תורת חיים על בבא מציעא· רבי אברהם חיים שור
דף קי
אימא והזקינו פירש"י ז"ל קפצה עליהון זקנה בלא זמנו משמע דלשון והזקינו פירושו שקפצה עליהון זקנה ולא ידענא למה דהא שפיר יש לפרש והזקינו לאחר זמן כשהגיע זמנן כמו גזל בהמה והזקינה עבדים והזקינו דפרק הגוזל וכן כתבו התוס' לעיל דהזקינו משמע בין בזמנו בין שלא בזמנו לכך נראה דנפלו לה גפנים וזתים זקנים משמע שהיו זקנים כבר בשעת נפילה ולא שייך למימר דלאו אורחיה ולאו אדעתא דהכי נחית ואפילו הכי קתני ימכרו לעצים כו' ומשני אימא והזקינו פי' לאחר נפילה ואיכא למימר שקפצה עליהן זקנה בלא זמנן:
דקא כליא קרנא ולעיל דפריך מיבש האילן או נקצץ אע"ג דטעמא נמי דשניהם אסורים בו משום דקא כליא קרנא כדפירש"י ז"ל בפ' האומנין לא מצי לשנויי הכי משום דאע"ג דקא כליא מקצת קרנא מ"מ איירי דאכתי פייש ליה גוף הקרקע ולא קא כליא קרנא לגמרי דומיא דעובדא דפרדיס' אף על גב דלא השכין ליה אלא האילן אבל הכא איירי דקא כליא קרנא לגמרי כיון דשדה אחרת היא וזהו שדקדק רש"י זכרונו לברכה וכתב דהא כליא כרגא דידה לגמרי:
הא דמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא לעיל גבי יתומים אומרים אנו השבחנו אף על גב דאיירי נמי דמסיק כשיעור ארעא ושבחא דאי לאו הכי מה לו לשבח ואפילו הכי כשהיתומים מביאין ראיה יהיב להו דמי' יתומים שאני שאין להן על מי לחזור אבל לוקח יכול לחזור אמוכר כך כתבו התוספות בהגוזל ולהכי פריך מי אית ליה שבחא ללוקח ולא פריך נמי איתומים דהא שמואל סתמא קאמר בעל חוב גובה את השבח אלא צריך לחלק בין יתומים ללקוחות ונראה דלהכי פלגינהו שמואל בתרתי דקאמר בעל חוב ליתומים ובעל חוב ללקוחות לפי שהן חלוקין בדיניהם דבעל חוב ללקוחות איירי בדלא מסיק כשיעור ארעא ושבחא ובעל חוב ליתומים אפי' במסיק כשיעור ארעא ושבחא נמי דינא הכי:
וכי לא מסיק שיעור ארעא ושבחא יהיב ליה זוזי ומסלק ליה הניחא למ"ד כו' תימה דהא אי נמי איירי שמואל בדמסיק שיעור ארעא ושבחא תיקשי נמי הכי הניחא למ"ד אית ליה זוזי כו' וי"ל אי אמרת בשלמא דשמואל איירי דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא שפיר דיהיב ליה זוזי דלא מצי למימר אלו הוה לי זוזי הוה מסלקינא לך מכולה ארעא כו' דאטו בשופטני עסקינן דודאי לא ירצה לסלקו אפי' אי הוה ליה זוזי דכשיסלקנו יצטרך ליתן לו כל חובו דהיינו כשיעור ארעא ושבחא אע"ג דארעא בלא שבחא לא שויא כדי כל חובו אפ"ה מצי למימר לדידי שוה לי כשיעור כל חובי ואי בעית לסלוקי לי הב לי כל מה שחייב לי דכי האי גונא פסק בטור ח"מ סי' ע"ב דמי שטוען על המשכון יותר מכדי דמיו ואמר בעיני שוה המשכון יותר אע"פ שבעל המשכון רוצה לסלקו בכדי שוייו של משכון מצי אידך למימר אי בעית לסלוקי תן לי כדי חובי הכא נמי כיון דהאי ארעא משעבדא ליה ואדעתא דהכי יהיב ליה זוזי מצי למימר אי בעית לסלוקי הב לי כל חובי אף על גב דלא שויא כל כך וכיון דמצי למימר הכי ודאי לא יסלקנו שלא יפסיד דמי השבח דכשאינו מסלקו צריך בעל חוב ליתן מהא ללוקח דמי השבח אלא אי אמרת בדלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא איירי אם כן לא יפסיד מידי בסילוקו דהא לא יהיב ליה אלא מה ששוה גוף הקרקע בלא שבחא אם כן השתא נמי דלית ליה זוזי לימא ליה הב לי גריוא דארעא שיעור שבחא מכאן מוכח דהמלוה על המשכון וטוען עליו יותר מכדי דמיו ואמר בעיני שוה יותר דלא מצי אידך לסלקו אא"כ יתן לו כל מה שטוען עליו וכן פסק הטור שם ודלא כבעל התרומות שהביא הטור דמצי לסלקו בכדי שוייו של משכון ובשלחן ערוך כתב בהג"ה דנראה לו דהמוציא מחבירו עליו הראיה ולפי מה שפירש' נראה דאפילו אין המלוה מוחזק במשכון אפ"ה אין הלוה יכול לסלקו אלא א"כ יתן לו כל מה שטוען עליו:
בשבע מאות זוז לרבותא נקט הכי דע"ג דקבלה בסך שבע מאות זוז לא אמרינן דלשבע שנים קבלה כל שנה במאה זוז ולשבוע דאמר ליה היינו שבע שנים כמספר שני שבוע:
האומר לחבירו צא ושכור לי פועלים מדלא קתני אומר אדם לחבירו צא ושכור לי פועלים ושניהן אינן עוברין וכו' משמע דדוקא בדיעבד הוא דאינו עובר משום בל תלין אבל לכתחילה מיהא אסור משום בל תשהא וכן כתבו התוספות בסמוך גבי יהודה בר מרימר שהיה ירא שלא היה פנוי ולכך אפי' משום בל תשהא ליכא אבל אם היה פנוי הוה עובר משום בל תשהא והיה אסור לעשות כן לכתחילה: