אור ברסלב

תורת חיים על בבא קמא· רבי אברהם חיים שור

דף מא

דף מ

שור שנגח את האדם ומת וכו' לכאורה משנה דלא צריכה היא דכל זה מפרש בהדיא במקרא ונראה דכולא צריכה דהא דקתני מועד משלם כופר ותם פטור איצטריך לאפוקי ממ"ד תם משלם חצי כופר והא דזה וזה חייבין מיתה אתי לאשמעינן דלא תימא דאם כופר יושת עליו תלוי הוא כשאר אם שבתורה והרשות ביד הב"ד או ביד היורשים ליטול כופר או להרוג השור וגם בעליו וכשנוטלין כופר אז השור וגם בעליו פטורין לכך קתני דזה וזה חייבין מיתה דמועד נמי אף ע"ג דמשלם כופר חייב מיתה דאם זה אינו תלוי והשתא ניחא הא דנקט מתני' דין כופר תחילה אע"ג דבקרא כתיב הא דזה וזה חייבין מיתה תחילה משום דמתניתין קמ"ל דאע"ג דמועד משלם כופר אפ"ה חייב מיתה והא דקתני וכן בבן וכן בבת אתי לאשמעי' דמשפט קטנים שוה לגדולי' בין במועד בין בתם דלא תימא דוקא במועד דקרא במועד כתיב כדתנא לקמן ואין לי אלא במועדין בתם מנין דין הוא הואיל וחיי' באיש ואשה וכו' והא דנגח עבד או אמה איצטריך לאשמעינן דבין שהוא יפה מאה מנה וכו' והשתא אתי שפיר הא דפריך בגמרא וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה משמע דאמתניתין פריך ואמאי לא פריך הכי אגופא דקרא ונראה משום דאיכא למימר דאם כופר תלוי הוא ואתרוייהו קאי אמועד ואתם דבתם נמי הרשות ביד ב"ד או ביד היורשים ליטול חצי כופר וליפטור השור ואם כן משכחת שפיר מועד כגון שנטלו ממנו כופר שלשה פעמים ולא קטלוהו אבל אמתניתין פריך שפיר דבהדיא קתני דתם פטור מן הכופר וזה וזה חייבין מיתה:

הניחא אי לייעודי תורא בעינן ואם תאמר ולדידיה מי ניחא והועד בבעליו כתיב ואחר כך אם לא ישמרנו אחר ההעדאה חייב הא שמרו פוטר ואם כן בהוזמו זוממי זוממין אמאי חייב כופר הא לא עבד מידי אחר ההעדאה כבר תירצו התוספות בפרק כיצד הרגל דאיירי כשבאו זוממי זוממין והעידו בבעליו ולא הספיקו לגמור דינו עד שנגח נגיחה רביעית בבית בעליו מיהו קשה והא למ"ד לייעודי תורא מצינו לאוקמי שפיר אפילו בלא הוזמו זוממי זוממין וכגון שהשור נגח בשלשה ימים ואתו שלש כיתות עדים בחד יומא ומעידין בו בפני ב"ד דלמ"ד דלייעודי תורא הוי ייעוד וקודם שהספיקו לגמור אינו חזר ונגח רביעית וי"ל דודאי למ"ד לייעודי תורא מצינו לאוקמי בהכי אלא דניחא טפי לאוקמי בהוזמו זוממי זוממין משום דסתם יעוד דקרא משמע שמעידין עליו בג' ימים דהיינו בכל פעם שנגח:

כל אימת דקטל תוריה גביה הוה קאי פירש"י ז"ל שהמזימין העידו דגביה הוה קאי לא ידענא אמאי לא מפרש דעדים הראשונים העידו דגביה הוא קאי דהוה ניחא טפי דמסתמא המזימין לא ראו נגיחות השור דלא באו אלא להזים זוממי זוממין ואומרים להם עמנו הייתם:

איני יודע שהיא נבלה וכו' כתבו התוספות וא"ת איצטריך לבן פקועה וכו' וי"ל דלפי המסקנא ניחא דנפקא לן מבשרו אע"ג דשחטיה וקשה תינח לשנוי' בתרא דנפקא לית מאת בשרו אבל לשנוי' קמא דיליף לה מדכתיב לא יאכל ולא כתיב לא יהנה מאי איכא למימר לכך נראה דלא מסתבר לאוקמי קרא דלא יאכל את בשרו לבן פקועה דמשמע דקאי אגוף השור וכיון דאיסור אכילת גוף השור מסקל יסקל נפקא ה"ל למיכתב לא יאכל העובר או הולד:

כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש כתבו התו' אע"ג דבפ"ק דקידושין נאמר איש אמו ואביו וכו' לא הוה ניחא ליה לאוקמי לעשה יתיר' ועוד נראה דאת בכל מקום דרוש מיניה לרבות דבר שיש לו שייכות או דבקות באותו דבר שכתוב בפירוש ואב ואם אע"ג שהשוה הכתוב מוראן למורא שמים מכל מקום אין להן לא שייכות ולא דבקות אלא הקב"ה לכך דריש מיניה לרבו' תלמידי חכמים שיש להן דבקות עם ה' שהשכינה שרויה תמיד ביניהם וכדאמרינן ולדבק' בו אפשר לומר כן והלא כתיב כי ה' אלהיך אש אכלה הוא אלא הדבק בת"ח ומעלה עליך הכתוב כאלו דבקת בו, והשתא ניחא מה שפירש כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא ולא פירש קודם לכן כשהגיע לואהבת את ה' אלהיך משום דהתורה והמצות יש להן שייכות ודבקות בהקב"ה כי כל התורה כולה שמותיו הן וכן כל המצות כולן הן סוד קדושתו יתברך כידוע ואיכא למימר שפיר דואהבת את ה' אלהיך אתי לרבויי שחייב האדם לאהוב התורה והמצות כמו שנאמר מה אהבתי תורתך ואשתעשע במצותיך אשר אהבתי אבל מורא קא ס"ד דלא שייך כ"א בהקב"ה שאין האדם מתיירא מן התור' והמצות אלא ממי שצוה עליהן כדאמרינן ביבמות ומקדשי תיראו לא ממקדש אתה מתיירא וכו':

את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח דבכל מקום אתא לרבויי את דבר הדומה לאותו דבר שכתוב בהדיא או דבר הטפל ודבוק בו כמו ורחץ את בשרו לרבות שערו ותלמידים חכמים אשר לא טעמו טעם חטא ומשלימין אבריהם בתרי"ג מצות שהן נגד רמ"ח אברים ושס"ה גידין נמי יש להן כביכול דמיון למרכבה העליונה כי בצלם אלהים עשה את האדם והיינו מה שאמרו האבות הן הן המרכבה שכשם שהקב"ה מתיחד במרכבה העליונה ועושה פעולתו ע"י מרכבתו כך הוא משרה שכינתו על נביאיו וחסידיו קדושי עליון ועושה נפלאות גדולות על ידיהן על ידי שפע צינור היורד מאתו ית' על הנביא ההוא כי אז נעשה פי הנביא כפיהו ית' ע"י דביקות השפע הבא מאתו ית' וזה טעם גזירת כל הנביאים שנתקיימו מיד כגון נמי אלישע ואליהו ויהושע שאמר שמש בגבעון דום לפי שגזירת מאמרו היה כמאמרו של הקב"ה ע"י דביקות השפע הבא עליו ממנו ית' וזה טעם ברכת יצחק ליעקב וברכת משה ליהושע כי הוא ית' היה המברך. ומהאי טעמא היה כח ביד ת"ח הראשונים לענוש בעיניהם כרשב"י ורבי יוחנן בשורייני דעינא בלבא תליין ולבם היה דבוק בו ית' כתבתי זאת לפרש בזה חטאו של משה רבינו במי מריבה ולמה זה הכה פעמים. ונראה לפי שמשה רבינו ע"ה אדון הנביאים היה דוגמת המרכבה ובכל עת היה מוכן אל הנבואה ושרתה עליו השכינה כמ"ש עמדו ואשמעה מה יצוה ה' ובכל עת היה נמשך עליו השפע מאתו ית' לכך כל מה שגזר נתקיים כי פי ה' דבר בו וכל מעשיו אשר עשה מעשה ה' היה אבל באותה שעה נטה אל צד החומר ואחז במדת הכעס שכעס ואמר שמעו נא המורים כמ"ש חז"ל וידוע כי הכעס נמשך מן החומר ויצר הרע וכיון שכעס עליהם נפסק אז ונסתלקה ממנו שפעו ית' אשר השפיע ונח עליו תמיד לכך הכאה ראשונה שהכה על הסלע בכעסו היתה כהבעת אדם דעלמא לא מאתו ית' כיון שנסתלקה ממנה השכינה וכשראה זאת בהל וידע כי כעסו גרמה לו זאת ומיד הסיר כעסו מלבו והכין לבבו ונחה עליו רוח ה' כבראשונה לכך בהכותו פעם השנית יצאו מים כי יד ה' עשתה זאת ולא ידו ומ"מ כיון שלא יצאו מים בראשונה היה מקום לבעלי תלונה לומר תחבולה היא זאת שכן דרך התחבולות פעמים שאין בהן ממש וזהו שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני:

תוכן העניינים

תורת חיים על בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה