תורת חיים על בבא קמא· רבי אברהם חיים שור
דף צא
לא משום דאמרינן איהו דאבעית נפשיה כתבו התוספות תימה אם כן אמאי נקט על עינו ועל אזנו וכו' אבל למאי דס"ד דטעמא משום אומדנא ניחא דדוקא כנגד אזנו ליכא אומדנא דבהכי לא בעי להתחרש לאפוקי תקע בתוך אזנו וחירשו איכא אומדנא דבהכי רגיל להתחרש כיון שתוקע בתוך אזנו ממש והא דקתני תקע באזנו וחירשו פטור משום דתרתי בעינן שיעשה בו מעשה ואומדנא:
צללת במים אדירים והעלית חרס בידך לפי שהמרגליות במצולות הים הם גדילין ויש עליהן כמין חרסין דלהכי איתא בש"ס בכמה דוכתי אי לאו דדלאי לך חספא לא משכחת, לה מרגניתא כמו שפי' רבינו תם ז"ל והיינו דקאמר הכא צללת במים אדירים וכו' כלומר יגעת להעלות המרגליות ולא העלית אלא החרסין שעליהן:
החובל בעצמו אע"פ שאין רשאי פטור כתבו התוספות ואחרים שקצצו נטיעה חייבין צריך לאוקמי כרבי מאיר דאמר לוקה ומשלם וכו'. והחובל בחבירו דחייב בחמשה דברים אע"ג דחייב מלקות בפרק אלו נערות פריך ומשני לה מיהו תימה דאמאי כתבו התוספות דהא דקתני ואחרים שקצצו נטיעה חייבין צריך לאוקמי כרבי מאיר תיקשי נמי שאר כל הנזקין כגון קרע את כסותו או שבר את כדו דבסמוך דחייב לשלם אע"ג דעבר אלאו דבל תשחית אלא ודאי צ"ל דאין מלקין אלאו דבל תשחית כדמשמע בפ"ג דמכות דקאמר דהקוצץ אילנות טובות אזהרתיה מואותו לא תכרות ולא קאמר דאזהרתיה מלא תשחית וכן כתב בהדיא הרמב"ם ז"ל בפרק ששי מהלכות מלכים דהמשבר כלים וקורע בגדים עובר בלא תשחית ואינו לוקה וא"כ קשה דבסמוך קאמר ר' אלעזר שמעתי שהמקרע על המת יותר מדאי לוקה משום בל תשחית וצריך עיון:
מקרעין על המת ולא מדרכי האמורי ואם תאמר והא מצות עשה מדרבנן היא ואסמכוה אקרא כדאיתא בפרק אלו מגלחין אמר שמואל אבל שלא פרע ולא פירם חייב מיתה שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר שלא פרע ולא פירם חייב מיתה וי"ל דהכי קאמר מקרעין על המת ובלבד שלא יהיה מדרכי האמורי שמקרעין יותר מדאי וקאמר רבי אלעזר שהמקרע יותר מדאי לוקה וכו':
קרי למאני מכבדותי כי פי' הבגדים מכבדין אותו וכבודו תלוי בבגדיו אלמא חשיב ליה בגדיו מגופו דמי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול:
אלא שציער עצמו מן היין וכו' לפי שהאדם נברא גוף ונפש דהיינו נשמה ואין אדם חוטא אלא מצד הגוף אשר יסודו מעפר אבל הנשמה כיון שהיא באה מלמעלה טהורה היא ורוב החטאים באים בסיבת מילוי הכרס כמו שאמרו מילוי כרסא זיני בישא ולפיכך מצד הגוף יפה לו לאדם לענות גופו בתעניות ולצער עצמו מן היין להתיש חומרו שלא יחטא אבל מצד הנשמה אדרבה א"א לו לאדם להשלים פעולתה לעסוק בתורה ובמצות אא"כ אוכל ושותה כראוי כדאמר בפ"ק דתענית אין ת"ח רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים וזהו שנאמר גומל נפשו איש חסיד נמצא שהתענית הוא מצוה מצד שמיגע את הגוף שלא יחטא ועברה קצת מצד שמונע קצת את הנשמה מלעסוק יפה במלאכת שמים וזה שאמר הכתוב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש פי' דנהי דמצוה קעביד מצד הגוף מצד הנפש דהיינו הנשמה חטא ובעי כפרה:
אם כן לא שבקת חיי לברייתא כל כמיניה אין לפרש דבדאיכא עדים דוקא איירי דא"כ מאי פריך לישני בדליכא עדים אלא ודאי בדליכא עדים נמי לא מהימן ואם תאמר ואמאי לא מהימן במיגו וי"ל דהוי כמו מגו במקום עדים דאנן סהדי שהוא משקר דאין נותן רשות לקצץ נטיעות שאין עומדין לקצוץ כן כתב המרדכי ז"ל:
וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים מצאתי כתוב באור זרוע רמז לדבר שהברכה שוה עשרה זהובים מדכתיב גבי אלעזר עבד אברהם ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם למה פרט הכתוב משקלם אלא לפי שראה אליעזר שהיא גרמה לו לברך השם כמו שאמר ברוך אלהי אדוני אברהם לפיכך נתן לה שכרה שני צמידים עשרה זהב משקלם שכך קבל מאברהם ששכר ברכה עשרה' זהובים עד כאן ונראה דלכך נקט רבן גמליאל עשרה זהובים ולא קאמר עשרה דינרין או סלעין משום דנקט לשון המקרא דכתיב עשרה זהב משקלם. וכיון שהברכה שוה עשרה זהובים נראה דהה"ד כי טוב יום בחצרך מאלף בחרתי הסתופף בבית אלהי זג וגומר בתי כנסיות נקראות חצרות קדש ולפי שהאדם מחוייב לברך בכל יום מאה ברכות בב"ה ושכרן עולה אלף זהובים ליום אחד ואלו היו נותנין לאדם הברירה בין אלף זהובים מזומנים בעולם הזה לבין שכר מאה ברכות לעולם הבא פשיטא שהיה בוחר לקחת אלף זהובים ואמר המשורר שהוא אינו כן כי טוב בעיניו שכר מאה ברכות שמברכין ביום אחד בב"ה מאלף זהובים וז"ש כי טוב יום בחצרך מאלף:
רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל וכו' כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ששי מהלכות מלכים כל אילן סרק מותר לקוץ אותו וכן אילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט וכו' משמע מדבריו דמפרש דהא דקתני ברייתא רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל באילן זקן איירי וכן כתב שם בהדיא בכסף משנה ותימה דא"כ מאי ראיה מייתי מהך ברייתא לרבינא דהא רבינא מתיר במעולה בדמים אפי' באילן בחור שעושה פירות הרבה ותנא דברייתא לא איירי אלא באילן שהזקין ולפירש"י ז"ל ניחא מיהו מה שפירש דהכי קאמר רק עץ אשר תדע אם אינך יודע קרוב למצור אלא הוא קחנו נראה דוחק דאטו קרוב או רחוק כתיב ועוד קשה דא"כ כי לא עץ מאכל למה לי ליכתוב רחמנא רק עץ אשר תדע לאשמעינן דאם אינך יודע קרוב למצור אלא של מאכל דשרי ואנא ידענא דאילן סרק קודם דמדכתיב רק עץ אשר תדע משמע דלא שרי של מאכל אלא אם כן אינך יודע קרוב למצור אלא הוא הא שניהן שוין של סרק קודם. ועוד קשה דקאמר וכי מאחר שסופנו לרבות כל דבר ולפירש רש"י ז"ל דלא מרבינן עץ מאכל אלא אם אינך יודע קרוב למצור אלא הוא הא יש אילן סרק קרוב ממנו אסור א"כ לאו כל דבר הוא על כן נראה דקרא קמא דלא תשחית את עצה לאו לבנות מצוד איירי אלא שעושה כן שלא לצורך דרך השחתה ותדע מדיהיב קרא טעמא כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור ופירש"י ז"ל שם שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתיסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר למה תשחיתנו ואי לבנות מצור קאמר לא שייך האי טעמא אבל קרא בתרא דרק עץ אשר תדע וגומר איירי שקצצו לצורך שרוצה לבנות ממנו מצור דכתיב ובנית מצור וגומר וכיון דלצורך קעביד שריא רחמנא אפי' עץ מאכל והיינו דקתני ברייתא רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל דכיון דלצורך קעביד אפי' באילן מאכל שרי ויליף לה מדכתיב עץ יתירא דהוה ליה למיכתב רק אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא ואי לאו כי לא עץ מאכל ה"א דלצורך שרי לקצוץ עץ מאכל אפילו יש לפניו אילן סרק קמ"ל להקדים סרק למאכל ורב דאמר דיקלא דטעון קבא אסור למקצציה איירי נמי בכי האי גוונא כגון שקוצצו לעצים ויכול להקדים אילן סרק או שיכול לקנות עצים מעלמא: