תורת חיים על בבא קמא· רבי אברהם חיים שור
דף מד
וכי דנין קל מחומר נ"ל כמו שכתבו התוספות דהך פירכא אדין ראשון דבדין שני לא דנין קל מחומר דאפילו לא הוה כתיב מועד הוה ילפינן בהאי קל וחומר אבל קשה דא"כ אמאי נטר תנא בהאי ק"ו עד השתא ולא קאמר ליה מעיקרא בתר דדחי ק"ו ראשון דקאמר לא אם אמרת אדם באדם וכו' הל"ל ואכתי דין הוא ומה איש ואשה שהורע כחן וכו'. ועוד דדוחק הוא לפרש דהך פירכא קאי אדין ראשון ואידך פירכא אדין שני דמשמע דתרווייהו קאי בין אדין ראשון בין אדין שני מדקאמר ועוד אם אמרת וכו' ורש"י ז"ל הרגיש בדוחק זה וכתב כלומר וק"ו דדרשת נמי בסיפא פירכא הוא וגם דוחק לומר דלישנא דלא חלקת דנקט בקל וחומר לאו דוקא הוא:
נגיחה למיתה נגיחה לנזקין יגח יגח תרי זימני דריש דתרווייהו מייתרי דהוה מצי למיכתב או בן או בת כמשפט הזה יעשה לו דהוה קאי איגח דרישא דקרא ונראה לפרש דלהכי לא כלל הכתוב בן ובת ברישא דקרא גבי איש ואשה דהוה מצי למיכתב כי יגח שור את איש או את אשה או בן או בת ומת וגו' משום דרישא דקרא במיתה דוקא איירי דכתיב בהדיא ומת ולהכי כתב להו באפי נפשייהו וכתב סתמא או בן יגח או בת יגח לאשמעינן דבי במיתה בין בנזקין איירי:
והא תם הוא כתבו התוספות שאפילו עשה כן כמה פעמים והרג בני אדם שלא בכוונה אין מועד להרוג אדם כדפי' לעיל מדלא אשכחן מועד במתכווין להרוג את הבהמה והרג את האדם אין להקשות לפירושם מהא דיליף רבי אלעזר לעיל מנקי דמתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם דתם פטור מחצי כופר משמע דבמועד חייב בכי האי גונא כשעשה כן ג' פעמים דאיכא למימר דהא דקא מחייב כופר במועד כשמתכוין להרוג את הבהמה וכו' כשנעשה מועד בכוונה איירי וכגון דקטל וערק לאגמא או שאין מכירין אותו אלא דעתה הרג שלא בכוונה ורבה דפטר לעיל מכופר בכה"ג משום דאין השור בסקילה אע"ג דנסקל אנגיחות הראשונות מ"מ משמעות הכתוב דאין בעלים משלמין כופר כל זמן שאין השור חייב סקילה על אותה נגיחה וצ"ל לפירושם דשמואל דאמר פטור מיתה וחייב בכופר אמתחכך לחודיה קאי דאי קאי נמי אשאר מילי דקתני מתני' תקשי אשאר מילי אמאי חייב והא תם הוא כיון דס"ל דלא אשכחן מועד הנתכוין להרוג את הבהמה וכו' מיהו הרמב"ם ז"ל בפ"י מנזקי ממון כ' שור שהיה מתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לעובד כוכבים והרג לישראל כו' פטור מן המיתה ואם היה מועד הבעלים חייבין בכופר ואע"פ שהרג בלא כוונה הואיל והוא מועד לזו ע"כ משמע דס"ל דנתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם ואם עשה כן ג' פעמים הוי מועד. וכן משמע מברייתא דמייתי בסמוך דקתני סתמא מועד שלא בכוונה חייב בכופר ופטור מן המיתה משמע דבכל גוונא מועד איירי בין בשן ורגל דמועדין מתחילתן בין בקרן כשנגח שלא בכוונה ג"פ וצריך לומר דכל שנתכוין השור להריגה אפי' להריגת בהמה והרג את האדם אם עשה כן ג"פ הוי מועד לאדם וכן משמע ממ"ש הרמב"ם ז"ל שם וכן אם סכן שלשה בני אדם או שהרג ג' בהמות הרי זה מועד להריגה דקדק וכתב הרי זה מועד להריגה לומר דאע"ג דלא הרג בני אדם אלא בהמות כיון דמועד להריגה הוא הוי מועד אבל מתחכך בכותל כיון דלא נתכוין להריגה כלל אלא להפיל הכותל אפי' עשה כן כמה פעמים והרג בני אדם לא הוי מועד בכל לכך פריך שפיר אמאי חייב בכופר והא תם הוא ומה שכתבו התו' מדלא אשכחן לעיל מועד במתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם אלמא דשלא בכוונה לא הוי מועד לאו ראיה היא משום דמועד דקרא במתכוין משמע דסיפ' דקרא דאם שור נגח הוא ארישא קאי דכתיב ברישא כי יגח שור את איש או אשה ומת סקל יסקל השור ועל זה קאמר הכתוב דאם שור נגח הוא מתמול שלשום שעשה כן ג"פ דהיינו שנגח ג"פ בכוונה בנגיחה ראשונה השור יסקל וכו' ולהכי מוקי לה כגון דקטל וערק לאגמא א"נ שהוזמו זוממי זוממין או במכירין את בעל השור וכו' דנעשה מועד בכוונה ומיהו כיון דמרבינן מאם כופר כופר שלא בכוונה סברא הוא שאם נגח ג"פ שלא בכוונה אע"ג דאינו בסקילה מועד מיהא הוו לשלומי כופר אנגיח' רביעית כיון דלענין תשלומי כופר השוה הכתוב שלא בכוונה כמו בכוונה אבל פשטא דקרא ודאי בנעשה מועד בכוונה איירי כדפי' ורבה ורב זביד ושאר אמוראי דלעיל איכא למימר דכל חדא מנייהו רבותא קאמר דרבה ס"ל דאפי' באומדנא בעלמא הוי מועד ורב זביד ס"ל דאפי' בהריגת שלש בהמות הוי מועד וכן כולן וכ"ש דס"ל דנתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם דהוי מועד כיון דלענין תשלומי כופר ריבה הכתוב שלא בכוונה כבכוונה ותדע דאי לאו הכי תיקשי רב זביד דמוקי לה כגון שהרג שלש בהמות אמאי לא קאמר כרב שימי כגון שהרג שלשה עובדי כוכבים ומזלות א"נ כגון שהרג שלשה בני אדם טריפה אלא ודאי כל חדא רבותא אשמעינן מיהו מועד דקרא אית להו לכולהו דאיירי שנגח נגיחה מעלייתא כההיא נגיחה דרישא דקרא וכגון דערק לאגמא או שאין מכירין אותו ועוד נראה דלשון הכתוב ואם שור נגח הוא משמע דבכוונה איירי מדלא כתיב ואם נגח השור מתמול שלשום דאם שור נגח הוא משמע שהשור בטבעו כך הוא ורגיל לעשות כן וזה לא שייך בנגיחה שלא בכוונה:
במועד להתחכך על בני אדם בכותלים כתבו התו' דמועד דהכא ודלקמן לאו דוקא מועד בשלשה פעמים קאמר אלא כלומר בדבר שנעשה מועד מתחילתו ולפירושם קשה דאמאי קאמר במועד להתחכך על בני אדם בכותלים על אדם בכותל מיבעי' ליה למימר כיון דבחד זימנא סגי ולקמן נמי אמאי קאמר במועד ליפול על בני אדם בבורות על אדם בבור מיבעיא ליה. והרמב"ם ז"ל בפ"י מנ"מ כתב היה מועד ליפול על בני אדם בבורות וראה ירק בבור ונפל לבור בשביל הירק והיה שם אדם ומת או שהיה מועד להתחכך בכותלים ולהפיל על בני אדם ונתחכך בכותל להנאתו ונפל על אדם ומתוכו משמע דס"ל דמועד דהכא היינו שעשה כן שלשה פעמים וכתב שם הרב המגיד דכן עיקר ואע"ג דשן ורגל מועדין מתחילתן אפי' הכי לא נעשה מועד בנגיחה אחרונה לחוד דהוי שינוי כמו שכתבו התוס' בשם רש"י ז"ל בפרק הפרה:
ומנא ידעינן בריש פרק קמא דקאמר ש"ס תולדה דשן מה היא נתחככה בכותל להנאתה לא קא בעי מנא ידעינן דאיכא למימר דכל בהמה שמתחככת בכותל לעולם אין כוונתה להזיק אלא להנאתה והא דקאמר נתחככה בכותל להנאתה ולא קאמר סתמא נתחככה בכותל י"ל דטעמא קאמר דלהכי הוי תולה דשן כיון דהוא עושה כן להנאתה דומיא דשן אבל הכא דקאמר א"ה בר קטלא הוא צ"ל דקסבר שמתחכך בכותל להפילו לכך בתר דמשני דאיירי במתחכך בכותל להנאתו קבעי מנא ידעינן:
הכא נמי במתחכך להנאתו תימה דהכא אמר רב דפטור מזה ומזה ולקמן בהפרה מוקי רב מתניתין דקתני משלם כופר במועד ליפול וכו' כמ"ש התו'. ועוד תימה דבכולה ש"ס היכא דפליגי רב ושמואל סידר ש"ס מילתא דרב ברישא ואמאי סידר הכא מילתא דשמואל ברישא ולספרים דגרסינן בסמוך תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרבה אפשר ליישב דאיכא למימר דרב לא מפרש מתני' במתחכך להנאתו אלא ס"ל דבתם איירי ובמתכוון להפילו ולא על האדם כסברת המקשה ולא פליגי רב ושמואל בהדדי לענין דינא אלא פירושא דמתני' בעלמא איכא בנייהו דשמואל דייק פירושו מדקתני ונפל ולא קתני והפיל ורב דייק לה מדקתני פטור סתמא משמע לגמרי כמ"ש התו' ולהכי לא נקט להו כסדרן כאלו לא קאי מילתא דרב אדשמואל לא שמעינן דלא פליגי לענין דינא כלל:
יתר ע"כ אמר ר' יהודה ברייתא היא בתו' דמכילתין והכי אית' התם ר' יהודה אומר שור המדבר ושור ההקדש ושור הגר שמת ואין לו יורשים פטור שנאמר והועד בבעליו ואין בעלים לאלו יתר ע"כ אמר רבי יהודה וכו' ותימה דמאי יתר ע"כ דקאמר והא מרישא נמי שמעינן לה מדקתני תרתי שור המדבר ושור הגר שמת ואין לו יורשי' שור הגר שמת מאי ניהו וכו' כדדייק רב הונא:
רבי אומר שור המדבר וכו' פטורין מן המית' תימה ממה נפשך אי דריש שור שור שבע' אפי' שור המדבר ושור הקדש ושור הגר נמי לחייב ואי לא דריש להו שור האשה שור היתומים ושור האפוטרופים מנא ליה דחייבין וי"ל דודאי דריש להו אלא דסבר דתלתא אתיין לרבוי ותלתא אתיין למעוטי דהיינו קמא אתיא לגופיה אידך הוי ריבוי ואתי לרבות שור האשה שלישי הוי רבוי ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ואתי למעוטי שור המדבר רביעי חזר ואתי לרבוי שור היתומים דלאו ריבוי אחר ריבוי הוא דהא שלישי לאו ריבוי הוה אלא מיעוט חמישי הוי ריבוי אחר ריבוי ואתי למעוטי שור הקדש ששי אתי לרבויי שור אפוטרופוס דלאו ריבוי אחר ריבוי הוא כדפי' שביעי אתי למעוטי שור הגר וכה"ג איתא בפ"ק דסנהדרין גבי הא דתנן הערכין הקרקעות תשעה וכהן דקאמר מה"מ אמר שמואל עשרה כהנים כתובין בפרשה חד לגופיה הנך הוי מיעוט אחר מיעוט וכו' מתקיף לה רב הונא בריה דרב נתן אימא חמשה כהנים וחמשה ישראלים ופירש"י ז"ל דקמא לגופיה ושני לו הוי מיעוט אחר מיעוט ושלישית הדר איצטריך לגופיה דנהוי כהן דכיון דאיתרבי אפילו ישראל כי הדר כתב כהן לאו מיעוט הוא אלא ריבוי וכן כולן חד דווקא וחד הוי מיעוט אחר מיעוט. אבל תימה כיון דר"י שור המדבר ושור הגר דפטורין מיתורא דשור שור נפקא ליה וע"כ צ"ל דקרא אתי לאשמעינן דשור הגר אע"ג דנגח בחיי הגר ומת נמי פטור דאל"ה היינו שור הגר היינו שור המדבר כדדייק רב הונא וא"כ למה ליה קרא דוהועד בבעליו והמית שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד לאפוקי נגח ולבסוף הפקיר הא משור שור יליף לה וצ"ל דלפי האמת דיוקא דרב הונא לאו מילתא היא ורב הונא דייק הכי משום דלא ידע ברייתא דיתר ע"כ דאיכא למימר דכולהו צריכי דאי לא כתיב אלא חד מיעוטא הוה מוקמינן ליה לשור המדבר דלא הוה ליה בעלים מעולם אבל שור הקדש ושור הגר דהוו להו בעלים מעיקרא אימא לא ואי לא כתיב אלא תרתי מיעוטי הוה ממעטינן נמי שור הקדש משום דאינו ראוי עוד להיות לו בעלים אבל שור הגר שמת דראוי הוא עדיין להיות לו בעלים אימא לא וכן משמע דדיוקא דרב הונא לאו מילתא היא מדקאמר ר"י יתר ע"כ כמו שכתבתי לעיל: