תורת חיים על בבא קמא· רבי אברהם חיים שור
דף לז
אמרו לפני ר"י הרי זה מועד לשבתות ואינו מועד לחול משמע דהוה מספקא להו מי אמרינן כיון דמועד לשבתות משלם נזק שלם אפי' בימות החול אע"ג דידעינן ביה דלא נגח בחול וקשה דא"כ אמאי משני ש"מ לרב זביד דרישא אחזרה קאי ה"ל לשנויי דמתני' לאו משום דיוקא נקט לה למידק מיניה הא סתמא הוי מועד אלא לגופא איצטר' לאשמעינן דאת שאינו מועד לו משלם חצי נזק ולא אמרי' כיון דמועד להנך ומשלם נ"ש משלם נמי נזק שלם לאת שאינו מועד לו כדקא ס"ד דתלמידיו דר"י וכיון דלגופה איצטריך איכא למימר דלא זו אף זו קתני לא זו שור שהוא מועד למינו אלא אפי' שור שהוא מועד לאדם אע"ג דאדם אית ליה מזלא ולא זו שור שהוא מועד לאדם אלא אפי' שור שהוא מועד לקטנים וכו' ולא אמרי' הואיל ופרץ ביה בההוא מינא פרץ ביה וי"ל דודאי מתני' משום דיוקא נקט לה דלגופא לא איצטריך דמילתא דפשיטא הוא דכיון דידעי' ביה דאינו מועד להנך דאינו משלם אלא חצי נזק והא דקמיבעי' להו הרי זה מועד לשבתות וכו' היינו משום דהך סברא דמפ' בירושלמי לפי שראה אותן במלבושים נאים א"נ הך סברא שפירש"י ז"ל ולפי שבטל ממלאכה דעתו זחה עליו לכאורה סברות קלושות נינהו ולכך היו שואלין אותו מי אמרי' דסברא מעליא היא ולא הוי מועד אלא לשבתות או דלמא לאו סברא היא והוי מועד אפי' בחול ומה שנגח בשבתות ולא בחול אתרמויי הוא דאיתרמי הכי וכי הדר נגח בחול משלם נ"ש והשתא ניחא הא דקאמר אימתי הוא תם משיחזור בו שלשה שבתות אע"ג דכבר אשמעינן ר"י בפ"ב איצטריך לאשמעינן הכא דלא תימא כיון דהך סברא דמלבושים נאים או ביטול מלאכה לאו סברא מעליא היא איכא למימר באקראי בעלמא הוא דעביד הכי ואפי' כי חזר בו בג' ימות החול נמי הוי חזרה דהתם לקולא והכא לקולא דהמוציא מחבירו עליו הראיה קמ"ל דלא הוי חזרה אלא בג' ימי שבתו' אבל בימות החול כיון דעושין מלאכה וליכא מלבושים נאים לא הוי חזרה והתו' כתבו דלפרש"י ז"ל קמ"ל דאפי' שבת ממלאכה בימי החול ולא נגח לא הוי חזרה ואין נראה דאית ליה לר"י דלימות החול משלם חצי נזק אלמא ס"ל דהך סברא דשביתת מלאכה סברא מעליא הוא ונעשה מועד בשביתת מלאכה דוקא א"כ כי שבת ממלאכה בימי החול ולא נגח אמאי לא הו' חזרה וגם מה שכתבו מעיקרא דס"ד הואיל ולאו מועד אלא לשבתות לא בעי חזרה כל כך לאו סברא היא כלל לומר דליהוי חזרה בפחות משלשה ימים:
ואינו מועד תנן הא סתמא הוי מועד והא דלא קתני בהדיא שור שהוא מועד למינו מועד לשאינו מינו וכן כולם משום דלא מצי למיתני מועד לאדם מועד לבהמה דהא על כרחך משום חזרה אצטריך ליה לאשמעינן דחזרה דבהמה חזרה היא אע"ג דלא הדר ביה מאדם כדאמר בסמוך ואם כן לא שייך למיתני מועד לאדם מועד לבהמה:
ואת"ל איתא לדרב פפא נגח שור חמור וגמל וכו' תימה כיון דרב פפא סליק בקושיא מסתמא לית הלכתא כוותיה וא"כ מאי הוצרך סתמא דש"ס לפסוק דינין לסברת רב פפא כיון דלית הלכתא כוותיה. ועוד דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל כולהו כתבו דהלכת' כרב פפא ואמאי הא מתני' לא משמע כוותיה לכך נראה דודאי הלכת' כוותיה דברייתות ובעיות דבסמוך כולן מיתוקמי שפיר אליבא דרב פפא כפשוטן לאפוקי אליבא דרב זביד לא מיתוקמי אלא בדוחק כמו שדחקו התו' והא דקאמר ואת"ל איתא לדרב פפא היינו דיניה דרב פפא דסתמא לא הוי מועד וכן פירש"י ז"ל אבל גירסת רב פפא ודאי ליתא דודאי ואינו מועד גרסי' מיהו דינו דרב פפא יכול להיות שהוא אמת דאע"ג דואינו מועד תנן מצינו למימר דה"ק שור שהוא מועד למינו דעברינהו קמיה ונגחן אינו מועד לשאינו מינו דלא עברינהו להו קמיה ולא ידעינן ביה אם מועד הוא לשאינו מינו אם לאו וכן יש לפ' כולן וקאמר את שהוא מועד לו משל' נ"ש וכו' דסתמיה לא הוי מועד והיינו כדרב פפא ולכך קא' ואת"ל אית' לדרב פפא נגח שור חמור וכו' וקצת קשה לפי זה דא"כ ליתני בכולהו אינו מועד בלא וי"ו ותו לא הוה איצטריך למיתני את שהוא מועד לו וכו' כדאמר בסמוך עד השתא לא אשמעינן דהתם משלם חצי נזק וכו':
שור שור ושור חמור וגמל מהו כתבו התוספות וכגון שבין שוורים ראשונים ראה בהמו' אחרות ולא נגח ובבעיא שניה בין שוורים אחרונים וא"ש כולה סוגיא כרב זביד ותימה דא"כ אמאי קמיבעיא ליה בשור שור ושור וחמור וגמל ה"ל למיבעי בשור שור ושור שור ובין שוורים הראשונים ראה בהמות אחרות ולא נגח מהו מי שדינן שור אמצעי בתר קמאי ולא נעשה מועד אלא לשוורים או שדינן ליה בתר בתראי ונעשה מועד לכולהו מיני וכן ק' באידך בעיא דה"ל למיבעי נמי הכי שבת שבת ושבת שבת שבת ובין שבתות ראשונות או אחרונות ראה ולא נגח מהו מי שדינן שבת אמצעי למקמאי או לבתראי מהו י"ל דס"ל להתוספות דלרב פפא נמי קמיבעיא ליה ולרב פפא לא מצי למיבעי בחמשה שוורים או בחמשה שבתות כיון דלדידיה סתמא לא הוי מועד. אבל תימ' דאי מוקמינן כולה סוגיא כרב זביד צ"ל דברייתא קמייתא בראה שאר בהמות איירי ואידך ברייתא על כרחך בלא ראה איירי ובעיא קמייתא דשור שור ושור כו' וכן אידך בעיא דשבת שבת וכו' צ"ל דאיירי בראה מתחילה ולא ראה בסוף או ראה לבסוף ולא ראה מתחילה וזהו דוחק גדול ומיהו ברייתות ובעיא קמייתא מצינו לאוקמי כולהו בלא ראה מידי ואיירי דבשעה שנגח היו לפניו מינים הרבה ולא נגח אותן כמ"ש התו' לעיל והשתא קמיבעיא ליה שפיר אי שור בתר' בתר שוורים שדינן ליה ולא הוי מועד רק לשוורים כיון דכל שעה מזומן ליגח השוורים ומניח שאר מינין אין מועד ליגח אלא שוורים או דלמא בתר חמור שדינן ליה והוי מועד לכל אלא דאינו חושש ליגח רק מין אחד בפעם אחת אבל בעיא בתרייתא דשבת שבת וכו' כי מוקמית לה אליבא דרב זביד לא מיתוקמא אלא בראה מתחילה ולא ראה בסוף או איפכא וזה דוחק ע"כ נראה דכולה הך סוגיא כרב פפא דהלכתא כוותיה כדפי' לעיל מדקאמר ש"ס ואת"ל איתא לדרב פפא וכו' ואם כן ברייתות ובעיות כולהו איירי דלא ראה בנתיים:
ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג פירש"י ז"ל דלרב בשלש נגיחות נעשה מועד לדילוג ומשלם נ"ש בשלישית בפרק כיצד הרגל דחו התו' דבריו וכתבו דרש"י ז"ל חזר בו וא"כ לרב משלם נ"ש ברביעית ולשמואל בחמישית וכן משמע ממה שכתבו התו' כאן ותימא דגבי ראה שור ונגח וראה שור ולא נגח הוי ראשון מן המנין והתם לא מיחייב נ"ש אלא ברביעית כמ"ש התו' שם דשור ולא נגח בתרא דנקט כדי שאם יגח לאלתר משלם נ"ש וא"כ עד שישלם בדילוג היינו בפעם חמישית: