תורת חיים על בבא מציעא· רבי אברהם חיים שור
דף קיג
אם יש עדים שתבעו הרי זה נשבע ונוטל אין לפרש שיש עדים שתבעו והלה אמר אתן לך דאם כן אמאי כתבו התוספות דלמאי דס"ד דהוה מצי למיפרך אמאי נשבע ונוטל דהא דינא הוא דישבע ויטול דמידי הוא טעמא דבעבר זמנו אין השכיר נשבע ונוטל משום דאית ליה לב"ה תרתי חזקה והשתא הא לית ליה חזקה דלא עבר בבל תלין כיון דמייתי עדים שתבעו לאחר זמנו והלה אמר אתן לך ותו מדפריך והא קא תבעו לקמן משמע דהויא דומיא דהך תביעה דלקמן שהוא טוען פרעתיך אלא צריך לומר דיש עדים שתבעו והלה אמר פרעתיך קאמר ונראה דקס"ד דטעמא דנשבע שכיר ונוטל משום כדי חייו אמרינן חזקה שאינו מעיז פניו לתובעו אלא אם כן יש לו עליו לכך פריך והא קתבעיה לקמן ומשני שתבעו בזמנו פירש וכיון שתבעו בזמנו אזלא לה חזקה דאין שכיר משהא שכרו דאף על גב דלא תבעיה לדינא לאלתר אורחא דמילתא הוא לתבוע תחילה בינו לבין עצמו מימר אמר אם לא יפרע לי מרצונו הדר אתבעיה לדינא ופריך ודלמא לבתר הכי פרע קודם שעבר זמנו דאכתי אית ליה לבעל הבית הנך תרתי חזקה ומשני שתבעו כל זמנו דכיון שתבעו כל זמנו לית ליה חזקה דאין שכיר משהה שכרו כדפירש'. וקא סלקא דעתך דאם מביא עדים לפנינו שתבעו כל זמנו אף על גב דלא תבעו לקמן עד אחר כמה ימים אפי' הכי נשבע ונוטל לכך פריך ולעולם שכיר נשבע ונוטל אין זו תקנה טובה כמו שכתבו התוספות אי נמי כדפירש רש"י ז"ל דפריך וכי כל כך השהא שכיר את שכרו ואף על גב דחזקה דאין שכיר משהא שכרו לחודא לא מהניא היינו דוקא היכא דלא שייכא בל תלין כלל אבל הכא דקא טעין ב"ה פרעתיך בזמנך לא עברתי בל תלין מעולם אלא דחזקה דבל תלין לחוד לא מהניא כיון דאזלא לה חזקה דאין שכיר משהא שכרו לכך פריך ולעולם דאם אין השכיר תובעו לקמן עד אחר כמה ימים סברא הוא דטענת ב"ה דטעין פרעתיך בזמנך אמת הוא והדרא חזקת ב"ה דלא קא עבר בבל תלין לדוכתא דכיון דלאו אורחיה שישהא שכיר שכירתו כל כך הדר הוו ליה לב"ה תרתי חזקה דלא עבר בבל תלין ואין שכיר משהא שכירתו כל כך שלא יתבענו לדינא וקאמר רב חמא כנגד כל יום התביעה אבל בתר הכי ה"ל לב"ה תרי חזקה כדפי' ואי מייתי סהדי דתבעיה נמי בינו לבין עצמו כל ההוא זימנא של כנגד יום התביעה יהבינן ליה עוד זימנא אחריתי כזימנא קמייתא מהאי טעמא שפירש דכל כמה דתבע ליה בינו לבין עצמו ל"ה בכלל משהא שכרו אלא דלא ניחא ליה למיקם בדינא מימר אמר אולי יפרע לי מרצונו:
שנאמר בחוץ תעמוד אסיפא סמיך דכתיב והאיש ודרשינן לקמן דוהאיש אתי לרבות שליח ב"ד שגם הוא יעמוד בחוץ ולהכי לא מייתי רישא דקרא דכתיב בהדיא לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו משום דבש"ס מפרש שמואל דהא דקתני ולא יכנס לביתו ליטול משכונו בשליח ב"ד קאמר לכך איצטריך לאתויי סיפא דקרא דבחוץ תעמוד והאיש דילפינן מיניה שליח ב"ד:
אימא לא ינתחנו אלא בב"ד תימה מניין דניתוח אסור לבעל חוב והא לא תבא אל ביתו כתיב משמע דניתוח שרי אפי' בב"ח והתוספות כתבו דמדרבנן היא גזרה שמא יכנס בביתו כדאמר בסמוך וקשה דא"כ שליח ב"ד נמי אמאי שרי לנתח ולא גזרינן שמא יכנס לביתו ובסמוך שאני דבעי למימר דשליח בית דין מותר ליכנס בביתו לכך נראה דיליף לה נמי מייתורא דוהאיש דדרשינן מיניה לרבות שליח ב"ד שלא יכנס לביתו ולגופיה לא איצטריך דמלתא דפשיטא הוא דהא גבי שמיטה דכתיב לא יגוש וגבי הלואה דכתיב לא תהיה לו כנושה מי איצטריך התם קרא לרבויי דאסור לנוגשו ע"י שליח ועל כרחך צריך לומר דקרא דוהאיש לא אתי לאשמעינן אלא דיוקא פירש דגם האיש דהיינו שליח ב"ד צריך לעמוד בחוץ ואסור ליכנס לביתו הא ניתוח שרי ליה לשליח בית דין אם כן שמעינן מינה דב"ח אפי' לנתח אסור דאי ניתוח אפי' בב"ח שרי מדכתיב לא תבא אל ביתו א"כ ייתורא דוהאיש למה לי:
הכי גרסינן היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד ולא גרסינן ומניח וכן הוא בספר רב אלפס והרא"ש ז"ל ובדברי הרמב"ם ובפירש"י ז"ל דודאי נוטל שניהם אלא שצריך להחזיר אחד את הכר בלילה כו':
תא שמע אם חבול תחבול שלמת רעך כו' מקרא גופא לא מצי פריך אף על גב דחבילה מתוך ביתו משמע דאיכא לאוקמי קרא בדיעבד דלשמואל עיקר קרא במשכנו באיסור איירי כמ"ש התוס' אבל ברייתא על כרחך ס"ל דקרא לכתחילה קאמר דאי דיעבד א"כ אמאי מוקי ליה בשליח ב"ד לוקמא בבעל חוב ובדיעבד:
ונותן מטה ומטה ומצע כו' פירש בשעה שמשכנו מניח מטה ומטה ומצע לעשיר כו' ואינו ממשכן אותן לפי שהוא צריך להן ביום ובלילה וכן בגד שעליו וכלי שאוכל בו אינו ממשכן אותן כמ"ש הרמב"ם ז"ל לפי שהוא צריך להן תדיר ולא שייך בהו למימר שיטול זה ביום או זה בלילה ומתני' דקתני ומחזיר את הכר בדיעבד איירי כשעבר וחבלו אי נמי כר לאו היינו מצע:
כל ישראל בני ישרים הן בני אברהם יצחק ויעקב שהיו ישרים כדמוכחי קראי:
ולימא ליה לאו עלי קרמית כתבו התוספות דאדר"ע ורבי ישמעאל פריך כו' ומשני דגם באיצטלא שייך לומר ולך תהיה צדקה וזה דוחק דהא איכא לאוקמי קרא דלך תהיה צדקה שיתן לו גלימא דלא שוי' כל כך לכך נראה דאהא דקתני מסדרין לבעל חוב פריך דנהי דעליה רמיא להשיב העבוט כיון דלאו בתורת פרעון שקליה וגוף המשכון אכתי דלוה הוא מכל מקום לבסוף כשנוטלו בתורת פרעון אמאי מסדרינן ליה ואינו גובה. כל חובו יטול הכל ויהיו כל ישראל מצווין להלבישו ולפרנסתו דהא לאו עליה דידיה רמי' ומשני דודאי עליה רמיא דכתיב ולך תהיה צדקה דקרא לאו הבטחה הוא אלא מצות עשה הוא שהכתוב הטיל עליו שיעשה לו צדקה דהיינו לסדר לו בשעת גביית חובו דצדקה לא שייכא אלא במידי דמחסר ממונא כדאמרינן איפה שלמה וצדק צדק משלך ותן לו וכן משמע מפירש"י זכרונו לברכה שפי' הכתוב הטיל עליו לעשות לו צדקה: