תורת חיים על בבא קמא· רבי אברהם חיים שור
דף נח
היכי נפל דליכא למימר שהוליכה בצידי רשות הרבים סמוך לגינה ונפלה שם בלא ראות דא"כ אמאי אינה משלמת אלא מה שנהנית מה שהזיקה ליבעי שלומי כיון דפשע במה שהוליכה סמוך לגינה לכך מוקי לה כשנפלה באונס כגון שהוחלקה או שדחפתה חברתה:
כיון דילפא כל אימת דמשתמטא להתם רהטא התוספות כתבו לעיל דהא דתנן נפלה לגינה והזיקה משלמת מה שנהנית איירי כשאינה יכולה לירד דאם לא כן אפילו נפלה משלמת מה שהזיקה דתחילתה בפשיעה וסופה באונס הוא וכו' וקשה דא"כ מאי קאמר הכא דכל אימת דמשתמטא להתם רהטא למה לה למירהט להתם כיון דאינה יכולה לרדת לתוכו דמעיקרא לא ירדה אלא נפלה ואין סברא לומר דרהטא להתם כדי שתפיל עצמה לתוכו בכוונה ודוחק לומר דכשיצתה משם יצאה דרך פתח הגינה ורהטא להתם דקאמר היינו לפתח הגינה דלא משמע כן. ועוד קשה דדוחק הוא לחלק ולומר דנפלה איירי בגינה שאינה יכולה לירד בו וירדה איירי בגינה שיכולה לירד בו דמשמע דנפלה וירדה בחד גינה איירי כיון דחד מילתא הוא ועוד קשה דא"כ סיפא אמאי קתני ירדה לפלוג וליתני בדידי' בד"א כשאינה יכולה לירד אבל יכולה לירד וכו' והתוס' כתבו דאורחא דמילתא נקט ואין נראה דכיון דאיצטריך למיתני מעיקרא נפלה לגינה כו' אע"ג דלאו אורחא דמילתא הוא שפיר הוה ליה למיפלג בדידיה ולמיתני בד"א כשאינה יכולה לירד כו' דכיון דעלה קאי אין לחוש אע"ג דלאו אורחא הוא. לכך נראה דנפלה לגינה איירי נמי ביכולה לירד ואפ"ה אינה משלמת אלא מה שנהנית דלא הוי תחילתה בפשיעה דכיון דבעלה עמה והוא אינו מוליכה סמוך לגינה כדפירש' לעיל ליכא פשיעה כלל דיש בידו למונעה שלא תרד לגינה דדוקא מנפילה לא היה יכול לשומרה כיון דבאונס נפלה דלא סלקא אדעתיה שתחלק או שתדחפה חברתה אבל למונעה שלא תרד לתוכה ודאי בידו הוא דמיד כשרואה שהיא רוצה לרדת שמה הוא גוער בה. ובש"ע סי' שצ"ד כתב בהג"ה אם העבירה אצל גינת חבירו והיה אפשר לה לירד וליכנס לגינה אפי' נפלה באונס חייב דהוה תחילתה בפשיעה וסופה באונס ויש מי שחולק בזה ע"כ. ונראה דדעת החולק עיקר כדפירש' וכן יש להורות:
היכי שיימינן לפי שלא פירש משנתינו בכמה שמין אותה אלא שבאותה שדה שמין אותה מפרש ש' ס היכי שיימינן כמ"ש התוס' מיהו מה שכתבו דרבי יוסי בר חנינא מפרש סאה בששים סאין בין אכלה פחות בין אכלה יותר לעולם שמין סאה בששים ורבי ינאי אומר תרקב בששים תרקבין ובין אכלה פחות או יותר משלם לפי חשבון דבריהם תמוהים דא"כ לר' ינאי הא דקתני מתני' בית סאה באותה שדה היכי משכחת לה כיון דלעולם בתרקב משערינן לה והתוס' כתבו דלדידיה לאו לשיעורא נקטיה וזה דוחק ועוד דא"כ לא הוי הא דחזקיה דומיא דהא דרבי יוסי בר חנינא ודרבי ינאי דלחזקיה שיעורא דששים אמאי דאכלה קאי ולדידהו שיעורא דששים לא קאי אמאי דאכלה ופשטא דשמעתא משמע דבחד עניינא איירי לכך נראה דכולהו אית להו דמה שאכלה משערין בששים שיעורין כמותו אלא דרבי יוסי בר חנינא אית ליה דלא משערינן מה שאכלה בששים שיעורין כמותו אלא א"כ אכלה סאה וכל שכן יותר מסאה כיון דקרחת דסאה ניכר הרבה אם היו משערין אותו בפחות מששים הוה מפסיד מזיק הרבה אבל אכלה פחות מסאה דלא ניכר קרחת כולי האי לא בעינן ששים כנגדו אלא משערין ליה בפחות מששים דאפי' באיסורא דחמירא איכא בפ' גיד הנשה גבי האי פלגא דזיתא דתרבא דנעל בדיקולא דבישרא דסבר מר בר רב אשי לשיעורי בתלתין פלגא דזיתא ורבי ינאי פליג עליה ואמר דאפי' תרקב משערינן בששים תרקבין דאית ליה דקרחת דתרקבא נמי שיעור גדול הוא ואם משערינן ליה בפחות מס' הוה מפסיד הרבה אבל אכלה פחות מתרקב מודה דמשערין ליה בפחות מששים וחזקיה פליג וס"ל דאפי' לא אכלה אלא קלח אחד משערין ליה בששים קלחים. וכן משמע מדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ד מנ"מ כל בהמה שהזיקה פירות מחוברין משערין מה שהזיק בששים כיצד הרי שאכלה בית סאה שמין ששים בית סאה באותה השדה כמה היה שוה וכמה היא שוה עתה כו' וכן אכלה קב או רובע אפי' קלח אחד שמין אותו בששים ע"כ מדכתב אפי' קלח אחד משמע כדפירשתי והשתא אתי שפיר הא דנקט חזקיה קלח בששים קלחים כלומר אפי' קלח אחד משערין בששים אבל למה שפירשו התוספות כיון דבאכלה יותר מסאה נמי פליג חזקיה א"כ אמאי נקט קלח בששים קלחים הוה ליה למימר סתמא כל מה שאכלה משערין בששים:
שמין באותה שדה כתבו התו' ועוד קשה דפריך בש"ס אכולהו אמוראי מהא דתניא אכלה קב וכו' תיקשי ליה ממתני' כו' צריך להיות תיקשי ליה אמתניתין וכן הוא בפרק השואל דף צ"ט וע"ש:
אם אמר בנזקי ממונו יאמרו בנזקי גופו תימא והא מייתורא דקרא ילפינן לה הא דשמין על גב שדה אחר כדאמר לעיל ואם כן הכי איבעי ליה למימר אם נאמר בנזקי ממונו נזקי גופו מנלן וליכא למימר דכיון דגלי קרא בנזקי ממונו דשמין על גב שדה אחר סבירא ליה דהוא הדין בנזקי גופו דמאי שנא מיהו כיון דשיעורא דששים לא כתיב אלא דתקנת חכמים הוא להקל על המזיק לכך פריך אם אמרו בנזקי ממונו לשער בששי' יאמרו בנזקי גופו אימא בנזקי גופו דבפחות מששים סגי דהא מדקאמר ליה אביי לרבא מאי דעתיך דתניא המבכיר כרחו כו' משמע דבעי למימר דבנזקי גופו אין שמין על גב שדה אחר כלל דהכי משמע פשטא דברייתא דקתני רואין אותו כמה יפה קודם לכן וכמה הוא יפה לאחר מכן דשמין הקרקע עם הזרועין שעליה ולא על גב השדה אחר כלל ועוד דאי פשיטא ליה דנזקי גופו נמי משערינן על גב שדה אחר א"כ שיעורא דששים נמי סברא הוא כיון דרוב שעורים שבתורה בששים כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ותדע דמייתי ברייתא דקטמה נטיעה ולא מייתי מתניתין דהכא דקתני סתמא באותה שדה ולא קתני בששים אלא משום דסתמא בששים קאמר כיון דרוב שיעורים בששים וצריך לומר דהא דתנן דשמין אותה על גב שדה אחר מדרבנן הוא שאמרו להקל על המזיק וקרא אסמכתא בעלמא הוא וכן משמע קצת ממה שכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה ורמז על זה מה שאמר הכתוב ובער בשדה אחר משמע דלא הוי אלא רמז בעלמא מיהו מדקאמר לקמן ר' שמעון אומר אכלה פירות גמורים וכו' מאי טעמא הא דאמר רחמנא ובער בשדה אחר מלמד ששמין ע"ג השדה הני מילי מידי דצריך לשדה משמע קצת דדרשה גמורה היא ולא אסמכתא: