תורת חיים על בבא קמא· רבי אברהם חיים שור
דף כג
פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו מדלא קאמר פתח בנזקי אשו וסיים בנזקי גופו משמע דמילתא דפשיטא הוא דאשו משום ממונו כדפירש לעיל דסברא הוא דמה לי ממון שלו מה לי אש שלו ולפי זה ניחא הא דאמר רבי יוחנן לעיל אשו משום חציו ולא קאמר אשו משום חציו ומשום ממונו דהא מסיק דאית ליה נמי משום ממונו אלא משום דמילתא דפשיטא הוא דאשו משום ממונו כיון דסברא הוא ולכך לא חש להזכירו ונראה דהיינו מה שכתבו התוספות לעיל גבי הא דקאמר ורבי יוחנן מ"ט לא אמר כריש לקיש דסברא הוא כריש לקיש:
וליחייב בעל גחלת כתבו התו' פי' גם בעל הגחלת ואין הלשון משמע כן מדלא קאמר וליחייב נמי בעל הגחלת ורש"י ז"ל כתב הכי גרסי' וליחייב נמי וכו' ודוחק להגיה הספרים ונראה דשפיר פריך ולחייב בעל הגחלת וליפטר בעל הכלב לגמרי משום דבעל הגחלת פשע פשיעה גמורה דאפי' אם שמר בעל הכלב את כלבו אכתי הוה ליה לאסוקי אדעתיה לשמור גחלתו מכלבים של הפקר דהרבה כלבים של הפקר מצויין וה"ל כמו תחילתו בפשיעה וסופו באונס וכן משמע מדברי הר"ן ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל שאם לא שמר גחלתו חייב בעל הגחלת על שריפת הגדיש וכן כתב הרמ"ה ז"ל. ונראה דהשתא ניחא הא דש"ס אתי לפרושי סיפא דקתני על הגדיש משלם חצי נזק ועביד פיסקא מריש' דקתני על החררה משלם וכו' משום דאי לאו רישא הוה אמינא דאין הכי נמי הא דקתני על הגדיש משלם אבעל הגחלת קאי לכך מייתי לה לרישא דעל החררה משלם דרישא על כרחך אבעל כלב קאי והיינו דדייק ש"ס דקאמר מאן חייב וכו' אבל אי פריך דליחייב נמי בעל הגחלת לא איצטריך לאתויי רישא דליכא למימר דה"א אין הכי נמי דשניהם חייבים דמשלם משמע דלא מחייב אלא חד מינייהו, ולפ"ז צ"ל דלישנא דליחייב דוקא הוא דס"ד דגחלת וחררה דחד וגדיש דחד כדפירש רש"י דאי ידע אוקימתא דבסמוך דאכל' בגדיש דבעל חררה א"כ אכתי לא איצטריך לאתויי רישא דליכא למימר דעל הגדיש משלם קאי אבעל הגחלת דהא כיון דגדיש דידיה הוא לא שייך לישנא דמשלם:
תא שמע שיסה בו את הכלב וכו' כתבו התוספות דפריך משום דשסוי מקרי אפילו הכניס יד חבירו בפי הכלב וכו' וזהו דוחק גדול דמנא ליה להקשות ואמאי לא משני כגון שלא הכניס יד חבירו אלא הכלב עצמו לקחה ונראה דיש לחלק בין שן לקרן דהא דשיסה בו את הכלב והשיך בו את הנחש תולדה דקרן נינהו אבל הנך בבי דמתניתין דלעיל שן נינהו ולכך לא מצי פשיט ממתניתין דלעיל מידי דאיכא למימר לעולם פי פרה כחצר המזיק דמי והא דמחייב לאו משום אכילה דודאי מצי למימר מאי בעי רפתך בפומ' דכלבאי כיון דברשות דידיה קאכיל אלא משום לקיחה הוא דמחייב שלקחו מרשות הניזק לרשות אחר ונהי דבלקיח' גרידא לא מתחייב כל כמה שהוא בעין אפי' הכי כשנאכל לבסוף איכא למימר דמתחייב משום לקיחת כיון שנאכל ע"י הלקיחה אע"ג דבאכילה גופה ליכא צד חיוב דכיון דקפיד רחמנא גבי שן אחצר הניזק על כרחך צריך לומר דפלג' דחיוב דשן בלקיחה תליא לכך איכא למימר דפי פרה כחצר המזיק דמי וכולה חיובא משום לקיחה הוא כדפי' אבל ממתניתין דשיסה בו את הכלב ואת הנחש פשיט שפיר כיון דלא אשכחן דקפי' רחמנא גבי קרן אחצר הניזק ע"כ כולה חיובא בגוף הנזק תלי' ואפי' לקח הכלב עצמו את ידו בפיו אכתי לא קעבי' מידי דלא קא מתחייב אלא אנשיכה גופה ואי אמרת פי פרה כחצר המזיק דמי לימא לי מאי בעי ידך בפומא דכלבאי דכיון דבלקיחה לא קעביד מידי ויש לו רשות להכניס ידו בפיו כל כמה שלא נשכו ובשעת נשיכה כבר היא ברשות המזיק מצי למימר מאי בעי ברשותי כדאמר בסמוך גבי כופר דהא ליכא למימר דכיון דנשכו לבסוף קא מתחייב משום לקיחה וכולה חיובא בלקיחה תליא דכיון דלא אשכחן גבי קרן דקפיד רחמנא אלקיחה מידי מנא ליה למיחייביה משום לקיחה כלל:
ואמר רב אחא בר יעקב כשתימצי לומר כשתדקדק בדבריהם מדקתני סיפא השיך בו את הנחש ולא קתני נמי השיך בו את הכלב דומיא דרישא אלא ודאי טעמא דחכמים דמכיש פטור משום דסבירא להו דארס נחש מעצמו מקיא אבל כלב כיון שנושך בשיניו מודים חכמים לר"י דחייב וממילא שמעינן דטעמא דר"י דקסבר ארס נחש בין שיניו הוא עומד ולפי' מכיש חייב ונחש פטור ולפי זה מה שכתבו התוספות והשיך היינו דתחב' ודוחק שיני הכלב ונחש בבשר חבירו לאו דוקא נקטי כלב:
הנהו עזי דשוקא וכו' כתבו התוספות דוקא כהנהו דקיימי לשחיטה וכו' צ"ל דס"ל דמתרינן במרייהו תרי ותלתא זימנין דוקא בעזי בשוקא ומשום תקנת השוק כמ"ש הר"ן ז"ל דאי לאו הכי מאי ראייה מייתי מהנהו עזי דתרבו דלמא לא אמר ליה זיל שחטינהו משום שהיה צריך להתרות בהן תחילה תרי ותלת' זימנין וה"ק ליה זיל אימא למרייהו דליצנעינהו ואי לא זיל שחטינהו:
ואי לא אמרין ליה תיב אמסחתא כלומר הניזק שחיט להו והדר אמר ליה למזיק בא ומכור הבשר וקבל זוזך: