תורת חיים על בבא מציעא· רבי אברהם חיים שור
דף קיב
דקא אגריה מיניה לבטושי פירש"י ז"ל מיהו לא בקבלנות עסקינן אלא בשכירות ותימה כיון דהדר משינויא קמא אמאי לא קאמר אלא דהא נזכר אמורא בשינויא קמא ועוד נהי דאגריה לפי מנין בטושות בין ישביח בין שלא ישביח מ"מ אכתי לאו שכירות הוא כיון דלא שכרו לשום זמן ובערוך ערך גרד כתב בגרדא דסרבלא פלוקרי' בלעז דליכא שבחא דליקני אומן דאגריה לבטושי לדורכו ברגל שיה' עב דהתם ליכא שבחא דאכתי בעי למיגרדי' ולרכוכי עד כאן לשונו משמע מפירושו דלא הדר ביה אלא השתא נמי בקבלנות ואיירי מיהו אכתי ליכא שבחא כיון דבעי למגרדיה ולרכוכיה אבל תימה דא"כ מאי איצטריך למימר דקא אגריה לדורכו בטשא ובטשא במעותי' ועוד כיון דקא אגריה לבטושי שיהא עב א"כ היינו שבחיה לכך נראה לפרש דודאי השתא נמי בקבלנות איירי ולא הדר ביה מיהו כיון דאגריה לבטושי שיהא עב לצורך הגרידה כל כמה שלא נגמרו כל הבטישות כולן אכתי ליכא שבחא דכל זמן שאינו עב כפי צרכו לא חזיא לגרידא נמצא דלא הוה שבחא אלא לבסוף וכיון דקא אגריה ביטשא וביטשא במעותי' כל ביטשא וביטשא גמר מלאכה הוה וחייב לו מעה בעד כל ביטשא אף על גב דאכתי ליכא שבחא ונהי דלבסוף איכא שבחא מכל מקום עובר בבל תלין משום בטישות הראשונות שכבר נתחייב בשכרן קודם לכן אע"ג דל"ה בהו שבחא:
עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר כתבו התוספות לפי שהיתה ראויה להיות על בעל הבית קאמר דעקרוה ולא משמע כן דעקרוה משמע דמעיקרא הוה רמיא שבועה אבעל הבית אלא דבתר הכי עקרוה לכך נראה דאפי' בכופר הכל שבועת היסת מיהא הוה רמיא אבעל הבית ואע"ג דמתני' קתני להו שבועת היסת לא ניתקנה אלא בימי רב נחמן כבר פירשתי בפרק כל הנשבעין דשבועת היסת בימי ניתקנה אלא דלא תיקנוה רק היכא דמסתבר טעמא כההיא דחנוני ושולחני דהתם וכן ההיא דשכיר כיון ששכרו בעדים והמלאכה עשויה ה"ל טענת שכיר כטענת ודאי וטענת בעל הבית שאומר פרעתיך כטענת ספק היא ולכך מחייב בעל הבית היסת אלא דעקרו' רבנן מיניה ושדיוה אשכיר ואתא רב נחמן ותיקנה בכל התביעות אפי' היכא דלא מסתבר טעמא משום חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו כדאמר התם:
בעל הבית טרוד בפועלים ולא פלוג בין פועל אחד ליש לו פועלים הרבה ובירושלמי קאמר שעסקיו מרובין ואם תאמר מאי איריא שכיר כל מי שיתבע בעל הבית ויטעון לו פרעתיך ישבע התובע ויטול כיון דבעל הבית טרוד בפועליו או עסקיו מרובין ויש לומר דתובע נמי כיון דבעל בית הוא כמו נתבע אבל מקום קשה דאם כן פועל דעלמא אם יתבע איזה בעל בית ויטעון לו בעל הבית פרעתיך ישבע פועל ויטול כיון דבעל הבית טרוד הוא ופועל אינו טרוד ויש לומר דלא פלוג רבנן בין התובעין ואם תאמר אם כן שכיר דבעל בית נמי אמאי נשבע ונוטל טפי מפועלים דעלמא וי"ל דשאני שכיר כיון דאיכא נמי משום כדי חייו אוקמוה רבנן אדיניה דישבע ויטול ולא בעל בית כיון דטריד וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל דלמסקנא נמי דמפרש טעמא משום דב"ה טרוד בפועלים אכתי איצטריך טעמא קמייתא דמשום כדי חייו דשכיר שכתב בפרק י"א מהל' שכירות כל שכיר ששכרו בעדים וכו' תיקנו חכמים שישבע השכיר ויטול מפני שב"ה טרוד בפועליו וזה השכיר נושא נפשו לזה משמע כדפירש' וכ"כ בהדיא רב אלפס ז"ל בפרק כל הנשבעין וז"ל עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית משום דבעל הבית טרוד בפועלין ושדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר ע"כ אבל קשיא דפריך בסמוך אי הכי אפי' קצץ נמי משמע דהכי פירש אי אמרת בשלמא משום כדי חייו ניחא דגבי קציצה כיון דלית בינייהו אלא פורתא דשכרן של פועלים ידוע לכל ובההוא פורתא דכפר לה בעל הבית ליכא למיחש משום כדי חייו כיון דאכתי פש ליה גבי בעל הבית שיעור שכרו הידוע אלא אי אמרת משום טרדת פועלים הוא אפי' קצץ נמי וכן הא דפריך בתר הכי אי הכי אפי' עבר זמנו נמי משמע דהכי פירש אי אמרת בשלמא משום כדי חייו ניחא דליכא משום כדי חייו אלא שכר יום ביומו אלא אי אמרת משום טרדא אפי' עבר זמנו נמי וכ"כ הר"ן ז"ל בפרק כל הנשבעין ולמאי שפירש' דהשתא נמי איצטריך טעמא דמשום כדי חייו לא פריך מידי כיון דבקציצה וכן לאחר זמנו לית בהו משום כדי חייו וצ"ל דבקציצה ובלאחר זמנו אית בהו שפיר משום כדי חייו והא דקאמר אי הכי י"ל כמו שכתבו התוספות בפרק כל הנשבעין דאף על גב דאין שייך כאן אי אמרת בשלמא אין לחוש שעדיין לא פירש שום טעם ואף על פי שפירש רב נחמן משום כדי חייו לא משמע דקאי אהא א"ה: