תורת חיים על בבא קמא· רבי אברהם חיים שור
דף ז
ואי תימא סבר ר' עקיבא כל ב"ח נמי בעידית והא דקאמר וק"ו להקדש מב"ח יליף לה והכי קאמר לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית וכיון דניזקין מן העידית יליף מיניה דב"ח נמי מן העידית וילפינן חוב דהקדש ק"ו מחוב דהדיוט והוה מצי למיפרך מדקאמר לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית ולא קאמר סתמא אלא לגבות מן העידית משמע דנזקין דוקא קאמר לאפוקי ב"ח אלא דעדיפא מיניה פריך:
מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה פי' רש"י ז"ל שוה מאה זוז וקרקעותיו ימכור במאה זוז וקשה לפירושו דמי קתני הרי שהיו לו בתי' שדות כרמים שוה מאתים זוז והא סתמא קתני משמע דאיירי אפי' יש לו טפי משוה מאתים או בציר מהכי ועוד קשה דמאי משני לא צריכא דביומי ניסן יקרי ארעתא וכו' אכתי תיקשי נהי דעד פלגא אורחיה למיזל מה נפשך אי אזלינן בתר זולא דהשתא אפי' טובא נמי ליספי ליה ואי אזלינן בתר יוקרא דלקמיה אפי' פורת' נמי לא ליספי ליה דמאי סברא היא זו להשלים לו עד מאתים דוקא לכך נראה כגירסת רב אלפס שכתבו התו' והשתא ניחא דעד פלג' כיון דאורחיה למיזל הרי הוא כאלו מוכרן בשויין דהא כולהו ארעתא דעלמא נמי לא שוין השתא טפי אבל טפי מפלג' כיון דלאו אורח' למיזל כולי האי אין מחייבין אותו למכור נכסיו בפחות משוין. מיהו תימה לפי זה לא הוה עד פלגא דנקט תלמודא בעד מחצה דנקט ברייתא דהא דקתני ברייתא מאכילין אותו עד מחצה ממטה למעלה קחשיב שאם השדה שוה מאה בניסן והוזל בתשרי שאינו שוה אלא עשרה מאכילין אותו וכן אם אינו שוה אלא עשרים וכן עד מחצה מאכילין אותו ותלמוד' דנקט עד פלג' אורח' למיזל פי' ואין מאכילין אותו על כרחך ממעלה למטה קחשיב שאם הוזל שאינו שוה אלא תשעים אין מאכילין אותו וכן אם אינו שוה אלא שמונים וכן עד פלגא וזה לא יתכן דהא עד פלג' דנקט תלמודא פירושא קמפרש לה עד מחצה דנקט ברייתא אבל לפי' רש"י ז"ל ניחא והרמב"ם ז"ל כתב מי שהיו לו בתים שדות וכרמים וכו' מאכילין אותו מעשר עני עד חצי דמיהן ולא ידחוק עצמו למכור שלא בזמן מכירה משמע דס"ל דהא דקתני מאכילין אותו עד מחצה עד דמי חצי הקרקעות קאמר ולפי זה נמי אתי שפיר מיהו לפי' קשה נמי מה נפשך אי אזלינן בתר זולא דהשתא לא ליספו ליה ולא מידי ואי אזלינן בתר יוקר' דלקמיה ליספו ליה אפי' טובא עד שימכור כדי שויין:
עד פלגא אורחיה למיזל טפי לאו אורחיה למיזל בפרק הזהב גבי הא דתנן הקרקעות אין להן אונאה כתבו התוספות בשם ר"ת דדוקא עד פלגא אבל מפלגא ואילך יש להן אונאה ומייתי ראיה מהא דתנן בפ' אלמנה שום הדיינין שפחתו שתות וכו' רשב"ג אומר מכרם קיים ומפרש התם מכרם קיים עד פלגא טעמא דמילתא נראה דעד פלגא כיון דאורחא למיזל חשיב מקח אבל טפי מהכי כיון דלאו אורחא למיזל כולי האי לא חשיב מקח כלל וכגזל דמי ונהי דמיעטה תורה קרקעות מדין אונאה מדין גזל לא נתמעטו:
הב לי זיבורית טפי פורתא כתבו התוספות דלא גרסינן או עידית בציר פורתא משמע דבספרים ישנים הוה גרסינן הכי ודוחק לשבש הספרים ועוד קשה אמאי קאמר רב אחא בריה דרב איקא אי איכא לדמויי לכתובת אשה מדמינן והא שפיר מצי לאוקמי בבעל חוב דקאי ביה ודקאמר הב לי עידית בציר פורתא והתוספות כתבו לפי שהתחיל והעמיד בניזקין ובב"ח ניחא ליה למינקט בתרייהו כתובת אשה וזה דוחק ועוד דל' דאי איכא לדמויי לא משמע הכי לכך נראה דגרסינן או עידית בציר פורתא ושפיר פריך אם כן נעלת דלת בפני לוין דאע"ג דאין דינו כלל בעידית שאני הכא כיון שגילה דעתו שאין חפץ לשייר קרקע זה לעצמו אלא שרוצה לדוחקו שיקחנו כיוקרא דלקמיה מחמת שהניזק חפץ בו הוי נעילת דלת דמצי למימר אלו הוה לי זוזאי הוה שקילנ' כדהשתא דגם אתה חפץ ליתנה לי השתא דזוזאי גבך אתה רוצה לדוחקני לשקול כיוקרא דלקמיה וכן כתב הרא"ש ז"ל וכ"כ בעל התרומות וכן עיקר דלא כש"ע שכתב בסי' ק"ב אם אומר המלוה תן לי עידית בציר פורתא אין כופין אותו וכו' ומשמע שם דאפי' אם גילה דעתו שרוצה ליתן לו כיוקרא דלקמיה: