תורת חיים על בבא קמא· רבי אברהם חיים שור
דף צב
נביא הוא וכבר לימד אכסנאי שבא לעיר וכו' תימא דמה הוצרך למימרא שהוא נביא והלא דבר פשוט הוא ולאו בנבואה תליא מילתא ועוד דאי בנבואה תליא אם כן לא היה אבימלך ראוי לעונש כיון דלאו נביא הוא ועוד דקאמר שהיה לו ללמוד ולא למד ממי היה לו ללמוד דבר זה ועוד דקאמר וכבר לימד ואמאי לא קאמר וכבר למד דלימד לאחרים משמע כדאיתא בפרק היו בודקין כל שנותיו של ר' יוחנן בן זכאי ק"כ שנה הוה מ' שנה למד מ' שנה לימד ונראה לפרש דנבי' איקרי המשמיע לעם דברי מוסר ותוכחה כדפירש"י ז"ל גבי אהרן אחיך יהיה נביאך שכל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחה והוא מגזרת ניב שפתים ואברהם כל ימיו היה דרכו להשמיע לכל העולם דברי מוסר ודרך ארץ כמו שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם והיינו דקאמר ודקאמרת הגוי גם צדיק תהרוג וכו' לאו תשובה היא זו נביא הוא וכבר לימד לאחרים אכסנאי כבא לעיר וכו' ואם כן היה לך ללמוד ממנו:
אותן שהוכפלו בשמות כיון דחלשים היו כפל שמותם כשברכם דהוי כאלו ברכם פעמים לחזק הענין:
היו עצמותיו של יהודה מגולגלין פירש"י ז"ל כל השבטים יצאו עצמותיהם ממצרים ונקברו בארץ ישראל ולא נכתב יוסף אלא להודיעך שבחו של משה וכו' ועוד נראה דלא איצטריך קרא לאשמעינן שהעלו עמהם עצמות שאר השבטים דארונות שאר השבטים היו מצויות בידיהן ומילתא דפשיטא הוא אבל ארונו של יוסף שהיה של מתכת וקבעוהו מצריים בנילוס שיתברכו מימיו ולרבי נתן קבור היה בקברים של מלכים כדאיתא בפ"ק דסוטה אתי קרא לאשמעינן דאפ"ה הטריח משה את עצמו והעלהו וניחא השתא אמאי לא השביעו נמי שאר השבטים את בני ישראל שיעלו עצמותיהם עמהם כדרך שהשביעו אותן יוסף לפי שיוסף היה יודע שיקברו בקברים של מלכים וחשש שמא לא יטריחו עצמן בני ישראל להוציאו משם ונראה דלכך כתיב והעליתם את עצמותי מזה אתכם ופירש"י ז"ל לאחיו השביע כן למדנו שאף עצמות כל השבטים העלו עמהם וזהו שנא' אתכם משמע דהוה פשיטא ליה ליוסף שיעלו עמהם עצמות שאר השבטים טפי מעצמות שלו ועוד יש לומר דלכך נכתב יוסף לאשמעינן שקיימו ישראל שבועתן שהשביע אותן יוסף:
מאי דכתיב יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר וזאת ליהודה פירש"י ז"ל במסכת מכות מה ראה לסמוך יהודה לראובן ומה ראה להתחיל בברכות יהודה בלשון וזאת ליהודה אלא לפי שהיה עצמות כל השבטים שלדן קיים ושל יהודה מגולגלין אמר לשון זה יחי ראובן כלומר ראובן שלדן שלו קיימת כאלו הוא חי וזאת תהיה ליהודה שהן מגולגלין:
מי גרם לראובן שיודה יהודה וזאת ליהודה וא"ת מאי ענין זה לזה וכי בשביל שגרם לראובן שיודה יקבל ברכתו ונראה כדפי' רש"י ז"ל שם דהא דכתיב יחי ראובן בעוה"ז ואל ימות בעוה"ב שלא יזכר לו מעשה בלהה ויהי מתיו מספר נמנין במנין שאר אחיו כענין שנאמר וישכב את בלהה ויהיו בני יעקב שנים עשר א"כ זכה ראובן לברכה זו ע"י שהודה על מעשה בלהה ועשה תשובה לכך אמר משה רבש"ע כיון דיהודה גרם לראובן שיודה ועל ידו זכה ראובן לברכה זו ראוי הוא שיהודה יזכה נמי לברכת ראובן וזהו שאמר וזאת ליהודה והיינו דקאמר על איבריה לשפא דהיינו בעוה"ז נתחברו העצמות למקומן דומיא דיחי ראובן דאיירי בעוה"ז והדר קאמר לא הוה קא מסקי למתיבתא דרקיע ואל עמו תביאנו דהיינו לעולם הבא דומיא דואל ימות דאיירי לעולם הבא והדר קאמר לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן למישקל ומטרח בהדייהו ידיו רב לו כו' וזהו דומיא דויהי מתיו מספר דהיינו שיהיו נמנין בתוך שאר בני ישראל ושוין כמותן כך התפלל על יהודה שיהיה שוה לשאר רבנן למישקל ומטרח בהדייהו ולמימר שמעתא אליבא דהלכתא כמותן על איבריה לשפא לפי שיהודה קבל עליו נידוי וחרם ואמרו חכמים כי חרם עולה רמ"ח כמנין אבריו של אדם לומר שהחרם נכנס בכל האברים ומתפרקין ממנו לכך היו עצמות יהודה מגולגלין עד שבא משה והתפלל עליו' וחזרו איבריו למקומן:
ואנא אמינא מהכא וטמא טמא יקרא פירש"י ז"ל לא די לו נגעו אלא שבייש את עצמו וכו' ותימא דהא טובא מילי חשיב בההוא קרא שהמצורע חייב בהן שנאמר והצרוע אשר בו הנגע בידיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע וגו' מבדד ישב מחוץ למחנה מושבי שמחוייב בקריעה ועטיפה ולישב מחוץ לעיר בדד ואמאי מייתי דווקא הך מילתא דוטמא טמא יקרא הא משאר מילי נמי מצי למילף הכי ואדרבא הך מילתא טבא ליה כדי שיבקשו עליו רחמים כדתניא בס"פ בהמה המקשה ובפ' במה אשה וטמא טמא יקרא צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים וכן מי שאירע בו דבר צריך להודיעו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים:
שיתין רהיטי רהוט אורחא דש"ס בהכי כמ"ש התו' דכל היכא דבעי ש"ס למינקט מספר רב נקט שיתין וטעמא נראה לפי שכל דבר בטל בששים דהכי ילפינן מזרוע בשלה והיינו דאיתא בפרק הרואה חמשה אחד מששים אש אחד מששים לגהינם דבש אחד מששים למן וכו' כלומר מתיקת הדבש המצוי לפנינו בטל לגבי מתיקת המן ואינו נחשב לכלום וכן חום אש שלנו בטל לגבי חום אש של גיהנם ולכך נקט שהן אחד מששים דכל דבר בטל בששים והיינו דקאמר שיתין רהיטי רהוט ולא מטו לגברא דמצפרא כרך כלומר דפת שחרית מעליא לההוא גברא כל כך שאינו בטל אפילו לגבי ששים אנשים שאינם יכולים להגיעו אע"ג דכל דבר בטל בששים וכן שיתין תכלי מטייה לככא דבסמוך אתי לאשמעינן שכל כך הרבה מכאובות מגיעין אותו עד דההוא תכלא המצוי לפנינו דהיינו חד תכלא שרגיל להיות בטל לגבי הנך תיכלי וכן שיתין מני דפרזלא תלו ליה לבקי בקורנסיה אתי נמי לאשמעינן שכל כך הרבה מני דפרזלא תלו לי' עד דחד מני דפרזלא בטל לגבי הנך יש לפרש בכולי ש"ס:
הכי גרסינן מנא הא מילתא דאמרי אינשי חברך קרייך חמרא וכן מצאתי בספרים אחרים ולא גרסינן מנא הא מילתא דאמור רבנן דמשל הדיוט הוא אבל לעיל דקאמר מנא הא מילתא דאמור רבנן השכם ואכול בקיץ ניחא דהוא אחד מן הדברים שצוה רבי לבניו בערבי פסחים ועוד דלאו משל הוא אלא עצה טובה קמ"ל ולעיל נמי דקאמר מנא הא מילתא דאמור רבנן כל המבקש רחמים על חבירו וכו' אתי שפיר דלאו משל הוא אלא אתי לאשמעינן שאל ימנע אדם עצמו לבקש רחמים על חבירו:
חמרא למריה וטיבותא לשקייה כתבו התוספו' המשקה נותן בעין יפה למי שהוא רוצה וכו' וקשה דאם כן אמאי מייתי קרא דכי סמך משה את ידיו עליו שכתוב בסוף התורה הוה ליה לאתויי קרא דויסמוך ידיו עליו ולפרוש רש"י ז"ל ניחא דדוקא מדכתיב כי סמך משה יליף דמשמע דתלה הכתוב הגדולה והחכמה למשה כאלו הוא נותנה ומיהו נראה דגירסת התוספות הוה וכתיב ויסמוך את ידיו וכן משמע מפירש"י זכרונו לברכה שכתב ויסמוך את ידיו תלה החכמה וכו':
כלבא בכפניה גללי בלע נקט כלבא לפי שהרעב מצוי בו הרבה כדאמרי' לית דעניא מכלבא וכתיב והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה: