תורת חיים על חולין· רבי אברהם חיים שור
דף לח
איצטריך ליה לאבא לאזוזי אוני פירוש דבשלמא גועה והטילה רעי איצטריך לאשמעינן דאף על גב דאין מפרכסין הוה להו כפירכוס וכשרה אלא כשכשה בזנבה דפרכוס גמור הוא אם כן מאי קמשטע לן דהרי זה פירכוס השתא כפפה ידה קתני מתניתין דהוי פרכוס כשכוש אוזן דהוי פירכוס וחיות גדול טפי לא כל שכן דכשרה אלא ודאי ס"ל לרב דמתני' איירי דכייפה ופשטה והדר כייפה לה דבכי האי גונא הוי פרכוס טפי מכשכוש אוזן ואתי רב לאשמעינן דכשכוש אוזן נמי מהני ולהכי קאמר שמואל איצטריכא ליה לאבא לאזוזי אוני דבבציר מהכי לא הוי פרכוס שאני אומר כל שאינו דברים שהמיתה עושה כו' דאפילו כפפה ידה לחודא הוי פרכוס וכל שכן כשכוש אוזן. וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ד מהמ"א שכתב דבבהמה דקה לא הוי פרכוס אלא א"כ פשטה ידה והחזירה והיינו דלא כשמואל משמע דס"ל דרב פליג עליה כדפי' והלכה כרב באיסורי וכ"כ הרב המגיד שם דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דרב פליג אדשמואל:
היתה ידה כפותה ופשטתה דבר שהמיתה עושה וכו' נראה דטבע זו נתן הקב"ה בבהמה דומיא דאדם שכל זמן שהוא חי הוא כופף ידיו וברצונו הוא מושך בידיו אליו כל ממון שבעולם וכשהוא סמוך למיתה הוא פושט ידיו ממנו ואינו חושש בשום ממון ושמא נבראת כן שיראה האדם ויטול ממנה מוסר שלא יהיה להוט אחר הממון ויזכור כי לא במותו יקח כלום ויעזוב הכל כבהמה זו שפושטת ידיה במותה וכמ"ש בסוף עירובין מלפנו מבהמות הארץ וגומר אלמלא נתנה תורה היינו למדין גזל מנתלה וכו':
ואמר שמואל כתלי בית השחיטה שנינו פי' רש"י ז"ל דאי הוי כותי ם ממש למחר היינו יכולין להבין דאי הוה בתחילת שחיטה ימצא הניזוק למעלה בכותל דמחמת כח וחיות שהיה עדיין בבהמה זינקה למרחוק ואם ימצא הניזוק למטה בכותל כידוע שבאמצע השחיטה ניזקה שלא היה בה כח כל כך לזנק הדם למרחוק וקשה דהא אי נמי ימצא הזינוק למטה בכותל אכתי איכא לספוקי דלמא בתחילת שחיטה זינקה ומה שלא נמצא הדם למעלה בכותל לפי שהיתה מסוכנת הרבה ותשש כחה כל כך פד שלא היתה יכולה לזנק אפי' בתחילת שחיטה רק עד למטה בכותל לכך נראה לפרש איפכא דאם ימצא הדם למעלה בכותל כשרה דנהי דהך זינוק דלמעלה בתחילת שחיטה היה מ"מ אי לאו דהוה לה כח לזנק נמי באמצע שחיטה לא היתה יכולה לזנק בתחילת השחיטה כל כך למרחוק ואם ימצא הזינוק מלמטה חיישינן שמא בתחילת השחיטה זינקה ולא היה בה כח לזנק למעלה ובאמצע שחיטה יצתה נשמתה ולא זינקה כלל:
פרכוס שאמרו בסוף שחיטה נראה דלאו בסוף שחיטה ממש קאמר אלא בסוף שחיטת רוב הסימנים קאמר דכיון דברוב סימנים סגי כי לא זינקה בתר הכי מאי הוי וכן בסמוך גבי קרבן דדייק דבעינן חיות' בסוף לידה לאו לידה ממש קאמר אלא בסוף רוב לידה קאמר דקיימא לן משיצא רוב הולד כילוד דמי לכל דבר כדאיתא בפרק בהמה המקשה. ובש"ע טור י"ד סימן י"ז כתב סתמא דצריך שיהא הפרכוס בסוף השחיטה וכאשר פירשתי כן נ"ל:
אלא אי אמרת לא בעינן חיותא בסוף לידה וקרא למעוטי מתה באמצע לידה אתא וכיון דמתה באמצע לידה ולא קודם תחילת ולא אחר סוף לידה זה פירש למיתה וזה פירש לחיים קרי ליה: