תורת חיים על בבא קמא· רבי אברהם חיים שור
דף לד
שאלמלי לא הזיקו היה עומד על שמונה מאות פירש רש"י ז"ל בלשון ראשון כלומר הואיל ואיכא למימר אלמלי לא הזיקו היה עומד על שמונה מאות זוז נותן לו כ"ה זוזים ולא מצי א"ל מאי אפסדתיך וכו' וכתב דלשון זה עיקר וכן כתבו התוספות ודבריהם תמוהים דא"כ לא הוי נותן לו כשעת הנזק דרישא דומיא דנותן לו כשעת הנזק דסיפא דבסיפא על כרחך אתי לאשמעינן דאין נותן לו אלא כשעת הנזק ולא כשעת העמדה בדין אם כן רישא נמי אין נותן לו אלא כשעת הנזק קאמר ועוד דמסתמא נותן לו כשעת הנזק קאמר דקתני הוי דומיא דכחש נותן לו כשעת העמדה בדין דכי היכי דכחש כשעת העמדה בדין אתי לאשמעינן לאפוקי כשעת הנזק הכי נמי נותן לו כשעת הנזק אתי לאשמעינן איפכא לאפוקי כשעת העמדה בדין ועוד דלשון נותן לו כשעת הנזק לא משמע כן מדלא קאמר משלם חצי נזק ועוד דלשון שאלמלי לא משמע כן דהוה ליה למימר הואיל ואלמלי וכו' ורש"י ז"ל הרגיש בזה וכתב לומר הואיל וכו'. ועוד תימה דבסמוך קאמר רב פפא רישא משכחת לה בין דפטמא פטומי וכו' ואי אמרי' דהא דקתני ברייתא שאלמלי לא הזיקו וכו' נתינת טעם הוא דלהכי יהיב ליה כ"ה זוז הואיל ואם לא הזיקו היה עומד על שמונה מאות משמע דאי לא שייך האי טעמא כגון שאפילו לא הזיקו לא היה עומד אלא על ד' מאות לא יהיב ליה ולא מידי דמצי אמר ליה מאי אפסדתיך ואמאי כיון דאיירי דפטמי פטומי הא' דאשבח משום פטומי הוא וחסר ביה ממונא לכך נראה כלשון שני שפירש"י ז"ל שבשעת העמדה בדין עמד על ארבע מאות ואלמלי לא הזיקו היה עומד בשעת העמדה בדין על שמונה מאות ותובע ניזק מאתים וקמ"ל דאינו נותן אלא כשעת הנזק ולא כשעת העמדה בדין והא דפריך בסמוך אי כשפיטמו צריכא למימר משום דודאי אי איירי דשבחא ממילא ועמד על ארבע מאות ואלמלא הוזק עמד ממילא על שמונה מאות שפיר אתי לאשמעינן דלא יהיב ליה אלא כשעת הנזק אבל השתא דאיירי כשפטמו צריכא למימר דלא יהיב ליה מזיק ב' מאות פשיטא איהו דאפסיד אנפשי' דלא הוה ליה לפטם שור שהוזק. ומה שהקשו התוספות דמילתא דפשיטא הוא דאטו אם נגח שור קטן הייתי סבור שישלם דמי שור גדול לאו קושיא היא דאם שהה זה ולא תבעו עד שהיה ראוי להגדיל בשעת העמדה בדין ודאי הייתי סבור שישלם לו דמי שור גדול דמה לי ראוי להשמין מה לי ראוי להגדיל תרוייהו חד טעמא נינהו:
והתורה אמרה ומכרו את השור החי כתבו התו' לאו משום דלשתמע פשטיה דקרא חצי נזק וכו' אלא יש לומר דהכי קאמר והתורה אמרה ומכרו ועל כרחך רבי יהודה לא מפרש לקרא דלשתלם כל שהוא יותר מחצי וכו' כן צריך להיות וטפי נראה דה"ק והתורה אמרה ומכרו את השור החי וגו' פירוש דלעיל קאמר דבין רבי מאיר בין ר' יהודה סבירא להו מהאי קרא דומכרו את השור בשוין דוקא איירי דהיינו שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים וכיון דמוקי ליה לקרא בשוין דוקא אלמא אית להו שאינו משלם אפי' כל שהוא יותר מחצי נזק דלהכי הוצרכו לומר ששניהם שוין מאתים:
אית ליה לרבי יהודה פחת שפחתו מיתה מחציו בחי תימה כיון דאית ליה פחת שפחתו מיתה מחציו בחי א"כ אמאי קאמר בברייתא יכול שור שוה מנה שנגח שור שוה חמש סלעים והנבלה יפה סלע זה נוטל חצי החי וחצי המת וכו' וכן הא דקאמר יכול שור שוה חמש סלעים שנגח שור שוה מנה והנביל' יפה חמשים זוז זה נוטל וכו' והא אי אפשר לומר כן כיון דיליף מקרא דמשלם חצי נזק לא פחות ולא יותר וי"ל דהא דיליף ר"י מקרא דוגם את המת יחצון פחת שפחתו מיתה וכו' היינו בתר דילפינן שאין התם משלם יותר ממה שהזיק וגם אין המזיק נשכר אבל אי לאו דיליף הכי הוה אמינא דאדרבה קרא דוגם את המת יחצון אתי לאשמעינן דלעולם חולקין הנבילה אפי' היכא דמזיק נשכר וקרא דוחצו את החי אתי לאשמעי' דלעולם חולקין את החי אפי' היכא דמשלם יותר ממה שהזיק:
א"כ נכתב קרא ואת המת פירש"י ז"ל א"כ דלפחת שפחתו מיתה לחוד אתא לכתוב את המת יחצון משמע מפירושו דפחת שפחתו מיתה מיתורא דיחצון דריש ליה ותימה דהא איצטריך למיכתב יחצון למיל' מיניה דאין חצי נזק חלוק כדאיתא בסוף פרק כיצד הרגל א"ר יוחנן אמר קרא יחצון אין חצי נזק חלוק לא ברשות הרבים ולא ברשות היחיד ועוד דאי מיתורא דיחצון דריש ליה אמאי קאמר נכתוב קרא ואת המת ה"ל למימר נכתוב קרא ואת המת יחצון ונראה לפרש דודאי יתורא דיחצון אתיא להא דאין חצי נזק חלוק וכו' והא דקאמר אית ליה לר"י פחת שפחתו מיתה מחציו בחי מוגם את המת יחצון לאו מייתורא דיחצון דריש אלא מוגם את המת לחודא דריש דבלא יחצון נמי משמע שיחלקו את המת מדכתיב וחצו את כספו וגם את המת ופריך והא אפקיה ר' יהודה לזה נוטל וכו' ומשני א"כ נכתוב קרא ואת המת דאי הוה כתיב וחצו את כספו ואת המת היה נמי משמע שיחלוקו את המת ומדכתיב וגם את המת דרשינן מיניה נמי דשתפינהו רחמנא בשבחא: