הושט. ורב ביבי קאמר כל שחותכו ועומד במקומו וכולי דבין למר בין למר נ"ל דחצרו של ושט הוא רחב יותר מן הושט דלהכי קרי ליה תרבץ דומיא דתרבץ אפדני. ורבי זירא קאמר דמבלעת' הוא תורבץ הושט דבית הבליעה הוא רחב מן הושט עצמו ולכך קרי ליה תורבץ ויונה הוא שם חכם כמ"ש רבינו ירוחם ז"ל וכן איתא בפרק הניזקין גבי פעוטות וטעותו עד כמה אמר יונה אמר ר' זירא עד שתות כגדיל וכן משמע בערוך ערך תרבץ דתרבץ היינו חצר דמייתי ההיא תרביצא דאפדני וההיא דח' מטיא תרביצא ומייתי נמי התם תורבץ הושט משמע דחד לישנא הוא:
לעולם הלכתא כדברי בית הלל נראה דלכך נקט לעולם משום דכל היכא דפליגי תנאי ואמוראי ואיפסיק הלכתא כחד מנייהו לא פסקינן כוותיה אלא משום דמסתבר טעמיה טפי מדחבריה ולכך בדוכתא אחריתי דלא מסתבר טעמיה ליה הלכתא כוותיה ומהאי טעמיה הלכתא כרב באיסורי והלכתא כשמואל בדיני דמר הוה חכים טפי בדיני ומר הוה חכים טפי באיסורי אבל הא דיצאה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל לאו משום דמסתבר טעמייהו טפי מדבית שמאי דהא בהדיא איתא בפרק א' דעירובין דיצתה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כבית הלל וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי וכו' וכיון דמהאי טעמא זכו לקבוע הלכה כמותן לכך הלכה כמותן לעולם בכל מקום דלא שייך לחלק בין מקום למקום כיון דלאו בטעמא תליא מילתא