אור ברסלב

תורת חיים על חולין· רבי אברהם חיים שור

דף ח

דף ז

שחין ומכוה אם שחין קודם למכוה כו' לכאורה משמע שכבר יש בו נגע הנקרא שחין ואח"כ לקה על הנגע באור ונעשה עליו מכוה קאמר ואין הפי' כן דא"כ לא הוי דומיא דליבן שפוד והכה בו ד מיבעיא ליה דהתם ליכא שום נגע אלא בתר דנלקה בתרוייהו בכח ההכאה ובאור וגם אין סבר' לומר שעלה נגע עי נגע אלא לפי שארבע מראות נגעי' הן שאת ובהרת ותולדותיהן ופי' לן הכתוב מעיקרא כשהן יוצאין בעור בשרו של אדם כמו שכתב אדם כי יהיה בעור כשרו שאת וגומר והדר כתב לן דין שחין ומכוה כלומר כשנפשט העור מעל הבשר מחמת מכה דהיינו שחין או מחמת האש דהיינו מכוה ונעשה שם שאת או בהרת על הבשר עצמו אז יש לאותו שאת או בהרת דין שחין ומכוה וקתני ברייתא שחין ומכוה פירש שנפשטה עורו על ידי הכאה ואח"כ לקה שם נמי באור או איפכא ואח"כ נעשה שם שאת או בהרת אם שחין קודם שבתחילה לקה בהכאה ואח"כ באור בטל מכוה את השחין כו' וכן משמע בהדיא בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות טומאת צרעת שכתב מי שהיה לו מכה בעור בשרו ונפשט העור מחמת המכה אם היתה המכה מחמת האש וכו' וכתב עוד שם השחין והמכוה אין מצטרפין כו' כיצד המכוה ובהרת כגריס בשתיהן הרי זה טהור והשתא ניחא הא דקאמר והכא ה כי דמי כגון דהוה ביה וכו' וליבן שפוד והכה בו דהוי דומיא דברייתא:

בטל מכוה את השחין פיר' רש"י ז"ל ונ"מ לענין צירוף שאם היה בו חצי גריס שחין ולקה באור באותו כו' ואם חזר ולקה לאחר זמן אצל מכוה זו כו' אע"ג דש"ס נקט איפכא כגון דהוה ביה חצי גרים שחין מעיקרא וליבן שפוד והכה בו ונפק ביה חצי גרים אחר היינו משום דש"ס בעי לפרושי הבעיא דליבן שפוד ולהכי נקט הא דליבן שפוד לבסוף דהשתא קאי עליה שפיר הא דקאמר מאי חבטא קדים ואתי הבלא ומבטל ליה וכו' אבל רש"י ז"ל דאתי לפרושי בריית' דקתני ביטל אחרון את הראשון לכך נקט תחילה שהיה בו חצי גריס שחין ולקה באור כו' דהך מלתא מפורש בברייתא בהדיא אבל אידך חצי גריס אינו מפורש בברייתא בהדיא לכך נקט ואם חזר ולקה כו' אבל אין לפרש דרש"י ז"ל נקט הכי משום דאי הוה ביה מעיקרא ההוא חצי גריס שחין קודם הביטול לא הוה נפקא מינה מידי בביטול אח"כ כיון שנטמא כבר שהיה בו גריס שלם של שחין דהא פירשתי לעיל דלאו ביציאת נגע על נגע איירי אלא שנחלקה בתחילה בהכאה ואח"כ באור ובתר הכי עלה נגע וא"כ לא נטמא קודם הביטול. ועוד דאפי' אי הוה איירי ביציאת נגע על נגע אכתי הוה נפקא מינה בביטולו דאע"ג דנטמא כבר מ"מ השתא שנתבטל השחין ונעשה מכוה ושחין ומכוה אין מצטרפין טהור הוא כיון שנתמעט השחין משיעור גריס דקיימא לן נגע שהיה כגריס ונטמא ואח"כ נתמעט מכגריס טהור:

התם נמי דברזייה מיברז פירש"י ז"ל שלא הכהו בכח אלא דקרו משמע מפירושו דלא הוה גריס דהיינו חדוד מיהו קשה דמאי איצטריך למימר דברזייה מיברז לישני התם שהכהו בנחת דליכא חבטה ואין לפרש נמי דה"ק דברזייה מיברז דהיינו חדוד דאיירי שחודו של שפוד חד כחדודו של סכין ואין הבל האור חזקה בחודו ולכך חבטא קדים דא"כ אכתי תפשוט דכיון דלא סגי בבציר מכגריס ע"כ צריך לפרש דהשפוד מתרחב והולך למעלה מן החוד כרוחב גריס וכיון דבמקום שמתרחב ליכא חידוד ואפ"ה נידון משום מכות אש אלמא חבטא קדי' ודוחק לומר דלענין צירוף איירי כגון דהוה ביה כגרים מכוה מעיקרא פחות ממשהו כשיעור רוחב חודו של סכין. וע"ק קצת בין לפרוש זה בין לפירש"י ז"ל אמאי נקט איבעיא להו ליבן שפוד והכה בו ולא קאמר ליבן ברזל והכה בו והרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות טומאת צרעת כתב ליבן שפוד והכה בו אם היה ראשו מבורז הרי זה מוכה ואם היה ראשו חד הרי זה ספק אם היה מכוה או שחין משמע מדבריו דס"ל דכל המכה בשפוד בכח כדרך שמכין במקל פשיטא דחבטא קדים ולא קמיבעיא ליה אלא בליבן שפוד והכה בו בכח בדקירה דאע"ג דהכהו בכח מ"מ כיון דאין השפוד רחב בחודו אלא משפע והולך במקום השיפוע אינו מכה כל כך בכח ואיכא למימר דהבלא קדים ובעי למיפשט מברייתא דקתני ליבן שפוד וכו' ודחי דברייתא איירי דברזיה מיברז כלומר שהשפוד אין לו חוד אלא הוא רחב ומבורז למעלה כעין בריא וכיון דרחב למעלה לכך כשהוא מכהו בכח חבטא קדים ולהכי נקט דברזיי' מיברז ולא קאמר דדקריה מידקר משום דדקירה לא שייכא אלא בחוד אבל כשהוא רחב למעלה כברזא ברזייה מיברז קרי ליה:

פעמים שהשוחט אסור במסוכנת כתב הרא"ש ז"ל ומיהו צריך עיון במסוכנת אם ראוי לדמותה להסיק תנור חדש ולאפיית הפת ואריגת הבגד דשמא היתה מתה אם לא שחטה ויש כאן הנאה מרובה או דלמא דוקא בתנור ופת ובגד שתיקונן ועשייתן נעשה ונגמר באיסורי הנאה אסרו חכמים אבל במסוכנת שכבר גדלה הבהמה וכו' לא אסרו חכמים הנאתה בדיעבד וכן מסתבר ע"כ וכן פסק הטור בסי' קמ"ב ולא ידענא דא"כ אמאי נקט רבא לשון דיעבד פעמים שהשוחט אסור במסוכנת הוה ליה למימר פעמים שאסור לשחוט דומיא דרב נחמן דנקט מותר לשחוט ואסיר לחתוך דמשמע לכתחילה לכך נראה דס"ל לרבא דמסוכנת כיון דהיתה מתה אם לא שחטה דמיא להסיק תנור ואריגת הבגד ואפילו בדיעבד הבהמה אסורה וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ז מהלכות עכו"ם שאם שחט בסכין של אליל בהמה מסוכנת הרי זו אסורה וכן כתב בש"ע:

לא לסחוף איניש כפלי כו' הא דנקט כפלי ולא קאמר לא נייח אדם חלב על על גבי בשר כו' יש לומר דאורחא דמלתא נקט שדרך לפרוש חלב הכסלים על הבשר כדי לנאותו וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בס"ד מהלכות מאכלות אסורות:

תוכן העניינים

תורת חיים על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה